ליאור שטיינברג

פתח תקווה, עיר של מגדלים חדשים לצד בתי המייסדים, הייתה הרקע לסיפור חייו הקצר אך העשיר של ליאור שטיינברג. ביום בהיר של י"א בחשוון תשס"ה, ה-26 באוקטובר 2004, נשמה חדשה הצטרפה למשפחת שטיינברג. אורלי ואנטון קיבלו לעולם את בנם השני, אח קטן לשירה, והאור שזרח בעיניהם עם בואו היה כה עז, עד כי שמו, ליאור, נראה כמעט בלתי נמנע. הוא היה תינוק שקט, מתבונן, כזה ששואב את העולם פנימה במבטים רכים, ויחד עם זאת, ממלא את החלל סביבו בנוכחות שקטה וחזקה. הבית הקטן ברחוב שקט בעיר התמלא בקולות חדשים – צחוק פעוט, בכי רך, וגם קולה של שירה, האחות הגדולה, שגילתה את תפקידה החדש כ"אחות של". היא הייתה מרימה אותו בעדינות, מחזיקה את ידו הקטנה, ומספרת לו סיפורים עוד לפני שידע להגיב, כאילו ידעה שכל מילה שלה תהיה חלק מהעולם שייבנה סביבו. אורלי, אמו, זוכרת את הסקרנות הראשונית שלו, את האופן שבו עיניו הגדולות עקבו אחרי כל תנועה בחדר, ואת חיוכו הראשון ששטף אותה בתחושה של אושר מוחלט. אנטון, אביו, כבר אז ראה בו ניצוץ של עומק, ילד שיגדל לשאול שאלות גדולות, לחפש משמעות, ולא להסתפק בתשובות קלות. הבית שלהם היה מקום של חום, של שיחות סביב שולחן האוכל, של ספרים פתוחים וצלילי מוזיקה. ליאור גדל לתוך הקן הזה, סופג את הערכים, את האהבה, ואת תחושת השייכות שהפכו לחלק בלתי נפרד מזהותו. הוא למד מהוריו את חשיבות העבודה הקשה, את הכבוד לזולת, ואת היכולת לראות את היופי גם בדברים הקטנים ביותר.

שנות בית הספר היסודי היו עבור ליאור תקופה של פריחה. הוא לא היה רק תלמיד שקדן וחרוץ, כזה שפתר את בעיות המתמטיקה בקלות ובנה מודלים מורכבים בשיעורי מדעים, אלא גם ילד שגילה עולם שלם של תשוקות. הבוקר היה מתחיל לעיתים קרובות בצלילים עדינים של כינור – קשת נעה בעדינות על מיתרים מתוחים, מפיקה מנגינות שקטות ששטפו את הבית באווירה מיוחדת. הוא אהב את האתגר שבנגינה, את הדרישה לדיוק, לריכוז, ואת הסיפוק שבהפקת צליל מושלם. אצבעותיו הקטנות, שלמדו מאוחר יותר לאחוז בכדור וללטף בעלי חיים, כבר אז ידעו לרקוד על הסריגים, לתרגם תווים שחורים על דף למנגינות חיות. במקביל לעולם הצלילים, העולם של המגרש קרא לו. הוא היה ילד של תנועה, של קפיצה, של ריצה. השיעורים בבית הספר נראו לעיתים כאתנחתא קצרה בין הפסקות ארוכות שבהן רץ, קפץ, ושיחק כדורגל עם חבריו. המגע של הכדור בכף רגלו, תחושת הדשא הרך תחת סוליות נעליו, הריצה המהירה כשהרוח שורקת באוזניו – כל אלה היו חלק בלתי נפרד ממי שהיה. הוא היה מהיר כבר אז, אתלטי באופן טבעי, ועם זאת, צנוע. כשחבריו היו קוראים לו "אלוף", היה רק מחייך במבוכה, כאילו שיתוף הפעולה והמשחק המשותף היו חשובים יותר מכל ניצחון אישי. כבר בגיל צעיר, ליאור בלט ביכולתו לראות את הטוב באחרים, להבין את הקושי, ולפשוט יד לעזרה. כשהיה רואה ילד חדש, ביישן, עומד לבדו בצד המגרש, לא היה מהסס לגשת אליו, לשלב אותו במשחק, להציע לו תפוח מהסנדוויץ' שלו. הוא ידע לגרום לכל אחד להרגיש רצוי, כאילו המקום שלו בחבורה היה מובטח. זו הייתה האיכות שגרמה לכל חבר להרגיש שלידו, הוא החבר הכי טוב. הוא היה מקשיב בסבלנות, מייעץ ברוך, ותמיד עם חיוך קטן שמסרב להיעלם. אהבתו לזולת לא פסקה בבני אדם. כשנחשף לסבל של בעלי חיים, הגיב באותה רגישות עמוקה. אם מצא גור חתולים נטוש, היה מביא אותו הביתה, מטפל בו במסירות עד שהיה מתאושש, מאכיל אותו בטפטפת, עוקב אחרי נשימותיו. הוא למד כבר אז שכל יצור חי ראוי לחמלה, שכל אחד זקוק לקצת עזרה, ושהעולם יפה יותר כשכולם דואגים זה לזה.

שנות התיכון ב"בן גוריון" היו שנים של התגבשות עמוקה עבור ליאור. הוא המשיך להצטיין בלימודיו, בוחן את העולם דרך עדשות המדעים המדויקים, מתעמק בשאלות פילוסופיות בשיעורי ספרות, ותמיד עם אותו חיוך שקט וסקרן. אבל היה זה במגרש הכדורגל שבו אישיותו פרצה במלוא עוזה. במשך חמש שנים, הוא הפך לחלק בלתי נפרד מליגת הכדורגל לנוער, תחילה בהפועל פתח תקווה ולאחר מכן בהפועל כפר סבא. השעות הארוכות של האימונים, הריצות המפרכות על הדשא הרטוב באור הבוקר המוקדם, מגע הכדור שנצרב בכפות רגליו, הזיעה ששטפה את פניו – כל אלה היו חלק מהטקס היומי שלו. הוא היה מהיר כברק, אתלטי בצורה יוצאת דופן, ותמיד עם נחישות בעיניים. כשכדור היה מגיע אליו, היה נדמה שהזמן נעצר לרגע, והוא ידע בדיוק לאן לנתב אותו, איך לעקוף את השומר, איך לשלוח אותו לרשת. חבריו לקבוצה העריכו אותו לא רק על כישרונו, אלא על רוח הלחימה שלו, על העידוד הבלתי פוסק, ועל היכולת שלו להרים את המורל גם ברגעים הקשים ביותר של משחק. הוא היה קפטן ללא סרט, מנהיג טבעי, כזה שמעשיו דיברו יותר מכל מילה. לאחר אימונים מפרכים, כשהיו יושבים על הדשא, מותשים אך מרוצים, היה ליאור תמיד זה ששאל לשלומם של כולם, שחלק איתם בקבוק מים, שהציע עזרה בשיעורים. הכינוי "חסר" נדבק אליו בימים אלה, לא במובן של חוסר, אלא של היעדר דאגות, של קלילות שבה הוא ניגש לחיים. הוא לא עשה דרמות מכל דבר, ידע תמיד לראות את חצי הכוס המלאה, להרחיק מליבו את הקושי ולהתמקד בפתרון. זו הייתה תכונה שאפשרה לו להתמודד עם לחצים של משחק, עם ציפיות, ועם אתגרי גיל ההתבגרות בחיוך.

גם מחוץ למגרש, ליאור היה ה"אור" של חבריו. הוא היה הכתובת לכל מי שהיה זקוק לאוזן קשבת, לעצה כנה, או סתם לחיבוק. הוא היה יושב איתם שעות בבית הקפה השכונתי, מקשיב ללבטים על אהבה, על לימודים, על עתיד, ותמיד עם אותה אמפתיה עמוקה. כשהיה רואה מישהו נתון במצוקה, לא היה משתהה. הוא היה ניגש, מציע עזרה, ותמיד מוצא את הדרך הנכונה. זכורה במיוחד פעם אחת, כשראה ציפור פצועה על הכביש הסואן. אף על פי שתמיד אהב לנהוג במהירות, בהתרגשות של נעורים, הוא האט את רכבו, עצר בצד הדרך, וניגש לציפור בזהירות. הוא חבש את כנפה העדינה בעזרת פיסת בד שמצא, ודאג להעביר אותה למקום בטוח, הרחק מסכנת המכוניות. הפעולה הקטנה הזו, שנעשתה בטבעיות מוחלטת, שיקפה את מהותו – אדם שחמלתו אינה יודעת גבולות, אדם שתמיד יבחר לעזור. בבית, הקשר שלו עם שירה התהדק. הם חלקו סודות, צחקו יחד על ענייני היום-יום, והיו תמיד שם אחד בשביל השני. עם הוריו, השיחות הפכו עמוקות יותר, אך עדיין, ליאור שמר על איפוק מסוים בהבעת רגשותיו. הוא היה הבן שאתה יודע שאוהב, שמכבד, שדואג, אבל המילים המפורשות והחיבוקים היזומים היו עדיין נדירים. אימו, אורלי, חלמה על היום שבו ישתחרר, יחבק אותה חזק ויאמר לה כמה הוא אוהב אותה, חלום שיתגשם בדרך כואבת ומרגשת.

הקיץ של 2023 הגיע, ואיתו הציפייה לגיוס. ב-15 באוגוסט, ליאור עלה על האוטובוס הצבאי, מלווה במבטים אוהבים ונרגשים של משפחתו. הוא התגייס לצה"ל, והחל את הכשרתו כלוחם בחטיבת גבעתי. זו הייתה קפיצת מדרגה לעולם אחר לחלוטין – עולם של משמעת נוקשה, של אתגרים פיזיים ונפשיים, של שעות ארוכות בשטח תחת שמש קופחת וקור מקפיא. ליאור, עם האתלטיות והנחישות שאפיינו אותו, צלח את האתגרים הללו בנחישות. הריצות הארוכות עם ציוד מלא, הלילות ללא שינה, האימונים המפרכים – כל אלה רק חיזקו את רוחו. הוא למד את חשיבות העבודה בצוות, את האחווה הבלתי מתפשרת בין לוחמים, ואת המשמעת העצמית הנדרשת מכל אחד מהם. חבריו לפלוגה, שבאו מכל קצוות הארץ, מצאו בו חבר אמת, אוזן קשבת גם בתוך העייפות הפיזית והמנטלית. הוא היה "החסר" של הפלוגה – זה שראה את הדברים בקלילות, שהצליח להפיח אופטימיות גם ברגעים הקשים ביותר, שתמיד היה לו חיוך או מילה טובה לומר. הוא למד מהר, קלט את החומר המקצועי, והפגין יכולות גבוהות כלוחם. הוא היה בשלבי הכשרתו הראשוניים כלוחם, בבסיס סגור, כשהגיעה שבת שמחת תורה תשפ"ד, ה-7 באוקטובר 2023.

השעה הייתה שש וחצי בבוקר. צליל האזעקות קטע את השקט של השבת, אך הפעם, משהו היה שונה. זה לא היה עוד סבב לחימה רגיל. הטלפונים החלו לצלצל בבהלה, הודעות וואטסאפ זרמו בקצב מסחרר, והחדשות המרות החלו להתפשט כאש בשדה קוצים. מתקפת פתע אכזרית של ארגון הטרור חמאס פלשה לישראל. אלפי מחבלים חדרו יבשתית, ימית ואווירית, ופתחו במתקפה רצחנית על יישובי עוטף עזה, על ערי הדרום, על מבלים במסיבת טבע, ועל בסיסי צה"ל. בתוך שעות ספורות, נרצחו מאות אזרחים בבתיהם, במכוניותיהם, אחרי שבוצעו בהם פשעים נוראיים. מאות נחטפו לרצועת עזה, ובתים ורכוש נבזזו, נהרסו והועלו באש. מאות חיילים, שוטרים ואנשי כוחות הביטחון נפלו בקרב. הבוקר ההוא, שהיה אמור להיות חג של שמחה, הפך לשחר של מלחמה. ליאור, בתוך הבסיס, הרגיש את השינוי באוויר. התכונה, הבהילות, המבטים המודאגים של המפקדים. הוא הבין שהמציאות השתנתה לבלי הכר. האימונים קיבלו פתאום משמעות אחרת, דחופה יותר. הוא היה חלק מדור שלם של צעירים שגויסו למציאות של מלחמה, שנדרשו להתבגר בן-לילה, להפוך ממתאמנים ללוחמים מן המניין, למגיני המולדת. הוא ראה את חבריו, צעירים כמוהו, עוטים על עצמם את הציוד, העיניים נחושות, המבטים רציניים. באותם ימים ראשונים של בלבול וכאוס, ליאור מצא בתוכו רוגע פנימי, נחישות שקטה. הוא ידע שזה תפקידו, ושעליו לעשות כל מה שנדרש.

עם סיום מסלול ההכשרה שלו, ליאור הוצב בפלוגת חשיפה-תקיפה (פחת"ק) רותם, בגדוד 9 של חטיבת גבעתי. פלוגה כזו היא חוד החנית, יחידה שפועלת בחזית, אוספת מודיעין, תוקפת מטרות, ומובילה את הכוחות. הוא הצטרף ללחימה ברצועת עזה, ונכנס לתוך עולם של מורכבות, סכנה וקרב בלתי פוסק. הוא בלט מיד כלוחם מקצועי. הוא הפגין קור רוח תחת אש, תמיד היה עירני, תמיד דרוך. הוא למד את השטח, את הטקטיקות, את הדינמיקה של הקרב. אבל מעבר למקצועיות, הוא נשאר ה"אור" שאפיין אותו תמיד. חבריו אהבו אותו, סמכו עליו. בתוך הלחץ של הלחימה, הוא ידע למצוא את המילה הנכונה, את ההומור הקליל, את המבט המרגיע. הוא היה שם בשביל כולם, שותף לרגעי הפחד ושותף לרגעי הניצחון הקטנים. המפקדים שלו ראו את המסירות שלו לתפקיד, את המקצועיות הרבה, אבל גם את האמפתיה הטבעית שבו. הם ידעו שהוא אדם שאכפת לו, שאוהב לעזור. לכן, כשהגיע הזמן לבחור לוחמים לקורס חובשים קרביים, ליאור היה בחירה טבעית. זה היה תפקיד שיאפשר לו להציל חיים, והם ידעו שזה יתאים לו כמו כפפה ליד. ליאור מצידו נלהב מהרעיון. הוא ראה בכך הזדמנות לשרת את חבריו בצורה משמעותית עוד יותר, להשתמש ביכולותיו כדי להביא מזור לכאב, להעניק תקווה במצבי קיצון.

קורס החובשים היה מבחינתו התקופה הטובה ביותר בשירות. הוא הרגיש בו תחושת ייעוד עמוקה. השעות הארוכות של הלימודים, התרגילים המעשיים על מדים מוכתמים בבוץ וזיעה, הדימויים הריאליסטיים של פציעות – כל אלה לא הרתיעו אותו. הוא למד על גוף האדם, על עזרה ראשונה בשדה קרב, על חבישות, על טיפול בפציעות קשות תחת לחץ. הוא ספג כל פיסת מידע, כל טכניקה, בידיעה שיום אחד, ייתכן שזה יציל חיים. הוא היה מרוכז, קשוב, ועם זאת, שמר על אותה קלילות ורוח טובה שאפיינו אותו. חבריו לקורס זוכרים אותו כמי שהיה תמיד מוכן לעזור, להסביר שוב ושוב, לתרגל יחד. הוא הפך לחבר קרוב עם רבים מהם, קשרים עמוקים שנרקמו סביב הידיעה המשותפת על כובד האחריות. בתוך הקורס, ליאור גם עבר שינוי אישי עמוק. כשהיה חוזר הביתה לחופשות קצרות, אורלי ואנטון הבחינו במשהו חדש. הוא החל להפגין רגשות בצורה פתוחה יותר. הודעות וואטסאפ קצרות, שבהן כתב "אני אוהב אותך אימא", הפכו לשגרה. כשחזר מהקורס, הוא היה מחבק אותם ביוזמתו, חיבוקים חזקים, ארוכים, כאילו ביקש לפצות על שנים של איפוק. אימו זוכרת את הפליאה והאושר שאחזו בה בכל פעם מחדש. זה היה כאילו השירות הצבאי, והקורס בפרט, פתחו בו משהו, גרמו לו להבין את חשיבותם של הקשרים האנושיים, של האהבה הבלתי מותנית. הוא סיים את הקורס בהצלחה רבה בחודש מאי 2025, חובש קרבי מוסמך, מצויד בידע ובכלים להציל חיים. הוא היה מלא גאווה, מלא תקווה, ומייד לאחר מכן שב ללחימה ברצועת עזה, הפעם בתפקידו החדש.

החזרה לרצועה, הפעם כחובש קרבי, הייתה שונה. הוא כבר לא היה רק לוחם שמחפש אויבים, אלא גם מי שנושא על כתפיו את האחריות לחיי חבריו. הציוד שלו התמלא בתחבושות, ציוד רפואי, ובכלים שיכולים לעשות את ההבדל בין חיים למוות. הוא פעל במחנה ג'באליה שבצפון רצועת עזה, אזור לחימה צפוף, רווי סכנות, שבו כל פינה יכולה להסתיר איום. כל יום היה אתגר, כל מבצע דרש ערנות מירבית. הוא עבד לצד חבריו, לוחמי גבעתי, כשהוא מודע היטב לכך שחייהם תלויים לעיתים קרובות ביכולתו להגיב במהירות וביעילות. הוא היה שם ברגעים הקשים, כשהדי פיצוצים הרעידו את הקרקע, כשהיריות פילחו את האוויר. הוא היה החובש, זה שרץ קדימה תחת אש כדי להעניק טיפול ראשוני, זה ששמר על קור רוח במצבים המלחיצים ביותר. הוא עשה זאת במקצועיות, במסירות, ובאומץ לב שקט.

ביום 2 ביוני 2025, ו' בסיוון תשפ"ה, יצא ליאור לפעילות מבצעית נוספת במחנה ג'באליה. הוא נסע ברכב האמר ממוגן, יחד עם שני לוחמים נוספים מהחטיבה – סמל ראשון אופק ברהנה וסמל ראשון עומר ואן גלדר. הם היו בדרכם, אולי בסיור, אולי למשימה כלשהי, כשבבת אחת, העולם התהפך. מטען חבלה רב עוצמה הופעל מתחת לרכב. הפיצוץ היה אדיר, קורע את השקט, מפלס את דרכו דרך השריון, והופך את ההאמר לערימת ברזל מעוותת. ליאור נהרג במקום, בן עשרים שנים ושבעה חודשים בנופלו. באותו רגע, נדם קולו, כבה האור שהאיר כל מקום שאליו הגיע. יחד איתו נפלו גם אופק ועומר, חברים לדרך, אחים לנשק.

בפתח תקווה, השמש המשיכה לזרוח, אך בבית משפחת שטיינברג, העולם נעצר. הדפיקה בדלת, הקצינים במדים, המילים הקשות שהתפזרו באוויר כמו רסיסים – כל אלה הפכו את חלום הבלהות למציאות כואבת. אורלי ואנטון, שירה, ובן זוגה אור, קיבלו את הבשורה הנוראה ביותר שהורים ואחות יכולים לקבל. אימו, אורלי, פרסמה בפייסבוק את שירו של עידן רייכל "תחזור", על רקע מודעת האבל. השורות "ואז קוראת לך מתוך הלילה, תחזור, תחזור היום, כל כך רציתי שתגיע, הלוואי תבוא בלי להודיע" ביטאו את כל כמיהתה. "אהוב ליבי, לא מאמינה שאתה לא איתנו. אוהבת ואוהב לעד", כתבה, מילים ששטפו את המסך בים של דמעות. אחותו שירה כתבה באינסטגרם: "מלאך טהור שלי, הלוואי שזה חלום. אני אוהבת אותך". אור, בן זוגה של שירה, כתב בכאב: "רק לפני כמה ימים דיברנו, התחבקנו, אמרת לי שאתה אוהב אותי. גם אני אוהב אותך חיים שלי, גיבור שלי, איזה אסון. אין לי מילים. אי-אפשר לעכל את זה שאתה לא פה איתנו, גמרת אותנו. אוהב אותך לנצח אחי הקטן". ראש העיר, רמי גרינברג, ספד לו במילים שביטאו את הכאב של עיר שלמה: "ליאור היה מטובי בניה של פתח תקווה, לוחם אמיץ, אדם אהוב, שיצא להגן על כולנו ולא שב. העיר כולה מרכינה ראש ומתייחדת עם זכרו". ליאור, סמל, הועלה לדרגת סמל ראשון לאחר מותו, אות הערכה והכרה בגבורתו ובמקצועיותו.

הוא הובא למנוחות בבית העלמין הצבאי בפתח תקווה, כשאלפים מלווים אותו בדרכו האחרונה. על מצבתו נחקק המשפט "האור שבך לא כבה. בליבנו תאיר לנצח" – משפט שביטא את מהותו ואת ההשפעה שהייתה לו על כל מי שפגש בו. במלאת שלושים לנפילתו, ספד לו אביו, אנטון, בדברים שריסקו את הלב. "אני עומד פה ולא מצליח להאמין שאתה אינך. הכול מרגיש לי לא אמיתי, כאילו עוד רגע תחזור. עבר חודש ואני עדיין מחכה לשמוע את הקול שלך. הראש מבין שאתה לא כאן, אבל הלב מסרב לקבל את זה. בהתחלה פשוט לא הבנתי איך העולם ממשיך. לא הבנתי למה לא עוצרים את השעונים, לא מכבים את השמש והכוכבים ולא מרוקנים את הים. לא הבנתי איך אנשים הולכים ברחוב כאילו כלום לא קרה... הכול סביבי המשיך לרוץ, ורק אצלי בפנים הכול נעצר." הוא דיבר על השינוי שליאור עבר בשנה האחרונה לחייו, על התעניינותו ברוחניות, בשאלות של משמעות החיים, על חיפושו אחר משהו עמוק יותר. "היו לך המון שאלות ותהיות פילוסופיות. אני רק מקווה שעכשיו אתה מקבל את כל התשובות מהגורם הראשון שם למעלה. ואולי באמת זה היה כתוב מלמעלה שתחיה רק עשרים שנה. וכאילו הרגשת את זה, אז הספקת כל כך הרבה בזמן קצר... ילד שלי, אהוב שלי, אני מתגעגע אליך כל רגע. אבל גם גאה בך בלי סוף. ותודה על שזכיתי להיות אבא שלך".

אימו, אורלי, ספדה לו בקול רועד אך מלא אהבה: "ליאור שלי, אהוב ליבי ונפשי. מאז שאתה ילד קטן היית סקרן ואוהב לשאול שאלות. אתה ילד עמוק. היית תלמיד שקדן וחיובי, ניסית תמיד להיות בתדר חיובי. אתה אור גדול לעולם, לי, לאבא ולאחותך. אני לא מאמינה שאני מספידה אותך. קיבלתי אותך לזמן כל כך קצר. אתה ילד מצחיק ומלא שמחת חיים. לפני הגיוס לא הפגנת רגשות, אחרי הגיוס כתבת לי בווטסאפ וגם אמרת לי 'אני אוהב אותך אימא'. כשחזרת נתת לנו חיבוקים מיוזמתך, אני לא מאמינה שלא יהיו יותר חיבוקים. תודה שנתת לי להיות אמא שלך. תודה אלוהים שנתת לי להיות אימא של ליאור, גם אם זה רק לעשרים שנה. ליאור, אני אוהב אותך לעולמים". דבריה שיקפו את הכאב העמוק של אם שאיבדה את בנה, אך גם את האושר על הזמן הקצר שזכתה בו. אחותו שירה, אבלה וכואבת, מצאה אף היא את המילים: "אהוב שלי, איך הלכת לי? אחי הקטן, היפה והטהור. היית האח היחיד שלי. אין לי כלום בלעדיך. אני שמחה שבשנה האחרונה התקרבנו וסיפרת לי הכול. אני מקווה שהייתי אחות ראויה. תמיד התגאיתי שאתה אחי, לוחם שעושה הכול – גם אם זה להקריב את עצמו. אני לא מאמינה שמה שפחדתי ממנו קרה. אני אהיה חזקה בשביל אימא ואבא. אני תמיד אוהב אותך ליאורי שלי". כל מילה, כל משפט, שיקף עולם שלם של אהבה, געגוע, וגאווה מהולה בכאב בלתי נתפס.

המורשת של ליאור, האור שהפיץ בחייו, לא כבה עם נפילתו. הוא המשיך להאיר את הדרך לאלה שהכירו אותו ואלה שלומדים עליו. ב-14 באוגוסט 2025, חודשיים וחצי לאחר נפילתו, התקיים באצטדיון "המושבה" בפתח תקווה טורניר כדורגל לזכרו. המגרש, שבו רץ ושיחק כל כך הרבה פעמים, התמלא שוב באנרגיות של משחק, בצחוקים ובקריאות עידוד, אבל הפעם, עם תחושה עמוקה של געגוע. חברים לקבוצה, משפחה, ואוהדים הגיעו לכבד את זכרו, לרוץ על הדשא שהוא כל כך אהב, ולהנציח את תשוקתו לספורט. כחודש לאחר מכן, ב-16 בספטמבר 2025, קיים מועדון הספורט הפועל פתח תקווה, שאת מדיו לבש בגאווה, טקס מרגש לזכרו של ליאור בפתיחת משחק של הקבוצה. הוריו, אורלי ואנטון, עמדו על כר הדשא, מוקפים באלפי אוהדים, וקיבלו חולצה ממוסגרת של המועדון, הנושאת את מספר השחקן של ליאור. זה היה רגע של כבוד, של חיבור בין העבר להווה, ושל הבטחה לזכור לעולם.

בשכונת כפר גנים ג' שבפתח תקווה, השכונה שבה גדל וחי, נחנכה גינה יפה על שמו. גינה ירוקה, פורחת, מקום מפגש של הקהילה, שבו ילדים משחקים, הורים יושבים ומבוגרים מטיילים. זוהי פיסת טבע בלב העיר, סמל לצמיחה ולחיים, בדיוק כמו ליאור עצמו. בטקס הקמת המקום, השתתף הזמר לירן דנינו, שאת שיריו ליאור אהב במיוחד. קולו של דנינו ריחף באוויר, מלטף את נשמות הנוכחים, מחבר בין העצב לתקווה, בין הזיכרון להמשך הדרך. לזכרו, הופקו גם מדבקות עם תמונתו ועם משפטים המשקפים את דמותו ואת פילוסופיית חייו: "אל תיקחו את החיים יותר מדי ברצינות" ו"אל תיתן לאגו לשלוט בך, תזכור מה באמת חשוב". אלה היו אמרות כנף שאפיינו אותו, תזכורות לחיות בפשטות, בענווה, באהבה. הן מופצות בקרב חבריו ובני משפחתו, ומהוות תזכורת יומיומית לדרך שבה בחר ליאור לחיות. עיריית פתח תקווה, העיר שכה אהב, הנציחה את זכרו באתר האינטרנט שלה, ודפים מיוחדים הוקמו לזכרו גם ברשתות החברתיות, באינסטגרם ובטיקטוק, תחת השם "remember_lior_steinberg", כפלטפורמות שמאפשרות לחברים, למשפחה, ולכל מי שרוצה, לשתף זיכרונות, תמונות וסיפורים, ולשמור את להבת האור שלו בוערת.

ליאור שטיינברג, סמל ראשון, חובש קרבי, בן לאורלי ואנטון, אח לשירה, וחבר של כולם, הותיר אחריו חלל עצום. הוא היה האור, החיוך, האמפתיה, הקלילות, והנחישות שכל כך אפיינו אותו. הוא היה הילד שהפליא לנגן בכינור, הספורטאי המצטיין שדהר על המגרשים, החבר שכל אחד הרגיש שהוא החבר הכי טוב שלו, הלוחם המקצועי שהציל חיים, והבן והאח שפתח את ליבו. חייו הקצרים היו עשירים ומשמעותיים, והוא הספיק לגעת בלבבות רבים, להשפיע, ולהשאיר חותם. מלחמת התקומה, שגבתה את חייו, היא מלחמה על קיומנו, על עתידנו, על הזכות לחיות בארץ הזו בשקט ובביטחון. ליאור היה חלק בלתי נפרד מסיפור הגבורה הזה, גיבור שפעל מתוך אהבת אדם, מתוך תחושת שליחות עמוקה, ומתוך הבנה שעל דברים מסוימים, אין לוותר. זכרו ופועלו הם נר לרגלינו, והאור שהפיץ בחייו ימשיך להאיר את דרכנו, להזכיר לנו מה באמת חשוב, ולמלא אותנו בגאווה ישראלית. יהי זכרו ברוך.