מאור לביא

בבאר שבע, עיר המדבר הגדולה ששורשיה נטועים עמוק בחולות ובסיפורי התנ"ך, אך פניה אל המודרנה ואל העתיד, נולד ביום קיץ של שנת 1990, בנם הצעיר של מלכה ושלום לביא. קראו לו מאור, כשם שאימו, בהשראת פסוק עתיק, ביקשה להטביע בו הבטחה לאור גדול, לימים בהירים וללילות שקטים. בביתם החם והתוסס, שבו כבר התרוצצו טליה, יעקב, אסתר ורננה – אח ואחיות גדולים שקיבלו את האח הקטן בזרועות פתוחות – גדל מאור להיות ילד חייכן, רגיש באופן יוצא דופן, ועדין נפש. הבית ברחוב השקט בבאר שבע היה עבורו עולם שלם, מקום שבו שמע את סיפורי הוריו על עלייה והתיישבות, על מסורת ועל חלומות, וספג מהם את הערכים שילוו אותו כל חייו: אהבת אדם, ענווה ורצון עז לתרום. כבר בילדותו ניכר בו רצון עמוק לעשות למען אחרים, לא מתוך חיפוש אחר תהילה או הכרה, אלא מתוך דחף פנימי טהור לעשות טוב, להקל, לשפר. חוש ההומור הייחודי שלו, שכלל בדיחות קטנות, משחקי מילים ושובבות קלה, הפך אותו לחבר מבוקש בכל חבורה, וחיוך רחב, כזה שהתחיל בקמטי צחוק קטנים בזוויות העיניים והתפשט על פניו כולן, היה נסוך עליו דרך קבע, מזמין את כולם לקרבתו.

את שנות ילדותו בילה מאור בחצר האחורית, כשהוא מנסה לבנות דברים מעץ ופלאי קרטון, או מתרוצץ עם חבריו בשכונה, משחקי כדורגל מאולתרים על אספלט חם, ומרדפים אינסופיים בין הבתים. הוא למד בבית הספר היסודי בבאר שבע, שם בלט לא רק בחיוכו המאיר ובטוב ליבו, אלא גם ביכולתו לגשר על מחלוקות קטנות בין ילדים, להציע עזרה לחבר שהתקשה בשיעורי הבית, או לחלוק את הכריך שלו עם מי ששכח להביא. בהמשך דרכו, פנה ללמוד בישיבה התיכונית "אוהל שלמה" בעיר, שם התעמק בלימודי קודש לצד לימודי חול, וגילה עניין רב בהגות ובמחשבה. הייתה זו תקופה שבה החל לגבש את עולמו הרוחני, אך גם את זה המעשי, כשהוא מוצא דרכים לשלב בין השניים. במקביל ללימודיו, היה חניך פעיל ודומיננטי בתנועת הנוער "בני עקיבא", שם מצא כר פורה ליישם את ערכיו. במסגרת התנועה, שהייתה עבורו בית שני, למד להדריך, להוביל, לתכנן פעילויות ולדאוג לפרט הקטן ביותר, תמיד עם אותו חיוך מאיר, תמיד עם אותה נעימות שובה לב. הוא היה זה שתמיד התנדב להישאר אחרון לנקות את המועדון אחרי פעולה סוערת, זה שארגן את המשחקים המאתגרים ביותר, וזה שדאג לוודא שכל חניך, גם הביישן ביותר, ירגיש שייך ואהוב.

עם סיום לימודיו התיכוניים, כשחבריו החלו לתכנן את צעדיהם בצבא, בחר מאור בדרך של ישיבת הסדר. הוא פנה ללמוד בישיבת "בית אורות" שבירושלים, על רקע נופיה העתיקים וההיסטוריים של העיר, שהיוותה השראה לעולמו הפנימי. בישיבה, בין ספרי הגמרא ללימודי האמונה, באו לידי ביטוי כל תכונותיו הטובות. השקט הפנימי שלו, שאיפשר לו להעמיק ולהתמקד, משך אליו את חבריו לספסל הלימודים ואת רבניו כאחד. הוא לא היה אדם של דרמות או של מילים גדולות, אך נוכחותו הייתה מורגשת ומשמעותית. מנהל הישיבה סיפר עליו לא פעם כי גם כשהעיר הערות או הצביע על דברים שטעוני תיקון, עשה זאת תמיד בחצי חיוך ובנועם, באופן שאיש לא נפגע ממנו, אלא רק הקשיב והפנים. הוא ידע לארוז את האמת המורכבת במילים פשוטות ורכות, והיה בעל יכולת נדירה לראות את הטוב בכל אדם, גם כשצריך היה להאיר את הדרך לשינוי. השנים בישיבה חיזקו בו את הקשר למורשתו ולזהותו, והעמיקו את תחושת השליחות שבו, את ההבנה כי לכל אדם תפקיד בעולם, וכי עליו למלא אותו בנאמנות ובענווה.

לאחר שסיים את פרק הלימודים בישיבה, הגיע תורו להתגייס לצה"ל. הוא התגייס לחטיבת "גבעתי", חטיבה סגולה ומוערכת, שנודעה ברוח הלחימה שלה ובמסירותה למשימה. השירות הצבאי, על האתגרים הפיזיים והמנטליים שבו, לא שבר את רוחו העדינה של מאור, אלא חיזק אותה. הוא מצא את מקומו בין הלוחמים, לא כזה שצועק או מתבלט, אלא כעוגן של רוגע ושפיות, חבר שניתן לסמוך עליו בעיניים עצומות. הוא עבר מסעות ארוכים תחת שמש קופחת, תרגל ירי בשדות אימונים מאובקים, ובילה שעות ארוכות בשמירות אינסופיות, תמיד עם אותה מסירות ואותו חיוך. הוא היה הכתף שניתן להישען עליה, האוזן הקשבת לבעיות החברים, וזה שתמיד דאג למצב הרוח הפלוגתי, גם ברגעים הקשים ביותר. הוא למד את ערכה של האחווה האמיתית, זו הנרקמת בשטח, תחת לחץ, בין אנשים שסומכים זה על זה בחיי אמת. השנים בגבעתי עיצבו אותו עוד יותר, העניקו לו כלים להתמודדות עם מצבי קיצון, וחיזקו את תחושת השייכות שלו לעם ולארץ.

בשנת 2015, הגיע פרק חדש ומרגש בחייו של מאור. הוא נשא לאישה את ענבר, אהובת ליבו, אישה חכמה, חמה ומלאת נתינה, שראתה בו את האור שבו האמינה אימו. הם בנו את ביתם הראשון ביישוב קדומים, והחלו יחד מסע חיים משותף, מלא באהבה, בצחוק ובתכנונים לעתיד. ביתם היה תמיד פתוח, מזמין חברים ובני משפחה, ותמיד מלא באווירה של שמחה וקבלה. מאור, שהיה אדם של עשייה, מצא את פרנסתו כנגר, מקצוע שאיפשר לו לממש את ידי הזהב שלו, את היצירתיות ואת האהבה לחומר. הוא אהב את המגע של העץ הגולמי, את הריח המשכר של נסורת טרייה, את קול המסור המנסר ואת תחושת הסיפוק של רהיט שהולך ונבנה תחת ידיו, הופך מחומר גלם ליצירה של ממש. הוא היה קפדן, יסודי, ותמיד שם לב לפרטים הקטנים ביותר, כי ידע שבהם טמונה השלמות. ענבר תמיד התפעלה מיכולתו להפוך כל פיסת עץ ליצירת אומנות, והוא מצידו, אהב לראות את החיוך על פניה כשהיה מסיים להכין עוד מדף, שולחן או כיסא לביתם המתהווה.

חמש שנים לאחר נישואיהם, בשנת 2020, החליטו מאור וענבר לעבור לגור בסוסיא, יישוב קהילתי דתי בהר חברון. המעבר ליישוב קהילתי כזה, שבו כולם מכירים את כולם והסיוע ההדדי הוא אבן יסוד, התאים בדיוק לאופיו של מאור. הוא מצא שם קהילה חמה ותומכת, שבה יכול היה להמשיך ולממש את דרכו, לשלב בין חיי הרוח לחיי המעשה. בסוסיא, החלו להיוולד להם ארבע בנות מתוקות, זו אחר זו, שהפכו למרכז עולמו: הדר, שני, עדי ושחר. מאור היה אבא מסור ואוהב עד אין קץ. הוא אהב את בנותיו אהבת נפש, והן היו כל עולמו, כל נשימה של חייו. הוא מצא שמחה אינסופית בכל רגע איתן – מהרגע שהיה חוזר הביתה וקולות הצחוק שלהן מילאו את הבית, דרך סיפורי הלילה שהיה מקריא להן בקולו הרך, ועד למשחקים המשותפים בחצר. הוא בנה להן במו ידיו מתקני עץ בחצר, תיקן את בובותיהן השבורות בסבלנות אינסופית, ולימד אותן את הדברים הקטנים והגדולים של החיים, תמיד עם חיוך, תמיד ברוך. ענבר הייתה אומרת עליו תמיד שהוא אבא מושלם לבנותיהן המדהימות ובעל מושלם, שלא יכלה לבקש טוב ממנו. "לא היה בעיניו דבר יותר חשוב מהשמחה והטוב שלנו," הייתה אומרת, "תמיד דאגת לכולם, תמיד דאגת לבנות, תמיד דאגת לי."

מעבר להיותו איש משפחה למופת, מאור היה אדם שחי ופעל בקהילה בכל נימי נפשו. הוא האמין בעשייה, בנתינה ובחשיבות של כל אדם לתרום את חלקו לחברה. לצד עבודתו כנגר, שהייתה מקור פרנסתו ואהבתו למלאכה, הוא מילא שורה ארוכה של תפקידי התנדבות, שכל אחד מהם היה עבורו עולם ומלואו. הוא שימש כרכז הנוער של היישוב, תפקיד שהתאים לו כמו כפפה ליד. הוא היה מנטור, חבר, אוזן קשבת ומקור השראה לעשרות בני נוער, מלווה אותם בצמתים חשובים בחייהם. הוא תכנן עבורם פעילויות, הקשיב ללבטיהם, הוביל אותם לטיולים בטבע, ותמיד היה שם כדי להציע עצה טובה או סתם חיוך מעודד. "הנני לעזרה, הנני למלחמה, הנני לחסד, הנני לעזרה לכל ילד ונער ביישוב," אמר עליו חברו אהרון צוהר, וזה בדיוק מה שמאור היה. הוא היה "חייל של כלל ישראל", תמיד נחלץ לכל מה שצריך, תמיד מוכן ותמיד נמצא שם, נכון לכל משימה. "ענוותן וזריז," "איש אמת, ישר כמו פלס," "תמיד היה בנועם עם הבריות," היו רק חלק מהכינויים שדבקו בו.

אך גולת הכותרת של פעילותו ההתנדבותית הייתה ללא ספק בארגון "איחוד הצלה". מאור התנדב שם מכל הלב, ראה בכך שליחות עליונה של הצלת חיים. הוא היה סמל ודוגמה למסירות, ענה לכל קריאה, קפץ לכל אירוע, בין אם זה פיגוע, תאונת דרכים או מקרה רפואי דחוף. הוא היה מגיע במהירות, מצויד ומוכן, ותמיד ניגש למטופלים באדיבות, ברגישות ובמקצועיות. "חבריך המתנדבים נפעמו בכל פעם שראו אותך בזירת אירוע," אמר עליו סמנכ"ל הארגון, לייזר היימן, "אבל לא רק הם, גם האנשים אותם הצלת נדהמו מהתפקוד שלך." הוא הקים בביתו את מרכז הציוד האזורי של הארגון, והפך את המוסך הפרטי שלו למחסן ציוד רפואי מציל חיים, זמין 24/7. הוא דאג לתחזוקה, למלאי, ולכך שכל מתנדב באזור יוכל לקבל את הציוד הדרוש לו בכל עת. הוא לא הסתפק בכך: הוא התנדב גם במערך הכבאות, שם מצא עוד דרך לתרום ולהציל חיים, במשטרה, שם סייע בשמירה על הסדר והביטחון, ובארגון "ידידים", שם עזר לאנשים שנתקעו עם רכבם בדרכים. הוא תמיד מצא זמן לעזור לחברים לעבודה, לתושבים ביישוב, ורק לאחרונה תכנן להתחיל להתנדב גם ביחידת החילוץ של ערד. בכל מקום שבו פעל, נתן את כל כולו, כאילו היה זה מקום ההתנדבות היחיד שבו פעל, כאילו לא היה לו דבר חשוב יותר לעשות. היית "כל כולך אור, מאור פנים, כשמך מאור," ספד לו אהרון צוהר, "ידי זהב, לב זהב. ראו על הפנים שלך כמה אתה חותר לאמת, כמה חשובה לך התורה, כל דבר שעשית עשית עד הסוף."

החיים בסוסיא זרמו על מי מנוחות, שגרת יום-יום של עבודה, משפחה, קהילה והתנדבות, שגרת חיים מלאה ומשמעותית. מאור היה מוקף באהבה ובשמחה, ובנותיו גדלו לנגד עיניו, ממלאות את הבית בצחוק ובשובבות. הוא היה קם עם שחר, מברך את היום החדש, ומתחיל את עבודתו בנגרייה, מלטף פיסות עץ, מתכנן רהיטים, או פשוט מתקן דלת חורקת. בצהריים היה חוזר הביתה, אל ריח התבשילים של ענבר ואל חיבוקיהן של בנותיו. בערבים, לעיתים קרובות, היה יוצא לעוד פעילות התנדבות, תמיד דואג לוודא שענבר מסכימה, "זה בסדר שאני אצא?" היה שואל, ותמיד זוכה לחיוך אוהב ולתשובה חיובית. הקשר עם ענבר היה עמוק ורב שנים, קשר שבו כל אחד העצים את השני. חבר מהיחידה סיפר כי שאל את מאור איך משמרים את האהבה כל השנים ואם היא לא דועכת, ומאור ענה לו בפשטות, "את אשתי אני אוהב בכל יום יותר ויותר." זו לא הייתה מליצה, אלא אמת פשוטה, שניתן היה לראות בעיניו ובמעשיו.

ואז, בבוקר שבת, כ"ב בתשרי, שמחת תורה תשפ"ד, ביום ה-7 באוקטובר 2023, השתנו החיים במדינת ישראל לבלי הכר. השעה הייתה שש וחצי בבוקר, ושקט השבת נקרע באחת על ידי מטחי רקטות וטילים מסיביים ששוגרו מרצועת עזה לעבר יישובי עוטף עזה, שדרות, אופקים, נתיבות ואף למרכז הארץ. אך זו הייתה רק יריית הפתיחה. בחסות ירי הטילים, חדרו אלפי מחבלים של ארגון הטרור חמאס, יבשתית, ימית ואווירית, והחלו במתקפה רצחנית חסרת תקדים. הם פשטו על יישובי העוטף, טבחו באזרחים בבתיהם ובמכוניותיהם, רצחו מאות צעירים חוגגים במסיבת טבע ליד קיבוץ רעים ונירים, תקפו בסיסי צה"ל וחטפו מאות ישראלים, אזרחים וחיילים, לרצועת עזה. הם בזזו, הרסו והעלו באש בתים ורכוש, והותירו אחריהם שובל של דם, הרס וזוועה. בבוקר הנורא הזה, נפתחה מלחמה.

בסוסיא, כמו בכל יישוב אחר בישראל, התעוררו בני המשפחה לקול האזעקות המחרידות. מאור, שרגיל היה לקפוץ לכל קריאה של "איחוד הצלה", הבין מהר מאוד שזו לא עוד אזעקה שגרתית. הטלפון שלו לא הפסיק לרטוט, וקבוצות הוואטסאפ הצבאיות החלו לבעור בהודעות. כמה שעות לאחר תחילת המתקפה, הגיעה קריאת הגיוס למילואים. לוחם בגדוד 450, חטיבת ביסל"ח, הוזמן מיד להתייצב. לא היה לו ספק לרגע. "ידעת שאין מלחמה חשובה מזו," אמרה לו ענבר לאחר מכן, והוא אכן ידע. הוא חיבק את ענבר ובנותיו חיבוק ארוך, נושם את ריחן, מנסה לספוג את חום גופן, מבטיח לשוב במהרה, מבלי לדעת מה צופן העתיד. "לא היית סולח לעצמך אם לא היית נותן את כל כולך," ידעה ענבר היטב. עם תיק על גבו, מלא בציוד לחימה ובספר תהילים קטן, יצא מאור מהבית, אל הלא נודע, אל המלחמה.

הוא הצטרף ליחידתו, ומיד החלו ההכנות לכניסה קרקעית לרצועת עזה. שבועות ארוכים של אימונים אינטנסיביים, תדריכים וציפייה מורטת עצבים עברו עליו, על חבריו לוחמים. המתח היה ניכר באוויר, אך מאור, כהרגלו, שמר על שקט פנימי. הוא היה עוגן של אופטימיות זהירה, של רוגע מעודד, תמיד עם מילה טובה, תמיד עם חיוך קטן שמנסה להפיג את המתח. חבר ליחידה סיפר כי הפרצוף הראשון שראה בפלוגה היה של מאור, וכל מה שראה היה חיוך. "אמרתי לך שאתה אדם צדיק ואני לומד ממך כל כך הרבה," נזכר חברו. הוא הקפיד להתפלל בכל הזדמנות, שומר מצוות ככל יכולתו גם בתנאי שטח קשים, מתוך אמונה עמוקה שמלווה את דרכו. התפילה הייתה עבורו עוגן, מקור כוח ושלווה בתוך הכאוס והאי וודאות של המלחמה.

כמה שבועות לאחר פרוץ המלחמה, החל התמרון הקרקעי ברצועת עזה. מאור וגדודו לחמו בצפון הרצועה, באזורים צפופים ומורכבים, ועסקו בעיקר בפעילות של טיהור בתים, סריקה אחר מנהרות, מחסני אמל"ח ומחבלים. זו הייתה לחימה מבית לבית, מסמטה לסמטה, כשהאויב מתחבא בתוך תשתיות אזרחיות, מנסה לטשטש את עקבותיו. כל צעד היה טומן בחובו סכנה, כל דלת עלולה הייתה להוביל למלכודת. מאור, הנגר המיומן, בעל "ידי הזהב", הפך ללוחם מקצועי, חד ומדויק, שפועל בנחישות תחת אש. הוא ידע לזהות סכנות, לפעול בקור רוח, ולשמור על חבריו. "כשבאת לבקר והיית עם הבנות אמרת לי שזה רק מחדד לך בשביל מה אתה נלחם," סיפרה ענבר, והוא אכן נלחם על הבית, על משפחתו, על עתיד המדינה כולה.

באחד מימי הלחימה הקשים, בנר שביעי של חנוכה, ביום 14 בדצמבר 2023, יצא מאור עם יחידתו לפשיטות על כמה בתים בשכונת סג'עייה, שנחשבה למעוז חמאס. המשימה הייתה לחפש מודיעין, לטהר את השטח ממחבלים ומתשתיות טרור. בין הריסות של אחד הבתים, בתוך חדר שינה הרוס, בין שברי רהיטים ופסולת, בצבצה לה חנוכייה קטנה, מונחת בשידה ליד המיטה. המראה תפס את עיניו של מאור. בתוך כל החורבן וההרס, סמל קטן של אור ותקווה, של מסורת ובית, בלט על רקע האפר והאבק. הוא הרים אותה בזהירות, ניקה אותה במטפחת, וחש חיבור עמוק לפריט הזה. באותו היום, הוא הדליק בה נרות חנוכה, יחד עם חבריו ליחידה, בתוך התופת של עזה. היה זה רגע קטן של נחמה ושל משמעות בלב המלחמה. אך חשוב מכל היה לו למצוא למי היא שייכת. הוא היה בטוח, כך לפי תחושת בטנו, שהחנוכייה נגנבה מאחד מיישובי העוטף בשבת השחורה של ה-7 באוקטובר.

שבוע לאחר מכן, כשהוא מוצא רגע של שקט, פרסם מאור פוסט מרגש בפייסבוק, שבו סיפר את סיפור החנוכייה. הוא צירף תמונה שלה, זוהרת באור הנרות, וכתב: "בדיוק לפני שבוע 14/12/23, נר שביעי של חנוכה, יצאנו לפשיטות על כמה בתים בסג'עייה לחפש מודיעין ... באחד מהבתים ... בין כל ההריסות של חדר השינה בצבצה לה החנוכייה הזאת בשידה ליד המיטה. אשמח להחזיר אותה לבעליה. לפי תחושת הבטן שלי היא נגנבה בשבת 7/10. כמובן שזכינו להדליק איתה את הנר השביעי והשמיני בתוך סג'עייה. אם למישהו יש קצה חוט למי שייכת החנוכייה אשמח לשמוע". הפוסט נגע לליבם של רבים, והפך ויראלי. הסיפור של החנוכייה שנמצאה בלב עזה, והרצון העז של מאור להחזיר אותה לבעליה, סימל את הרוח הישראלית של התקווה, של שיקום ושל אמונה בטוב. בעקבות הפרסום, נערך עימו גם ריאיון מרגש ברדיו, שבו סיפר את הסיפור בקולו השקט והחם, והביע את תקוותו למצוא את המשפחה שאיבדה את החנוכייה.

יום לאחר שידור הריאיון, ב-26 בדצמבר 2023, י"ד בטבת תשפ"ד, אירע הנורא מכל. מאור לביא, רס"ר במילואים, לוחם בגדוד 450, חטיבת ביסל"ח, נפל בקרב בצפון רצועת עזה. בן שלושים ושלוש היה במותו. הוא נפגע במהלך לחימה, כשעשה את מה שידע לעשות טוב מכל – להגן על חבריו, על עמו ועל ארצו. חברו אלימלך בנימין, שנפצע לצידו באותו קרב, סיפר לימים על הגבורה, על הנחישות ועל רוח הלחימה שלא עזבה את מאור לרגע. מותו של מאור היה הלם כבד, כאב עמוק ובלתי נתפס, שצבע את היישוב סוסיא ואת כלל ישראל בצבעי יגון. ההודעה נמסרה למשפחתו באותו יום, והותירה את ענבר, בנותיו הדר, שני, עדי ושחר, הוריו שלום ומלכה, אחיו יעקב ואחיותיו טליה, אסתר ורננה, שבורי לב וכואבים.

מאור הובא למנוחות בבית העלמין הצבאי בהר הרצל בירושלים, בתוך קהל עצום של בני משפחה, חברים, שכנים, מתנדבים וחיילים, שליוו אותו בדרכו האחרונה. השמש הירושלמית עטפה את ההר בענן של אבק זהוב, וקולות ההספדים נישאו באוויר הכבד. אחיו יעקב ספד לו במילים קורעות לב: "מאור היקר, אח אהוב וגיבור שלנו, אימא בחרה לקרוא לך מאור על שם הפסוק 'לך יום אף לך לילה אתה הכינות מאור ושמש'. אין בפינו מספיק מילים לתאר את הזכות שנפלה בחלקנו להיות אחים שלך ואת הזכות לגדול ולצחוק לצידך. בן רגע הפכת מאדם שאין ברייה שלא רוצה לעמוד במחיצתך, הפכת לאדם שאין כל ברייה שיכולה לעמוד במחיצתך. כבן זקונים ואח קטן נהנינו ממך בכל רגע נתון. תמיד היית עם חיוך, עם נעימות, המון יצירתיות, ואין מקום שבו היית ולא השארת את חותמך, אין אדם שלא הכרת והשארת בו זיכרון מתוק".

ענבר, אשת נעוריו ואהבת חייו, מצאה בתוכה כוחות להספיד את אהובה, מילים שנאמרו מתוך כאב עמוק אך גם מתוך אהבה עצומה וגאווה. "מאור שלי, אהוב ליבי, אני לא יודעת מה בכלל להגיד ואיך להכניס למילים את האדם הענק שאתה," אמרה בקול רועד, "בכל דבר שנגעת בו הייתה ברכה, וכמה אור היית לנו, היית פשוט מושלם בהכול. אבא מושלם לבנות המדהימות שלנו והבעל הכי מושלם שיכולתי לבקש. תמיד דאגת לכולם, תמיד דאגת לבנות, תמיד דאגת לי. לא היה בעיניך דבר יותר חשוב מהשמחה והטוב שלנו. גם כשיצאת לכל ההתנדבויות תמיד הייתה לפני זה שאלה 'זה בסדר שאני אצא?' בדרך המיוחדת שלך נגעת בלבבות של כל מי שפגשת בדרך. בענווה, בצניעות ובשקט האופייני שלך. אין מי שהכיר אותך שלא אהב אותך אהבה עמוקה ... מאור שלי, אני מבטיחה לך לשמור על הבנות שאותן אהבת יותר מהכול. נמשיך את הדרך שלך, נגדיל את האור שלך, והלוואי ואני אוכל להיות קצת יותר כמוך." היא דיברה על הקרבן שלו, על הבחירה שלו לצאת להגן על העם והארץ, בידיעה שאין מלחמה חשובה מזו. "תהפוך שם שולחנות כדי שיהיה לנו טוב כאן כי כל כך חשוך לנו עכשיו, אין בנו חרטה רק כאב עצום, לא היית סולח לעצמך אם לא היית נותן את כל כולך".

חבריו של מאור, אלו שלחמו לצידו ואלו שליוו אותו בחייו, חלקו גם הם את כאבם ואת זיכרונותיהם. אלימלך בנימין, הפצוע שלצידו, ויוגב ברוך, חברו הוותיק, אמרו בקול חנוק מדמעות: "עשינו הכול ביחד. בחור מדהים, ידעת לעשות הכול. היית הטוב ביותר, מאור. אח היית ואח תישאר. היה לך חיוך זוהר וענק, עם הילה סביבך. אתה צדיק. האדם הכי טוב בעולם. אין אנשים כמוך. נזכור אותך תמיד." סמנכ"ל איחוד הצלה, לייזר היימן, הוסיף וספד למתנדב המסור: "מאור היה מתנדב מכל הלב. היה סמל ודוגמה למסירות להצלת חיים. היית אהוב על כולם, רב פעלים, התנדבת גם במשטרה וגם בכיבוי. עשית מכל הלב. הרגשנו שאנחנו עומדים ליד אדם קדוש. אנחנו גאים בך, זכינו בך. השארת חלל גדול בלב ותחסר לנו מאוד."

החלל שהותיר אחריו מאור לביא היה עצום, לא רק בלבבות משפחתו וחבריו, אלא גם בקהילה של סוסיא ובכל המעגלים הרבים שבהם פעל. אך גם בתוך הכאב והאובדן, האור של מאור המשיך לזרוח. הוא נגע בכל כך הרבה אנשים, הפיץ כל כך הרבה טוב, הותיר אחריו מורשת של נתינה, של אהבה ושל מסירות. בנותיו, הדר, שני, עדי ושחר, יגדלו עם סיפורי הגבורה והחסד של אביהן, עם הידיעה שאביהן היה איש אור, גיבור אמיתי, שבחר להגן על ביתו ועל עמו בכל מאודו.

בסיוון תשפ"ד, ביוני 2024, ביום הולדתו השלושים וארבעה של מאור, בחרו רעייתו ובנותיו בדרך ייחודית ומרגשת להנציח את זכרו. הן לא בחרו באבל או ביגון, אלא דווקא בהמשך דרכו של מאור – דרך הנתינה והאור. הן יצאו אל חיילי צה"ל שהוצבו לשמירה ביישוב סוסיא, וחילקו להם עוגות ומשקאות, מלווים בחיוך ובמילים חמות. היה זה רגע קטן של חיבור, של הכרת תודה ושל תקווה, מעשה סמלי שממשיך את שרשרת האור שהיה מאור לביא בחייו. במעשה זה, הן ביקשו להזכיר לכולם כי גם בתוך החושך, האור קיים, והוא ממשיך לבעור ולזרוח, מועבר מדור לדור, מלב ללב. סיפורו של מאור לביא, הנגר שהפך ללוחם, רכז הנוער שהיה למציל חיים, האב המסור והבעל האוהב, הוא סיפור של גבורה אנושית, של אהבת אמת, ושל מחויבות עמוקה לערכים. הוא סיפור על אדם שחי חיים מלאים ומשמעותיים, שנתן את כל כולו למען אחרים, ובסופו של דבר הקריב את חייו למען עתיד עמו. זכרו יהיה חקוק לעד בלבבות, כמגדלור של אור ותקווה, סמל לתקומה ולגאווה ישראלית.