לירן מונס אלמוסנינו

בבסיס חיל האוויר חצור, במקום שבו שאגוני מנועים והאופק נמתח רחב כהבטחה, נולד לירן מונס אלמוסנינו ביום כ"ד בניסן תשמ"א, עשרים ושמונה באפריל 1981. הוא היה הבן הבכור לשרי ומיקי, אח גדול לשחר וחן, ילד שנשם אוויר של מרחבים פתוחים מיומו הראשון, גם אם חייו התחילו בין הקירות המוגדרים של בסיס צבאי. את שנות ילדותו המוקדמות בילה לירן ברחובות, עיר שהייתה אז עדיין עטופה בפרדסים, שם רחובות רחבים וגינות שופעות ירוק שימשו כמגרש המשחקים הראשון שלו. הוא למד בבית הספר היסודי "בן צבי", שבו קירות הכיתה לא יכלו להכיל את האנרגיה הבלתי נלאית שהשפריצה ממנו. הוא היה תלמיד חייכן, עם ניצוץ שובב בעיניים, וכבר אז ניכרה בו אותה רוח פרועה, מלאת סקרנות ואהבה לחיים, שהייתה לסימן ההיכר שלו. הבית שבו גדל היה מלא בחום ובתמיכה, ולירן ינק ממנו את הערכים של נתינה ועשייה, גם אם הוא עצמו העדיף פעמים רבות את החוץ על פני ארבעת הקירות.

כשהיה ילד, עברה המשפחה לשליחות בארצות הברית, והבית הרחובותי התחלף בנוף זר של סן אנטוניו, טקסס. שם, בבית ספר אמריקאי, נאלץ לירן להתמודד עם שפה ותרבות חדשה, אך האופי הפתוח והחברותי שלו עזר לו לצלוח את האתגר בקלות יחסית. הוא יצר קשרים במהרה, וגם שם, בין המגרשים הירוקים והכבישים הרחבים, המשיך להיות אותו ילד מלא חיים, שובב וסקרן. כששבו לארץ, התיישבה המשפחה ברעות, שהפכה לימים לחלק ממודיעין-מכבים-רעות, עיר צעירה ומתפתחת ששילבה בין מרחבים פתוחים לבנייה חדשה. לירן למד בחטיבת הביניים ובתיכון "מו"ר", ושם, במסדרונות ובכיתות, חיוכו הרחב והאנרגיה המתפרצת שלו היו מוכרים לכל. הוא לא היה תלמיד שקט, אלא כזה שהכניס חיים לכל שיעור, עם שאלות נוקבות, בדיחות שובבות, ונוכחות שאי אפשר היה להתעלם ממנה.

אבל לירן, מעבר לכותלי בית הספר, נמשך תמיד אל החוץ, אל המרחבים הפתוחים, אל הטבע הפראי. כבר כנער צעיר, לא עניין אותו במיוחד המסך המרצד או משחקי הווידאו; הוא העדיף ללכת לאיבוד בשבילי עפר, לטפס על סלעים, או פשוט לשבת ולהתבונן. המדבר, על שקטיו העמוקים ונופיו הדרמטיים, קרא לו במיוחד. הוא למד להכיר כל שיח מדברי, כל פרח קטן שנאחז בחיים בין הסלעים הצחיחים, כאילו היו חבריו הקרובים ביותר. הוא ידע לזהות את אופי האדמה רק ממגע קל של קצות אצבעותיו, והיה בקיא בבוטניקה ובגאולוגיה של האזור כמו חוקר ותיק, למרות גילו הצעיר. המשיכה שלו לחיים פשוטים ועתיקים הובילה אותו גם ללמוד על אורח חייהם של בני האדם בימים עברו, כיצד שרדו, כיצד בנו, כיצד קשרו והתחברו לטבע. הוא רכש מיומנות מרשימה בקשירות ובכפיתות של חבלים, קשרים חזקים ויציבים שיכלו לעמוד בכל עומס, וכבר אז סימלה המיומנות הזו משהו מאופיו – היכולת לחבר, לייצב, לבנות משהו חזק ואמין. לכן, לא היה זה מפתיע כלל כשהצטרף לחוגי סיירות, שם מצא את מקומו הטבעי בין הריחות של האדמה, הרעש של הרוח, והשקט הפנימי של התבוננות בכוכבים.

עם תום לימודיו, בהיותו בן שמונה-עשרה, הגיע תורו להתגייס לצה"ל. הוא לא התלבט לרגע, וידע שהוא רוצה להיות חלק משמעותי, להרגיש את השטח תחת רגליו, ולכן בחר להתגייס לפלחה"ן – פלוגת חיל הנדסה – של חטיבת "גבעתי". שם, בין הגבעות והוואדיות, בין שדות האימונים למוצבים המאובקים, מצא לירן בית נוסף. הוא היה לוחם נחוש, בעל כושר פיזי מרשים ונחישות פנימית שלא ידעה גבול. הידע שלו בטבע ובשטח, שנרכש בילדותו ובנעוריו, הפך אותו ללוחם יקר ערך, כזה שידע לקרוא את השטח, לנווט בחושך, ולהבין את הסביבה טוב יותר מכל אחד אחר. שלוש שנים מלאות באתגרים, בחברות אמת, ובמשימות מבצעיות עיצבו אותו עוד יותר, חידדו את חושיו, וחיזקו את תחושת השייכות והמחויבות שלו לארץ ולאנשיה. הוא סיים את שירותו כלוחם מנוסה ומסור, מוכן לפרק הבא בחייו, אך עם זיכרון חרוט עמוק של תקופה שבה הקשר שלו לאדמה ולגורל המשותף רק התעצם.

לאחר השחרור מהצבא, החל לירן בפרק חדש של לימודים אקדמיים, ובחר בתחום ששילב את אהבתו לעיצוב, יצירה, ופתרונות פרקטיים: עיצוב פנים ב"מכון הטכנולוגי חולון". אבל גם כאן, לירן לא היה סטודנט רגיל, כזה שמתמקד רק בפרויקטים האישיים שלו. סדנת העבודה, שבה נדרשו הסטודנטים להכין את תוצריהם, הפכה במהרה לממלכה שלו. הוא התנדב להיות אחראי הסדנה, ומצא את עצמו שם מדי יום עד שעות מאוחרות, כשהוא מלמד, תומך, ועוזר לסטודנטים האחרים. הוא לא חשב פעמיים לפני שוויתר על שעות עבודה בפרויקטים שלו עצמו כדי להדריך סטודנטית שהתקשתה עם מכונה מסוימת, או להסביר בסבלנות עקרונות עיצוביים לחבר לכיתה. הוא האמין ששיתוף פעולה ועזרה הדדית הם המפתח להצלחה, ושחווית הלמידה משמעותית יותר כשחולקים אותה. חיוכו המעודד והידיים המיומנות שלו היו שם לכל מי שנדרש לעזרה, והוא הפך במהרה לעמוד תווך בסדנה, מקור ידע ורוגע.

פרויקט הגמר שלו, שהוצג בתערוכת הבוגרים של המכללה בשנת 2010, היה שיקוף מדויק של תפיסת עולמו הייחודית. הוא יצר מיצב אקולוגי שנקרא "חצר אחורית – מנורת זרדים", שבו ליקט פסולת מאתרי בנייה – חתיכות עץ, שאריות מתכת, חוטים וזרדים יבשים – והפך אותם למוצרים שימושיים ויפהפיים, בהשראת תורת האסתטיקה היפנית "ואבי-סאבי", המעריכה את היופי שבפגמים, בבלאי ובארעיות. המנורה שיצר, עשויה מזרדים יבשים ומרותכים, הייתה עדות ליכולתו לראות יופי במה שאחרים ראו כזבל, ולתת חיים חדשים לחומרים נטושים. הפרויקט הזה לא רק הציג את כישרונו העיצובי, אלא גם את עומק מחשבתו ואת המחויבות שלו לקיימות ולשימוש מושכל במשאבים. מעבר לפרויקט עצמו, לירן סייע באופן פעיל בארגון ובהקמת התערוכה כולה, כולל בנייה של פודיומים מרשימים שהדגישו את יצירות הבוגרים. על כל אלה זכה להוקרה מיוחדת מהמכון, הוקרה שהעידה לא רק על כישרונו, אלא גם על נדיבותו, מסירותו ותרומתו לקהילה האקדמית.

לאחר סיום לימודיו, לירן, עם יזמות טבעית וידי זהב, הקים עסק משלו להשכרת ציוד לאירועים. הוא אהב את האתגר שבהקמת אירוע מאפס, את התכנון המוקפד של כל פרט, ואת הסיפוק שבהפיכת חלל ריק למקום חגיגי ושמח. העבודה הייתה פיזית ותובענית, אך לירן, עם האנרגיה הבלתי נלאית שלו, נהנה מכל רגע. הוא הקפיד על איכות הציוד, על שירות אדיב ומקצועי, ועל עמידה בזמנים, והמוניטין שלו הלך לפניו. במקביל לעבודתו כאיש עסקים עצמאי, המשיך לירן למלא את חובתו האזרחית והצבאית במסגרת שירות המילואים. מדי פעם בפעם נקרא ללבוש שוב את המדים, והוא עשה זאת ללא היסוס, מתוך תחושת אחריות עמוקה. בקיץ 2006, כשהחלה מלחמת לבנון השנייה, היה לירן בין אלה שנקראו לחזית. הוא שוב מצא את עצמו בשטח, לוחם לצד חבריו, תורם מניסיונו ומנחישותו למאמץ המלחמתי, מזכיר לעצמו ולסביבתו שגם אחרי השחרור, תחושת השליחות וההגנה על הבית נותרה בו בוערת.

את אפרת, אהבת חייו, פגש לירן דרך חבר משותף. היה זה מפגש שהגדיר מחדש את עולמו. ברגע שראה אותה, ידע, באותה אינטואיציה חדה שאפיינה אותו, שהיא האישה שתחלוק איתו את חייו. הוא לא היסס, ומיד לאחר מכן אמר לחבריו בביטחון מוחלט שהיא לבטח תהיה אשתו. ואכן, בין השניים ניצתה אהבה עמוקה וטבעית, קשר זוגי שנבנה על כבוד הדדי, הבנה, ותשוקה משותפת לחיים. הם נישאו, ולירן, ברוחב לב ובנדיבות אין קץ, קיבל בזרועות פתוחות את בנה של אפרת מנישואיה הקודמים, גיא. הוא לא ראה בו "בן חורג" אלא בנו לכל דבר, העניק לו את כל אהבתו ותמיכתו, ובנה איתו קשר אבהי חזק ומיוחד. עם השנים, המשפחה התרחבה ונולדו להם ארבעה ילדים נוספים – בן ושלוש בנות: גבע, פלג, טנא ומטר. הבית רחש חיים, צחוקים ורעש, ולירן מצא את ייעודו האמיתי בתפקידו כאב.

כאב, לירן היה מסור ואוהב עד אין קץ. הוא לא רק דאג לצרכים הפיזיים של ילדיו, אלא גם טיפח את נפשם, את סקרנותם ואת אהבתם לעולם. הוא שיתף אותם בפעילויות שאהב בעצמו, והפך כל טיול או עבודה למסע של גילוי וחינוך. טיולי שטח רכובים במדבר הפכו למסורת משפחתית, כשלירן נוהג בג'יפ, ילדיו מתרוצצים מאחור, והוא מסביר להם על הצמחים, על בעלי החיים ועל היווצרות הדיונות. ביקורים בדיונות החוליות היו חוויה בלתי נשכחת, כשלירן מלמד אותם איך לגלוש על החול, איך להרגיש את כוח הטבע, ואיך ליהנות מפשטות הדברים. הוא לימד אותם את עבודות המשק בידיים חשופות – איך לטפל בחיות, איך לשתול ולעבד את האדמה, איך לכבד את הטבע שמספק להם את מזונם. אופי עבודתו, כיזם וכאיש שטח, אילץ אותו להיעדר מהבית שעות ממושכות, לעיתים גם ימים שלמים, אך כששהה בבית, הוא התמסר למשפחה לחלוטין, ללא פשרות. אפרת תיארה זאת במילים נוגעות ללב: "הגיע הביתה ונתן לבנות שלו למרוח לק נצנצים על הציפורניים ולאפר אותו". זו הייתה תמונה שסיפרה הכל על אופיו – גבר חזק, איש אדמה, לוחם, שלא חשש להיות רך ועדין, לשחק עם בנותיו, ולתת להן לצייר על פניו חיוכים של אושר. הוא היה נוכח בכל רגע בחיי ילדיו, ידע לעוץ עצה חכמה כשנדרש, ולחשוב יחד איתם על פתרונות לכל בעיה. הוא נסך בהם ביטחון עצמי, האמין ביכולותיהם, ושימש להם דוגמה חיה של אדם שחי על פי ערכיו, שמוכן לעבוד קשה, לאהוב ללא תנאי, ולהגן על מה שחשוב לו.

בשנת 2015, מתוך רצון עמוק לחיות קרוב לטבע ולגדל את ילדיהם בסביבה שתחבר אותם לאדמה ולפשטות, החליטו לירן ואפרת להקים את ביתם ואת משקם במושב כמהין שבפתחת ניצנה, במערב הנגב. זו לא הייתה החלטה קלה, אך היא שיקפה את רוחם החלוצית ואת אמונתם בחיים אחרים. הם בנו את ביתם במו ידיהם, אבן אחר אבן, עץ אחר עץ, והפכו את השטח הצחיח לפינת חמד פורחת. יחד, עסקו בחקלאות ובתיירות מדבר, שני תחומים ששילבו את אהבתו של לירן לאדמה ואת יזמותו. הם הקימו חווה ובה דיר כבשים, ובחרו לעסק שלהם את השם "מדבראיש" – שם ששיקף את החיבור העמוק של לירן למדבר ולאדם. לירן חלם לפתח את המדבר, להביא אליו חיים, ולהפיץ את הבשורה למטיילים מהארץ ומהעולם. הוא הגה שלל מיזמים, כולם מתוך רצון לחשוף אנשים ליופיו הפראי של הנגב. את התיירים אורחי החווה הזמין להכיר את עולם גידול הכבשים, ללמוד על מחזור החיים בחווה, ולחוות רעייה של עדר בשעות בין הערביים, כשהשמש צובעת את השמים בצבעי אש. הוא הציע והנגיש רכיבת שטח מדברית, עם ג'יפים חזקים שחתכו את הדיונות, גלישת חולות בדיונה הגדולה שגרמה לפרצי צחוק ושמחה, והפקות שטח מיוחדות שכללו טיולים רגליים וארוחות גורמה במרחבי המדבר, תחת שמיים זרועי כוכבים.

"חקלאי ותיירן שנאחז באדמת הנגב, חופן את גרגריה ביד אחת, ובשנייה מייצר או ממציא רעיונות תיירותיים", נכתב עליו, ותיאור זה תפס במדויק את מהותו. לירן היה איש עבודה, עם ידי זהב שידעו לבנות, לתקן וליצור כל דבר. הוא היה מסור למשפחתו ולעבודתו, אחראי עד הפרט האחרון, ויזם חרוץ שמעולם לא נח על זרי הדפנה. הוא תמיד חיפש את האתגר הבא, את הפרויקט הבא, את הדרך הבאה לפתח את המדבר. עובדיו וחבריו תיארו אותו כנעים הליכות, איש שיחה קשוב, מפרגן ותמיד מוכן לשתף פעולה. הוא היה נאמן לערכיו, וגם ביקורתי כשחשב שדברים לא נעשים כהלכה, אך תמיד מתוך רצון לשפר ולייעל. מקצוען אמיתי, רציני בכל משימה שלקח על עצמו, ודורש מעצמו את המרב. אפילו הכבשים בדיר נראו כאילו נשבו בקסמיו; בכל פעם שפתח את השער ונכנס למתחם שלהן, הן התקרבו אליו, מזהות את קולו ואת מגע ידו העדינה. הוא ידע לקרוא את צרכיהן, לטפל בהן במסירות, והיה לו קשר מיוחד עם כל אחת ואחת מהן. בסופו של יום עבודה ארוך, כשהשמש שקעה והצבעים הרכים כיסו את המדבר, נהג לשבת עם אפרת רעייתו, לשיחה עמוקה על החיים, על התוכניות לעתיד, או לצפייה שקטה בטלוויזיה. הם היו יושבים יחד, אוכלים מקערה משותפת סלט עשיר שאפרת הכינה לשניהם, רגעים קטנים של שקט וביחד שהיו כל עולמם.

תחום הביטחון היה חלק בלתי נפרד מחיי המשפחה בכמהין. המיקום הגיאוגרפי, קרוב לגבולות, והמציאות הביטחונית המורכבת, יצרו צורך מתמיד לדריכות. ריבוי גנבות באזור, בשילוב עם חשש מפעילות חבלנית, הפכו את השמירה על הבית והמשק לחלק מהשגרה. לירן, כלוחם מילואים ותיק, היה חלק מצוות התערבות לוט"ר (לוחמה בטרור) ניצנה, יחידה שפעלה להגנת היישובים באזור. ימי המילואים הרבים שאליהם נדרש לא היו עבורו נטל, אלא חלק טבעי ממחויבותו. הוא ראה בכך שליחות, והבטיח שימשיך להתנדב גם לאחר שישוחרר מחובה זו, כי תחושת ההגנה על הבית ועל הקהילה הייתה מושרשת בו עמוק. לירן לא השלים עם תופעת הגנבות שפגעה בחקלאים ובתושבים, ולא רצה לחיות בפחד. הוא יזם הקמת מצפה של ארגון "השומר החדש" באזור, מתוך אמונה שרק עשייה אקטיבית תביא לשינוי. במסגרת זו, תכנן את מערך השמירה, גייס אנשים למשמרות, ויצא בעצמו לסיורים ליליים, כשהוא מפקח, מדריך ומוביל. את מתנדבי שנת השירות של הארגון, צעירים מלאי אידיאלים, אירח במשקו, והעניק להם דוגמה אישית של עשייה ושל אהבת הארץ.

לצד כל עיסוקיו הרבים, תמיד מצא לירן מקום לתשוקות חדשות. בשנת 2019, הוא הגשים חלום ישן והצטרף לקורס טיסת ממ"ג – מצנח ממונע גלגלי – בעין ורד. הוא נמשך לרעיון של ריחוף באוויר, של התבוננות על העולם מלמעלה, ושילוב של טכנולוגיה וטבע. למרות המרחק הגדול מביתו שבנגב הרחוק, ולמרות אינספור המחויבויות שלו כאיש משפחה, חקלאי, יזם ולוחם מילואים, התמיד בקורס והפגין כישרון רב במיומנות ההטסה. הוא לא דילג על שלבים, לא ויתר על דיוק, על איכות ועל בטיחות, והקפיד על כל פרט קטן, כפי שאפיין אותו בכל תחומי חייו. באפריל אותה שנה, הגיע הרגע המרגש שבו טס לראשונה לבד, "סולו". כשהמנוע שאג והמצנח התמלא ברוח, הוא ניתק מהקרקע, ועל פניו נסוך היה חיוך רחב של אושר טהור, חיוך של אדם שהגשים חלום וחש את החופש האמיתי. הוא הצטרף לעמותה הישראלית של טייסי ממ"ג, ומצא קהילה נוספת של אנשים שחלקו איתו את התשוקה לשמיים.

לירן היה אדם שובה לב, בעל קסם אישי שפתח לו דלתות לכל מקום. הוא אהב אדם, ובקלות התחבב על כל מי שפגש. הוא הקרין שקט פנימי, נחישות ועוצמה מרשימה, שגרמו לאנשים לסמוך עליו ולהישען עליו. אף שהיה מבויש, נבוך וצנוע, ולא אהב את אור הזרקורים, לקרוביו אמר את מה שעל ליבו בשנינות, בישירות ובלי מעצורים. הוא היה אדם שפיו וליבו שווים, שאין פער בין מה שחשב למה שאמר, ועל כן דבריו היו תמיד כנים ואותנטיים. גם בהדרכות שלו – אם במסגרת חוגי סיירות, בסדנת העיצוב, או בסיורים למטיילים במדבר – דיבר בביטחון ובשטף, מרתק את שומעיו בידע ובכריזמה שלו. "אין דבר שאי אפשר" היה משפט מפתח שלו, מוטו שליווה אותו לאורך כל חייו, ולאורו פעל בכל מעשיו. הוא התמקד בעשייה מכל הלב, הן בעסק שלו והן בקהילה, מתוך אמונה שברצון וכוח רצון ניתן להשיג כל מטרה. באצילות נפש היה מוכן ונכון לכל משימה, תמיד קם לעזור, להביא, לארגן או לחלץ, גם בלי שהתבקש. הוא פשוט ראה צורך ופעל. עם חבריו היה קשוב, מצחיק ומעורר השראה, והם סמכו עליו בלב שלם, בידיעה שתמיד יעמוד לצידם, יהיה שם עבורם.

בחודש מאי 2023, המשיך לירן להרחיב את מעגל העשייה והנתינה שלו, והחל לסייע בהקמת חווה חקלאית טיפולית סמוך לקיבוץ להב שבצפון הנגב. מיזם זה, חלק מחוות "רימון", נועד לסייע לבני נוער המתמודדים עם קשיים. לירן חלם לסייע לאנשים, ובמיוחד לאלה המתמודדים עם תסמיני פוסט-טראומה על רקע צבאי וביטחוני, באמצעות עבודה חקלאית בכלל ורעיית כבשים בפרט. הוא האמין בכוחה המרפא של האדמה, במגע עם בעלי חיים, ובשקט הטיפולי שבעבודה פיזית פשוטה. לצורך המיזם, העביר את העדר שלו לחווה בלהב, כשהוא מקדיש מזמנו, מידע וכישרונו להקמת המקום, מתוך חזון לראות בו מרכז לריפוי והתחדשות. הוא ראה בכך המשך טבעי לדרך חייו, שבה חיבור לאדמה, נתינה לקהילה, והגנה על החלשים היו עמודי תווך.

ואז הגיעה השבת ההיא, כ"ב בתשרי, שמחת תורה תשפ"ד, השבעה באוקטובר 2023. השעה הייתה שש וחצי בבוקר, ושקט הבוקר המדברי, שאך לפני רגע היה שליו ומרגיע, נקרע באחת. ארגון הטרור חמאס פתח במתקפת פתע אכזרית וחסרת תקדים על ישראל. ירי מסיבי של אלפי טילים ורקטות שימש מסך עשן לחדירת אלפי מחבלים מרצועת עזה – יבשתית, ימית ואווירית. הם פשטו על יישובי עוטף עזה, על שדרות, אופקים ונתיבות, על המבלים במסיבות טבע סמוך לקיבוצים רעים ונירים, על בסיסי צה"ל ועל עוברים ושבים בדרכים. המחבלים רצחו בדם קר כשמונה-מאות אזרחים בבתיהם, במכוניותיהם, ביצעו בהם פשעים מחרידים. הם חטפו לרצועת עזה מאות ישראלים – ילדים, נשים וגברים – והחריבו, בזזו והעלו באש בתים ורכוש. מאות חיילים, שוטרים, אנשי כוחות הביטחון וחברי כיתות הכוננות המקומיות נפלו בקרב, מגינים בגופם על האזרחים והיישובים. בבוקר הנורא הזה, החלה מלחמה.

לירן התעורר מוקדם כהרגלו, עוד לפני שהשמש טיפסה מעל קו האופק. קולות הפיצוצים העזים שהגיעו מכיוון הרצועה לא הותירו מקום לספק – זה לא היה עוד סבב לחימה רגיל, אלא אירוע יוצא דופן בחומרתו. הוא הבין מיד את גודל הסכנה. לאחר שקיבל הוראה בטלפון להתייצב, הוא ארז במהירות תיק למילואים, כשהוא עובר על רשימת הציוד בראשו, פועל על אוטומט. במקביל, הכין את המשפחה למצב חירום, נתן הוראות ברורות לאפרת ולילדים, כשהוא משדר רוגע חיצוני אך ליבו פועם בחוזקה. בעוצמה שאפיינה אותו כל חייו, באותה נחישות פנימית שלא ידעה פשרות, יצא לדרך. הוא לא היסס לרגע, מטרתו הייתה ברורה: להגן על יישובי העוטף, על האנשים, על הבית. הוא נפרד מהם בחיבוק חזק, מבטיח שיחזור, מבלי לדעת שזו תהיה הפעם האחרונה.

הוא חבר אל חבריו לצוות "פלד" ביחידת לוט"ר, כולם חברים טובים מהאזור, אנשים שהוא הכיר שנים רבות, כאלה שרעיונותיהם וליבם היו שווים לשלו. הם נסעו יחד ברכב צבאי מסוג "סוואנה", כשפניהם מתוחות וקשובות לכל צליל. היעד היה מושב יתד, יישוב קהילתי חקלאי שגובל בדרום רצועת עזה, ושכבר היה תחת מתקפה. בדרך ליתד, נתקלו במחבלים רבים – חמושים היטב, אכזריים וחסרי מעצורים. מיד התפתח קרב גיבורים, יריות שהדהדו באוויר, צעקות ורימונים. לירן וחבריו נלחמו באומץ לב עילאי, בנחישות שאין כדוגמתה, כשהם מגינים על כל בית ועל כל תושב. בזכותם, נמנעה כניסת המחבלים למושב יתד, וניצלו תושבים רבים ממוות בטוח. במהלך הקרב הקשה, נהרג חברם לצוות, מראה שקרע את לבם אך לא שבר את רוחם. לירן וחברי הצוות האחרים, תחת אש תופת, פינו את חברם ההרוג, פעולה של גבורה ואחווה, בטרם נפגע רכבם ויצא מכלל שימוש.

בשעה תשע בבוקר, בעיצומו של התופת, מצא לירן רגע קצר לשוחח בטלפון עם אפרת. קולו היה מתוח אך יציב, כשהוא דוחק בה להיכנס עם הילדים למרחב מוגן, להישאר שם ולא לצאת. הוא ניסה להרגיע אותה, לשמור על אמונה, גם כשהוא עצמו ידע שהמצב חמור מכל דמיון. כעבור שעתיים וחצי, בשעה אחת עשרה וחצי, שלח לה הודעת ווטסאפ קצרה ומרגיעה: "אני בסדר". הוא הוסיף ואמר שהם רק מתגברים באזור ותו לא, אף על פי שכבר היו בדרכם לקרב הבא, עמוק בתוך מעגל האש של עוטף עזה. הוא לא רצה להפחיד אותה, רצה שהיא תישאר חזקה עבור הילדים, אבל בתוכו ידע היטב לאן פניהם מועדות. הצוות שלו, כעת ללא רכב, חבר לכוח מיחידת "קרקל" בדרך לקיבוץ חולית, יישוב נוסף שהיה תחת מתקפה אכזרית. כשעברו בדרך, זוהה ירי מכיוון פרדס סמוך. עוצמת המתקפה הייתה גדולה, ומאות מחבלים המשיכו לזרום מכל עבר.

מיד התפתח קרב יריות אינטנסיבי. קליעים שרקו באוויר, פיצוצים הרעידו את האדמה. לירן, באומץ לב בלתי נתפס, הסתער קדימה, צועק לחבריו שיבואו אחריו, כשהוא מנסה להוביל אותם קדימה, לחתור למגע, לעצור את התוקפים. הוא לא חשב על עצמו, רק על חבריו, על הקיבוץ, על המדינה. באותו רגע, כשזינק קדימה, נורה למוות בידי צלף מחבלים. הוא נפל בקרב, ביום כ"ב בתשרי תשפ"ד, השבעה באוקטובר 2023. בן ארבעים ושתיים בנופלו, מגן על ביתו ועל עמו.

רב-סמל ראשון לירן אלמוסנינו הובא למנוחות בבית העלמין קדש ברנע (ניצני סיני), במדבר שכה אהב, תחת השמיים הכחולים שכה התגעגע אליהם. הוא הותיר אחריו אישה אהובה, אפרת, שישה ילדים – גיא, גבע, פלג, טנא ומטר – שהיו כל עולמו, הורים ושני אחים שבורי לב. לאחר נפילתו, הועלה לדרגת רב-סמל מתקדם (רס"ם במיל'), אות כבוד על גבורתו ומסירותו. על מצבתו חקקו אוהביו שורות מתוך השיר "שמש" מאת חנן בן ארי, מילים שתיארו את רוחו ואת מורשתו: "ואז אני אהיה כמו שמש לעולם, אהיה כמו ציפור נודדת במרחב". שמש שמאירה את דרכם של רבים, וציפור חופשייה שנפשה ממשיכה לנדוד במרחבי המדבר שכה אהב.

אפרת, רעייתו, שותפת חייו, כתבה עליו מילים שקרעו את הלב, מילים שמתוכם זעקה השתיקה והגעגוע האינסופי: "אני לא יכולה לשאת את העובדה שכבר שנה לא ראיתי אותך, לא שמעתי אותך, לא הרגשתי אותך; שנה של שקט שצורח מכל מקום כמה אתה חסר; שנה שצבועה כולה בגעגוע. אני כבר לא יודעת למה אני מתגעגעת. אני ואתה מדברים על בסיס יומיומי, שעתי אפילו. בוודאות לא דיברנו כל כך כשהיית פה פיזית. אתה נוכח בכל רגע ורגע, בכל צעד שאני עושה – אם משמעותי ואם סתם יומיומי. אין שיחה, בין אם היא חשובה או סתם שיחת חולין, שבה אני לא מזכירה אותך. אתה כולך פה איתי, עוטף אותי מכל כיוון, ועדיין אני מוצאת את עצמי מתגעגעת ומרגישה שמשהו חסר לי כל שבריר שנייה בכל יום מחדש..." מילים אלו, שנכתבו שנה לאחר נפילתו, מבטאות את עוצמת האהבה וההתמודדות עם האובדן. "אני לא רוצה שתלך לשום מקום, כבר הלכת רחוק מספיק. אני צריכה שתישאר, כי הבטחתי לילדים שלנו שגם אם אנחנו לא רואים אותך, אתה פה. הבטחתי לעצמי, לימדתי את עצמי להרגיש אותך בדרכים אחרות. אני מצליחה לקבל ממך סימנים, אם זה בשיר ואם זה במשב של רוח, אם בפרפר שעף לידי ואם בחלומות שאתה מופיע בהם. והמרחק הזה שנוצר בינינו, אהוב שלי, המרחק הזה מלא בכל כך הרבה כאב וגעגוע וכעס על האובדן שלך, על האובדן של המשפחה שיכולנו להיות ולא נהיה. אנחנו משתנים, אני והילדים, הופכים אחרים ממה שהיינו אם היית פה איתנו, ואני שונאת את זה, ואני כואבת בגלל זה, ואני גם מבינה שזה מה שצריך לקרות, ואני יודעת שאתה גאה בנו, כי אנחנו לא מתקפלים מול כל הכאב והקושי, ואנחנו ממשיכים קדימה בדיוק כמו שאתה רוצה שנעשה, אבל את כל זה אני מסוגלת לעשות בגלל הכוח שאתה נותן לי." דבריה של אפרת הם עדות חיה למורשתו של לירן – כוח, אהבה, והתמדה, גם מול השבר הגדול ביותר.

לאחר ימי השבעה, כשהכאב היה עדיין טרי וצורב, קמו חבריו של לירן והקימו את מיזם "כוח לירן". זה היה מערך התנדבות מדהים ששם לו למטרה להסיע אזרחים וחיילים ולשנע ציוד עבור כל מי שזקוק לכך בעת מלחמה, ברוח הנתינה והעזרה ההדדית שאפיינה את לירן. החווה הטיפולית שהחל בהקמתה סמוך לקיבוץ להב, שנועדה לסייע לבני נוער, נקראה "חוות להב על שם לירן אלמוסנינו", והפכה למרכז חשוב למניעת פוסט-טראומה על רקע צבאי וביטחוני ולטיפול בה, מתוך הגשמת חלומו של לירן. על גדת נחל ניצנה, לא הרחק מביתו שבכמהין, נחנכה פינת מרגוע על שמו, ובמרכזה עץ שיטה מרשים, ששורשיו נטועים עמוק באדמת המדבר, מסמל את עמידתו האיתנה וחיבורו לשורשים. לזכרו של לירן, הועלו דפי אינטרנט רבים באתר של המועצה האזורית רמת נגב, באתר של קיבוץ חולית שהגן עליו בגופו, באתר של בית הספר העל-יסודי מו"ר שבו למד, ובאתר העמותה הישראלית של טייסי ממ"ג שבה הגשים את חלום הריחוף. כן נכתב עליו באתר של חוות "רימון", הממשיכה את דרכו. במודיעין-מכבים-רעות, עיר ילדותו ונעוריו, נחנך משעול לזכרו, במעמד משפחתו וחבריו, ובו נחקק על אבן: "לכו בדרכו של האיש שאהב את אדמתו, למד בה כל משעול ונפל בהגנה על האדמה, על הזכות ועל האהבה". לירן מונס אלמוסנינו ז"ל, איש המדבר, איש האדמה, איש המשפחה, הלוחם והחולם, נפל בהגנה על כל מה שהאמין בו. מורשתו חיה ונושמת, דרך האדמה שהוא כל כך אהב, דרך הילדים שגידל, דרך החלומות שהגשים, ודרך האור שהותיר אחריו, אור שמאיר את דרכם של רבים, ומעניק תחושת תקומה וגאווה ישראלית.