מעוז ישראל רקנטי

האדמה של איתמר היא אדמה עקשנית, סלעית, כזו שדורשת כוח רצון כדי להצמיח ממנה משהו. היא מתגמלת את מי שלא מוותר לה, את מי שמוכן לקום עם שחר ולחצוב את דרכו בסלעים, לטעת עצים במקום שבו אחרים רואים רק שממה. בתוך הנוף הזה, בין הגבעות החשופות של השומרון המביטות מזרחה אל בקעת הירדן, נולד וגדל מעוז ישראל רקנטי. הוא לא היה רק תושב המקום, הוא היה נצר למייסדיו, חלק מהדי-אן-איי של היישוב. משפחת רקנטי, אבא אליהו ואמא איילת, היו מהאנשים שבנו את איתמר במו ידיהם, שהפכו חזון למציאות של בתים עם גגות אדומים וגינות פורחות. הבית שבו גדל מעוז, יחד עם ששת אחיו ואחיותיו, היה בית רוחש חיים, בית שהיה בו תמיד מקום לעוד כיסא סביב השולחן, בית שבו ערכי התורה, אהבת הארץ והערבות ההדדית לא היו סיסמאות אלא אוויר לנשימה. אליהו, רב בישראל, ואיילת, הנחילו בילדיהם את התחושה הפשוטה והעמוקה שהם חלק מסיפור גדול יותר, שהאדמה שהם דורכים עליה היא לא רק נדל"ן, אלא מורשת. בבית הזה, בין שיעורי בית לסיפור לפני השינה, בין התרוצצויות בחצר למטלות הבית, ספג מעוז את היסודות שהפכו אותו למי שהיה. הוא היה, כפי שסיפר דודו, יהודה עסיאל, "הג'ינג'י של המשפחה", ילד שאת נוכחותו אי אפשר היה לפספס, לא בגלל שהיה רועש, אלא בגלל האור שקרן ממנו. הייתה לו "שמחת חיים, חיוך שהגיע עד השמיים", כזה שהיה מדבק, כזה שפרק מתיחויות והמיס לבבות. "לאן שהוא הלך," העיד דודו, "כולם אהבו אותו." זו לא הייתה אהבה שנבעה מריצוי, אלא כזו שנולדה מהאותנטיות שלו, מהשקט הפנימי שהקרין החוצה, מהטוב הצרוף שהיה בו. ילדותו הייתה שזורה בנופי השומרון, בריח האורנים אחרי הגשם, בתצפיות האינסופיות מהגבעות, בתחושת החופש והמרחב, אבל גם בהבנה המוקדמת, זו שנרכשת באופן טבעי כשאתה גדל במקום כמו איתמר, שלמציאות יש גם צדדים מורכבים, שעל הבית צריך להגן.

כשהגיע הזמן לבחור את מסלול חייו, הדרך הייתה ברורה. הוא פנה לישיבת ההסדר באיתמר, המקום שבו תורה ועבודה, רוח וחומר, משתלבים זה בזה. שם, בין ספסלי בית המדרש, הוא העמיק את עולמו הרוחני, התחבר לשורשים העמוקים של העם היהודי. אבל מעוז לא היה איש של תיאוריה בלבד. הרוח הגדולה שלו דרשה גם ביטוי מעשי. ראש ישיבת ההסדר, הרב יהושע ון דייק, תיאר אותו במילים מדויקות שציירו את אישיותו המורכבת: "מעוז היה מצוין בכל מובן. הוא היה שקט אבל עוצמתי." התיאור הזה, "שקט אבל עוצמתי", היה המפתח להבנת דמותו. הוא לא היה איש של מילים גדולות או הצהרות דרמטיות. הכוח שלו נבע מבפנים, מתוך עולם פנימי עשיר, מתוך בהירות של מטרה. בבית המדרש, הוא היה יכול לשבת שעות, שקוע בסוגיה גמראית, ובאותה מידה של ריכוז ודבקות, הוא התכונן לשירות הצבאי. עבורו, לא הייתה סתירה בין שני העולמות. ההגנה על עם ישראל ועל ארץ ישראל הייתה היישום המעשי של כל מה שלמד, המימוש של כל הערכים שספג בבית הוריו. הוא ראה בשירות הצבאי זכות גדולה, שליחות, והוא התכונן אליה בכל הכוח, בשקט האופייני לו, בנחישות שאינה זקוקה להכרזות.

השירות הצבאי שלו היה תמונה מדויקת של אופיו. הוא לא חיפש קיצורי דרך, לא ביקש לעצמו הנחות. הוא התגייס ליחידת אגוז, אחת מיחידות העילית של צה"ל, מקום שדורש מהלוחמים שלו את המקסימום, פיזית ומנטלית. שם, בשבילי הניווט האינסופיים, במארבים המתישים, תחת משקל הציוד הכבד, הוא חישל את עצמו, הפך את הכוח הפנימי שלו ליכולת מבצעית. אבל עבור מעוז, להיות לוחם מצטיין לא היה סוף הדרך, אלא רק ההתחלה. הוא הרגיש שיש לו יותר מה לתת, שהוא נושא באחריות לא רק לעצמו אלא גם לאחרים. הוא יצא לקורס קצינים, ובחר לחזור לא כאיש צוות ביחידה מיוחדת, אלא כמפקד מחלקה בגדוד 12 של חטיבת גולני. זו הייתה בחירה שמלמדת עליו יותר מכל. הוא בחר במקום שבו ההשפעה על אנשים היא הישירה והמשמעותית ביותר, המקום שבו מפקד הוא אבא, אח ומורה דרך עבור עשרות חיילים צעירים. הוא בחר באחריות. כמפקד, כל התכונות שלו התעצמו והתחדדו. הוא היה, כפי שהעיד עליו שר הביטחון ישראל כ"ץ, "מפקד נערץ, אמיץ ומסור לפקודיו - לוחם שהוביל מלפנים, באחריות, בדוגמה אישית ובאהבת הארץ". "להוביל מלפנים" לא הייתה קלישאה עבורו. זה היה אומר להיות הראשון שקם והאחרון שהולך לישון, לוודא שלכל חייל שלו יש כל מה שהוא צריך, להכיר את הסיפור האישי של כל אחד, את הדאגות מהבית, את החלומות לעתיד. הדוגמה האישית שלו הייתה השקט העוצמתי הזה, היכולת שלו להישאר רגוע תחת לחץ, לקבל החלטות שקולות, להשרות ביטחון על סביבתו. פקודיו העריצו אותו לא כי פקד עליהם, אלא כי הלכו אחריו מתוך אמון מוחלט. הם ראו בו דמות להזדהות, מפקד שמאמין במשימה, אבל קודם כל מאמין באנשים שלו. יוסי דגן, ראש המועצה האזורית שומרון, הגדיר אותו כ"מטובי בנינו, קצין אמיץ ולוחם מסור שהקדיש את חייו לביטחון עם ישראל". ואכן, הוא הקדיש את חייו, בכל יום, בכל שעה, במסירות אין קץ.

ובתוך החיים האינטנסיביים האלה, בין אימון למבצע, בין אחריות על חיילים לדאגה למשפחה, פרח גם האור הגדול של האהבה. הוא פגש את רני קלרמן ממעלה אדומים, והשקט העוצמתי שלו פגש את שלה. הם התארסו, והעתיד נראה פתאום ברור וזוהר מתמיד. החיוך שלו, זה שתמיד הגיע עד השמיים, נראה גדול עוד יותר. הם תכננו את חתונתם, שהייתה אמורה להיערך בחודש הבא. אפשר לדמיין את השיחות הנרגשות, את חלוקת ההזמנות, את החלומות על הבית שיקימו, על המשפחה שיגדלו. הוא, בן למשפחת מייסדים, והיא, בת מעלה אדומים, שני אנשים שצמחו מתוך אהבת הארץ ורצו לבנות בה את עתידם המשותף. ההכנות לחתונה היו קרן אור בתוך מציאות ביטחונית מתוחה, הבטחה לחיים, לנורמליות, להמשכיות. עבור מעוז, זו הייתה עוד פסגה לכבוש, הפסגה האישית והמתוקה מכולן. הוא עמד על סף הגשמת החלום, רגע לפני שהיה אמור לבנות את ביתו שלו, בדיוק כפי שהוריו בנו את ביתם באיתמר.

אך המציאות הישראלית, זו שעיצבה אותו מיום היוולדו, לא אפשרה לו להגיע אל הפסגה הזו. המלחמה בצפון, "שאגת הארי", נמשכה בעוצמה משתנה, והגבול הלבנוני היה זירה של לחימה יומיומית. מעוז, כמפקד מחלקה בגולני, היה שם, בחזית, מוביל את חייליו במשימות הגנה מורכבות. באמצע חודש מאי של שנת 2026, הוא הוביל את כוחו לפעילות מבצעית בדרום לבנון, באזור הסמוך לנהר הליטני. הנוף הירוק והפסטורלי של לבנון מסתיר תמיד איומים קטלניים. באחד מרגעי הפעילות, כשהוא וחייליו היו חשופים בשטח, כטב"ם נפץ של ארגון הטרור חיזבאללה צלל לעברם. זהו איום מודרני, מהיר, שקט כמעט עד לרגע הפגיעה. הפיצוץ היה קטלני. מעוז, המפקד שהוביל מלפנים, שהיה תמיד בראש הכוח כדי להגן על אנשיו, נפגע. הוא היה בן 24 בנופלו, החלל העשרים במספר מאז תחילת המבצע בלבנון, והשביעי מאז כניסתה לתוקף של הפסקת האש השברירית. הקצין השקט והעוצמתי, הלוחם עז הנפש, נפל בקרב, מגן על המדינה שעליה חלם להקים את ביתו.

הבשורה המרה הכתה במשפחתו, בארוסתו, ביישוב איתמר ובחטיבת גולני כרעם ביום בהיר. היישוב, שראה בו את דור ההמשך של רוח המייסדים, פרסם הודעת אבל: "בכאב עצום קיבלנו את הבשורה על נפילתו בלבנון של בן היישוב סרן מעוז רקנטי. מעוז בן למשפחת רקנטי, ממייסדי היישוב איתמר וכמותם היה לוחם וקצין עז נפש". הכאב היה בלתי נתפס. החתונה שלא תהיה, הבית שלא יוקם, הילדים שלא ייוולדו. החלל העצום שהותיר אחריו היה מוחשי וכואב. הוא הובא למנוחות בבית העלמין הצבאי בהר הרצל בירושלים, בירת הנצח של העם שאותו כל כך אהב. לאחר מותו, הוא הועלה מדרגת סגן לדרגת סרן, הכרה אחרונה בגבורתו ובמנהיגותו. מול הקבר הטרי, עמדו הוריו, אחיו ואחיותיו, רני ארוסתו, חבריו לנשק ופקודיו, המומים וכואבים. דודו, יהודה, נתן ביטוי לתחושות המעורבות של שכול ותקומה: "אנחנו כואבים והמומים, ובטוחים שזה לא היה לשווא. הוא נלחם למען עם ישראל". המשפט הזה, שנאמר מתוך לב שבור, היה הצוואה של מעוז. הוא לא נפל לשווא. חייו הקצרים היו מלאי משמעות, והקרב האחרון שלו היה שיאה של מסירות הנפש שאפיינה אותו תמיד. סיפורו של סרן מעוז ישראל רקנטי הוא סיפור על ג'ינג'י עם חיוך עד השמיים שצמח על אדמת טרשים והפריח אותה, על תלמיד ישיבה שקט שהפך למפקד עוצמתי, על ארוס מאושר שעמד על סף בניין ביתו ונפל כדי להגן על בתיהם של אחרים. הוא השאיר אחריו מורשת של דוגמה אישית, של אהבה שקטה ועמוקה לאדמה ולאדם, ושל ההבנה העצובה אך האצילית, שעל החיים בארץ הזאת, לעיתים, צריך להילחם עד טיפת הדם האחרונה. והחיוך שלו, אותו חיוך שהגיע עד השמיים, נשאר חקוק בזיכרון, תזכורת נצחית לאור הגדול שכבה, ולתקווה שהוא ייצג, התקווה להמשך החיים, לצמיחה ולבניין, על האדמה שעליה נפל.