מחמוד עמרייה

הבית באבטין, ככל הבתים שצמחו שם על גבעות הגליל, ידע קודם כל את השמש. היא נשפכה פנימה מבעד לחלונות, נכנסה דרך סדקים בקירות, והייתה שם, אורחת קבועה, מלווה את קצב החיים. כשהשמש הייתה בשיאה, אפפה את הבית חמימות עוטפת, וכששקעה, השאירה אחריה אדמומיות עמוקה שצבעה את האופק. בלב הבית הזה, ביום הראשון של שנת 1979, נולד מחמוד, בנם השביעי של לוטפיה וסולימאן עמרייה. הוא הגיע לעולם אל תוך המולה מתוקה של משפחה גדולה וענפה, שבה כבר היו חמישה אחים ואחיות גדולים ממנו – חסן, נאדיה, שאדיה, ג'יהאד ויורה – ועוד שניים שיבואו אחריו – סלוא וסוהייל, ואז מוסטפה ואנתיסאר, סך הכל עשרה ילדים שהתרוצצו, צחקו, בכו, למדו לשתף ולחלוק, ובעיקר אהבו איש את רעהו, תחת מבטם המסור של לוטפיה וסולימאן. מחמוד היה ילד שקט יחסית, אך תמיד עם עיניים בוחנות, קולט כל פרט קטן מסביבו. הוא אהב לשבת בחצר, להביט בנמלים הצועדות בשיירות סדורות על האדמה החרבה, או להתבונן בציפורים המקננות בשיחים המקיפים את הבית. כבר אז, ניכר בו משהו מיוחד, סקרנות עמוקה לפרטים הקטנים של העולם, יכולת התבוננות שמעטים ניחנו בה.

ילדותו של מחמוד הייתה שזורה בריחות האדמה הלחה אחרי הגשם הראשון, בצלילי עדר הכבשים המקרקרות בעמק הסמוך, ובעיקר בקולות המלאים והתוססים של משפחתו. הבוקר בבית עמרייה היה מתחיל עוד לפני שהשמש טיפסה מעל ההרים המקיפים את אבטין. קולות ההכנות לארוחת הבוקר, לחישות האמהות והאחיות במטבח, רחשי המים הזורמים, ועד מהרה – צהלות הילדים שהתעוררו בזה אחר זה. מחמוד היה מתעורר לקולות הללו, נמשך אל המטבח שבו לוטפיה, אמו, כבר הייתה טורחת על הכנת הפיתות הטריות על הסאג', הריח המתוק של הבצק האפוי ממלא את החלל. הוא היה יושב על שרפרף קטן, מתבונן בידיה הזריזות של אמו, לומד את התנועות, את הקצב. אביו, סולימאן, היה איש עמל, שקט וחזק, שאת כל חייו הקדיש למשפחה ולאדמה. הוא לימד את ילדיו את ערך העבודה הקשה, את הכבוד לזולת, ואת החשיבות של קהילה מגובשת. מחמוד היה יוצא איתו לשדות הסמוכים, מביט בו חורש את האדמה או מטפל בעצי הזית העתיקים. סולימאן היה מראה לו כיצד לזהות את סוגי האבנים השונים, כיצד להבחין בין עקבות של בעלי חיים, ואיך לקרוא את השמיים כדי לדעת מתי יבוא הגשם. אלו לא היו שיעורים פורמליים, אלא שיחות תוך כדי עבודה, תצפיות משותפות, ידע שעבר מדור לדור, והוא שתה כל מילה בצמא.

בבית הספר היסודי באבטין, מחמוד היה תלמיד סקרן. הוא לא היה המבריק ביותר בכיתה, אבל היה לו רעב לידע, במיוחד בכל הקשור לטבע ולסביבה. המורים שמו לב ליכולת ההתבוננות הייחודית שלו, לכך שהוא תמיד היה הראשון לזהות שינוי קל בנוף שמעבר לחלון, או להבין את מסלול הציפור שחלפה. הוא אהב את שיעורי הטיולים בטבע, שבהם יכל ללכת שעות ארוכות, לגעת בצמחים, להריח את הפרחים, ולחקור כל סלע ואבן. חבריו בכיתה העריכו את שקט נפשו ואת טוב ליבו. הוא תמיד היה שם כדי לעזור, להקשיב, ולחלוק את מה שהיה לו. בשעות הפנאי, מגרש הכדורגל המאובק של הכפר היה המקום שבו התנקזו האנרגיות של כל ילדי השכונה. מחמוד לא היה הכוכב הנוצץ, אבל הוא היה שחקן נחוש, בעל יכולת לרוץ שעות ארוכות, תמיד עם עין פקוחה על מיקומו של הכדור ומיקומו של היריב. הוא למד שם את חשיבות שיתוף הפעולה, את הצורך לסמוך על חבריך, וגם את הכאב של ההפסד ואת המתיקות של הניצחון.

ככל שבגר, כך התחזקה בו התשוקה לחיבור עמוק עם האדמה והטבע. הוא היה מבלה שעות ארוכות לבדו או עם אחיו הגדולים, משוטט בשבילים הנסתרים שבין הגבעות, מכיר כל עץ, כל שיח, כל נחלון קטן. הוא למד לזהות את קולות החיות השונים, להבחין בין ציוץ ציפור עליז לקריאת אזהרה, בין רחש של נחש מתגנב לבין תזוזה של עכבר קטן. הוא פיתח חוש שישי לזיהוי עקבות – עקבות של שועל שחצה את השביל בלילה, עקבות של חזיר בר שחיפש מזון, עקבות של אדם זר שפילס דרך בתוך הסבך. לא היה זה ידע תיאורטי, אלא ידע שנרכש דרך הרגליים, דרך הידיים המלוכלכות באדמה, דרך העיניים הממוקדות באופק. הוא למד לקרוא את הסיפור שהאדמה מספרת – סיפור על רוחות שנשבו, על גשמים שירדו, על חיים שנעו בה. הוא הבין שהאדמה היא לא רק מקום, אלא ספר פתוח למי שיודע לקרוא בו. זו הייתה תקופה שבה הונחו היסודות לכישרון המיוחד שילווה אותו כל חייו – כישרון הגששות. הוא היה מתרגל את זה עם אחיו, מתחרה איתם מי ימצא את העקבות הטובות ביותר, מי יפענח את הסיפור שמאחוריהן. לעיתים היה יוצא בבוקר מוקדם, כשהטל עוד כיסה את העשב, ומתחקה אחר עקבות ארנב שחמק מהשדה, עד שהיה מוצא את מחבואו. זו הייתה דרכו ללמוד, דרכו להתחבר לעולם שסביבו, ודרכו למצוא שקט בתוך עולם רועש.

כשסיים את לימודיו בתיכון, ההתלבטות לגבי עתידו לא הייתה קשה במיוחד. מחמוד ידע שתרומה למדינה ולקהילה היא ערך עליון, ערך שספג מאביו ומסביבתו. הוא ראה את בני הכפר מתגייסים לצה"ל, רבים מהם משרתים ביחידות גששים, מנצלים את כישוריהם הטבעיים למען ביטחון המדינה. ביום 22 באפריל 1999, כשהיה בן עשרים, התגייס מחמוד לצה"ל. המעבר מהשקט של אבטין אל ההמולה של הטירונות היה חד, אבל הוא הסתגל במהרה. הוא מצא את מקומו בתוך המסגרת הצבאית, אתגר את עצמו פיזית ומנטלית, והוכיח נחישות ויכולת עמידה. הוא בלט מיד בזכות כישוריו הטבעיים. כשהגיע המיונים לחיל הגנת הגבולות, ולתפקיד הגשש בפרט, לא היה כל ספק שזהו הייעוד שלו. במרחבי הנגב, תחת שמש קופחת, הוא למד את רזי המקצוע בצורה מסודרת. המדריכים, גששים ותיקים ומנוסים, זיהו בו את הניצוץ המיוחד, את ה"עין" שרואה מה שאחרים מחמיצים, את ה"אוזן" ששומעת את הדממה שבין הצלילים. הוא למד להבחין בין עקבות של אדם חמוש לעקבות של רועה צאן, בין טביעת נעל ישנה לטביעה טרייה, בין כיוון תנועה של חיה לבין כיוון תנועה של אדם זר. כל גרגר חול, כל עלה שבור, כל אבן שהוזזה, סיפרו לו סיפור. הוא פיתח את היכולת ללכת שעות ארוכות, בעיניים ממוקדות בקרקע, מפענח את השביל הנסתר שאינו נראה לעין בלתי מזוינת. הוא למד שסבלנות היא מעלת הגשש, ושהצניעות היא הדרך הטובה ביותר ללמוד. הוא התחבר למפקדיו ולחבריו, שהיו שותפים לאותה הבנה עמוקה של השטח ושל חשיבות תפקידם.

עם סיום ההכשרה, שובץ מחמוד לעוצבת ברעם (חטיבה 300), האחראית על גבול הצפון, גזרה מורכבת ורגישה, שבה כל תנועה חשודה עלולה להצית אירוע ביטחוני. כאן, בין סבך החורש הטבעי, האדמה הסלעית, והכפרים הצפופים, הוא מצא את ייעודו האמיתי. שעות על גבי שעות בילה מחמוד בסיורים לאורך הגבול, בעיניים סורקות את השטח, בודק כל פינה, כל שקע, כל גבשושית. הוא למד את הגזרה הזו כמו את כף ידו, הכיר כל שביל עזים, כל מעבר נסתר, כל נקודת תצפית. הוא הבין את הרוחות שנושבות ממזרח וממערב, את השפעת הטל על העקבות, את השינויים שחלים בקרקע עם עונות השנה. הוא היה סלע איתן, עמוד תווך, עבור הכוחות הצעירים שהגיעו לגזרה. מפקדים וחיילים סמכו על שיקול דעתו, על ניסיונו, ועל יכולתו הבלתי רגילה לפענח את הבלתי מפוענח. הוא הפך ל"עיניים" של החטיבה, לאיש שמסוגל לראות את האיום עוד לפני שהוא מתממש, לזהות את הכוונה עוד לפני שהיא מתורגמת למעשה. הוא היה מלווה כוחות לסיורים, מוביל אותם בבטחה בשבילים מסוכנים, מלמד אותם תוך כדי תנועה את הניואנסים של השטח.

בתוך שגרת הסיורים והדריכות הביטחונית, מצא מחמוד את דרכו גם ללבנה, אהבת חייו. היא הייתה אישה יפה, חכמה וחמה, שהגיעה ממשפחה מכובדת באבטין. הפגישות הראשונות שלהם היו ביישניות, מלאות חיוכים שקטים ומבטים מבוישים. מחמוד, שהיה רגיל לקרוא את סימני האדמה, מצא את עצמו מנסה לפענח את רמזי ליבה של לבנה, את הניצוץ בעיניה כשנפגשו במקרה ברחוב הכפר, את החיוך הרחב שעלתה על פניה כשדיבר איתה. הוא סיפר לה על עבודתו, על האהבה שלו לטבע, על השעות הארוכות שהוא מבלה בחוץ. היא הקשיבה בסבלנות, מתרשמת מהעומק שבו ראה את העולם. מהר מאוד, הקשר ביניהם העמיק, והם החליטו לבנות יחד את עתידם. חתונתם הייתה אירוע שמח ומרגש, שאיחד את כל בני המשפחה והכפר. צלילי המוזיקה הערבית המסורתית מילאו את האוויר, ריחות התבלינים מילאו את החלל, וכל הכפר רקד ושמח לכבוד הזוג הצעיר. החתונה באבטין הייתה חגיגה של חיים, של קהילה, ושל הבטחה לעתיד.

לאחר הנישואין, מחמוד ולבנה הקימו את ביתם באבטין, לא הרחק מבית הוריו של מחמוד. הבית שלהם הפך במהרה למרכז חיים תוסס. זיאד, בנם הבכור, הגיע לעולם כמה שנים לאחר מכן, ואחריו גזאלה, מוחמד ואילול, ארבעה ילדים שהפיחו חיים חדשים בבית, מילאו אותו בצחוק, בבכי, ובשמחת ילדות תמימה. מחמוד היה אב מסור ואוהב. למרות שעות העבודה הארוכות והמחויבות שלו לצבא, הוא תמיד מצא זמן לילדיו. הוא היה משחק איתם כדורגל בחצר, מלמד אותם לזהות את כוכבי הלילה, ומספר להם סיפורים על חיות הבר של הגליל. הוא לימד אותם את חשיבות הכבוד לזולת, את ערך העבודה, ואת האהבה לאדמה. הוא לקח אותם לטיולים קצרים בסביבת הכפר, מראה להם איך לזהות עקבות של ארנב או שועל, מלמד אותם את שמות הפרחים והעצים. "תסתכלו טוב, ילדים," היה אומר להם, "האדמה מספרת סיפורים למי שמוכן להקשיב." הוא רצה שהם יפתחו את אותה רגישות לסביבה, אותה יכולת התבוננות שכל כך אפיינה אותו. לבנה הייתה עמוד התווך של הבית, מנהלת את משק הבית ביד רמה, דואגת לכל מחסור, ומעניקה לילדים אהבה אינסופית ותחושת ביטחון. היא תמיד תמכה במחמוד, הבינה את חשיבות עבודתו, וקיבלה באהבה את האתגרים שהיא מציבה.

במהלך השנים, מחמוד התקדם בסולם הדרגות והגיע לדרגת רב-סמל בכיר. הוא לא היה אדם שרודף אחרי כבוד או תארים, אבל הוא כן ראה בקידום הכרה במקצועיותו ובניסיונו. הוא הפך למנטור עבור גששים צעירים יותר, שבאו ללמוד ממנו את רזי המקצוע. הוא לימד אותם לא רק את הטכניקות היבשות, אלא גם את הפילוסופיה של הגששות – את הצורך בסבלנות אינסופית, בענווה מול הטבע, וביכולת להתחבר לאדמה ברמה כמעט מיסטית. "גשש טוב," היה אומר להם, "הוא לא רק אחד שרואה עקבות. הוא אחד שמבין את האדם שמאחורי העקבות, את הסיבה לתנועה, את הכוונה. הוא צריך להיות פסיכולוג, בלש, ומשורר של האדמה, הכל באחד." הוא היה לוקח אותם לשטח, מצביע על פרטים קטנים שחמקו מעיניהם, ומסביר בסבלנות את משמעותם. הוא היה מספר להם סיפורים מניסיונו, על פענוח תעלומות שרק הוא הצליח לפתור, על הצלחות וגם על אתגרים. הוא נטע בהם את תחושת השליחות, את ההבנה שעבודתם היא לא רק מקצוע, אלא דרך חיים, ואחריות כבדה על ביטחון הבית.

בקהילה באבטין, מחמוד היה דמות מוכרת ואהובה. הוא היה איש של עשייה, שתמיד היה מוכן להושיט יד ולעזור. בשבתות ובחגים, ביתו היה פתוח לאורחים, לאחים ולאחיות, לבני דודים ולחברים. ריח הקפה הערבי המתוק היה ממלא את האוויר, והשיחות נמשכו שעות ארוכות, על נושאי היום, על ענייני הכפר, ועל זיכרונות משותפים. הוא היה מקור ידע וניסיון, ורבים היו באים אליו להתייעץ בעניינים שונים, בידיעה שתמיד יקבלו ממנו עצה כנה ואמיתית. הוא השתתף באירועים קהילתיים, תמך ביוזמות מקומיות, והיה מעורב בחיי הכפר. למרות היותו איש צבא, הוא הקפיד לשמור על קשר הדוק עם שורשיו, עם המסורת והתרבות של בני עמו. הוא ידע שלשם כך הוא משרת, כדי לשמור על הבית, על הקהילה, על הדרך שבה גדל וחי. הוא היה הגשר בין העבר לעתיד, בין המסורת למודרנה, בין שקט הכפר לדריכות הגבול.

בסתיו 2023, כשפרצה המלחמה בדרום, אווירת הדריכות התפשטה במהרה גם לצפון. הגבול עם לבנון, שתמיד היה רגיש, הפך למתוח עוד יותר. מחמוד, עם ניסיונו העצום, היה בחזית המאמץ הביטחוני. הוא ידע שכל תנועה קטנה מעבר לגבול עלולה להפוך לאיום ממשי. הוא בילה שעות ארוכות עוד יותר בשטח, בעיניים חדות, מפענח כל סימן. הטלפון הנייד שלו הפך לכלי עבודה מרכזי, עם הודעות וואטסאפ זורמות ללא הפסקה מקבוצות המבצעים והכוננות. לבנה וילדיו ידעו שכשמחמוד יוצא למשימה, זה יכול להיות לשעות או לימים, ותמיד עם סיכון מסוים. הם למדו לחיות עם אי הוודאות, עם המתח, אבל תמיד עם גאווה גדולה על תרומתו. הוא היה משתדל לשלוח הודעה קצרה, "הכל בסדר, אל תדאגו," או להתקשר לדקות ספורות כשניתן, רק כדי לשמוע את קולם ולהרגיע את רוחם.

במהלך החודשים שחלפו מאז פרוץ המלחמה, המצב בצפון הלך והתחמם. ירי טילים, ניסיונות חדירה, ופעולות תגמול הפכו לשגרה כואבת. מחמוד, שהיה עמוד תווך ביטחוני, מצא את עצמו מונע בכוח פנימי גדול יותר מתמיד. הוא ידע שהוא חייב להיות שם, להגן על משפחתו, על הכפר שלו, על המדינה כולה. כל סיור, כל זיהוי עקבות, כל אזהרה, הייתה חלק מהמלחמה הזו על הבית. הוא תמיד היה הראשון להתייצב, האחרון לעזוב. ניסיונו הבלתי רגיל, יחד עם היכרותו העמוקה עם השטח, הפכו אותו לנכס יקר מפז לכוחות הביטחון. הוא ידע לקרוא את הטופוגרפיה, להבין את תנועת האויב, ולזהות את נקודות התורפה. הוא הוביל כוחות רגליים בשבילים שרק הוא הכיר, בחושך מוחלט, תחת איום מתמיד. הוא היה הולך בראש, עיניו ממוקדות בקרקע, ידע שחיילים צעירים סומכים עליו שינווט אותם בבטחה.

היום ההוא, יום שני, ט"ו באב התשפ"ד, 19 באוגוסט 2024, החל כמו ימים רבים אחרים במלחמת התקומה. השמש עלתה מעל הגליל, מבשרת יום חם. מחמוד היה בתקופה של דריכות מבצעית גבוהה, כפי שהיה בחודשים האחרונים. הוא יצא מהבית בבוקר מוקדם, נפרד לשלום מלבנה ומהילדים בחיבוק קצר, מבטיח לשלוח הודעה כשיגיע ליעד. "תשמרו על עצמכם," אמר להם, והם השיבו "גם אתה, אבא." הוא עלה על רכבו הצבאי, נוסע אל עבר הגזרה שכל כך הכיר. תחושת הבטן אמרה לו שהיום יהיה שונה. במהלך היום הגיעו דיווחים על תנועות חשודות מעבר לגבול, ועל צורך בבדיקה מעמיקה של מספר נקודות תצפית. מחמוד נקרא למשימה. הוא אסף את הצוות שלו, גששים צעירים יותר, והסביר להם את המצב, את חשיבות הדריכות. "אנחנו הולכים למקום שצריך עין חדה במיוחד," אמר להם, קולו רגוע אך נחוש. "כל פרט קטן יכול להיות ההבדל."

הם נכנסו לשטח, אל תוך הסבך של החורש, בין גבעות סלעיות ותלולות. מחמוד הוביל את הדרך, עיניו סורקות כל סנטימטר של אדמה, מחפשות את הסימן הקטן ביותר לחדירה או תנועה. הוא זיהה מיד עקבות טריות, כמעט בלתי נראות, שהצביעו על נוכחות בלתי רצויה. "יש פה משהו," לחש לחייליו, קולו חד וברור. "הם היו כאן לא מזמן." הוא המשיך להתקדם בזהירות, קורא את הסיפור שהאדמה מספרת, מפענח את כיוון התנועה ואת מספר האנשים. הלב שלו דפק במהירות, אבל שקט נפשי אפף אותו. הוא ידע בדיוק מה עליו לעשות. הוא הוביל את הכוח אל תוך שטח מורכב, כשהוא מנצל כל מחסה טבעי, כל שינוי בטופוגרפיה. לפתע, נשמע ירי. המארב היה מתוכנן היטב. צרורות ירי נורו מתוך הסבך, מכיוונים שונים. מחמוד, בראש הכוח, היה הראשון שהגיב. הוא צעק לחייליו לתפוס מחסה, ובו בזמן השיב באש, מחפה עליהם. הוא ידע שעליו להגן עליהם, להבטיח את שלומם. הניסיון של שנים ארוכות, האינסטינקטים החדים, הכל התכנס לרגע אחד קריטי. הוא לא חשב על עצמו, רק על המשימה, על החיילים שמאחוריו, ועל הבית שמאחורי כולם. הוא זיהה נקודת ירי קריטית של האויב, וריכז לשם את האש שלו, מנסה לנטרל את האיום העיקרי. תוך כדי חילופי האש הכבדים, כשכל נשימה הייתה מאבק, וכשריח אבק השריפה מילא את האוויר, הוא נפגע. פגיעה קטלנית, פתאומית, שקטה, בלב הקרב. הוא נפל על האדמה שכל כך אהב, שכל כך הגן עליה, כשהוא מוקף בעקבותיו האחרונות.

הבשורה המרה הגיעה לאבטין כמו רעם ביום בהיר. קציני צה"ל הגיעו לבית משפחת עמרייה, ועם כל מילה שיצאה מפיהם, נשמטה הקרקע מתחת לרגליים. לבנה, זיאד, גזאלה, מוחמד ואילול, ההורים לוטפיה וסולימאן, תשעת האחים והאחיות – כולם חרבו באחת. מחמוד, עמוד התווך, הלב הפועם של המשפחה והקהילה, איננו עוד. הכפר כולו התאבל. מסע ההלוויה היה ארוך ומרגש, אלפים ליוו את מחמוד בדרכו האחרונה בבית העלמין האזרחי באבטין. קולות הבכי והקינה התערבבו עם קולות ההספדים, שתיארו אדם מיוחד, איש של אדמה ושל שמים, של שקט ושל עוצמה. מפקדיו ספדו לו, דיברו על מקצועיותו הבלתי מתפשרת, על אומץ ליבו, ועל מנהיגותו השקטה. הם סיפרו על גשש שאין לו תחליף, על חבר נאמן, ועל אדם שכל כולו טוב לב. בצו פנימי, כהוקרה על תרומתו העצומה ועל נפילתו בקרב, הועלה מחמוד מדרגת רב-סמל בכיר לדרגת רב-נגד. דרגה זו הייתה עדות לא רק לוותק שלו, אלא בעיקר למעמדו המקצועי, לניסיונו העשיר, ולמסירותו הבלתי מתפשרת.

החלל שהותיר אחריו מחמוד היה עצום. לבנה איבדה את אהבת חייה, את שותפה לדרך, את האדם שתמיד היה שם לתמוך ולחבק. הילדים איבדו אב, מורה דרך, חבר למשחק, וסמל לגבורה ואומץ לב. הוריו איבדו בן אהוב, אחיו ואחיותיו איבדו אח יקר, והקהילה באבטין איבדה עמוד תווך, מנהיג שקט, ואיש עשייה. אבל יחד עם הכאב העמוק, צמחה גם תחושה עזה של גאווה. גאווה על הדרך שבה חי מחמוד, על הערכים שהנחיל, ועל האומץ שגילה עד רגעיו האחרונים. הוא לא נפל לשווא. הוא נפל בהגנה על הבית, על המשפחה, על המדינה, על העקרונות שבהם האמין. סיפורו של מחמוד עמרייה, הגשש מאבטין, הוא סיפור של חיבור עמוק לאדמה, של נאמנות ללא פשרות, ושל גבורה אנושית, יומיומית, שקטה, שפורצת מתוך המציאות הקשוחה של החיים. הוא היה גיבור לא בגלל מילים גבוהות, אלא בגלל מעשיו, בגלל האמת שבה חי ופעל. זכרו ימשיך לחיות בלבבות כל מי שהכירו, בסיפורים שיספרו לילדים שיבואו, ובעקבותיו הבלתי נשכחות שחקק באדמה ובנשמה של הארץ הזו, אדמת הגליל שכל כך אהב. מורשתו היא מורשת של תקומה, של עמידה איתנה מול אתגרים, ושל אמונה בלתי מעורערת בכוחה של הרוח האנושית להגן ולבנות, גם מתוך כאב גדול. הוא נשאר שם, חלק מהאדמה, עד נצח.