לירון שניר

בבית הצנוע, מוקף במרחבים הירוקים המתייבשים של עפרה, נולד לירון שניר, בנם השלישי של פזית ומוטי, ביום י"ט בכסלו תשנ"ח, שהיה אותו יום דצמבר קר ובהיר של שנת 1997. הוא הגיע לעולם כחלק מצמד, אח תאום לאלון, ובן זקונים לאחיו הגדול, גל. כבר מראשית דרכם המשותפת, היה משהו מיוחד בקשר בין לירון לאלון, שתי נשמות שנשזרו זו בזו עוד לפני שהכירו את אור השמש, והמשיכו לצעוד יחד, צמודות, כמעט בכל צמתים של החיים. הבית בעפרה, שהיה ספוג באהבה ובאמונה עמוקה, שימש ככר פורה להתפתחותם, ולירון, מילדותו הרכה, ספג לתוכו את ניחוחות האדמה, את קולות הציפורים בבוקר, ואת הסיפורים על אהבת הארץ והאדם, שהיו לחם חוק במשפחת שניר. סבא משה וסבתא אסתר שניידר, סבו וסבתו, היו חלק בלתי נפרד מהמרקם המשפחתי, ונוכחותם העניקה לו שורשים עמוקים, סיפורים מפעם ומבט חם אל העתיד.

ילדותו של לירון בעפרה לא הייתה שונה מילדותם של רבים מבני היישוב, ובכל זאת, היה בה ניצוץ ייחודי שבישר על האדם שיהיה. את שנותיו הראשונות בילה במסדרונות בית הספר היסודי "נחלת בנימין", שם, בין שיעורי חשבון לטיולים בשדות, החלו להתגלות קווי האופי המובהקים שלו. הוא לא היה ילד שמרבה בקול, אך נוכחותו הייתה מורגשת. כבר אז, היה בו יצר עמוק של אחריות, שבא לידי ביטוי במעשים קטנים ויומיומיים. כשהצטרף כחניך צעיר לשבט "נאמן" בסניף בני עקיבא המקומי, לא נדיר היה למצוא אותו בסיום הפעולה, כשהחברים כבר התפזרו איש לביתו, נשאר אחרון, מטאטא את הרצפה, מניח את הציוד במקומו, מוודא שהכל נקי ומסודר. לא הייתה בזה שום ציפייה לתודה או לשבחים; זו פשוט הייתה דרכו לראות את הדברים עד הסוף, להשאיר אחריו סדר, תחושה של השלמה, ובטחון שהמקום מוכן לפעילות הבאה. חבריו ומדריכיו ידעו לזהות בו את הלב הרחב ואת הרגישות יוצאת הדופן, תכונות שהלכו והתחזקו עם השנים. הוא לא יכול היה לשאת עוול, ולו הקטן ביותר, ולא פעם סירב להצטרף למפגשים חברתיים אם ידע שתלמיד מסוים לא הוזמן, מתוך הבנה עמוקה לכאב הדחייה והשוליים. "לירון לא יכול היה לסבול שמישהו ירגיש שהוא מחוץ לחברה," סיפר לימים הרב שי, שהיה אחד ממוריו, וקולו נשבר מעט כשנזכר בילד שכולו לב.

ככל שבגר, כך התחדדו תכונותיו הבולטות. מכיתה ז', עבר לירון ללמוד בישיבת "בני עקיבא בני בנימין" בבית אל, ובהמשך, בכיתה ט', עבר לפנימייה בישיבה התיכונית "חספין" שברמת הגולן, מהלך שסימן שלב חדש בעיצוב אישיותו. המעבר לפנימייה, הרחק מהבית המוכר, חשף אותו לעצמאות ולבגרות מואצת. רמת הגולן, על נופיה הפראיים והפתוחים, הייתה עבורו לא רק מסגרת לימודית, אלא גם זירת התפתחות אישית. הוא הצטיין בלימודיו, ספג בשקיקה ידע תורני וכללי, אך לא פחות מכך, ספג את רוח המקום. בשעות הפנאי, הוא לא היסס לצאת ולחקור את השטח, לחוש את הרוח הנושבת בין המדרונות הוולקניים, ולמלא את ריאותיו באוויר הצלול. טיולים ארוכים ברמת הגולן הפכו לחלק בלתי נפרד משגרת יומו, וכל פינה נסתרת, כל נוף עוצר נשימה, היווה עבורו הזדמנות לשלוף את ערכת הקפה הקטנה שלו, להכין קפה על גזייה, ולשבת בשקט, להתבונן. גם שם, הרחק מעיני כולם, נשא עמו את תחושת האחריות והאכפתיות. הוא מעולם לא ויתר על איסוף אשפה בדרכים, גם אם לא הייתה שלו, מתוך הבנה עמוקה של השלמות והיופי של הטבע וכיצד עלינו לשמור עליו. לעיתים קרובות, יצא עם חבריו לטיולי סנפלינג אתגריים בנחל רחף שבמדבר יהודה, שם, בין צוקים תלולים ונוף בראשיתי, חוו חוויות בלתי נשכחות שחישלו את גופו ואת רוחו, ולימדו אותו על גבולות היכולת האנושית ועל כוחה של חברות. הוא אהב את עמק המעיינות, עמק בית שאן, על שפע המים והירוק הבלתי נתפס במדבר, ובילה שם שעות בצילום, קריאת ספרים שריתקו אותו לעולמות רחוקים, והאזנה למוזיקה ישראלית שחיברה אותו לשורשים. חברים, מכל תחנות חייו, הקיפו אותו, והוא ידע לשמר את הקשרים האנושיים הללו בעדינות ובמסירות, כאילו כל חבר הוא עולם ומלואו.

בשלב זה של חייו, כבר היה ברור שלירון היה בחור מיוחד במינו. עיניו הטובות, החיוך החם שתמיד נסוך היה על פניו, ורוגע פנימי ששידר נחת, משכו אליו אנשים. הוא פעל תמיד בצניעות, בענווה ובשקט, כאילו מעשיו הטובים הם חלק טבעי מהווייתו, ולא משהו שראוי לפרסום או לכבוד. לא היה בו שמץ של ציפייה למחמאות או למחיאות כפיים; טוב ליבו ונתינתו היו מניע פנימי, כמעיין נובע ללא הרף. הוא ניחן באכפתיות עמוקה, ידע לראות את החלש, את זה שזקוק לעזרה, ולשים את טובת האחר לפני טובתו האישית. בין אם זה היה חבר לכיתה שמתקשה, בן משפחה שזקוק לתמיכה, או מאוחר יותר, חייל שזקוק לאוזן קשבת, לירון תמיד היה שם, מושיט יד, מקשיב, ופועל. הוריו, שראו בו את כל הטוב שבעולם, כתבו עליו: "ילד שכולו אור שרק הוסיף מסביבו טוב בעולם," ובת דודו יעל הוסיפה, בקול חנוק: "האדם שיש לו הלב הכי גדול בעולם, שלא משנה מה – הוא בא לעזרה." לצד טוב הלב הזה, בערה בו שאפתנות אופיינית, דחף פנימי חזק להציב לעצמו יעדים ולהגשים אותם. הוא היה חדור מטרה, נחוש וידע בדיוק מה ברצונו לעשות, ומעולם לא ויתר לעצמו. עם סמכותיות טבעית, כריזמה שקטה ו"ראש גדול" – היכולת לראות את התמונה הרחבה וליזום – ידע לארגן, לתכנן, לדאוג לפרטים, ולדאוג לכולם בסביבתו, תמיד מתוך מקום של שירות ולא של שררה.

עם סיום לימודיו התיכוניים, בתקופה שבה צעירים רבים ממהרים להתגייס לצבא, בחר לירון דרך שונה. הוא בחר ללמוד שלוש שנים בישיבה הגבוהה "מעלה אליהו" בתל אביב, החלטה ששיקפה את עומק אמונתו ואת רצונו לחזק את עמוד השדרה הרוחני שלו לפני צאתו לדרך חדשה. האווירה בישיבה, השיעורים המעמיקים, ולימוד התורה המשותף עם חבריו, העניקו לו תשתית יורתית איתנה, וחידדו את תחושת השייכות שלו לעם ישראל ולמסורת הדורות. אהבת לימוד התורה לא נותרה רק בגבולות הישיבה; היא הפכה לחלק בלתי נפרד מזהותו. גם בשנים הבאות, במהלך שירותו הצבאי התובעני, מצא לירון כל הזדמנות שנקרה בדרכו כדי לנסוע השכם בבוקר לישיבת "מעלה אליהו", ללמוד עם החברותא שלו. לעיתים קרובות, הדבר היה כרוך בויתור על שעות שינה יקרות, אחרי ימים ארוכים ומתישים, אך עבורו, הלימוד היה מקור כוח והשראה, רגע של שקט והתעלות נפש בתוך המולת המציאות. הוא ידע ליצור הרמוניה מופלאה בין כל הדברים החשובים לו בחייו: המשפחה שהייתה לו עוגן, החברים שהיו לו כתף תומכת, אהבת הארץ שהייתה נטועה עמוק בנשמתו, התורה שנתנה לו משמעות, ובהמשך – הצבא, שהפך לכלי לביטוי כל הערכים הללו. במסיבת הפרידה שנערכה לכבודו ערב גיוסו, נשא לירון דברים ששיקפו את השקפת עולמו הייחודית. קולו היה רך, אך מילותיו היו צלולות ומהדהדות: "מה זה להיות יהודי? להיות יהודי, להיות בן תורה, זה אדם שכל הזמן מתקדם, כל הזמן בתהליך, כל הזמן במסע; אם נצליח להחזיר את בית המקדש בתוכנו שנהיה ראויים אליו." לא הייתה זו דרשה, אלא יותר מניפסט אישי, התחייבות פנימית לחיים של צמיחה מתמדת, של חיפוש משמעות, ושל שאיפה לגדלות רוחנית שתתורגם למעשים.

ביום 7 באוגוסט 2019, צעד לירון בשערי הבקו"ם, כשהוא חדור מטרה ומוטיבציה עמוקה לשרת את עמו ומדינתו. הוא שובץ בחטיבת "גולני", חטיבה ששמה הולך לפניה, והתייצב לגיבוש סיירת גולני, אחד ממסלולי הקבלה התובעניים ביותר בצה"ל. הגיבוש היה מבחן פיזי ונפשי קשוח, ימים ולילות של מאמץ בלתי פוסק, שינה מועטה, ודרישות בלתי מתפשרות. לירון, עם השקט הפנימי והנחישות שבו, צלח את המבחן בגבורה, והתקבל לפלוגת הסיור של החטיבה – "סיירת גולני", יחידת עלית שמושכת אליה את מיטב הלוחמים. המסלול בסיירת היה מאתגר לא פחות מהגיבוש, חודשים ארוכים של אימונים פיזיים מפרכים, לימוד תורות לחימה מורכבות, ניווטים אינסופיים בשטח, ומסעות שהעמידו במבחן את גבולות הסיבולת האנושית. לירון התבלט לא רק בכישוריו הפיזיים והמבצעיים, אלא גם ברוחו. הוא סיים את המסלול בתואר "מצטיין מחזור", הישג יוקרתי שמעטים זוכים לו, אך נאמן לצניעותו, לא סיפר על כך לחבריו. הוא ראה בכך עניין אישי, לא משהו שראוי להתגאות בו בפומבי, אלא תוצאה טבעית של ההשקעה והמאמץ שהשקיע. זמן קצר לאחר מכן, נשלח לקורס מפקדי כיתה (מ"כים), שם למד את רזי הפיקוד והמנהיגות. בסופו, הוטל עליו לפקד על כיתה בפלס"ר, תפקיד ראשוני ומשמעותי שבו החל לעצב את דרכו כמפקד.

מסלול הפיקוד של לירון היה מהיר ומרשים. לאחר שירותו כמפקד כיתה, נשלח לקורס קצינים, מסלול שגם אותו סיים בהצטיינות, והוכיח שוב את יכולותיו האישיות והמקצועיות. כשחזר ליחידה, קיבל לידיו פיקוד על צוות טירונים בתחילת מסלול הכשרתם. הייתה זו משימה הדורשת סבלנות, חכמה, ויכולת להנחיל ידע וערכים לצעירים חסרי ניסיון, ואותה מילא במסירות עליונה. במשך עשרה חודשים ליווה את הטירונים, בנה אותם פיזית ומנטלית, והפך אותם ללוחמים מן השורה. בתחילת שנת 2023, קיבל לירון את תפקיד מפקד צוות של לוחמים ותיקים, אתגר מסוג אחר לגמרי – פיקוד על חיילים מנוסים, כאלה שצברו כבר דרך, ודורשים מנהיגות שקטה אך סמכותית. הוא יועד להתקדם לתפקיד סגן מפקד פלוגה בבסיס האימונים החטיבתי של "גולני", עדות נוספת לאמון שנתנו בו מפקדיו ולפוטנציאל הגדול שזיהו בו.

כמפקד, לירון לא היה רק מפקד צבאי, אלא גם מורה דרך, אוזן קשבת, ודמות אב עבור חייליו. החיילים והקצינים ביחידתו ראו בו אדם חברותי וכריזמטי, לוחם נאמן ומפקד מסור, כזה שאינו שוקט על שמריו ותמיד מנסה להשתפר ולהתעלות על עצמו. הוא נגע בליבו של כל חייל, לא רק במילים, אלא במעשים. לילות רבים, כשעייפות המסע או האימון איימה להכריע אותו, הוא לא הלך לישון לפני שעבר אצל כל החיילים שלו, וידא שכולם מרגישים טוב, שאינם זקוקים לדבר, שהשמיכות מכסות אותם היטב. הוא היה יושב על קצות המיטות, מקשיב ללבטים, נותן עצות טובות ומועילות לחיים, ומעניק תחושה של ביטחון ומשפחתיות. גם בחופשות סוף השבוע ובחופשות "רגילה", כשהיה יכול לנוח ולהתנתק, המשיך לסייע לחייליו על חשבון זמנו הפנוי. הוא דאג לצרכים של חייל בודד, שהיה רחוק ממשפחתו, רכש שעון איכותי לחייל שלא היה לו שעון, ובכלל – ראה את עצמו אחראי לא רק על ביצוע המשימות, אלא גם על רווחתם הנפשית והפיזית של פקודיו. עמרי, חברו לצבא, כתב עליו לימים: "היית לי מודל לחיקוי, איש של אנשים. מפקד בגובה העיניים, עם רוח חזקה ואמונה גדולה באדם. מעולם לא ויתרת על ביקור בישיבה. לא משנה מתי יצאנו הביתה תמיד הקפדת לחזור לישיבה, ללמוד ולהתחזק. היית מפקד צוות מהטובים שבטובים, הראשון להסתער והאחרון לסגת." הרב אבנר זולדן, אחד מרבני הישיבה שבה למד, העיד עליו: "הוא היה איש עם מידות מיוחדות, שעליו נאמר: 'מי שבורח מהכבוד, הכבוד רודף אחריו'... טוהר המידות ואצילות הנפש היו נר לרגליו, כל דבר עשה בגדלות ובניקיון כפיים." לירון לא חיפש את הכבוד, אך הכבוד מצא אותו, שכן מעשיו דיברו בעד עצמם. הוא התעניין במורשת קרב עוד לפני השירות הצבאי, וסיפורי הנופלים היו נר לרגליו, עדויות חיות שאפשר ללמוד מהן וללמד אותן, ולקחת מהן השראה לפעולותיו שלו. בתפקידו האחרון, טרם פרוץ המלחמה, שהה לירון עם יחידתו בקו ג'נין שבשומרון, בתקופה אינטנסיבית ועמוסה במבצעים ופעילויות ביטחוניות. בין מפקדי הצוותים הייתה מעין תחרות סמויה על מי מקבל את המשימות המעניינות והיוקרתיות ביותר, אך לירון מעולם לא השתתף בכך. הוא תמיד פרגן, החמיא, וסייע למפקדים האחרים, בגישה חיובית ובלי שמץ של מרפקנות או אגו. תחת מורכבות הפיקוד, ידע להתייעץ עימם, לשתף אותם בלבטיו, ולבטא את רגשותיו בפתיחות, מתוך אמונה עמוקה באדם ובשיתוף הפעולה.

בשבת כ"ב בתשרי, שמחת תורה תשפ"ד, בוקרו של ה-7 באוקטובר 2023, נשמעו צפירות האזעקה הראשונות בעפרה, שהגיעו רחוק אל פנימה של הארץ. בשעה שש וחצי בבוקר, פתח ארגון הטרור חמאס במתקפת פתע אכזרית וחסרת תקדים על ישראל. ירי מסיבי של אלפי טילים ורקטות מרצועת עזה כיסה אזורים נרחבים בארץ, ובחסותו חדרו אלפי מחבלים – יבשתית, ימית ואווירית – והחלו במסע רצחני על יישובי עוטף עזה, על שדרות, אופקים ונתיבות, על מבלי מסיבות טבע סמוך לקיבוצים רעים ונירים, על בסיסי צה"ל ועל העוברים בדרכים באזור. תוך שעות ספורות, נרצחו כשמונה-מאות אזרחים בבתיהם, במכוניותיהם, אחרי שבוצעו בהם פשעים כבדים, מאות ישראלים נחטפו לרצועת עזה, ובתים ורכוש הוחשכו, נבזזו והועלו באש. מאות חיילים, שוטרים, אנשי כוחות הביטחון וחברי כיתות הכוננות המקומיות נפלו בקרב. בבוקר נורא זה, החלה מלחמה.

הידיעות הראשונות הגיעו במהירות, זרמו בווטסאפ, בחדשות, והדהדו בלבבות כולם. לירון, שהיה עם יחידתו בגזרת ג'נין, הוקפץ באופן מיידי. הפקודה הייתה ברורה: לנוע דרומה, אל שטחי הכינוס הסמוכים לרצועת עזה. שם, בין האבק לריח הדלק, עברו החיילים אימונים אינטנסיביים, התכוננו למערכה הקרקעית הצפויה, והמתינו בציפייה דרוכה לקראת הכניסה ללחימה. הימים הפכו לשבועות, ולירון, חדור תחושת דחיפות עמוקה, לא יכול היה לשאת את ההמתנה. מדי ערב, הוא נסע למכלול הלוגיסטי העורפי, חמ"ל היחידתי, כדי להתעדכן בפרטי הלחימה המתחוללת ברצועה. הוא הקשיב בקשב רב לדיווחים, למד את השטח, ניסה להבין את מורכבות המערכה, ובינתיים – הפעיל לחץ בלתי פוסק על מפקדיו. "עם ישראל צריך אותנו," אמר שוב ושוב, קולו נחוש, עיניו בוערות. הוא לא הסכים לקבל את העובדה שצוותו, צוות לוחמים מיומן ומאומן, נשאר מחוץ למעגל הלחימה.

באותם ימים מתוחים, הגיע אחיו התאום, אלון, לבקר אותו בשטחי הכינוס. השניים מצאו רגע של שקט יחסי, וישבו לאכול יחד במסעדה בבאר שבע, רגע קטן של שגרה בתוך הכאוס שהשתלט על המדינה. לפתע, נשמעה אזעקה צורמנית, קול עולה ויורד שבישר על מטח רקטות נוסף. המסעדה כולה התרוקנה במהירות, אנשים רצו בבהלה לעבר המרחבים המוגנים, דוחפים זה את זה, פניהם חרדות. אך לירון, באופן אינסטינקטיבי, רץ לכיוון ההפוך – אל הכביש. אלון, שעיניו עקבו אחריו בפליאה, ראה אותו דוהר לעבר זוג קשישים מבוגרים, שישבו בכיסאות גלגלים, מבועתים וחסרי אונים, ללא יכולת להגיע למחסה. בלי היסוס, לירון עטף אותם בגופו, מגן עליהם מפני הרסיסים וההדף הצפויים. הוא דיבר איתם בקול רגוע, הרגיע את פחדם, ולא עזב אותם עד שהסכנה חלפה והיירוט נשמע מעל. זו הייתה תמצית אישיותו – לראות את החלש, את זה שזקוק לעזרה, ולפעול ללא מחשבה שנייה, בנתינה מוחלטת של הגוף והנפש.

כעבור כשבועיים של המתנה מורטת עצבים, אושרה סוף סוף כניסתו של הצוות לרצועת עזה. תחושת ההקלה והדריכות מילאה את האוויר. בתדרוך האחרון לחייליו, קולו של לירון היה צלול וחדור מטרה. הוא דיבר על תחושת השליחות העמוקה שמפעמת בו, על כך שזהו שלב משמעותי בחייו האישיים והמקצועיים. הוא לא רק פיקד עליהם, אלא שיתף אותם ברגשותיו, בחרדת הקודש שאחזה בו לקראת המשימה. רבע שעה בלבד לפני כניסתו לרצועה, ברגעים האחרונים שלפני שהקשר עם העולם שבחוץ יתנתק, שלף לירון את הטלפון הנייד שלו וכתב מכתב. לא הייתה זו צוואה במובן המשפטי, אלא יותר מניפסט רוחני, מסר אחרון, שהיה ספוג באמונה ובאהבה עמוקה לעמו ולמולדתו. המילים זרמו ממנו, קולחות ובהירות, כמעיין נובע: "זה סוף סוף קורה, כבר התחלתי לאבד תקווה שניכנס, ובעזרת השם יש לי את הזכות לקחת חלק במלחמה ולהיות בתוך עזה, להילחם, להחזיר את הכבוד של צה"ל ועם ישראל, ובעיקר לדאוג שלעולם לא עוד! מה שהיה זה לא מה שיהיה, ואנחנו חזקים יותר, טובים יותר, מוסריים יותר, ולנו יש את התביעה האמיתית על החיים ועל הקיום שלנו בארץ ישראל, וזה הזמן לומר זאת בבירור לעצמנו ולכל העולם: עם ישראל חזק, וכל מי שינסה או ירצה לפגוע בנו, יקרה לו מה שקרה לחמאס. יש עוצמות בעם, יש אחדות, וכואב שהקב"ה צריך להראות לנו את זה בדרך הקשה. אבל אני שמח שמתגלות ויוצאות לפועל כל העוצמות ואחדות העם. ועכשיו זה תורי – להיות, להילחם, להעז ולפקד על צוות בעת הזאת, במלחמה הזאת. בעוז וענווה אמלא את התפקיד ואוביל את הצוות בקרב. אנחנו חזקים ומלאים בעוצמות, שמח על הזכות לקחת חלק! אם חלילה יקרה לי משהו, אני אוהב את המשפחה שלי, ובזכותם אני מי שאני. צריך לזכור להיות בגדלות, לאהוב את החיים ותמיד להוסיף טוב בעולם. לשמח אנשים, לראות את החלש ולעזור לו. לחייך לאנשים, לזרוק מילה טובה. להיות טוב זאת השאיפה, טוב לכול, וזה לא עולה לנו כלום להיות טובים ולעשות טוב. שמח על החיים ועל מה שעשיתי והייתי, עבור העם שלי, עבור מי שהיה סביבי לאורך השנים והצלחתי להשפיע עליו טוב, אנחנו צריכים להיות טובים ולעשות טוב!" מילים אלו, שנכתבו בחיפזון ובנחישות, הפכו למצפן המוסרי של חייו, ולצוואה רוחנית לכל מי שיבוא אחריו.

עם הצטרפות הצוות ללחימה, ניגש לירון למשימה בחרדת קודש, כשהוא מודע היטב לכובד האחריות המוטלת על כתפיו. הוא לא היה אדם שקופץ למים העמוקים ללא הכנה; הוא ביקש עצות מעמיתיו המפקדים שכבר לחמו בשטח לפניו, למד את הלקחים, ותכנן לפרטים הקטנים ביותר כל צעד וכל פעילות. כל תרחיש אפשרי עבר בראשו, כל דרך פעולה נשקלה בכובד ראש, מתוך רצון עמוק להגן על חייליו ולבצע את המשימה על הצד הטוב ביותר. ביום השלישי ללחימה, בט' בכסלו תשפ"ד, ה-21 בנובמבר 2023, השתתף לירון בקרבות עזים בשכונת זייתון שבעיר עזה, שכונה צפופה ומורכבת, שהייתה ידועה כמעוז טרור. הצוות שלו, כחלק מכוח גדול יותר, יצא להתקפה. הם נעו בתוך הנמ"ר – נגמ"ש מרכבה משוריין וכבד, שהיה אמור להגן עליהם מפני האיומים האורבים בכל פינה. כשהגיעו ליעד, בתוך המולת הקרב, רעש היריות וריח האבק והפיח, הוציא לירון את פלג גופו העליון מפתח הנמ"ר כדי לסרוק את השטח, להבין טוב יותר את המציאות סביבם, ולכוון את חייליו. באותם רגעים קריטיים, של חשיפה מסוכנת, פגע צרור של קליעי מקלע כבד בנמ"ר. אחד הקליעים מצא את דרכו פנימה, ופגע באזור המותן השמאלי של לירון. הכאב היה עז, פצע עמוק שזעק את קיומו. אך גם ברגעים קשים אלו, כשפצעו מדמם והכרה החלה להתערפל, לא חשב לירון על עצמו. במאמץ על-אנושי, הצליח לחזור לתוך כלי הרכב, ודאגתו היחידה הייתה לחייליו. "מישהו נפצע פה בנמ"ר? אני נפצעתי," אמר להם, קולו נחלש, כשהוא מנסה לוודא שכולם בסדר לפני שיקרוס. מיד לאחר מכן, איבד את הכרתו.

סגן לירון שניר נפל בקרב ביום ט' בכסלו תשפ"ד, 21 בנובמבר 2023, והוא בן עשרים וחמש בנופלו, עשרה ימים בלבד לפני יום הולדתו העשרים ושישה. הוא הובא למנוחות בבית העלמין הצבאי בהר הרצל שבירושלים, בטקס מרגש ועצוב, כשהוא מותיר אחריו הורים כואבים, פזית ומוטי, ושני אחים שבורי לב, גל ואלון. לאחר נפילתו, הועלה לירון מדרגת סגן לדרגת סרן, כהוקרה על גבורתו ומנהיגותו. אימו, פזית, ספדה לו בקול חנוק מדמעות, אך במילים מלאות גאווה ואהבה: "היית כזה צנוע, כל כך אכפתי ומכבד את האחר. תמיד ראית והעדפת את טובת השני, ובכל מקום היית דמות להערצה... בחופשות העדפת לוותר על שינה למרות העייפות הגדולה, כדי שתוכל להיות יותר עם האחים והחברים. ואם רציתם לחופשות לצאת, זמן היציאה נקבע לפי זמני התפילות, כדי שלא תפספס תפילה במניין. גם בנסיעות משפחתיות ביקשת ודאגת שנעצור בצד להתפלל." אחיו התאום, אלון, שחלק איתו כל כך הרבה, סיפר בכאב עצום: "לירון נהרג עשרה ימים לפני יום ההולדת המשותף שלנו. תמיד חגגנו יחד בחנוכה. זכיתי להיות אחיו התאום עשרים ושש שנים. חנוכה יישאר להיות חג משמעותי ושמח, אני מקווה להמשיך את הדרך שלו, להפיץ את האור שלו, לעשות טוב." סבו שמחה, שראה בו את נכדו האהוב, ספד לו במילים חמות: "לירון שגדל בבית ציוני-דתי היה נער חמודות, ממבט ראשון היית מתאהב בו. פרח שגדל וצמח, שהיה גבר רציני בעל השקפת עולם, חביב על הבריות ומוצא חן בעיני אלוקים ואדם. אהב את הארץ, את המולדת, אהב ללמוד תורה, סיים את לימודיו בהצלחה והחליט להתחזק לפני צאתו לצבא."

צוואתו של לירון, אותן מילים שכתב בטלפון הנייד רגעים לפני כניסתו לעזה, הפכו למגדלור המאיר את דרכה של משפחתו וחבריו. כדי לממש את דרכו וערכיו, הקימה משפחתו את עמותת "להיות בגדלות", ששמה נובע ישירות מהקריאה שלו "צריך לזכור להיות בגדלות". העמותה פועלת למימוש שלוש מטרות עיקריות, המשקפות את עומק אישיותו ואת עקרונות חייו: הראשונה, הקמת מעיין חינוכי ביישוב עפרה, שנקרא "מים חיים", ויוקדש לחינוך, ללמידה ולחיבור לדמותו של לירון, לערכי הצבא, העם והארץ. מעיין כזה, נובע וחי, מסמל את זרימת הטוב והנתינה שאפיינו את לירון. המטרה השנייה היא ייסוד קרן תמיכה לחיילים בודדים, מענה אמיתי לצרכים של אלה שאין להם עורף משפחתי, בדומה לאופן שבו לירון עצמו דאג לחייליו הבודדים. והמטרה השלישית היא פתיחת קרן עזרה עבור משפחות מעוטות יכולת, המשך ישיר לטוב הלב ולראיית החלש שאפיינו אותו מילדות. לצורך הנצחתו הרחבה, הועלו אתר אינטרנט וסרטון מיוחד, המתארים את מורשתו העשירה של לירון. לקראת יום הזיכרון תשפ"ד, הכינה משפחתו סרטון נוסף, שבו נשמעים דברים שנאמרו עליו מפי משפחה, חברים ומורים, עדות חיה ומרגשת לאדם שהיה. גם שבט "נאמן" בתנועת "בני עקיבא", שם החל את דרכו כחניך ומדריך נערץ, הקדיש לו סרטון מרגש הכולל תמונות מחייו, הממחישות את הדרך שעבר. כל הסרטונים הללו זמינים לצפייה ב"יוטיוב", ומאפשרים לכל אחד ללמוד ולהתחבר לדמותו המיוחדת.

מוקירי זכרו הוציאו מדבקות ועליהן הכיתוב "מז'תומרת אחי? עם ישראל צריך אותנו" – משפט קצר, אך עמוק, המסכם את תמצית רוחו וצוואתו של לירון, ואת הדחף הפנימי שדחף אותו קדימה. דפי אינטרנט לזכרו הועלו מטעם תנועת הנוער "בני עקיבא", היישוב עופרה שבו גדל, המועצה האזורית מטה בנימין שבה שירת את קהילתו, והקרן למורשת הכותל המערבי, עדות לכך שדמותו של לירון נוגעת בכל קצוות החברה הישראלית. באתר "למטייל" מתוארים אהבתו לטיולים, למרחבים הפתוחים, ולמסלולים שאהב במיוחד, ומזכירים לנו את האדם שאהב את הארץ בכל נימיו, וחיבר אליה בצעדיו. לירון שניר, סרן בסיירת גולני, נפל בקרב, אך רוחו ממשיכה לפעם. הוא השאיר אחריו חלל גדול, אך גם מורשת עשירה של נתינה, צניעות, אהבת אדם ואהבת הארץ, מורשת שמאירה את הדרך ומעוררת השראה. סיפורו הוא סיפור של גבורה אנושית, של אדם שבחר לחיות חיים של משמעות, של "להיות בגדלות" בכל רגע, וליפול כשהוא מגן על ביתו ועל עמו. הוא היה פרח שנקטף בטרם עת, אך ניחוחו ממשיך להתפשט, וממלא את לבבות כולנו בתחושה של תקומה, של גאווה ישראלית עמוקה, ושל מחויבות להמשיך את דרכו, להוסיף טוב בעולם, ולזכור שלעולם לא עוד.