מאור גרשוני

ביוקנעם עילית, עיר קטנה שקועה בירוק הרי הכרמל, שם נולדה שמש קטנה ביום קיץ חם, כ"ה בתמוז תשנ"ט, הלא הוא התשיעי ביולי 1999. מאור גרשוני, בנם הבכור של נוגה ובני (בן חייל), הגיח לעולם עם חיוך רחב שכבר אז, מן הסתם, בישר את האור שאותו יפיץ בחייו הקצרים והמלאים. הוא לא היה לבד; אחותו מעיין ואחיו איתי הצטרפו אליו עם השנים, ויחד יצרו את הליבה החמה של משפחת גרשוני, משפחה שבה קשר הדם היה חזק מכל. בביתם שבשכונה השקטה, בין משחקי ילדות תמימים לשיחות ערב סביב שולחן האוכל, עוצב מאור כילד בעל פנים מאירות, עליזות מתפרצת וטוב לב שהקרין לכל עבר. הוא היה האח הגדול, לא רק במונחי גיל, אלא ברוח ובנוכחות. תמיד שם כדי להגן, לייעץ, או פשוט לצחוק יחד, חבר אמת לאחיו ואחותו, עוגן יציב בעולמם המתהווה. הוא היה המצפן של הבית, האור שבוער גם כשהשמיים מתקדרים, כפי שאמו תתאר לימים בכאב עמוק.

שנות הילדות וההתבגרות של מאור התרחשו ברחובות יוקנעם, בבתי הספר ובמגרשי המשחקים שהפכו לזירות הרפתקאות. בבית הספר היסודי, ואחר כך בתיכון "אורט יוקנעם", במגמת תיאטרון, מאור לא היה רק תלמיד. הוא היה כוכב, לא בגלל שאיפות במה גדולות, אלא בזכות כריזמה טבעית ויכולת לגעת בלבבות. חיוכו הרחב, שהפך לסימן ההיכר שלו, היה פותח כל דלת וממיס כל קיר. הוא אהב את החיים, רצה לטעום מכל מה שיש להם להציע, ובכל דבר שעשה, מצא תכלית ואושר. בין אם על במת התיאטרון הבית ספרית, כשהוא מגלם דמות ומרגיש את הקהל מגיב, ובין אם בשיחות פרוזדור עם חברים, תמיד היה שם, קשוב, מעורב, ובעיקר – מאיר. הוא היה אהוב על הצוות החינוכי, על חבריו לספסל הלימודים, ועל כל מי שנקרו בדרכו. היה בו משהו שאי אפשר היה להסביר במילים, איזו אנרגיה טהורה ורצון עז לעשות טוב, תחושת שליחות שקיננה בו עוד מילדותו.

מעבר לספסל הלימודים, מילא מאור את עולמו בתשוקות שהגדירו אותו. אהבתו הגדולה לכדורגל התרכזה כולה סביב קבוצת "מכבי חיפה". זו לא הייתה סתם אהדה חולפת; זו הייתה זהות שלמה. הוא אסף כל פיסת מידע, כל מדבקה, כל פוסטר שקשור בירוקים מהכרמל. ידע את שמות השחקנים, את תאריכי המשחקים החשובים, את הסטטיסטיקות. נסע למשחקים ברחבי הארץ, עומד ביציע עם אלפי אוהדים אחרים, גרונו ניחר מצעקות עידוד, לבו פועם בקצב המתופפים, מרגיש חלק ממשהו גדול יותר, חוויה קולקטיבית של שמחה, אכזבה, תקווה וחיבור. הכדורגל היה עבורו לא רק ספורט, אלא טקס, מפגש חברתי, דרך להשתחרר ולחוות רגשות עזים. הוא אהב גם את הטבע הפתוח ואת הים האינסופי, את המרחבים הירוקים של הכרמל המקיף את יוקנעם, את רעש הגלים המתנפצים על החוף, את מליחות האוויר ואת תחושת החופש שהתפשטה בו כשהיה טובל במים הכחולים. רגעים אלה, של חיבור לטבע, היו עבורו נחמה וטעינה, ומשם היה שואב כוחות להמשיך ולהפיץ את האור שלו.

האור הזה שבו בער, מצא ביטוי גם בפעילותו בתנועות הנוער. בתנועת "הצופים", שבט "שחר", מאור היה לא רק חניך אלא דמות מרכזית, ראש גדוד, מנהיג טבעי. הוא הוביל, הדריך, והיווה דוגמה אישית לחניכים הצעירים ממנו. הוא לימד אותם על ערבות הדדית, על חברות, על אחריות, כל זאת בדרכו המיוחדת – עם חיוך, עם צחוק, ועם אמונה אמיתית בטוב שבאדם. הוא היה הראשון להתנדב לכל משימה, גם כזו שנדמתה קשה או לא נוחה, תמיד ראה את טובת חבריו לפני טובתו שלו. בין אם בבניית מחנה, בהובלת פעולה, או בפתרון קונפליקט בין חניכים, מאור היה שם, נוכח, משפיע. במקביל, היה גם חניך פעיל בעמותת "אחריי!", תנועת נוער חברתית-חינוכית שחרטה על דגלה קידום שוויון הזדמנויות, מנהיגות ושותפות חברתית. שם, הוא העמיק את הבנתו בחשיבות התרומה לחברה, בחיבור בין אנשים שונים, וביכולת של כל פרט להשפיע על הכלל. הוא למד ולימד, קיבל ונתן, והתעצב לאדם שמאמין בכוחה של קהילה וביכולת של כל אחד להגשים את הפוטנציאל שלו.

לאחר שסיים את לימודיו בתיכון, הגיעה העת לשלב הבא בחייו – הגיוס לצה"ל. מאור, שכבר בילדותו ונעוריו גילה נטייה למנהיגות ולעשייה משמעותית, בחר בחיל ההנדסה הקרבית, חיל שדורש אומץ, מקצועיות ונחישות. הוא התגייס ומהר מאוד בלט ביכולותיו. הוא לא הסתפק בלהיות עוד לוחם; הוא רצה להיות משמעותי, להוביל. יציאתו לקורס מפקדי כיתות (מ"כים) הייתה טבעית עבורו. הוא צלל לתוך האתגר, למד את רזי הפיקוד, את האחריות הכבדה המונחת על כתפיו של מפקד, ואת היכולת להוציא את המיטב מחייליו. אחותו מעיין תזכור לימים: "כמה התאמנת וכמה רצית להיות לוחם, לתת מעצמך את כל מה שאפשר, כזה היית – הכול או כלום. וכמו תמיד קיבלת מה שרצית, עבדת בשביל זה קשה והצלחת, לא היה לנו ספק שתצטיין, שתהיה ראשון בהכול." ואכן, הוא הצטיין.

כשחזר לשרת כמפקד D-9 בפלוגת צמ"ה (ציוד מכני הנדסי), מצא מאור את ייעודו. ה-D-9, כלי הנדסי ענק ומרשים, הפך לחלק בלתי נפרד ממנו. הוא למד לתפעל אותו במיומנות, להרגיש את כוחו העצום מתחת לידיו, את רעש המנוע המהדהד, את תנועת הכף הכבדה המזיזה ערימות עפר כאילו היו חול ים. הוא פיקד על צוותי D-9, ביצע משימות מורכבות, פינה צירים, פרץ דרכים, והיה בורג חיוני במערך הלחימה של החיל. בשטח, בין אבק לזיעה, מאור פרח. הוא לא רק מילא את תפקידו; הוא חי אותו. הוא יצר קשרים עמוקים עם חבריו הלוחמים, רכש חברים חדשים בכל פעילות שיצא אליה, ונוכחותו הייתה תמיד מורגשת, משרה ביטחון ואופטימיות. הדינמיקה בין המפקדים לחיילים, הציפייה, הפחד, השמחה הקטנה שבסוף משימה מוצלחת – כל אלה היו חלק מהווייתו, והוא ספג אותם במלוא העוצמה.

לאחר שסיים את שירותו הצבאי המספק, מאור, עם אותה תחושת שליחות ואנרגיה בלתי נדלית, עבר לשלב הבא בחייו. הוא החל לעבוד במוקד שירות של חברת הביטוח "ביטוח ישיר", ובמהרה, גם מקום העבודה הזה הפך עבורו לבית. לא רק משרד, אלא מרחב שבו יצר קשרים חדשים, צחק, למד, ונהנה מכל רגע. הוא התמסר לעבודתו, גילה אחריות ומסירות, והוערך מאוד על ידי מנהליו ועמיתיו. רותם, מנהלתו, תזכור אותו כ"בן אדם מיוחד. הוא לא היה עובד רגיל שלי. הוא היה בן אדם של שמחה. הוא מלא אור. תמיד אמרתי לו 'יש לך הכל - יופי, חוכמה, נבונות, אתה סוחף. רק תבחר מה אתה רוצה לעשות הכי טוב ואתה תצליח. הוא בחר להיות גיבור'." ואכן, הוא בחר. שלו מסיקה, חבר לעבודה, הוסיף כי "הוא היה טוב בכל מה שהוא עושה. פשוט בן אדם משכמו ומעלה כמו שאומרים." מאור, עם חיוכו הכובש וגישתו החיובית, הצליח לגעת בלבבות של כולם, להפוך קולגות לחברים, וליצור סביבו אווירה של עשייה ושמחה.

אך מאור לא היה מסוג האנשים שיסתפקו בשגרה, ולו הנעימה ביותר. הוא ניצל כל חופשה כדי להגשים את אהבתו לטיולים, את צימאונו לחוויות חדשות ואת רצונו העז לראות עולם. הוא טייל במזרח הרחוק, שם צלל לתוך תרבויות שונות, טעם מאכלים אקזוטיים, התפעל ממקדשים עתיקים ומהנופים עוצרי הנשימה של חופים טרופיים וג'ונגלים ירוקים. הוא חקר את דרום אמריקה, פסע בשבילים עתיקים, פגש אנשים מרתקים, וספג את הקצב הלטיני הסוחף. אירופה על ערים ההיסטוריות והנופים המגוונים שלה, וסיני על פשטותה הקסומה, היו אף הן יעדים ברשימתו. כל מקום שאליו הגיע היה עבורו הזדמנות לצבור זיכרונות, להכיר תרבויות חדשות, ולבחון את עצמו בגבולות חדשים. הוא לא חיפש רק נופים יפים; הוא חיפש מפגשים אנושיים, סיפורים, ודרך להעשיר את עולמו הפנימי.

באותה תקופה של גילויים וחוויות, גילה מאור את משחק הפוצ'יוולי – כדורגל חופים שמקורו בברזיל. זה לא היה עוד תחביב חולף; זה הפך במהרה לחלק משמעותי ומרכזי בחייו. בכל יום שישי, עם בוא סוף השבוע, היה נוהג להגיע למגרש החול שבקיבוץ רמות מנשה. שם, על החול הרך, תחת השמש הישראלית, עם כדור שמקפץ בין רגליו, הוא מצא אתגר פיזי ונפשי. הוא שיחק, התאמן, ושאף להתמקצע. הקפיץ את הכדור על הראש, על החזה, על הברכיים, בבעיטות אקרובטיות, הכל בלי להשתמש בידיים. הזיעה ניגרה, השרירים פעלו במלוא המרץ, והעיניים היו נעוצות בכדור. זה היה טקס שבועי, מפגש עם חברים, תחרות בריאה, ושחרור מוחלט. תשוקתו למשחק הייתה כה עזה, עד שהרחיק עד ברזיל, מולדת הפוצ'יוולי, כדי לשחק במקום שבו נולד המשחק, לחוות את האווירה האותנטית, וללמוד מהטובים ביותר. על מגרש החול, בין בעיטה לנגיחה, הוא היה מאור במלוא הדרו – נחוש, שמח, מלא חיים, ומוקף בחברים שחלקו עמו את אותה תשוקה.

אך מעל לכל ההרפתקאות והתשוקות, מאור חלם על הדבר הפשוט והעמוק ביותר – בית ומשפחה משלו. חלום זה החל לקרום עור וגידים עם ספיר, בת זוגו, שהייתה שותפה מלאה לחלומותיו ולתוכניותיו לעתיד. "הוא היה בן אדם מאוד אופטימי, והוא היה בן אדם מאוד שמח," סיפרה ספיר. "זו הייתה התאהבות טוטאלית וזו הייתה גם זוגיות טוטאלית. דיברנו על הכל וחלמנו כבר ביחד על הכל." הם בנו עולם משותף, מלא בצחוק, בשיחות עמוקות, בתכנונים לעתיד, ובאהבה שופעת. הוא ראה בה את שותפתו לחיים, את מי שתחלק איתו את השמחות והאתגרים, ותבנה איתו את הבית החם שתמיד ייחל לו. הם רקמו תוכניות לפרטי פרטים: היכן יגורו, מה יעשו, איך תיראה המשפחה שיקימו יחד. כל אלה היו ארוגים בחוטים של אופטימיות ושמחת חיים, כפי שרק מאור ידע לטוות.

ואז, בבוקר שבת כ"ב בתשרי, שמחת תורה תשפ"ד, השבעה באוקטובר 2023, נשבר השקט. בשעה שש וחצי בבוקר, כשהשמש החלה לעלות מעל האופק, והארץ עוד הייתה שרויה בתרדמת של חג, פתח ארגון הטרור חמאס במתקפת פתע על ישראל. זו לא הייתה עוד הסלמה; זו הייתה רעידת אדמה שהרעידה את יסודות המדינה כולה. בחסות ירי מסיבי ובלתי פוסק של אלפי טילים ורקטות מרצועת עזה לאזורים נרחבים בארץ, חדרו אלפי מחבלים – יבשתית, ימית ואווירית, ופתחו במתקפה רצחנית על יישובי עוטף עזה, על שדרות, אופקים ונתיבות, על מבלים תמימים במסיבות טבע סמוך לקיבוצים רעים ונירים, על בסיסי צה"ל ועל העוברים בדרכים באזור. המחבלים רצחו בדם קר כשמונה-מאות אזרחים בבתיהם, במכוניותיהם, אחרי שביצעו בהם פשעים מחרידים. הם חטפו לרצועת עזה מאות ישראלים – נשים, ילדים, קשישים, גברים – והחריבו, בזזו והעלו באש בתים ורכוש. מאות חיילים, שוטרים, אנשי כוחות הביטחון וחברי כיתות הכוננות המקומיות נפלו בקרב, מגינים בגופם על תושבי הדרום. בבוקר נורא זה, החלה מלחמה.

עם פרוץ המלחמה, ובמקביל לאירועים בדרום, נפתחה גם חזית צפונית לאחר שארגון "חיזבאללה" הביע תמיכה בחמאס ובמתקפת הפתע. מאור, שהיה רס"ל במילואים, גויס עוד באותו היום, השביעי באוקטובר, לשירות מילואים בגדוד ההנדסה 8173, חטיבת "עציוני". הוא הוצב בצפון הארץ, כמפקד D9, עם המשימה להגן על גבולות המדינה מפני איומים מצפון. אך ליבו של מאור, שפעם תמיד במלוא העוצמה, היה שבור וזועם. הוא התאכזב מאוד מכך שהוצב בצפון, משום שרצה לקחת חלק פעיל ומשמעותי בלחימה העיקרית ברצועת עזה, ובמאמץ הלאומי העילאי להשבת החטופים. הוא חש תחושת דחיפות בוערת, צורך להיות בחזית האמיתית, שם נלחמו על קיומה של המדינה. הוא ביקש, שוב ושוב, לעבור לחזית הדרומית ברגע שהדבר יתאפשר, מונע על ידי אותה תחושת שליחות עמוקה שאפיינה אותו כל חייו.

השבועות חלפו, ומאור המשיך לשרת בצפון, מבצע את תפקידו במסירות ובמקצועיות, אך עיניו ואוזניו היו נשואות לדרום, ממתין לקריאה. ביום שישי, הראשון בדצמבר 2023, יצא מאור לחופשה קצרה בביתו, הפוגה נדירה מהלחימה. ייתכן שאלו היו רגעים של שקט יחסי, של ניסיון לחזור לשגרה כלשהי, גם אם המחשבות עדיין היו נתונות לחזית. חבריו יזכרו לימים כי באותו יום שישי אחרון, הוא בחר להיפרד מכל אחד מהם בנשיקות ובאהבה, "כאילו הרגשת שאתה צריך להיפרד." זו הייתה פרידה שקטה, אולי לא מודעת, אך מלאה באהבה ובחום שכה אפיינו אותו.

ביום ראשון שלאחר מכן, עם שובו לבסיס, הגיעה ההזדמנות שכה ייחל לה. נאמר לו שיש צורך במתנדבים שיעברו לדרום, ללחימה ברצועת עזה. בלי להסס, בלי לחשוב פעמיים, מאור התנדב מיד. זו הייתה ההחלטה הטבעית עבורו, ההגשמה של תחושת השליחות שבוערת בו. חברתו ספיר תספר: "כל גדוד המילואים של מאור היה בצפון, אך היה צורך שמתנדבי מילואים נוספים יעברו ללחימה ברצועת עזה. מאור התנדב להיכנס לרצועה על אף הסיכון בלחימה." הוא חזר לביתו להתארגנות קצרה, לארוז את הציוד, להיפרד שוב ממשפחתו, הפעם בידיעה ברורה שהוא פונה למקום מסוכן. למחרת, ביום שני, הרביעי בדצמבר 2023, ירד לדרום. ביום שלישי בבוקר, כשכבר היה בדרכו אל תוך הלא נודע, שלח למשפחתו הודעה קצרה, מצמררת בפשטותה ובכנותה: "אני נכנס. אוהב אתכם, נתראה." זו הייתה ההודעה האחרונה, מילות פרידה טעונות אהבה ודאגה, שנאמרו מתוך עוצמה וביטחון בדרך שבחר.

בשעות הבוקר של יום רביעי, השישי בדצמבר 2023, מאור השתתף בפעילות מבצעית בשכונת סג'עייה, מוקד לחימה קשה ועקוב מדם בלב רצועת עזה. הוא, כמפקד D-9, הוביל את הכלי הענק אל תוך השטח המסוכן, כשהוא מנקה צירים ומסייע לכוחות הרגליים. במהלך הפעילות, בעודו מבצע את תפקידו באומץ ובמקצועיות, הכלי שעליו עבד נפגע ישירות מטיל נ"ט. הפגיעה הייתה קטלנית. רס"ל (במיל') מאור גרשוני, בן עשרים וארבע בנופלו, נהרג במקום. האור שהפיץ בחייו כבה בפתאומיות אכזרית, והותיר אחריו חושך וכאב בלתי נתפסים.

הבשורה המרה הגיעה ליוקנעם עילית, והכתה במשפחת גרשוני ובקהילה כולה כרעם ביום בהיר. מאור, שהיה סמל לשמחה, לאור ולחיים, נפל בקרב, גיבור ישראל. הוא הובא למנוחות בחלקה הצבאית בבית העלמין ביוקנעם, בערב נר ראשון של חנוכה תשפ"ד. דווקא בחג האורות, כבה אור גדול. מסע הלוויה היה מלווה באלפי אנשים – משפחה, חברים, מפקדים, חיילים, תושבי העיר – כולם באו לחלוק כבוד אחרון לאדם שהיה כל כך הרבה עבור כל כך הרבה אנשים. לאחר נפילתו, הועלה לדרגת רב-סמל ראשון, כהוקרה על תרומתו ואומץ ליבו.

הכאב היה בלתי נסבל, המילים לא יכלו להכיל את גודל האובדן. אימו, נוגה, ספדה לו במילים קורעות לב: "לא מוצאת מילים, רק רוצה להיפרד ממך. אני כל כך מצטערת שאכזבתי אותך, תמיד סמכת עליי ואני זייפתי, זייפתי שאין חרדות, זייפתי שאין דאגות, זייפתי שהכול בסדר. אתה בחרת להיות גיבור, בעצם זה בחר בך, מאז שנולדת הבאת אור, אי אפשר שלא להרגיש את הנוכחות שלך, הכוח שלי, ילד שלי כמה יפה היית, אהוב ליבי, הלב שלנו שבור, לא יודעת איך נמשיך את החיים בלעדיך, אתה היית המצפן שלנו, האור שלנו, גיבור של אימא, נזכור אותך תמיד יפה שלם ומחייך, נוח על משכבך בשלום לב שלי, תבוא לבקר אותנו בחלומות." אחותו, מעיין, שיתפה את הכאב העמוק של אחות קטנה שאיבדה את מגינה: "כמה התאמנת וכמה רצית להיות לוחם, לתת מעצמך את כל מה שאפשר, כזה היית – הכול או כלום. וכמו תמיד קיבלת מה שרצית, עבדת בשביל זה קשה והצלחת, לא היה לנו ספק שתצטיין, שתהיה ראשון בהכול. זוכר איך בתאילנד אמרת לי באמצע האומגה 'תפסיקי כבר לפחד, אני איתך, אני שומר עלייך'? שמרת עליי מהכול, אמרת שאם קורה לי משהו, אתה בא מייד, לא משנה מתי. הרגשת אותי בכל נקודה בחיי. אני מסרבת להאמין שלא אראה אותך יותר, שלא תראה אותי תחת חופה, שלא תראה את הילדים שלי, אני מבטיחה לך שהבן שלי ייקרא על שמך. גיבור שלי, אני אוהבת אותך ותמיד אהבתי, לא אפסיק לאהוב, אחותך הקטנה."

חבריו של מאור, שחלקו איתו כל כך הרבה רחוויות, צחוקים ורגעים בלתי נשכחים, התקשו לעכל את האובדן. "יש אנשים עם צבע מיוחד שאי אפשר להסביר," ספדו לו, "צבע כזה שמעורבב מכמה צבעים הכי יפים שיש, צבע שיש בו את כל הטוב שיש לחיים האלה להציע. מאור היה הצבע הבולט הזה אצלנו, בכל מקום רואים אותו, בכל מקום מצחיק את כולם, תמיד נכנסת לחדר, ואיתך כל האור שיש בעולם. זה מה שהכנסת לנו ללב. יהיה קשה לדמיין את כל צבעי הקשת בחבורה שלנו בלי הצבע שלך. היית מיוחד, החיוך והעיניים שלך אמרו לנו הכול." גם חבריו מ"ביטוח ישיר" כתבו: "תודה על החלק שמילאת בכל אחת ואחד מאיתנו. שהצחקת, שריגשת, שהיית חבר טוב, שהיית מלא בטוב. על האור שהכנסת בכל בוקר שהגעת! אוהבים ומתגעגעים." אוהדי מכבי חיפה, שישבו איתו ביציע, חשו את החלל שנפער. אדר אליהו כתב: "לא להאמין שאתה לא על ידנו ביציע גיבור שלנו, לנצח נמשיך להנציח אותך בכל דרך אפשרית. אוהבים ומתגעגעים."

המורשת של מאור, האור שהשאיר אחריו, ממשיכים לבעור. ב-29 בדצמבר 2023, ערכו חבריו טורניר פוצ'יוולי לזכרו בקיבוץ רמות מנשה, בדיוק במגרש החול שבו נהג לשחק. זה היה מפגש מרגש של זיעה, צחוק ודמעות, מחווה מרגשת לחייו ולתשוקותיו. לבקשת משפחתו, הזמרת נורית גלרון הקדישה למאור את השיר "להתראות, מתוק" במסגרת פרויקט "לבכות לכם", שבו משפחות נפגשות עם אמנים שיקיריהם אהבו, ובה נארגו מילותיה של האם בכאב ובגעגוע. ביום כ' בחשוון תשפ"ה הוכנס ספר תורה לבית הכנסת "מורשת אבות" ביוקנעם עילית לזכרו ולעילוי נשמתו, סמל לנצחיות ולקדושת חייו. על זרועו של מאור התנוסס קעקוע של פנדה, סמל לחברות ולרוח שובבה. חבריו ליחידה, כדי להנציח את זכרו ולשאת אותו איתם, קעקעו על גופם קעקוע פנדה זהה. מתנ"ס יוקנעם הפיק סרט לזכרו, "האור של מאור", אשר ניתן לצפייה ביוטיוב, ובו משתקפים פניו המאירות, חיוכו הרחב וסיפור חייו המלא. עמוד אינסטגרם, "remember.maor", הוקם כדי לשמר את זכרו ולשתף רגעים מחייו עם הציבור הרחב.

מאור גרשוני היה אור שנדלק ביוקנעם עילית וזהר בעוצמה בכל מקום שבו דרך. הוא היה בן, אח, חבר, בן זוג, מפקד ולוחם – בכל תפקיד נתן את כולו, בלי פשרות, עם לב פתוח ונשמה יוקדת. הוא בחר בחיים, בחר באהבה, בחר בעשייה, ובסופו של דבר, בחר להיות גיבור. גבורתו לא נבעה ממילים גבוהות או מליצות, אלא מתוך המציאות האנושית והטהורה של בחירותיו – בחירה לעזור, לבחור, להגן, ובסופו של דבר, להקריב. הוא השאיר אחריו חלל עצום, אך גם מורשת של אור, של שמחה ושל אהבה שתישאר חקוקה בלבבות כל מי שהכירו אותו, ותהווה מצפן לדורות הבאים. סיפורו של מאור הוא סיפורה של תקומה, של רוח ישראלית שאינה נכנעת, של אדם שבחר להגן על ביתו ועל ערכיו עד נשימתו האחרונה. יהי זכרו ברוך.