צבי מתתיהו מרנץ

האוויר הירושלמי, צלול וקריר גם בלב הקיץ, קיבל בברכה את צבי מתתיהו מרנץ ביום י"ב באב תשנ"ב, הוא אחד עשר באוגוסט 1992. תינוק קטן, שלישי במספר למשפחת מירל ויעקב שלמה, אח צעיר לדניאל ולטליה שכבר ציפו לו בבית. ירושלים, עיר של אבן וקודש, הייתה רק תחנת מעבר קצרה, נוף ילדות ראשוני שאולי טרם חקק בו זכרונות ברורים, שכן עד מהרה עקרה המשפחה, על כל ילדיה, אל המרחבים הירוקים והשלווים יותר של גוש עציון. שם, בתוך נופי ההרים המוריקים, בין כרמי הזיתים העתיקים והבוסתנים הצעירים, החל צבי לגבש את אישיותו, לספוג את ריח האדמה, את צלילי הרוח העוברת בין בתי האבן ואת תחושת הקהילתיות החמה ששילבה עמל כפיים עם לימוד תורה ואהבת הארץ.

הבית שבו גדל היה כור מחצבתו, מוקד של חינוך לערכים עמוקים שנטעו בו שורשים חזקים. אהבת הארץ, עם ישראל ותורתו לא היו רק סיסמאות ריקות מתוכן, אלא מהות חיה ונושמת, שחדרה אל כל פינה ביומיום. סעודות השבת, שבהן התערבבו שירי הלל עם סיפורי פרשת השבוע, טיולי החג במסלולים המאובקים אך היפים של הגוש, ושיחות הערב הארוכות סביב שולחן המטבח – כל אלה יצרו פסיפס שלם של זהות והשתייכות. צבי הקטן, עם עיניו הסקרניות וידיו הזריזות, היה כבר אז ילד של עשייה. הוא לא הסתפק בהקשבה בלבד; הוא רצה לגעת, לבנות, לפרק ולהרכיב. המוסך הקטן של אבא, עם ריח הגריז והמתכת, היה עבורו מעבדה מרתקת שבה למד את סודות המכניקה הפשוטה, ובחצר הבית, בין ערוגות הירק הקטנות, הוא גילה את קסם הגידול והצמיחה, את ההתמסרות האינסופית של האדמה שמחזירה שפע תמורת מעט טיפוח.

תחילה, הלך צבי לבית הספר היסודי "אורות עציון" באפרת, שם פגש חברים שיהפכו לחלק בלתי נפרד מחייו. המסדרונות ההומים, צליל צלצול ההפסקה וההמולה הנעימה של ילדים המשחקים בחצר, היו הרקע לשנותיו הראשונות כילד לומד. הוא לא היה תלמיד שקט או מופנם, אך גם לא פרוע. הוא היה ילד מעורב, שאהב את חברת בני גילו, אך ידע גם למצוא את הפינות השקטות שבהן יכול היה לשקוע ביצירה. כשהמשפחה עברה להתגורר ביישוב אלון שבות הסמוך, המשיך צבי את לימודיו בבית הספר היסודי "כרמי יהודה". השינוי לא היה קל, אך הוא הסתגל במהרה, בזכות אופיו הנוח והיכולת המופלאה שלו להתחבר לאנשים. את שנות התיכון בילה בישיבה התיכונית "נווה שמואל" באפרת, מסגרת ששילבה לימודי קודש וחול ברמה גבוהה, והעניקה לו כלים נוספים לעיצוב עולמו הרוחני והאינטלקטואלי. בישיבה, בין דפי הגמרא לתרגילי המתמטיקה, הוא המשיך לפתח את אישיותו הייחודית: רגישות עמוקה לזולת, נדיבות שאינה תלויה בדבר, ואהבת אדם שחרגה מעבר למעגלים הקרובים לו. הוא לא היה ילד של מילים גבוהות או הצהרות גרנדיוזיות; הוא היה ילד של מעשים, של עזרה שקטה, של יד מושטת מבלי לבקש תמורה.

שנות הנעורים של צבי היו רוויות באנרגיה ובסקרנות בלתי נדלית. הוא אהב לבלות עם חברים, לצאת לטיולים רגליים ארוכים שחשפו בפניו את יופייה הפראי של הארץ, את נחליה המפותלים ואת פסגותיה הצופות למרחקים. תיק גב קטן, כובע שדה ונעליים טובות היו כל מה שהיה צריך כדי לצאת לדרך, וכל טיול היה עבורו הזדמנות לגלות משהו חדש – על הארץ, על חבריו ועל עצמו. אבל מעבר לטיולים, הייתה לו תשוקה אמיתית ליצור עם הידיים, לתת צורה לחומר. בנגרייה המאולתרת בבית, או בחצר האחורית, הוא היה משקיע שעות בבניית דגמים, בתיקון חפצים ישנים, או בפשוט יצירת משהו חדש משאריות עץ וברזל. ריח הנסורת הטרי, תחושת העץ המלוטש בין אצבעותיו, והסיפוק שבצפייה בפריט גמור שקם לתחייה תחת ידיו, היו עבורו עולם ומלואו. הוא למד לדייק, להתמיד, ולפתור בעיות מורכבות בעזרת הגיון פשוט ואינטואיציה חדה.

כשהיה בכיתה י', החליט צבי לצאת עם קבוצה של חברים לטיול לאילת. לא היה זה עוד טיול שגרתי, אלא מסע לימודי שנועד להכשיר אותם בצלילה. הוא זכר את ההתרגשות שאחזה בו כששמע את רעש הגלים, את ריח המלח באוויר ואת התחושה המיוחדת של קפיצה אל המים הכחולים העמוקים של הים האדום. מתחת לפני המים, נגלה בפניו עולם חדש של שקט ויופי, של אלמוגים צבעוניים ודגים אקזוטיים ששחו בחופשיות. בתוך כל ההתרגשות הזו, בלב העיר התוססת שעל שפת הים, פגש צבי את טל. הוא ראה אותה לראשונה על רקע השקיעה הכתומה שצבעה את הרי אדום, והיה זה רגע ששינה את מסלול חייו. משהו בעיניה, בחיוכה, קסם לו באופן מיידי. השיחות הראשונות היו קצרות וביישניות, אך עד מהרה הן הפכו ארוכות יותר, עמוקות יותר, וחשפו בפניהם עולמות משותפים רבים. צבי, שהיה ידוע בנחישותו ובאינטואיציה החדה שלו, ידע כבר אז, בהיותו נער בן שש עשרה, שהוא יתחתן עם טל בעתיד. זו לא הייתה סתם הצהרה של נעורים תמימים, אלא ודאות פנימית עמוקה, תחושה ברורה של התאמה ושל חיבור נשמתי. הוא לא היה אדם שמהר להחליט, אך כשכבר החליט, עמד מאחורי דבריו בכל מאודו.

עם סיום לימודיו בתיכון, עמד צבי בפני צומת דרכים חשובה. כמו רבים מחבריו בני הציונות הדתית, בחר במסלול של ישיבת הסדר, שילוב של לימוד תורה עם שירות צבאי משמעותי. הבחירה בישיבת ההסדר בשדרות לא הייתה מקרית. הוא נמשך אליה בשל הקשר החזק שלה לקהילה, התרומה הרבה שהיא מעניקה לעיר הסמוכה לגבול הדרומי, והרוח החלוצית ששרתה בה. הוא ראה בכך הזדמנות לשלב את אהבתו ללימוד עם הרצון לתרום למדינה, במקום שבו התרומה נחוצה ואף קריטית. שנות הלימוד בישיבה היו שנים של התפתחות רוחנית ואינטלקטואלית. הוא שקד על לימודיו, התעמק בסוגיות הלכה ומחשבה, וניהל ויכוחים סוערים אך מכבדים עם חבריו לרבנים. במקביל, הוא היה מעורב בחיי הקהילה של שדרות, סייע בפרויקטים חברתיים, וראה מקרוב את אתגרי החיים בעוטף עזה, מציאות שתשפיע עליו עמוקות בהמשך דרכו.

באוגוסט 2011, הגיע הרגע שבו לבש את מדי צה"ל והתגייס לשירות קרבי. הוא הוצב כלוחם בגדוד "שמשון" של חטיבת "כפיר", חטיבת חי"ר שנודעה בפעילותה המבצעית הענפה. השירות הצבאי היה עבורו לא רק חובה, אלא זכות גדולה. הוא עבר הכשרה קרבית אינטנסיבית, שכללה מסעות מפרכים, שעות ארוכות בשטח, אימוני ירי אינסופיים ולימוד תורת לחימה. הגוף נמתח עד קצה גבול היכולת, אך הנפש התחזקה. הוא למד לעבוד בצוות, לסמוך על חבריו ולדעת שחייו תלויים בהם, ולהפך. אחרי ההכשרה, כשהתבלט ביכולותיו הפיקודיות ובאחריותו, יצא לקורס מ"כים (מפקדי כיתות). שם, הוא רכש כלים נוספים למנהיגות, לתכנון משימות ולפיקוד על חיילים. כמפקד כיתה, פיקד על חיילי מחזור מרץ 2012, והיה להם לא רק מפקד אלא גם אח בוגר. הוא נודע ביחסו האבהי לפקודיו, ביכולתו לראות כל חייל וחייל כאינדיבידואל, לדאוג לצרכיו הפיזיים והנפשיים, ולהיות אוזן קשבת ללבטיהם. המסירות הבלתי מתפשרת למשימה, לצד הדאגה הכנה לאנשיו, הפכו אותו למפקד מוערך ואהוב על ידי פקודיו ומפקדיו כאחד. הוא הבין שפיקוד אינו רק מתן פקודות, אלא אחריות עמוקה לחיי אדם, ובעיקר, דוגמה אישית.

עם סיום שירותו הצבאי המלא, חזר צבי אל החיים האזרחיים, אך לא לגמרי. הוא המשיך לשאת עמו את הערכים שספג בצבא – משמעת, אחריות, ואחווה. ביום כ"ו באב תשע"ג, הוא אחד באוגוסט 2013, הגשים את נבואת נעוריו ונשא את טל לאישה. החתונה, אירוע מרגש ומשמח, הייתה חגיגה של אהבה והתחלה חדשה. הזוג הצעיר בחר להתגורר בקיבוץ סעד שבנגב המערבי, לא רחוק משדרות, שם המשיך צבי את לימודיו בישיבת ההסדר במקביל ללימודי הנדסאות בניין במכללת "ספיר" בעיר. סדר יומו היה עמוס: בבקרים לימוד תורה בישיבה, ובצהריים וערבים לימודי הנדסה. הוא היה שקוע בספרים ובתוכניות, לומד את רודפי הבטון, את חוזק הפלדה ואת סודות התכנון האדריכלי. הוא אהב את המקצוע החדש שבחר, את השילוב בין יצירה עם הידיים לבין חשיבה תכנונית מורכבת. לקראת סיום התואר, עוד בטרם קיבל את הדיפלומה, כבר התחיל לעבוד בחברת "אלקטרה" כמנהל עבודה בפרויקט הקמת הרכבת המהירה בין ירושלים לתל אביב. הוא מצא את עצמו בלב הפעילות, בין פועלים, מהנדסים וקבלנים, מפקח על עבודות עפר, הנחת מסילות ובניית גשרים. זו הייתה עבודה תובענית, שדרשה ממנו שעות ארוכות בשטח, אך הוא אהב את האתגר, את הריגוש שביצירת משהו גדול ומשמעותי, שישרת אלפי אנשים ביום-יום. הוא היה עולה על הטרקטור בשש בבוקר, ידיו מלוכלכות באדמה הלחה, מנוע הטרקטור רועם סביבו, וחש סיפוק עמוק בסוף יום עבודה מפרך תחת השמש הקופחת.

עם סיום לימודיהם, החליטו צבי וטל שהגיע הזמן לבנות את ביתם הקבוע. הם עברו באופן זמני לגבעת זאב, סמוך להוריה של טל, תקופה שבה התגבשה ההחלטה הסופית לבנות את ביתם ביישוב סנה (בני אדם) הנמצא מצפון לירושלים, בלב אזור בנימין. זה היה צעד משמעותי, מעבר מיישוב בעוטף עזה ליישוב קהילתי באזור אחר, אך שניהם הרגישו שזה המקום הנכון עבורם ועבור המשפחה העתידית שקיוו להקים. באותה תקופה, עבר צבי לעבוד בחברת "אקרשטיין", שם פיקח על בניית פארקים ושטחים ירוקים ברחבי ירושלים. הוא אהב את העבודה החדשה, שבה יכול היה לשלב את אהבתו לבנייה עם יצירת מרחבים ירוקים ופורחים, פינות חמד שבהן יוכלו ילדים לשחק ומשפחות לבלות. הוא ראה בכל עץ שנשתל, בכל ספסל שהוצב, ובכל שביל שנבנה, תרומה קטנה לאיכות חייהם של תושבי העיר.

בשנת 2017, הגיע לעולם בנם הבכור, עומר. הלידה של עומר שינתה את עולמו של צבי מקצה לקצה. הוא היה אבא חם ומסור, שאהב לבלות כל רגע פנוי עם בנו. צחוקו המתגלגל של עומר, המגע של ידיו הקטנות, והמבטים הסקרניים בעיניו, היו עבורו מקור לאושר אינסופי. זמן קצר לאחר מכן, נולדה אופיר אביגיל, והמשפחה התרחבה. צבי היה בעל אוהב מאוד לטל, שותף מלא לכל עולמה, ותמיד דאג לפרטים הקטנים שעשו את חייהם למאושרים יותר. טל זכרה איך גם כשעצבנה אותו והיו רבים, הוא היה עדיין מכין לה ארוחות בוקר מפנקות, קונה לה את השוקולד האהוב עליה מהסופר, ודואג להדליק את הבוילר כדי שיהיו לה מים חמים למקלחת. זו הייתה אהבה עמוקה, אהבת נפש, שהתבטאה במעשים קטנים ויומיומיים של אכפתיות ודאגה. כשהיה חוזר הביתה מהעבודה, היה הדבר הראשון שעשה לחבק את ילדיו, לשמוע על יומם, ולצאת איתם לטיולים קצרים בפארק הסמוך או לגינת המשחקים. הוא אהב ללמד אותם על העולם, על הטבע, ועל החשיבות של להיות אנשים טובים.

תכונותיו הבולטות ביותר של צבי, שהתגלו כבר בילדותו והלכו והתחזקו עם השנים, היו רגישות עמוקה, נדיבות ללא תנאי ואהבת הזולת. הוא היה אדם שקט יחסית, המעיט במילים, אך הרבה במעשים. בכל מקום אליו הגיע, השאיר אחריו חותם של טוב. הוא ראה את צרכיהם של הסובבים אותו לנגד עיניו, ופעל ללא לאות כדי להיטיב עמם, בצנעה ובשמחה רבה. הוא לא חיכה שיבקשו ממנו עזרה; הוא פשוט רץ לתת אותה. בין אם זה היה להכין אוכל ומשקאות חמים לכל החיילים בפלוגתו בסיום כל פעילות צבאית מפרכת, לדאוג שיהיה להם חם ונעים גם בתנאי שטח קשים, או לעזור לחבר לספסל הלימודים במכללה למצוא עבודה בתחום הבנייה, הוא תמיד היה שם. הוא נתן תרומות כספיות משמעותיות לנזקקים, מתוך הבנה עמוקה של מצוקתם, ותמיד בענווה ובסתר.

אחת הדוגמאות המרכזיות לאופיו הייתה מסירותו לחבר טוב שחלה בסרטן. צבי ליווה אותו לטיפולים בחו"ל, הקדיש לו שעות וימים, היה לו כתף תומכת ואוזן קשבת, ולא עזב אותו לרגע. הוא לא חשב פעמיים על הטרחה, על הזמן שזה גזל ממנו או על הקושי הרגשי; הוא פשוט ידע שזה מה שצריך לעשות. הוא גם היה ידוע בכך שהיה משנה את מסלול נסיעתו כדי לתת טרמפ לכל העומדים בצידי הדרכים, מבלי לשאול שאלות, מבלי לבדוק מי הם או לאן הם הולכים. מבחינתו, כולם היו שווים בעיני אלוהים. הוא מעולם לא התייחס ל"קליפתו" של אדם – מוצא, השקפה פוליטית, או מידת אמונה – אלא הסתכל היישר לתוך ליבו. ברוח זו, הוא מצא את הדרך לחבר בין אנשים מכל קצוות הקשת החברתית בישראל, ליצור גשרים של הבנה ואהבה במקום חומות של פילוג. הוא היה איש של אחדות, של אמת ושל חסד, שכל מעשיו נבעו מאהבה טהורה.

במקביל לעבודתו המאתגרת כמנהל פרויקטים בתחום הבנייה ולחיי המשפחה התוססים, צבי הקפיד להמשיך לשרת במילואים. הוא שירת בגדוד הסיוע המבצעי בחטיבה 460, עוצבת "בני אור" של חיל השריון, בתפקיד מפקד כיתה ביחידת סיוע מנהלתי 5460. הוא התייצב למילואים באדיקות מופתית, וראה בכך זכות גדולה ולא רק חובה. הוא האמין עמוקות בחשיבות השירות למען ביטחון המדינה, והיה גאה להיות חלק ממערך ההגנה של ישראל. ימים ארוכים של אימונים בשטחי האש, תרגילים מורכבים ותקופות ארוכות הרחק מהבית, לא הרתיעו אותו. הוא ידע שכל שעה ושעה שהוא משקיע, היא חלק מההגנה על ביתו, על משפחתו ועל עמו.

בין עבודתו, השירות במילואים והזמן היקר שבילה עם משפחתו, מצא צבי גם את הזמן להתנדב. הוא הצטרף לעמותת "הגשמת חלום", עמותה שפעלה להגשים חלומות לילדים חולים או בעלי צרכים מיוחדים, וליווה אותם לחופשות מרגשות בחו"ל. עבורו, לא הייתה זו רק התנדבות, אלא שליחות של ממש. הוא ראה בעיניו את השמחה הטהורה של הילדים, את התקווה שהתעוררה בהם ובהוריהם, וידע שהוא עושה משהו משמעותי. הוא היה שם עבורם, דואג לכל פרט לוגיסטי, מלווה אותם בנסיעות הארוכות, משחק איתם, מקשיב להם, ופשוט מעניק להם חום ואהבה. לימים, כשהתבלט ביכולותיו הארגוניות והלוגיסטיות, מונה למנהל הלוגיסטי של העמותה. הוא ניהל את המערך המורכב של הטיולים, דאג לתיאום מול חברות תעופה, בתי מלון וספקים שונים, הכל כדי להבטיח שהילדים ומשפחותיהם יקבלו את החוויה הטובה והמפנקת ביותר. הוא היה ל"מלאך שומר" עבור אותם ילדים, שרבים מהם זכרו אותו בחום ובאהבה עוד שנים רבות לאחר מכן.

ואז, הגיע אותו בוקר שחור של שבת כ"ב בתשרי, שמחת תורה תשפ"ד, השביעי באוקטובר 2023. השעה הייתה שש וחצי בבוקר, והשקט של חג שמחת תורה נקרע על ידי שאגת טילים ורקטות שנורו ללא הרף מרצועת עזה לעבר יישובים ואזורים נרחבים ברחבי ישראל. בתוך הכאוס של ירי הרקטות, חדרו אלפי מחבלים של ארגון הטרור חמאס, יבשתית, ימית ואווירית, והחלו במתקפת פתע רצחנית. הם פשטו על יישובי עוטף עזה, על שדרות, אופקים ונתיבות, על מבלים תמימים במסיבת טבע סמוך לקיבוצים רעים ונירים, על בסיסי צה"ל ועל עוברים ושבים בדרכים. המראות היו בלתי נתפסים: אזרחים נרצחו באכזריות בבתיהם ובמכוניותיהם, מאות ישראלים נחטפו לרצועת עזה, בתים נשרפו ונבזזו. מאות חיילים, שוטרים, אנשי כוחות הביטחון וחברי כיתות הכוננות המקומיות נפלו בקרב, בניסיון נואש להגן על חייהם של אזרחים חפים מפשע. באותו בוקר נורא, החלה מלחמת "חרבות ברזל", מלחמה ששינתה את פני המדינה.

הטלפון של צבי צלצל בשעות הבוקר המוקדמות, וקולו של הקצין בצד השני היה נחוש וברור. "הקפצה. מיד לבסיס שיזפון." הלב נחמץ, אך לא הייתה שאלה. הוא חיבק את טל ואת הילדים חיבוק ארוך, כזה שמרגישים בו את הכאב והדאגה, אך גם את הנחישות והאמונה. הוא ארז במהירות את התיק, בדק את הציוד, ויצא לדרך. הדרכים היו עמוסות ברכבים צבאיים ובאזרחים מבוהלים, אך הוא התמקד במשימה. עם הגעתו לבסיס שיזפון, התחילה תקופה של אימונים נרחבים והתארגנות מחדש. הכוחות התכוננו לתמרון הקרקעי ברצועת עזה, וצבי, כמפקד כיתה ביחידת סיוע מנהלתי, היה חלק בלתי נפרד מהמערך הלוגיסטי שנועד לתמוך בלוחמים בשטח. הוא עבד ללא לאות, יום ולילה, בהכנסת ציוד חיוני – מזון, מים, תחמושת, דלק – ללוחמים ברצועה. הוא ידע שכל פריט שהוא מעביר, כל ארגז שהוא פורק, הוא חלק ממאמץ המלחמה הכולל, וחיי הלוחמים בשטח תלויים בכך.

כשבועיים לאחר תחילת התמרון הקרקעי ברצועה, הגיעה לעולם בתו השלישית של צבי וטל, נאיה. הלידה של נאיה, בתוך כל הכאוס והמלחמה, הייתה נקודת אור קטנה, רגע של תקווה ושל התחדשות. חבריו לפלוגה, שראו את המסירות שלו ואת השמחה שקרנה ממנו למרות הקושי, הפתיעו אותו וערכו לה מסיבת בריתה מאולתרת בשטחי הכינוס. בלב המדבר, בין אוהלי הסוואה ורכבים צבאיים, הם הקימו שולחן קטן, הגישו כיבוד צנוע, ובירכו את צבי ואת משפחתו. זה היה רגע מרגש, שהזכיר לכולם את הסיבה שלמענה הם נלחמים – את החיים, את התקווה, את העתיד של הילדים. צבי התרגש עד דמעות, חש את החום והאחווה של חבריו לנשק, וידע שהוא מוקף באנשים מיוחדים.

זמן קצר לאחר מכן, נכנס צבי עם הכוחות הקרקעיים ללחימה בשטח הרצועה. הוא שימש כ"נגביסט" בחפ"ק מ"פ – לוחם בחוליית הפיקוד הקדמית של מפקד הפלוגה, כשהוא חמוש במקלע מסוג "נגב". תפקידו היה קריטי: לספק כוח אש משמעותי בראש הכוח, לחפות על התקדמות הלוחמים ולנטרל איומים. מפקדיו סיפרו עליו שהיה לוחם מיומן, אמיץ ונחוש. הוא לא היסס לרגע, תמיד היה הראשון להתנדב למשימות הקשות ביותר, ותמיד ביצע אותן בקור רוח ובמקצועיות. מעבר ליכולותיו המבצעיות, הוא התבלט גם בהיותו איש חסד ואמת, גם בלב הלחימה. הוא דאג לחבריו, הקפיד על חלוקת מים ומזון, וידע להרגיע ולהעלות את המורל גם ברגעים הקשים ביותר. על כך זכה להערכתם הרבה של חבריו לפלוגה. הוא הבין למען אילו מטרות הוא נלחם, האמין בצדקת הדרך, ונלחם למען הגנת העם והארץ במשך חודשים ארוכים, בעוז ובחירוף נפש. הוא ידע שהקרב הוא על הבית, על הילדים, על העתיד של מדינת ישראל.

גם לאורך המלחמה, בתוך עומס הלחימה והקשיים הפיזיים והנפשיים, צבי לא ויתר על עשיית החסד. בכל הזדמנות שהייתה לו, גם במהלך סבבי המילואים הארוכים והמתישים, הוא עשה כל שביכולתו כדי להמשיך לשמח חולים, פצועי מלחמה ויתומים. הוא היה מתקשר לילדים חולים שהכיר מעמותת "הגשמת חלום", שואל לשלומם, מעודד אותם. הוא היה מבקר פצועי מלחמה בבתי חולים, מביא להם מתנות קטנות, מספר להם בדיחות, ומפיח בהם תקווה. הוא ראה בכך צוואה פנימית, דרך להמשיך להאיר את העולם גם בתוך החושך הגדול של המלחמה.

ביום חמישי, ח' בתשרי תשפ"ה, הוא העשירי באוקטובר 2024, כשנה בדיוק לאחר פרוץ המלחמה, ובעיצומו של סבב המילואים השלישי שלו, יצא צבי לפעילות מבצעית לכיתור העיר ג'באליה שבצפון רצועת עזה. הכוח שלו, יחידת סיוע מנהלתי 5460, נע בתוך הסמטאות הצרות וההרוסות של העיר, כשהמתח באוויר היה מורגש. לפתע, נתקל הכוח במארב מחבלים. מתוך החורבות והבתים הנטושים, נפתחה עליהם אש תופת. צבי, שהיה נגביסט בחפ"ק, לא היסס לרגע. הוא ירד במהירות מרכב ההאמר המשוריין, תפס עמדה מאחורי מחסה כלשהו, והחל לירות לעבר מקורות הירי, מנסה לנטרל את האיום ולאפשר לחבריו להשיב אש ולהתארגן. הנגב שלו רעם, וצרורות כדורים פרצו ממנו, מכסים את חבריו ומנסים להשתיק את האויב. רגעים ספורים לאחר מכן, כשצבי היה שקוע בקרב יריות עז, הופעל מטען צד שהוטמן בסמוך למקום בו שהה. הפיצוץ היה אדיר, רעש מחריש אוזניים וגל הדף אדיר שזרק אותו באוויר. צבי נפצע אנושות. חבריו, שהיו עדים לאירוע המחריד, מיהרו אליו, ניסו להעניק לו טיפול ראשוני, אך פציעותיו היו קשות מנשוא. הוא מת מפצעיו בשטח. בקרב הקשה הזה, נפלו עמו גם חבריו לנשק רס"ן (במיל') נתנאל הרשקוביץ ורס"ר (במיל') אורי משה בורנשטיין, שלושה גיבורים שנפלו יחד בהגנה על הבית.

רב-סמל ראשון צבי מתתיהו מרנץ, בן שלושים ושתיים בנופלו, הובא למנוחות בבית העלמין הצבאי הר הרצל בירושלים. מסע הלוויה שלו היה רב משתתפים, אלפי אנשים הגיעו לחלוק לו כבוד אחרון – משפחה, חברים, מפקדים, פקודים, חברי קהילה, ואנשים רבים שנגע בהם בחייו. ההר הצבאי, שקט ושלוו בדרך כלל, רעם מבכיות ומקינות, אך גם מהבטחה שקטה להמשיך את דרכו. הוא הותיר אחריו את אשתו טל, שלושה ילדים קטנים – עומר בן השבע, אופיר בת הארבע, ונאיה התינוקת שטרם מלאה לה שנה – את הוריו מינה ויעקב שלמה, את אחיו דניאל ואחותו טליה. חלל עמוק נפער בלב כל מי שהכיר אותו, חלל שקשה יהיה למלא.

אביו, שלמה, ספד לו בקול רועד, אך מלא גאווה: "איפה שרק היה צריך, הלכת לעשות חסד... הלכת ממצווה לחסד, מחסד לעזרה, מעזרה לנתינה. לא נחת לרגע. ליווית פצועים, עזרת לחולים – לכולם דאגת, על כולם שמרת, רק לא על עצמך. את החיבוק שלך לא נשכח לעולם. חיבוק עוטף, מרגיע, מנחם, שברגע החיבוק כל הצרות נעלמות." מילותיו של האב שיקפו את המהות כולה של צבי, את המסע שלו בחייו הקצרים אך המלאים, שהיו כולם סביב נתינה וטוב לב.

אשתו, טל, כתבה לו מילים קורעות לב, שחשפו את עומק הקשר ביניהם: "מאמי, אני זוכרת שהתחלנו לצאת בגיל שש-עשרה... שני ילדים מאוהבים, חיים בסרט, מנותקים מהיקום. דיברנו על העתיד, ילדים, בית, משפחה, דמיינו אותנו יושבים במרפסת בני שמונים, שותים קפה. ואז התלבטנו בינינו מי ימות קודם... אתה אמרת לי את המשפט הכי רומנטי ביקום: 'הלוואי ואת תמותי קצת לפניי, רק כדי שלא יכאב לך כל כך עליי'. זה המשפט הכי יפה שאמרו לי מימיי וזה אולי מסכם אותך כבנאדם – תמיד חשבת על האחר. תמיד. אהבת אותי אהבת נפש וגם כשעצבנתי אותך ברמות והיינו רבים, היית עדיין מכין לי ארוחות בוקר מפנקות, קונה לי את השוקולד שאני אוהבת מהסופר ודואג להדליק לי את הבוילר כדי שיהיו לי מים חמים למקלחת." מילותיה של טל הדהדו את אותה אהבה עמוקה, את אותה דאגה אינסופית לזולת, שהייתה טבועה בכל נימי נפשו של צבי.

מורשתו של צבי, כאדם של חסד, אהבה ונתינה אינסופית, ממשיכה להוות השראה ומופת לכל מי שזכה להכירו. הוא הונצח באתר המועצה האזורית מטה בנימין, ופרק מרגש הוקדש לזכרו בפודקאסט "רוחם של גיבורים", שנקרא "חתכת לי מוקדם מדי", ובו התארחה אשתו טל. עמודים לזכרו נפתחו גם באתרים remember.bio וב-memoriz.plus, כדי שסיפורו לא יישכח. צבי מתתיהו מרנץ לא היה רק לוחם אמיץ שנפל בקרב; הוא היה אדם שלם, בעל, אב, בן, אח וחבר, שחי את חייו במלואם, בנתינה ובאהבה. הוא האמין בטוב שבאדם, ובנה גשרים בין אנשים, בין עולמות. נפילתו היא אבדה קשה למשפחתו, לקהילתו ולמדינת ישראל כולה, אך רוחו ממשיכה לפעם, להאיר, ולהזכיר לכולנו את הכוח האדיר שיש באהבת אדם, במסירות ובגבורה שנובעת מתוך אנושיות פשוטה וטהורה. סיפור חייו של צבי הוא סיפור של תקומה, של רוח ישראלית עזה, של גאווה על מי שהיה ועל מה שהותיר אחריו, ושל הבטחה להמשיך את דרכו, דרך של חסד, אמת ואהבת ישראל.