מעיין ברוך פרלשטיין

במטולה, על קצה הארץ, שם נשקפת לבנון מכל חלון וריח עצי הפרי עולה מן הפרדסים, נולד בשנת תשס"ד, 2004, מעיין ברוך פרלשטיין. הבית היה תמיד מלא חיים, קולות צחוק וריחות של בישול ביתי שאסנת ועמית, הוריו, הקפידו עליהם. מעיין היה הבכור, ואחריו הגיחו לעולם נעמה, יעל ותמר, שהכניסו לבית עוד מימד של המולה מתוקה. הבית במטולה היה מעין בועה שקטה בתוך המציאות המורכבת של קו הגבול, מקום שבו ילדות יכלה לפרוח בצל ההרים הירוקים, עם הליכות ארוכות בשדות ובשבילים, ובריחות חזקים של אדמה רטובה אחרי גשם ופריחת הדרים באביב. מעיין, ילד עם עיניים בוחנות, ספג את הנופים האלה לתוכו, את השקט המיוחד של מטולה, את תחושת הקהילתיות החזקה שבה כולם מכירים את כולם, ואת החוסן העולה מחיים על הגבול. הוא נהג לטייל עם אביו בין המטעים, ללמוד על סוגי העצים השונים, לגעת בקליפות המחוספסות ולהריח את הפריחה העדינה. כבר אז, ניכרה בו סקרנות טבעית ועמוקה, רצון להבין איך הדברים פועלים, מה מסתתר מתחת לפני השטח.

כשהיה בן עשר, עברה המשפחה ליישוב הקהילתי אשחר שבגליל, מעבר ששינה את עולמו הקטן אך פתח בפניו מרחבים חדשים. אשחר, עם בתי האבן והגגות האדומים המשתלבים בנוף הגלילי, הציעה סביבה ירוקה ופתוחה יותר, פחות "על הקצה" ויותר בלב הטבע. מעיין התחנך במוסדות החינוך המקומיים, ובמהרה מצא את מקומו בקהילה החדשה. אימו תיארה אותו כ"ילד מתוק מדבש", וזה לא היה רק ביטוי – הוא היה ילד חייכן, עם נטייה טבעית לגרום לאנשים להרגיש בנוח סביבו, קשוב ורגיש. למרות שלעיתים מצא את הלימודים הפורמליים בבית הספר משעממים, שכן מוחו המהיר נטה לחפש אתגרים מורכבים יותר, הוא היה ילד חכם מאוד וסקרן להפליא. את מרבית האנרגיה הלימודית שלו השקיע בתחומים שבאמת ריתקו אותו. אחת מאותן אהבות גדולות הייתה משחק הווידיאו "מיינקרפט", שהפך עבורו לעולם שלם של יצירה, בנייה ואתגר. הוא בילה שעות מול המסך, בונה עולמות וירטואליים מורכבים, מתכנן ומבצע, חושב מחוץ לקופסה. האהבה הזו למשחק, והרצון העז לתקשר עם גיימרים אחרים מכל קצוות תבל, דרבנה אותו ללמוד אנגלית בכוחות עצמו. הוא ישב עם מילונים, צפה בסרטונים, קרא טקסטים, והתאמן בדיבור עם שחקנים אחרים דרך האוזניות. לאט לאט, השפה נפתחה בפניו, והוא גילה את העושר שבקריאת ספרים באנגלית, לא רק על משחקים, אלא בנושאים עמוקים ומורכבים יותר כמו פילוסופיה, פסיכולוגיה ומדעי המוח. הוא נהג לשבת בחדרו, שקוע בספר עב כרס, מוקף במחשבות על תודעה, על מוסר, על מה שמניע בני אדם. הוא לא הסתפק רק בהבנה שטחית, אלא חקר לעומק, הציף שאלות, ניסה לפענח את המסתורין של הקיום האנושי.

מעיין היה ילד פעלתן וספורטיבי מילדותו. הוא הצטרף לתנועת הנוער "הצופים", תחילה כחניך נלהב, לובש את מדי החאקי בגאווה, משתתף בפעולות ובמחנות, נהנה מהלינה באוהלים תחת כיפת השמיים, מריח את עשן המדורות ושר שירי קומזיץ עם חבריו. בהמשך, ככל שגדל, הפך למדריך, והיה לו סיפוק עצום להעביר את הידע והרוח הצופית לדור הצעיר. הוא ידע לחבר ילדים, להפיח בהם רוח של הרפתקה, ללמד אותם ערכים של חברות, אחריות ועזרה הדדית. במקביל, הוא היה חבר במועדון טיפוס בכרמיאל, שם מצא פורקן לאנרגיה הפיזית שלו. הוא אהב את האתגר שבטיפוס, את הריכוז המוחלט הנדרש כדי למצוא את האחיזה הבאה, את המתח בשרירים, את תחושת ההישג כשהוא מגיע לפסגה, את הגיר הלבן על כפות ידיו ואת הכאב המתוק באצבעות אחרי אימון אינטנסיבי. לא פעם, היה חוזר הביתה עם שריטות קטנות וסיפורים על מסלולים חדשים שכבש. הוא גם היה חלק מנבחרת רכיבת השטח על אופניים "טימשגב" של המועצה האזורית משגב. שעות ארוכות בילה על האופניים, רוכב בשבילי הגליל, חש את הרוח על פניו ואת האדרנלין זורם בעורקיו, מתמודד עם עליות תלולות וירידות מהירות, כשקולות המנוע של הטרקטורים מהקיבוצים הסמוכים מלווים אותו ברקע. בבגרותו, גילה את משחק השחמט, ועוד תחום שבו הצטיין במהרה. הוא אהב את האסטרטגיה, את הצורך לחשוב כמה צעדים קדימה, את המאבק השקט והאינטלקטואלי מול יריב, את הדיוק שנדרש מכל מהלך. שעות ארוכות היה יושב מול לוח השחמט, מהרהר, מנתח, מפתח טקטיקות, ואז מבצע את המהלך המנצח בתחושת סיפוק עמוקה.

לאחר שסיים את התיכון, בחר מעיין להצטרף למכינה הקדם-צבאית "בית ישראל" בירושלים, צעד ששיקף את רצונו להעמיק, להתרחב, להתכונן למסע החיים. בירושלים, בתוך הסמטאות העתיקות והאווירה הייחודית, הוא מצא את עצמו בסביבה שונה מאוד מזו שהכיר בגליל. אף על פי שהיה חלק ממיעוט חילוני במכינה, הוא לא חשש לנהל ויכוחים תאולוגיים סוערים ומעמיקים עם מוריו ועם חבריו. הוא לא חיפש להתריס, אלא באמת ובתמים רצה להבין, לחקור, לגעת בשורש הדברים. הוא שאל שאלות נוקבות על אמונה, על מוסר, על מקומו של האדם בעולם, ועל המשמעות של החיים. השיחות האלה, שהיו לעיתים לוהטות, נערכו תמיד בכבוד הדדי ובידידות, והוא זכה להערכה רבה על עומק מחשבתו ועל כנותו. במיוחד בלטה החברותא שנוצרה בינו לבין חברו החרדי. שעות ארוכות ישבו השניים, מול כוס תה מהביל, דנים בסוגיות פילוסופיות ותאולוגיות, חוקרים טקסטים, מנתחים רעיונות, ובוחנים את העולם מנקודות מבט שונות לחלוטין. הניגודים ביניהם רק העמיקו את הקשר, והחברותא הפכה לידידות אמתית וקרובה, שהתבססה על כבוד הדדי ועל הערכה עמוקה לחדות מחשבתו של כל אחד מהם.

גם בהיותו במכינה, הקפיד מעיין לשמור על שגרת אימונים פיזית. הוא נהג לבקר בקביעות במועדון טיפוס, ובימי השיא שלו ביצע שלושים תרגילי "עליות מתח" ברצף – עדות לכוח הרצון והמשמעת העצמית שלו. הוא אהב את תחושת השרירים המתאמצים, את האתגר הפיזי, את תחושת החיוניות שהוא חש אחרי אימון טוב. לצד כל זאת, ידע מעיין ליהנות ממנעמי החיים. הוא היה אנין טעם אמיתי, אהב אוכל טוב, ובמיוחד התענג על סטייקים משובחים. בכל פעם שהיה מגיע הביתה לשבת, אימו הייתה יודעת שצריך לתכנן ארוחת ערב סביב סטייק עסיסי, והם היו יוצאים למסעדת סטייקים חדשה, נהנים מכל ביס, מחליפים חוויות על איכות הבשר ורמת העשייה. הוא אהב להתפנק, והיה כיף לפנק אותו, כפי שסיפרה אימו, לראות את שביעות הרצון על פניו. הוא גם השקיע בהכנת כריכים מורכבים ועשירים, שילובים מפתיעים של טעמים ומרקמים, שכל אחד מהם היה ארוחה קטנה בפני עצמה. מעיין היה חובב קפה אמיתי; הוא נהנה לטחון בעצמו פולים טריים, להריח את הארומה העשירה הממלאת את החדר, וללגום את המשקה המהביל בנחת, מעין טקס קטן של רוגע ושלווה בתוך היום העמוס. הוא אהב סרטים איכותיים, בילה שעות בצפייה ביצירות קולנועיות מורכבות, ונהנה לנתח אותן לאחר מכן עם חבריו. המוזיקה הייתה חלק בלתי נפרד מחייו; הוא לא הפסיק להאזין למוזיקה אמריקאית במגוון סגנונות, משנות ה-50 הסוערות ועד סוף שנות ה-90 של המאה הקודמת, כשהפלייליסט שלו בספוטיפיי היה אוסף אקלקטי של קלאסיקות רוק, בלוז, ג'אז ופופ. המוזיקה ליוותה אותו בכל רגע, בין אם בטיפוס, בלמידה או ברכיבה על אופניים, ושימשה לו כמעין פסקול אישי לחיים.

ואז, בבוקר שמחת תורה, כ"ב בתשרי תשפ"ד, 7 באוקטובר 2023, השתנה הכל. בשעה שש וחצי בבוקר, כשמרבית תושבי ישראל עדיין ישנו או התכוננו לחג, פתח ארגון הטרור חמאס במתקפת פתע אכזרית וחסרת תקדים. בחסות ירי מסיבי של אלפי טילים ורקטות מרצועת עזה לעבר מרכז ודרום הארץ, חדרו אלפי מחבלים – יבשתית, ימית ואווירית – והחלו במתקפה רצחנית על יישובי עוטף עזה, על שדרות, אופקים ונתיבות, על מבלי מסיבת טבע סמוך לקיבוצים רעים ונירים, על בסיסי צה"ל ועל העוברים בדרכים באזור. המחבלים רצחו כשמונה-מאות אזרחים בבתיהם, במכוניותיהם, ביצעו פשעים כבדים, חטפו מאות ישראלים לרצועת עזה, והחריבו, בזזו והעלו באש בתים ורכוש. מאות חיילים, שוטרים, אנשי כוחות הביטחון וחברי כיתות הכוננות המקומיות נפלו בקרב. בבוקר נורא זה, החלה מלחמה. המציאות החדשה טרפה את כל הקלפים, וגם את מסלול חייו של מעיין. לימודיו במכינה נקטעו באורח פתאומי בחודש מרץ 2024, והוא גויס לצבא. לא היה מקום לשאלות, להתלבטויות, רק לתחושה ברורה של אחריות. הוא לא ניסה להתחמק או לדחות את הגיוס. כשאמרו לו שהוא נחוץ, הוא אמר מיד, בקור רוח האופייני לו: "צריכים אותי, אז אני הולך." זו לא הייתה התלהבות יתרה, אלא קבלה רדיקלית של המציאות, הבנה עמוקה של הצורך והדחיפות.

הוא התגייס לחיל ההנדסה הקרבית, חיל שנדרש לו תעוזה, חשיבה מהירה ויכולת טכנית גבוהה, ושירת בפלוגת רובאית "דולב" של גדוד 605 בחטיבה 188, עוצבת "ברק". מהר מאוד, בתוך האימונים המפרכים והאינטנסיביים שהתנהלו בצל המלחמה, התגלה מעיין כקלע מחונן. הוא היה מצטיין בהכשרה, ובזכות דיוקו המרשים והיכולת שלו לשמור על ריכוז תחת לחץ, הפך במהרה לקלע הגדודי. מפקדו סיפר עליו: "מעיין עבר את ההכשרה האינטנסיבית של חיל ההנדסה על רקע המלחמה ובלט במיוחד בירי וקליעה. הוא הפך לקלע הגדודי, ובצדק. הייתה לו יכולת למידה נדירה והוא הקדיש את הזמן הפנוי שלו לשיפור, לא רק של עצמו אלא גם של אחרים. הוא הדריך, כיוון ושיתף - תמיד מתוך ענווה". הוא לא שמר את הידע לעצמו, אלא היה משתף פעולה, מסביר בסבלנות לחבריו איך לאחוז בנשק בצורה נכונה, איך לנשום לפני ירייה, איך לכוון למטרה. קולו השקט והרגוע היה מרגיע גם במטווחים רועשים, והוא היה שם תמיד כדי לעזור, לכוון, להדריך, והכל בחיוך צנוע ובלי טיפה של התנשאות. הוא אהב מאוד את מקצועו בצבא, את האתגרים הטכניים והמבצעיים, ואת חבריו למחלקה, שהפכו למשפחה שנייה עבורו. בתוך המציאות הקשה של המלחמה, הקשרים האנושיים היו החבל המציל, והוא ידע לטפח אותם. הוא לא היה "מורעל" על הצבא במובן המקובל, לא היה מהטיפוסים שחולמים על קריירה צבאית ארוכה, ולמעשה, אימו סיפרה שחשבה שהוא די חיכה לסיים את השירות ולהתחיל את החיים האמיתיים. הוא בכלל כיוון בהתחלה לתפקידים משמעותיים אחרים, כמו יחידת 669, אך בסוף התגלגל להנדסה קרבית, ושם, למרות התנאים הקשים בעזה, הוא מצא את מקומו והיה מרוצה. הוא עשה מה שצריך, לא שאל שאלות, לא התווכח עם המציאות, אלא קיבל אותה ועשה את המוטל עליו בנאמנות ובמסירות.

לאורך מרבית שירותו הצבאי, נטל מעיין חלק פעיל בלחימה ברצועת עזה. חודשים ארוכים הוא שהה שם, בלב המורכבות והסכנה. אימו ניסתה לשאול אותו מה הוא עושה, איך הוא מרגיש, אך הוא לא היה משתף יותר מדי מפעילותו. "הוא לא היה מספר כלום", סיפרה, "היה צוחק, היה אומר לי 'זה מסווג, אני לא יכול לדבר על זה'". הצחוק הזה, והמשפט הזה, הפכו למעין סימן היכר, דרכו שמר על פרטיותו וגם על שקט נפשי של משפחתו, מתוך הבנה שלא הכל צריך או ניתן לשתף. מלבד הלחימה בעזה, באחד הסבבים השתתף גם בקרבות בלבנון, חוויה נוספת שתרמה לעיצובו כלוחם. גם בצבא, המשיך מעיין להיות האדם השקט, הנעים והמכבד שהיה תמיד. הוא בלט בחכמתו יוצאת הדופן ובעומק מחשבתו, וגם ביכולתו להצחיק את חבריו, להפיג את המתח באווירה הקשה. הוא היה שופע טוב לב ותמיד שמח לעזור, מושיט יד לכל מי שצריך, מקשיב בסבלנות ומציע עצה חכמה. חבריו אהבו אותו מאוד, סמכו עליו, וידעו שהוא תמיד שם בשבילם. הייתה בו איזושהי שלווה פנימית נדירה לגילו הצעיר, כזו שאיפשרה לו להתמודד עם כל דבר, עם כל קושי, בלי לצאת מאיזון. "משהו שמאוד אפיין אותו זו איזושהי קבלה רדיקלית של המציאות", סיכמה אימו, "הוא פשוט לא התווכח עם המציאות, לא ראיתי אותו יוצא מאיזון, היה בו איזה קור רוח כזה ועם כל דבר הוא ידע להתמודד, היה לו סנטר מאוד חזק, היה מאוד אותנטי". האותנטיות הזו, הקבלה העמוקה הזו של המצב הקיים, איפשרה לו לתפקד בבהירות ובנחישות גם ברגעים הקשים ביותר, בלי להתלונן, בלי להישבר.

היו לו תוכניות גדולות לחיים שלאחר שחרורו מהצבא. הוא שאף להיות יזם, ללמוד פסיכולוגיה, פילוסופיה ומדעי המוח – כל אותם תחומים שריתקו אותו כבר מילדותו. הוא דמיין את עצמו בונה מיזמים חדשים, חוקר את תעלומות הנפש והמוח, ממשיך את מסע הלמידה האינסופי שלו. אך הגורל התאכזר, והתוכניות הללו נגדעו באורח טרגי. ממש לפני המתקפה האיראנית על ישראל, ב-13 ביוני בבוקר, הוא היה אמור לצאת לשבת הביתה, למנוחה קצרה מהלחימה. הציפייה לפגוש את המשפחה, לאכול ארוחת שבת ביתית, ללגום קפה טרי, הייתה מוחשית. אך אז הגיעה ההודעה המקפיצה – עליו לחזור מיד לבסיס. זו הייתה הפעם האחרונה שבה נפגשו ודיברו, שיחה קצרה ודחופה, עם ההבטחה לחזור במהרה, הבטחה שלא התממשה. תחושת החירום שהייתה באוויר, האיום האיראני המרחף, הוסיפה נופך של דחיפות וחשש לאותה פרידה אחרונה.

ביום 24 ביוני 2025, כ"ח בסיוון תשפ"ה, במהלך פעילות מבצעית בחאן יונס שבדרום רצועת עזה, מעיין וחבריו הלוחמים מפלוגת "דולב" יצאו למשימה קריטית. הם סרקו יעדי טרור, פעלו לחישוף המרחב, משימה שנועדה לאתר מטענים, פירים ומלכודות שעלולים לסכן את הכוחות. זהו תפקיד מסוכן, שדורש עירנות בלתי פוסקת ודיוק מרבי. הם נעו בנגמ"ש ה"פומה" המשוריין, כלי רכב כבד וחזק שנועד להגן על הלוחמים במרחב רווי איומים. בתוך שגרת הפעילות המתוחה, הבלתי פוסקת, שכללה התקדמות איטית וזהירה, עין בוחנת על כל פרט בשטח, לפתע נפגע נגמ"ש ה"פומה" שלהם. הפגיעה הייתה קטלנית. מעיין ושישה מחבריו הלוחמים נהרגו במקום. המוות היה מיידי, טרגי, וקשה מנשוא. בן עשרים בלבד היה בנופלו.

הידיעה על נפילתו הכתה במשפחתו ובקהילה בהלם עמוק. הבית באשחר, שהיה עד לא מזמן מלא בצחוקו ובנוכחותו השקטה, התמלא באבל כבד. הותיר אחריו הורים כואבים, אסנת ועמית, שתי אחיות, נעמה ויעל, ואח, תמר, שנותרו להתמודד עם החלל העצום שהותיר. מעיין הובא למנוחות בבית העלמין במשגב, כשמסע הלוויה מלווה באלפי אנשים, חברים, בני משפחה, מפקדים ולוחמים, כולם כואבים את לכתו של בחור צעיר, מוכשר ומלא פוטנציאל. לאחר נפילתו, הועלה מעיין מדרגת רב-טוראי לדרגת סמל, כהוקרה על מסירותו, תרומתו ואומץ ליבו. זו הייתה נחמה קטנה בתוך יגון גדול, הכרה רשמית בגבורתו ובאופן שבו מילא את תפקידו.

אך מורשתו של מעיין אינה רק בדרגה או בהוקרה רשמית. היא חיה ונושמת בקרב משפחתו וחבריו, שממשיכים את דרכו המיוחדת בעולם בדרכים יצירתיות ומרגשות. הוא מונצח באתר האינטרנט של עמותת "ברק" וב"ממוריז +", אך ההנצחה האמיתית טמונה במעשים היומיומיים. הפלייליסט המשובח שלו ב"ספוטיפיי", שהכיל את כל אותה מוזיקה אמריקאית שאהב, משנות החמישים ועד התשעים, הפך לדרך עבור חבריו ומשפחתו להרגיש קרובים אליו, לשמוע את קולו דרך הצלילים שבחר. הם מקרינים סרטים שאהב במסגרת מועדון סרטים שהקימו על שמו, דנים בהם, מנתחים אותם, בדיוק כפי שנהג לעשות. הם הקימו מועדון שחמט על שמו, שבו מתכנסים חובבי המשחק האסטרטגי, זוכרים את חדות מחשבתו ואת אהבתו למשחק. מעבר לכל אלה, הם מקפידים לתרגל את "קבלת המציאות" – התכונה שכל כך אפיינה את מעיין, כדבריהם, והעניקה לו שלווה פנימית נדירה לגילו הצעיר. הם לומדים ממנו להתמודד עם האתגרים בחיים, לקבל את הדברים כפי שהם, בלי להיאבק בהם לחינם, ולמצוא בתוך כך כוח ושלווה. זהו שיעור חיים יקר מפז, שהשאיר אחריו, והוא ממשיך להדהד בחייהם. מעיין ברוך פרלשטיין, בן עשרים בנופלו, השאיר אחריו חלל עצום, אך גם מורשת עשירה של סקרנות, עומק, טוב לב, אומץ לב, ובעיקר, קבלה עמוקה של המציאות. סיפור חייו, שנקטע באכזריות, הוא תזכורת כואבת אך מעוררת השראה לכוחו של רוח האדם, גם מול פני האובדן, ולנחישות של עם המבקש להמשיך ולחיות, ולצמוח, גם תחת צל המלחמה. זכרו, וכל מה שייצג, יהיו נר לרגלינו, ובסיס לתקומה.