מאור כהן איזנקוט

בליל אביב חמים, כשרוח קלה נשבה ממפרץ אילת והביאה איתה ניחוחות מלוחים של ים ורחוק יותר – אבק מדבר, נולד מאור כהן איזנקוט. היה זה ביום י"ג בניסן תשס"ד, ה-4 באפריל 2004, כששרון ומישל קיבלו לעולם את בנם השני, ילד שעיניו כבר נצצו בסקרנות שקטה. הוא הצטרף לאחותו הגדולה, עדן, שתמיד מצאה בו שותף למשחקים ולסודות, ומאוחר יותר קיבל את אחיו הצעיר, אלמוג, שבו מצא אוזן קשבת וכתף איתנה. הבית ברחובות אילת, עיר שנבנתה על חולות לוהטים ועל חלומות, היה תמיד פתוח ורוחש חיים, מלא בצחוק ילדים ובריח תבשיליה של שרון. מאור גדל בצל ההרים האדומים, מול הים הכחול העמוק, שהיוו את התפאורה הקבועה לילדותו. בבקרים, כשהשמש החלה לטפס מעל הרי אדום, היה יוצא עם חבריו לרחובות השקטים יחסית, שם התחוללו קרבות הכדורגל הראשונים שלו. כבר אז, כילד קטן, אהב את המגע של הכדור ברגל, את הריצה שאין לה סוף, את התחושה של קבוצה שמשחקת יחד. לא היה צורך במילים רבות; מספיק היה מבט חטוף בין חברים כדי להבין את המהלך הבא, את המקום שאליו צריך למסור, את המטרה המשותפת.

בית הספר היסודי "יעלים" היה עבורו יותר מסתם מקום לימודים. זה היה המגרש שבו התפתחו חברויות אמת, שבו למד את הערכים הראשונים של שיתוף פעולה והגינות. הוא לא היה הילד הרועש בכיתה, זה שמושך אליו את כל תשומת הלב בצעקות או במעשי קונדס, אלא דווקא זה שבלט בשקט שלו, בדרך שבה הקשיב, בנכונות שלו לעזור. כשידיד נקלע לצרה, או כשלמישהו היה קשה עם שיעורי הבית, מאור היה שם, מציע עזרה בלי להתחבב, פשוט כי כך היה נכון וטבעי בעיניו. הוא אהב את הפשטות של החיים, את הרגעים הקטנים של אושר: כדורגל אחרי הלימודים עד שהשמש שקעה וצבעה את השמיים בסגול וכתום, ארוחת ערב משפחתית סביב השולחן שהיה תמיד עמוס, ושיחות עמוקות עם עדן על סודות של ילדים. הוא למד מהוריו, שרון ומישל, את החשיבות של עבודה קשה, של אהבת הארץ ושל הקשר המשפחתי, ערכים שנטעו בו שורשים עמוקים והפכו לבסיס איתן לאופיו המתפתח. הוא היה סופג את הכל בשקט, פניו השלוות מעידות על עולם פנימי עשיר, שבו מחשבות ורגשות מתערבלים, אך רק מעט מהם מוצאים ביטוי חיצוני.

ככל שגדל, התשוקה לכדורגל רק הלכה והתעצמה. מגרשי האספלט של אילת הפכו לביתו השני, מקום שבו הרגיש חופשי ומשוחרר. הוא שיחק בקבוצת "בני אילת", וכל אימון, כל משחק, היה עבורו הזדמנות לשפר את יכולותיו, ללמוד על שיתוף פעולה ועל התמודדות עם ניצחונות והפסדים. הזיעה ששטפה את פניו אחרי ריצה מאומצת, הרעש של הקהל המועט ביציע, הצעקות של המאמן על הקווים – כל אלה היו חלק בלתי נפרד מעולמו. הוא לא שיחק בשביל התהילה, אלא בשביל האהבה הטהורה למשחק. הוא אהד את "ריאל מדריד" בכל ליבו, והיה מתיישב מול הטלוויזיה, לפעמים בשעות מאוחרות, כדי לצפות במשחקים. השחקן רונאלדו, עם הנחישות הבלתי מתפשרת שלו, עם הדרך שבה כבש כל יעד שהציב לעצמו, שימש לו השראה. מאור ראה ברונאלדו לא רק ספורטאי ענק, אלא גם מודל של התמדה ומסירות, תכונות שאותן ביקש לאמץ גם בחייו שלו. הוא למד מהכדורגל שגם כשנופלים, צריך לקום, לנגב את הברכיים ולרוץ קדימה, ושגם כשקשה, אסור לוותר על המטרה.

במעבר לתיכון "גולדווטר", מאור כבר היה נער מגובש, בעל עקרונות ברורים. הוא המשיך להיות אותו נער צנוע, נעים הליכות, שאהוד על כולם. חבריו מספרים עליו כעל חבר אמיתי, כזה שבכל אירוע, קטן כגדול, היה הראשון לדאוג ולבדוק אם הכול בסדר. הוא לא היה צריך מילים רבות כדי להביע את דאגתו; לפעמים מבט, לפעמים נגיעה קלה בכתף, היו מספיקים כדי להעביר את המסר: "אני כאן בשבילך". כשחבר חלה, מאור היה הראשון להתקשר, להציע לבוא לבקר, להביא שיעורים. כשמישהו נשבר מלחץ הלימודים או מבעיות אישיות, מאור היה שם, מקשיב בסבלנות, לא שופט, פשוט נוכח. הוא האמין בצדקת הדרך, ולא פחד להילחם עליה, גם אם זה אומר לעמוד לבד מול דעת הרוב. הוא היה צעיר אמיץ, שבלט על אף היותו שקט ולא מתלהם, שבלט בעשייה ולא במילים. כשהיה צריך להרים יוזמה חברתית, או כשהיה צריך לעמוד לצד החלש, מאור היה שם, פועל בשקט אך בנחישות, משאיר אחריו עקבות של טוב ושל יושר. הוא היה מצפן מוסרי לחבריו, דוגמה לדרך ארץ ולענווה, ותמיד היה שם כדי להזכיר לכולם את מה שחשוב באמת בחיים.

הציונות לא הייתה עבור מאור סיסמה ריקה מתוכן, אלא ערך עמוק שנטמע בו מגיל צעיר. הוא גדל בבית שבו דיברו על חשיבותה של המדינה ועל הצורך להגן עליה, והוא ספג את המסרים האלה לתוך נשמתו. כנער, כשדיברו על שירות צבאי, היה ברור לו שדרכו תהיה לוחמה. הוא לא התלבט לרגע, לא חיפש קיצורי דרך או תפקידים נוחים. הוא רצה להגיע לחטיבת "גולני", חטיבת החי"ר המיתולוגית, זו שסמל העץ שלה סימל עבורו את השורשיות, את החיבור לאדמה, את הנכונות להגן על הבית בכל מחיר. הוא ראה בלוחמים גיבורים של ממש, אנשים שבחרו להקדיש את מיטב שנותיהם למען ביטחון המדינה, והוא רצה להיות אחד מהם. חלומותיו לא נגמרו בשירות הצבאי; הוא כבר ראה בעיני רוחו עתיד שבו יוכל להמשיך ולתרום לביטחון ישראל, אולי בשב"כ, אולי במוסד. הרעיון של הגנה על המולדת, באופן אקטיבי ומשמעותי, היה חלק בלתי נפרד מזהותו, מכל מה שהאמין בו. הוא לא דיבר על זה הרבה, אבל נחישותו הייתה חרוטה על פניו השלוות, במבטו הממוקד. הוא התאמן פיזית, רץ בטיילת של אילת, מתח את גבולות יכולותיו, הכל מתוך מטרה אחת ברורה: להיות מוכן.

יום ה-12 בדצמבר 2022 הגיע במהרה. זה היה יום גיוסו לצה"ל, יום שבו התמלא האוויר בתערובת של התרגשות וחשש, בציפייה ובפרידה. משפחתו ליוותה אותו לתחנת האוטובוס באילת, או לנקודת האיסוף, עם חיבוקים חמים ומילים אחרונות של אהבה ודאגה. שרון אמו חיבקה אותו חזק, מנסה לספוג את ריחו, את תחושת קרבתו, מודעת לכך שהילד שהיא שולחת לצבא ישוב כגבר, עם חוויות שישנו אותו. מישל, אביו, טפח על כתפו בגאווה, עיניו משקפות את המסע המשותף של שניהם. עדן ואלמוג, אחותו ואחיו, עמדו שם, מביטים בו בהערצה, יודעים שמאור עומד לפתוח פרק חדש ומשמעותי בחייו. הוא עלה על האוטובוס, מנופף לשלום, חיוך קטן על פניו, מנסה להרגיע את כולם. הדרך הארוכה צפונה, מהחום של אילת אל המרכז הצפוף, סימלה את המעבר מילדות לבגרות, מאזרחות לחיילים. הוא הגיע לבסיס הקליטה והמיון, עולם חדש של מדים, פקודות ואי ודאות, אבל ליבו היה שלם. הוא ידע שזה המקום שבו הוא צריך להיות.

הטירונות בחטיבת גולני הייתה קשה ומאתגרת, בדיוק כפי שציפה. הבוץ, המסעות המפרכים, השעות הארוכות של אימונים פיזיים, צעקות המפקדים – כל אלה נועדו לשבור את האגו ולבנות מחדש לוחם. מאור, בדרכו השקטה והנחושה, צלח כל אתגר. הוא לא התלונן, לא התמרמר, פשוט עשה את מה שנדרש ממנו, ואף מעבר לכך. הוא היה שם עבור חבריו למחלקה, תמיד מוכן לעזור להם עם הציוד, לתמוך בהם כשהיו על סף שבירה, להשמיע מילה טובה או בדיחה קטנה ששברה את המתח. הוא הקשיב להם, הבין את הקשיים שלהם, והיה עמוד תווך של יציבות בסביבה שכולה הייתה טלטלה. בבית הספר החטיבתי של גולני, שם עבר הכשרה מתקדמת, בלט ביכולותיו המקצועיות ובתכונות המנהיגות הטבעיות שלו. על אף צניעותו, המפקדים זיהו בו פוטנציאל פיקודי, את היכולת להוביל מבלי לצעוק, להשפיע מבלי להשתלט. לכן, שובץ במחלקה הפיקודית, מחלקה שבה מייעדים ומפתחים לוחמים להיות מפקדים מובילים בחטיבה. זו הייתה הכרה ביכולותיו, באחריותו, ובדרך שבה ניגש לכל משימה. הוא ראה בכך לא רק קידום, אלא אחריות גדולה, הבטחה שיעשה כל שביכולתו כדי לממש את הפוטנציאל שראו בו.

הימים והשבועות עברו, ומאור הפך ללוחם מן המניין בגדוד 12, חלק בלתי נפרד משרשרת הפיקוד העתידית של החטיבה. הוא למד את השטח, את כלי הנשק, את הטקטיקות, אבל יותר מכל – למד על עצמו ועל חבריו. הוא ידע שצוות הוא יותר מסך חלקיו, ושחייו תלויים בחיי חבריו, ולהיפך. הקשרים שנרקמו במחלקה הפיקודית היו עמוקים, קשרים של אחים לנשק, קשרים שיחזיקו מעמד הרבה אחרי שיפשטו את המדים. כשהיה חוזר הביתה לאילת לחופשות, היה מגיע עם חיוך רחב, עייף אך מלא סיפוק. הוא סיפר למשפחתו על החוויות, על החברים, על הקשיים ועל הרגעים המצחיקים, אך תמיד בזהירות, מתוך הבנה שיש דברים שלא ניתן לתאר במילים למי שלא חווה אותם. הוא אהב את הבית, את האוכל של אמא, את השיחות הארוכות עם אבא, את המשחקים עם אלמוג ואת התייעצויות עם עדן. הוא חזר להיות הנער השקט והטוב מילדותו, אבל עם מבט עמוק יותר בעיניים, מבט שראה כבר יותר מדי. הוא התגעגע למגרש הכדורגל, אבל ידע שהתפקיד שלו עכשיו הוא במקום אחר, חשוב יותר.

שבת כ"ב בתשרי, שמחת תורה תשפ"ד, ה-7 באוקטובר 2023, החלה כשאר השבתות, עם השקט המיוחד של חג ושל בוקר מנומנם. איש לא שיער את הזוועה שעתידה לפרוץ. בשעה שש וחצי בבוקר, בשעה שבה רבים עוד ישנו או התעוררו באיטיות ליום חג, פתח ארגון הטרור חמאס במתקפת פתע אכזרית וחסרת תקדים על ישראל. ירי מסיבי של טילים ורקטות מרצועת עזה כיסה אזורים נרחבים בארץ, והיווה מסך עשן לחדירת אלפי מחבלים – יבשתית, ימית ואווירית – אל תוך יישובי עוטף עזה, ואל שדרות, אופקים ונתיבות. הם פשטו על מסיבת טבע סמוך לקיבוצים רעים ונירים, על בסיסי צה"ל ועל העוברים בדרכים. תוך שעות ספורות, נרצחו כשמונה-מאות אזרחים בבתיהם ובמכוניותיהם, אחרי שבוצעו בהם פשעים כבדים מנשוא. מאות ישראלים נחטפו לרצועת עזה, בתים ורכוש נהרסו, נבזזו והועלו באש. מאות חיילים, שוטרים, אנשי כוחות הביטחון וחברי כיתות הכוננות המקומיות נפלו בקרב, מנסים להגן בגופם על האזרחים. בוקר זה לא היה רק בוקר של פיגוע; זה היה בוקר שבו החלה מלחמה.

הידיעות הראשונות החלו לזרום בווטסאפ, בהודעות קצרות וקוטעות, ואז בשידורי החדשות המתעדכנים. מאור, כמו כל חייל קרבי, ידע שזה רק עניין של זמן עד שיקראו לו. הטלפון רטט, והודעת ההקפצה הגיעה במהרה. לא היה מקום להתלבטות, רק תחושה עמוקה של אחריות ושל דחיפות. הוא ארז את תיקו במהירות, בודק שכל הציוד מוכן, והודיע למשפחתו בקצרה שהוא נקרא לבסיס. שרון ומישל ניסו להישמע חזקים, אבל קולם רעד. עדן ואלמוג חיבקו אותו חזק, מבינים את המשמעות של הפרידה הזו. מאור יצא מהבית, העיר השלווה שלו נראית פתאום רחוקה כל כך מהאש הבוערת בצפון. הוא הצטרף לחבריו, כולם עם אותו מבט בעיניים – מבט של נחישות, של רצינות, של הבנה עמוקה של גודל השעה. הימים הראשונים של המלחמה היו ימי הכנה אינטנסיביים, ימים של אימונים אחרונים, של תדרוכים, של דיבורים על מה שצפוי. האווירה הייתה מתוחה, כבדה, אבל גם מלאה באחווה ובמוכנות להגן על הבית. כל אחד ידע שמדובר במשימה של חיים ומוות, ושאין דרך חזרה.

כמה ימים לאחר פרוץ המלחמה, החלה כניסת כוחות צה"ל לרצועת עזה. יחידתו של מאור, גדוד 12 של גולני, הייתה בין הראשונות שנכנסו פנימה. הרצועה, מקום שעד אז נראה כמקום רחוק ומופשט, הפכה למציאות יומיומית של הרס, עשן וסכנה אורבת מכל פינה. קירות הבתים המנוקבים בכדורים, עיי החורבות, הריח המתוק-מריר של שריפה באוויר – כל אלה יצרו תפאורה קודרת למלחמה עקובה מדם. מאור וחבריו נלחמו בתוך סמטאות צרות, בתוך מבנים הרוסים, בתוך מנהרות תת-קרקעיות. כל צעד היה מחושב, כל מבט היה חד, כל החלטה הייתה קריטית. העייפות הייתה בלתי נסבלת, שעות שינה מעטות, אוכל קר, אבל הרוח נשארה איתנה. הם נלחמו לא רק נגד האויב, אלא גם נגד הפחד, נגד הקור, נגד היעדר הוודאות. הם הסתמכו זה על זה, על המילה הקצרה, על המבט המבין, על הידיעה שכל אחד מהם מוכן להקריב הכל למען חברו ולמען המטרה. מאור, בדרכו השקטה, היה עמוד תווך במחלקה. הוא הקפיד על משמעת, על ביצוע משימות, ותמיד היה הראשון להתנדב למשימות המסוכנות ביותר. הוא דאג לחבריו, חילק מים, הציע חטיף מכיסו, שאל לשלומם – אותה דאגה עמוקה שהפגין כבר בילדותו.

ביום שישי, ה-8 בדצמבר 2023, נכנסו מאור וחבריו לקרב קשה בלב ח'אן יונס, עיר שהפכה למעוז של חמאס. הם התקדמו בזהירות, בית אחר בית, רחוב אחר רחוב, כשכל פינה יכולה להסתיר מלכודת. המודיעין הצביע על הימצאות מחבלים במסגד, שהפך למאחז טרור. המסגד, מקום תפילה קדוש, חולל על ידי המחבלים שהפכו אותו לבונקר מבוצר, מקום שממנו ירו לעבר כוחותינו. הצוות של מאור קיבל את המשימה לטהר את האזור. כשהתקרבו למבנה, האוויר היה ספוג במתח. יריות נשמעו מכל עבר, והחיילים השיבו אש. הם נכנסו פנימה, נחושים לנטרל את האיום. הקרב היה פנים אל פנים, אינטנסיבי ואכזרי. לפתע, שרק טיל נ"ט (נגד טנקים) לעברם, נורה מתוך המחבוא של המחבלים. הרעש היה מחריש אוזניים, פיצוץ עז שקרע את האוויר. בתוך רגעים ספורים, השתנה עולמם. מאור נפגע מהטיל. הוא נפל בקרב, לוחם גיבור, בן תשע-עשרה בלבד, מגן על חבריו ועל עמו.

הבשורה המרה הגיעה לאילת במהירות אכזרית. יום לפני כן, נפל בן דודו, רב-סמל ראשון גל מאיר איזנקוט, בג'באליה שבצפון רצועת עזה. הכאב הכפול קרע את המשפחה. השקט של אילת הופר על ידי זעקות שבר. שרון ומישל, שכבר עמדו מול תהום של אבל, נאלצו להתמודד עם מכה נוספת, קשה מנשוא. עדן ואלמוג איבדו את אחיהם, את השותף שלהם לחיים. מאור, הילד השקט עם החיוך הכובש, הלוחם הצנוע והנחוש, לא ישוב עוד. הוא הובא למנוחות בבית העלמין הצבאי באילת, על רקע ההרים האדומים שכה אהב בילדותו. המוני אדם ליוו אותו בדרכו האחרונה – משפחה, חברים, מפקדים, חיילים, תושבי אילת, ורבים שלא הכירו אותו אישית אך באו לחלוק כבוד לגיבור שנפל. דגלי ישראל התנופפו בחצי התורן, והיגון היה מוחשי באוויר. קולות ההספדים נשברו מבכי, והבטחות לזכור ולא לשכוח נשמעו שוב ושוב. מאור, רב-טוראי בנופלו, הועלה לדרגת סמל לאחר מותו, הכרה נוספת באומץ ליבו ובמסירותו.

החלל שהותיר אחריו מאור היה עצום, פעור וכואב. שרון, אמו, כתבה עליו מילים שקרעו את הלב, מילים שביטאו את עומק האהבה ואת גודל האובדן: "בן אהוב ויקר שהשאיר אחריו לבבות רבים מרוסקים, ואם שכל רצונה להביא לעולם המשכיות של דורות ממנו. נזכור לנצח את מאור, את טוהר אהבתו וצניעותו אשר יאירו דרכינו לעד. גיבור של אימא. אתה תמיד תהיה לי מלך העולם, עם החיוך הכי מושלם". במילים אלו, היא לא רק התאבלה על בנה, אלא גם הבטיחה לשמור על זכרו חי, להפוך את האור שבוער בו למגדלור שיאיר את דרך המשפחה והחברים. החיוך המושלם של מאור, החיוך השקט שכיכב בכל תמונה, הפך לסמל של התקווה והטוב שאיבדנו. חבריו זכרו את טוב ליבו, את נכונותו להקשיב, את העובדה שתמיד היה הראשון לבדוק אם כולם בסדר. הם זכרו את הרגעים במגרש הכדורגל, את השיחות העמוקות, את השתיקות המלאות משמעות. הם זכרו את הלוחם השקט, שבזמן אמת הפך לסלע איתן, מגן על המדינה ועל חבריו.

מאור כהן איזנקוט, בן תשע-עשרה בנופלו, השאיר אחריו מורשת של אומץ, צניעות ואהבת הארץ. מורשתו אינה רק סיפור של גבורה צבאית, אלא סיפור של אדם שלם, שחי את חייו בפשטות ובכנות, שאהב את משפחתו ואת חבריו, ושבחר להגן על ביתו בכל מחיר. הוא היה חלק מדור שלם של צעירים ישראלים, שגדלו במדינה קטנה המוקפת באויבים, והבינו את המשמעות של הקרבה. הוא לא חיפש תהילה, לא ביקש שבחים, פשוט עשה את מה שהאמין בו. שמו חקוק כעת על מצבה בבית העלמין הצבאי באילת, אבל רוחו חיה בלבבות רבים. השיר "מאור חיי", שכתבה חני דינור לזכרו ומבוצע ברשת, הוא רק נדבך אחד מתוך אינספור הדרכים שבהן זכרו נשמר. השיר, במילותיו ובלחניו, הופך את סיפורו של מאור לנצחי, למנגינה שתלווה את המשפחה ואת עם ישראל כולו. הוא מסמל את התקווה, את האור שמאור הביא לעולם, ואת ההבטחה שנזכור אותו תמיד. מאור הוא סמל לתקומה הישראלית, לרוח הבלתי מתפשרת של עם שיודע להילחם על קיומו, וגם לזכור ולהוקיר את אלו ששילמו את המחיר היקר ביותר. זכרו לעד יהיה נצור, וסיפור חייו, על פשטותו ועל גבורתו, ימשיך להאיר את דרכנו.