מעוז פניגשטיין

בבית מוקף ירוק של טלמון, יישוב קטן המשתרע על גבעות יהודה ושומרון, תחת שמיים כחולים שנדמו אינסופיים לילד קטן, נולד ביום קר אך בהיר של כסלו 1998 ילד בכור למשפחת פניגשטיין, צורית ואלעד, והם קראו לו מעוז. הבית היה רחב ידיים, מלא באור ובצחוק, והוא מילא במהרה את הפינות השקטות שלו בנוכחותו השקטה אך הסקרנית. הוא היה הנכד הראשון, הנין הראשון, והרגיש כאילו כל המשפחה המורחבת כולה נשמה יחד איתו את נשימותיו הראשונות. אימו צורית זכרה אותו תמיד כילד ששאל שאלות, לא שאלות של התרסה או ספקנות, אלא שאלות של פליאה אמיתית, של רצון עמוק להבין את העולם שסביבו, לפרק את המורכב לחלקיו הקטנים ולגלות את הסודות החבויים בכל דבר, החל מפרח בר שצץ בין הסלעים ועד למכונה מורכבת שראה אצל אביו. הוא הביא לבית רוגע, מעין שקט פנימי שהיה לו, שקט שהיה מדבק והרגיע גם את הסערות הקטנות של היום-יום. אחיו ואחיותיו שהגיעו אחריו – יואב, עדו, חיה נגה, אפרת, אריאל ודביר – ראו בו תמיד דמות של עוגן, מישהו שאפשר לסמוך עליו, להישען עליו, וגם לחלוק איתו את רגעי השטות והצחוק. חבריו, שתמיד הקיפו אותו בחצר הבית או בשבילי העפר של היישוב, נמשכו אליו כמו פרפרים לאור, אל החיוך הכובש שלו ואל רוח השטות הייחודית שלו, ששילבה תמיד יצירתיות ושובבות עם עדינות ורגישות בלתי רגילה.

את שנותיו הראשונות בילה מעוז בין שבילי העפר של טלמון, כשהוא מגלגל אבן קטנה במורד הגבעה ורץ אחריה בצחוק מתגלגל, או בונה מגדלים מחול בחצר הגן, תלמוד התורה המקומי, שם התחיל את לימודיו. אוויר ההרים הצלול והמרחבים הפתוחים היוו את תפאורת ילדותו, חינכו אותו לאהבת הטבע הפראי ולתחושת חופש. אבל השגרה הזו נקטעה כשעבודתו של אביו הובילה את המשפחה לקנדה, אל נופים אחרים לגמרי. ארבע שנים ארוכות, מלאות בשלג ובאגמים קפואים, בילה מעוז הקטן בארץ הצפון הרחוקה. שם, בין שבילי פארקים רחבים וביערות עבותים, הוא גילה את האופניים. לא סתם רכיבה, אלא חיבור עמוק לכלי הדו-גלגלי, שהפך במהרה לחלק בלתי נפרד מזהותו. הוא הרגיש את הרוח שורקת באוזניו כשהאיץ במורד גבעה, את השרירים עובדים קשה בטיפוס, את שיווי המשקל הדק שבין עמידה ונפילה. הוא רכב שעות ארוכות, חוקר כל שביל נסתר, כל פינה ירוקה. בחורפים המושלגים, כשהאופניים נחו, הוא גלש על מגלשי סקי במורדות ההרים, חש את פני השלג הקרירים מתחת לרגליו, את תחושת הריחוף המהירה, ואת האדרנלין המציף אותו. הוא היה גולש מיומן, כזה שידע לרקוד על השלג בחינניות ובשליטה. אבל גם כשהשלג נמס, והאופניים חזרו לפעולה, משהו תמיד משך אותו חזרה לארץ, אל הגבעות המוכרות. וכך, אחרי ארבע שנים, חזרה המשפחה לטלמון, ומעוז, שהיה כבר ילד גדול יותר, המשיך את לימודיו היסודיים בבית הספר המקומי, נושא איתו את זיכרונות המרחבים הקנדיים ואת האהבה הבלתי מתפשרת שלו לגלגלים ולמהירות.

בתקופת בר המצווה שלו, כשחבריו התחילו לגלות עניין בכדורגל או במחשבים, מעוז גילה את החד-אופן. זה לא היה רק תחביב נוסף, זו הייתה התגלות. הוא התאהב באתגר, בשיווי המשקל העדין, בתחושה שהוא מרחף על גלגל אחד, כמעט בניגוד לחוקי הפיזיקה. תוך זמן קצר, החד-אופן הפך לסימן ההיכר שלו, ל"סמל המסחרי" כפי שקראו לו. אפשר היה לראות אותו רוכב עליו לכל מקום – לבית הספר, לבית של חבר, למכולת היישוב. הוא היה מנווט בכישרון בין אנשים, עולה ויורד ממדרכות בקלילות, חיוך שובב תמיד נסוך על פניו. זו הייתה דרכו לבטא את הייחודיות שלו, את הגישה הלא שגרתית שלו לחיים. אחרי בית הספר היסודי, עבר מעוז ללמוד בישיבה התיכונית "מצפה רמון" שבנגב. המעבר מהגבעות המוריקות של בנימין אל המדבר הצהוב והשקט של מכתש רמון היה דרמטי, אך מעוז אימץ אותו בשמחה. המרחבים הפתוחים של המדבר, השקט האינסופי, הכוכבים הבוהקים בלילות נטולי זיהום אור, כל אלה דיברו אל נפשו. הוא אהב את תחושת החופש והשחרור שהעניק לו המדבר, את היכולת לצאת לטיולים רגליים או רכובים ולגלות פינות נסתרות, את האתגר שבניווט בשטח לא מוכר. המדבר חיזק בו את תחושת העוז והעצמאות. בגיל שש-עשרה, כשהיה כבר מנוסה ברכיבה על אופניים וחד-אופן, הוא הוציא רישיון לאופנוע. גם זה לא היה סתם כלי תחבורה, אלא המשך ישיר לאהבתו למהירות, לרוח בפנים, לתחושת השליטה והחופש. האופנוע אפשר לו להגיע למקומות רחוקים יותר, לחוות את הארץ בצורה עמוקה יותר, לנסוע בשבילים צדדיים שלא כל אחד מעז לפנות אליהם.

כשסיים את לימודיו התיכוניים במצפה רמון, בחר מעוז להמשיך את דרכו בעולם התורה, אך בדרך שלו. הוא למד במשך שנה בישיבה הגבוהה "רמת גן", מוסד ששילב לימוד תורה עם שירות צבאי משמעותי. הרב שפירא, ראש הישיבה, זכר אותו היטב. הוא תיאר את מעוז כאישיות יוצאת דופן, שבה שילוב נדיר של רצינות ועוז נפשי, לצד שובבות ועליזות מדבקת. מעוז היה אדם ירא שמיים, אך לא באופן צר או קלישאי. הוא שאף לאמת וליושר בכל תחומי חייו, ואישיותו הילכה קסם על כל הסובבים אותו בזכות מידותיו הטובות וחיוכו כובש הלב, חיוך שהיה בו משהו תמים וילדותי גם יחד. הוא היה אדם חזק, בעל תעצומות נפש, אך גם קליל ועליז, "גיבור אמיתי", כפי שהגדיר אותו הרב. לאחר השנה בישיבת רמת גן, החליט מעוז לצאת למסע שונה. הוא טס לארצות הברית, שם הדריך במחנה יהודי. זו הייתה חוויה שפתחה בפניו עולם חדש, מפגש עם יהודים מכל קצוות תבל, והזדמנות להעביר את רוחו המיוחדת הלאה. כשחזר לארץ, המשיך את לימודיו בישיבת "בני נצרים" שבמועצה האזורית אשכול, ממש על גבול עזה. שם, בלב אזור חקלאי, קרוב לאדמה ולטבע, מצא שוב את מקומו.

מעוז לא ויתר על פעילויותיו הספורטיביות והאקסטרימיות. הוא המשיך לרכוב על אופני שטח, לכבוש שבילים מאתגרים, לטייל עם משפחתו וחבריו בכל פינה בארץ. הוא הכיר כל שביל, כל מעיין, כל צוק – כפי שסיפרה משפחתו – לא רק מהמפה, אלא מתוך רגליו שדרכו עליהם, מידיו שאחזו בכידון, מריאותיו שנשמו את האוויר המקומי. הוא היה כמעט כמו חוקר טבע, רק שהשבילים היו עבורו לא רק דרכים אלא סיפורים שהוא קרא במגע הרגליים עם האדמה, ברעש המים הזורמים ובצליל הרוח בין העצים. בנוסף לאהבתו לטבע ולאקסטרים, היה למעוז גם צד אמנותי. הוא אהב לצייר, ויצירותיו הפשוטות אך המלאות ביטוי העידו על עין רגישה ודמיון עשיר. אך יותר מכל, מה שהקסים את סובביו היה חוש ההומור שלו. הוא לא היה ליצן במובן הרגיל של המילה, אלא "שטותניק", כפי שתיאר אותו קרוב משפחתו איציק, בתיאור שהאיר צדדים רבים באישיותו המיוחדת. ה"שטותניק" של מעוז לא היה נועד להגחיך או לבדר בדרך פשוטה. מעשיו, דבריו והצפייה בו תמיד היו בלתי צפויים, משמחים, מפליאים, ולעיתים גם מעוררי מחשבה. הוא לא היה מגחיך את האחר או את עצמו, ולא היה מצביע על כישלונות. במקום זאת, הוא היה צנוע במעשיו, אך בוחן היטב את הסביבה, לומד איך התקבלו מעשיו ואיך השפיעו. זו הייתה דרך ביטוי חיצונית לצורת חשיבה עמוקה, ליצירתיות, לדמיון מפותח, לתפיסה מרחבית מדהימה, לכושר המצאה ולתחכום. הוא תמיד חיפש דרכים חדשות להתמודד עם המציאות הקיימת, לא הסתפק במוסכמות. החשיבה הבלתי קונבנציונלית הזו, והרצון להוכיח שאפשר לחשוב אחרת, הובילו אותו לבדיקה ולחקירה מתמדת. לשם כך, היה חייב להיות בעל ידע רחב בתחומים שונים – הנדסה, טכנולוגיה, יצירה – וכן בעל שפה עשירה, כושר טכני וידי זהב. הוא היה מסוגל לבנות כל דבר, לתקן כל מכשיר, ליצור יש מאין. הנחישות שלו הייתה אגדית. המיומנות שפיתח, מתוך הצורך להבין איך יתקבלו מעשיו אצל אנשים שלא חושבים כמוהו, הרגילה אותו להיכנס לראשו של האחר, לראות את העולם מנקודת מבטו. לכן, תמיד הייתה בו רגישות והבנה למצבו, לרגשותיו, לצרכיו ולרגישויותיו של האחר. הוא היה אכפתי עד מאוד, ותמיד שם לב לפרטים הקטנים. כזה היה מעוז – "שטותניק" מוכשר מהרמה הגבוהה ביותר, עם לב רחב וידיים שידעו ליצור ולתת.

השילוב הנדיר הזה של רעננות מחשבתית, כושר פיזי יוצא דופן ונחישות, הוביל את מעוז באופן טבעי אל המסלול הצבאי. הוא עבר את הגיבוש לסיירות, ואף את הגיבוש המפרך לסיירת מטכ"ל, היחידה המובחרת ביותר בצה"ל. למרות זאת, הוא בחר לשרת בסיירת "דובדבן", יחידת הקומנדו המיוחדת הפועלת באזורי יהודה ושומרון. הבחירה הזו לא הפתיעה את מי שהכיר אותו. מעוז חיפש את האתגר, את המקום שבו יוכל להביא לידי ביטוי את כישוריו הרבים, אך גם את המקום שבו יוכל להשפיע באופן ישיר על ביטחון הארץ ואנשיה, קרוב לביתו ולנופים עליהם גדל. מפקדו ביחידה סיפר עליו בהערכה עמוקה. מעוז התאפיין בצניעותו, בשקט שלו, ובגישתו האופטימית והחיובית לחיים. הצניעות הזו הייתה בולטת במיוחד לאור יכולותיו המרשימות: הוא היה נווט מעולה, כזה שידע למצוא את דרכו בכל שטח ובכל תנאי, והיה דמות לחיקוי בצוות כולו. הוא היה הלוחם שסחב כמויות אדירות של תחמושת וציוד, מבלי להתלונן, מבלי להשוויץ במשקל התיק הכבד שעל גבו. הוא היה הלב הפועם של הצוות, זה שכולם העריכו והעריצו, לא רק על יכולותיו הפיזיות והמקצועיות, אלא על רוחו הטובה ועל נכונותו הבלתי מתפשרת לתת מעצמו. אף פעם לא התלונן, גם ברגעים הקשים ביותר. וכשניתנה האפשרות להוציא מספר מצומצם של לוחמים להתרעננות, הוא תמיד ביקש להיות האחרון בסבב, כדי לתת לכל מי שצריך לפניו, תמיד שם את צרכי חבריו לפני צרכיו שלו.

במהלך שירותו הצבאי, בין אימון לאימון, בין פעילות מבצעית אחת לשנייה, מצא מעוז את אהבת חייו. הוא התחתן עם אודיה, אישה יפה וטובת לב, שהבינה את עולמו המורכב והיוותה עבורו עוגן של יציבות ואהבה. יחד הם בנו את ביתם, שהיה מקום של שקט ורוגע, הפוגה מההמולה והמתח של השירות הצבאי. בקיץ של שנת 2022, לאחר שנות שירות ארוכות ומאתגרות, השתחרר מעוז מצה"ל. הוא יצא לחיים האזרחיים עם רזומה עשיר של יכולות, ניסיון, וערכים של נתינה ומסירות. אבל הוא לא ניתק את עצמו מהעולם הצבאי לחלוטין. הוא המשיך לשרת במילואים, כלוחם בגדוד 7008 של עוצבת "חצי האש" (חטיבה 551), יחידת מילואים יוקרתית שבה שירתו לוחמים מובחרים. לאחר השחרור, במשך שנה שלמה, מעוז ואודיה טיילו יחד בארץ, מגלים מחדש את השבילים והנופים שמעוז כל כך אהב, אבל הפעם כזוג, בנחת ובשלווה. הוא גם למד תורה בישיבת "רעותא" ביישוב כרמל, ממשיך את חיבורו לעולם הרוחני, אך גם כאן בדרך שלו, בחיפוש מתמיד אחר האמת והיושר. ואז, הגיע הרגע המאושר מכל – נולדה להם בתם הבכורה, טנא. היא הייתה חימשית, דור חמישי במשפחתו המורחבת של מעוז, סמל להמשכיות ולחיים. מעוז אהב את טנא אהבת נפש. קרוב משפחתו כתב: "הספקת עוד לשחק איתה על הספה ולעשות לה פרצופים מצחיקים במשך כחודש עד שיצאת למלחמה". החודש הקצר הזה, שבו התחילה טנא הקטנה להכיר את העולם דרך העיניים המלאות אהבה של אביה, היה מלא ברגעים קטנים של אושר טהור, צחוק מתגלגל וחיבוקים חמים. המשפחה הצעירה קבעה את ביתה בגבעת חנן, שכונה של היישוב סוסיא שבדרום הר חברון, בסביבה כפרית ושקטה, ממש כמו זו שבה גדל מעוז עצמו.

השקט הזה, השגרה המבורכת של משפחה צעירה, נקטע באחת בבוקר שבת, שמחת תורה תשפ"ד, ה-7 באוקטובר 2023. בשעה שש וחצי בבוקר, כשהשמש רק החלה לזרוח מעל הרי יהודה, פתח ארגון הטרור חמאס במתקפת פתע אכזרית על ישראל. ירי מסיבי של טילים ורקטות מרצועת עזה כיסה שטחים נרחבים בארץ, ובהגנתו חדרו אלפי מחבלים – יבשתית, ימית ואווירית. הם פתחו במסע רצחני על יישובי עוטף עזה, על שדרות, אופקים ונתיבות, על מבלים במסיבות טבע תמימות, על בסיסי צה"ל ועל אזרחים חפים מפשע בדרכים. מאות נרצחו בבתיהם, במכוניותיהם, אחרי שבוצעו בהם פשעים כבדים, ומאות נחטפו לרצועת עזה. בתים נהרסו, רכוש נבזז והועלה באש. מאות חיילים, שוטרים ואנשי כוחות הביטחון וחברי כיתות כוננות מקומיות נפלו בקרב. בבוקר נורא זה החלה מלחמה, מלחמה על עצם קיומה של המדינה. מעוז היה בביתו בגבעת חנן, עם אודיה אשתו וטנא בתו התינוקת, כשהתחילו להגיע הודעות הווטסאפ הקצרות והבהולות, קריאות ההקפצה, הקולות המבוהלים של חברים ומפקדים. בלי היסוס, בלי לחשוב פעמיים, הוא נפרד מאשתו ומבתו הקטנה, נפרד לשלום שלא ידע שיהיה זה שלום אחרון. הוא מיהר להצטרף לחבריו ליחידת המילואים. הם הצטיידו בנשק בבסיסם, ובין גדודי המילואים הראשונים, מיהרו אל עבר עוטף עזה הבוער. מול הכאוס וההרס, מול הזוועות שהתגלו לנגד עיניהם, הם נלחמו במוצב נחל עוז, תחת אש תופת, ופינו חיילים שנפגעו. מעוז, עם נחישותו ורוחו הרגועה, היה שם, לוחם, מחלץ, מציל חיים, מגן על המעט שנותר.

לאחר ימי הלחימה הראשונים בעוטף, כשהלחימה עברה לשלב התמרון הקרקעי, מעוז וחבריו הלוחמים נכנסו לרצועת עזה. הם היו בין הראשונים שחדרו פנימה, אל תוך השטח העוין, אל תוך המנהרות והבניינים ההרוסים של עזה. מעוז לחם בג'באליה שבצפון הרצועה, אזור צפוף ומורכב, רווי באיומים. יום אחר יום, שבוע אחר שבוע, הם טיהרו בתים, חיסלו מחבלים, חשפו תשתיות טרור, וניווטו בסמטאות הצרות והממולכדות. מעוז, הנווט המצוין, בעל הידיים הזהב והחשיבה הלא קונבנציונלית, היה בחזית, מנהיג בדממה, מוביל את חבריו בנחישות ובמקצועיות, תמיד עם חיוך קטן ושובב על פניו, גם ברגעים הקשים ביותר. הוא דאג לחבריו, דאג למצב רוחם, ותמיד היה הראשון להציע פינג'אן קפה חם לכל חייל או מפקד שנקלע לביקור, גם במבנה הרוס בלב עזה, בדיוק כפי שהיה עושה בביתו בגבעת חנן. הוא היה שם, נוכח, חזק, רגוע, בטוח, משדר לסובבים אותו שהכול יהיה בסדר, שהם יעמדו במשימה.

ביום ז' בטבת תשפ"ד, 19 בדצמבר 2023, במהלך פעילות מבצעית בג'באליה, נפגע מעוז מכדור צלף של מחבל. הוא נהרג במקום. בן עשרים וחמש בנופלו. קולו, צחוקו, חיוכו, נדמו באחת. הבשורה הקשה הגיעה לבית המשפחה בסוסיא, וזעזעה את כל יקיריו. איש הברזל, הבן הבכור, האח הנערץ, הבעל האוהב והאבא הטרי, נפל בקרב על הגנת הארץ והעם. הוא הובא למנוחות בבית העלמין הצבאי בהר הרצל בירושלים, בירת הנצח של העם, מוקף באלפים שבאו לחלוק לו כבוד אחרון. הוא הותיר אחריו את אודיה אשתו, את טנא בתו הקטנה, את הוריו צורית ואלעד, את ארבעת אחיו ואת שתי אחיותיו – כולם שבורי לב, אך מלאי גאווה על הדרך שבה חי ועל האופן שבו נפל. לאחר נפילתו, הועלה מעוז לדרגת רב-סמל ראשון. במעשה של נתינה אחרונה, מעשה שכל כך אפיין את רוחו, משפחתו החליטה לתרום את איבריו, והצילה חיים בזכותם. גם במותו, מעוז המשיך לתת.

הכאב היה עמוק, אך לצדו צמחה גם תחושה עמוקה של גאווה ושל הכרת תודה על הזכות להכיר אדם כזה. אודיה, אשתו, ספדה לו במילים קורעות לב: "אהוב ליבי, אתה כזה בטוח, שליו ונינוח. נותן תחושה שהכול טוב. אתה כזה טוב, ומחבק, ואוהב, חזק ורגוע. אתה מביא לעולם כל כך הרבה אור וברכה... אני מרגישה שהעיקר נלקח ממני". היא דיברה על השקט הפנימי שלו, על יכולתו להשרות ביטחון ורוגע גם בתוך הסערה, על אהבתו הגדולה שחיבקה אותה ואת טנא. אימו, צורית, ספדה לבנה הבכור, "כוחי וראשית אוני". היא סיפרה כיצד הפך אותם להורים, כיצד אופיו הנוח, היותו שקול, מאוזן ורגוע, השרו טוב על הבית כולו. היא תיארה אותו כגבוה משכמו ומעלה, "הכי גבוה בבית", חכם, כריזמטי, מוכשר ומוצלח, תמיד מוקף באוהבים וחברים, ולוקח את החיים "בסבבה". היא ידעה שהוא לא היה מרגיש בנוח עם קלישאות, אך הדגישה שכל מילה אמת. היא זכרה את אתגרי שירותו בדובדבן, את נסיונותיו להרגיע אותה, את הפרטים שסיפר לה בדיעבד כדי שלא תדאג. "מאז שמחת תורה כמעט ולא ראית בית, ויצאת למלחמה צודקת מאין כמוה," אמרה, והודתה לבורא עולם על הזכות והחסד, על השנים הטובות עם "מעוז הטוב" שחי חיים משמעותיים ומלאים.

אביו, אלעד, ספד לו כ"מורה דרך", שכן למד ממנו המון. הוא זכר כיצד כבר מגיל צעיר מאוד הבחין בעוצמות שבו וביכולת הטכנית הנדירה. "בן חכם ישמח אב," ציטט, וביקש שינוח בשלום על משכבו. "זכינו בך לעשרים וחמש שנים נפלאות. מרגישים לא מספיק ראויים לזכות הזאת. אתה תחסר מאוד," אמר בכאב. אחיו יואב, הנערץ עליו, ראה בו את "גולת הכותרת של המשפחה, חוד החנית". "הבכור וזה הורגש," אמר, "הערצתי אותך. זכיתי לומר את זה לך עוד כשהיית חי." הוא נזכר בתמימותו, בחוש ההומור שלו, ובאהבתו לארץ שחיה בפשטות, ללא קלישאות. "מעוז, אנחנו גאים בך. תודה על כל השנים איתך." עדו, אחיו הצעיר, תיאר בית שבו "לא משנה מה קורה, בכל סיטואציה, כל בעיה, יש את מעוז. אף פעם לא הגעתי למצב שאני נשבר. תמיד יש את מעוז. אני לא יודע איך אפשר להסתדר בלעדיו. הערצתי אותו כמו שלא הערצתי אף אחד." אחותו אפרת ספדה לו כ"אח המושלם, שמח, מצחיק, בוגר, כזה שכל אחד היה רוצה. אף פעם לא כעסת. תמיד היית רגוע ומחושב. אני אוהבת אותך."

גם חבריו ומפקדיו בצבא ביטאו את עומק האובדן. שגיא, מפקד הצוות שלו, תיאר את מעוז כ"אדם גדול, מבריק, חכם, יצירתי מאוד ומקצועי". הוא הכיר אותו במהלך הלחימה, וזכר את הנחת שהביא במשימות שביצע, ואת היותו מודל להערצה ולחיקוי עבור הצוות כולו. "היית שונה מכולם במחשבה ובמעשים. עשית הכול הפוך, הכול שונה, והיית עושה את זה הכי טוב," אמר, מתאר את הייחודיות של מעוז גם בשדה הקרב. דוד, חברו לצוות, כתב על רגישותו של מעוז, על המילים המנחמות שרק הוא יכול היה לומר, אך יותר מכל, על חיוכו – "החיוך התמים והכמעט ילדותי הזה, שצופן בתוכו את כל אישיותך מלאת השמחה." הוא העניק להם רגעים של צחוק ושמחה שאי אפשר לתאר במילים. "מעוז אחי, תמיד היינו כל הצוות בכיוון אחד, ואתה בשלך מנגד תמיד נותן זווית נוספת, עוד נקודת מבט, לא מסתפק בדרך שבה כולם הולכים. מאתגר את החשיבה המקובלת. כמה הדרך שלך תחסר לנו. כמה אתה תחסר לנו."

מתנאל, קרוב משפחתו, סיכם את מה שהיה מעוז עבור רבים: "מעוז. כל כך אהבתי אותו, וכל כך אהבתי לאהוב אותו. לא היה דבר קל מזה בעולם." הוא הדגיש את העדר ההתנשאות שבו, למרות היותו גבוה, חתיך ולוחם בדובדבן. במעין תמימות או פשטות, "הוא התהלך הרחק הרחק ממחוזות אלו, וריחף מעל עולמנו בנונשלנט מופלא, עם ליבו הפתוח וחיוכו הקורן – ובלי טיפת פוזה. בנחת, בשלווה וברוגע..." הוא היה איש של דרור, של טוב פנימי אינסופי, איש של חיים ששתה לרוויה את לשד החיים עד תום, בכל רגע ורגע. מתנאל נזכר בו בחתונה, מבליח למרכז המעגל עם החד-אופן שלו, מקפיץ את כל הרוקדים באקרובטיקה מהפנטת, ובעיקר – עם חיוך עדין ושובב שלא ניתן להסיר ממנו את העיניים. חיוך עדין, כי לכל הפלא הזה נלוותה עדינות יוצאת דופן. הוא תיאר ידיים שיודעות לחתוך, לנסר, לגלף, להדביק, לתלות, לקדוח ולבנות – ארונות מטבח, דק משאריות רפסודות זרוקות – והכול על בסיס רישום מדויק ועדין, שהיה מלאכת אומנות בפני עצמו. הוא היה איש עם לב טוב, שדאג לכל אדם. מתנאל סיפר כיצד מעוז העביר להם סדנה איך לקבל את פניהם של שכנים שבאים לבקש משהו: "מושיבים על הספה, מציעים משהו לאכול או לשתות, שואלים מה נשמע, ורק אז איך אפשר לעזור." והוא עצמו היה הראשון לשפות פינג'אן קפה לכל אורח – בין אם בביתו בגבעת חנן, ובין אם במבנה בעזה, לכל חייל או מפקד, זוטר או בכיר, שבא לביקור. זו הייתה דרכו, לאהוב, לתת, ליצור, ולשנות את המציאות בדרכו הייחודית.

מעוז פניגשטיין, הילד הסקרן מטלמון, הנער שרכב על חד-אופן, הלוחם הצנוע והאמיץ מדובדבן, האב הטרי והאוהב, השאיר אחריו חלל עצום, אך גם מורשת עשירה של אהבת אדם ואהבת הארץ, של יצירתיות, נתינה וגבורה. שמו ומורשתו מונצחים באתרים שונים, כמו remember.bio ואתר המועצה האזורית הר חברון, ופרק בהסכת "שמעו סיפור" הוקדש לו, ובו התארחו הוריו וסיפרו את סיפורו. אבל ההנצחה המשמעותית ביותר באה מתוך ליבם של חבריו ומשפחתו. חוות "מעוז שאול" ליד אבני חפץ נקראה על שמו ועל שם נופל נוסף, סרן שאולי גרינגליק, סמל לשילוב של חקלאות, התיישבות והגנה על הארץ. חבריו של מעוז, שהכירו את יכולותיו הטכניות ואת אהבתו לחידושים, הקימו חנות לאמצעי לחימה והגנה אזרחית וקראו לה על שמו – MAOZZ, ראשי תיבות שנושאות את שמו ואת רוחו. מעבר לכך, הם החלו להציב ברחבי הארץ ספסלים לישיבה מול הנוף ומול השקיעה באתרי טיולים, פרויקט "הספסל של מעוז". על כל ספסל כזה, שנבנה מחומרים פשוטים אך בידיים אוהבות, יושבים מטיילים, נושמים את האוויר, מתבוננים במרחבים, ונזכרים באדם שאהב את הארץ בכל נימי נפשו, שחי חיים מלאים ומשמעותיים, ושהיה מוכן למסור את נפשו למען ביטחונה. הספסלים הללו, הפזורים בנופי הארץ, הם לא רק זיכרון, אלא גם הזמנה להמשיך לחיות, לטייל, לנשום עמוק, לחוות את היופי והטוב שבחיים, בדיוק כפי שמעוז עשה. זוהי הנצחה חיה ונושמת, המאפשרת לרוחו להמשיך לגעת באנשים, להזכיר לכולם את ערכי הנתינה, האהבה והגבורה, ולנטוע תחושת תקומה וגאווה ישראלית בלבבות כולם, מתוך הכרה עמוקה באלה ששילמו את המחיר היקר ביותר למען עתידנו.