סיפור החיים
האורות העמומים של חדר הלידה בבית החולים בסידני נצנצו בחשכה כשלפתע נשמע קול בכי צלול, חד ובהיר, מבשר את בואו של יצור קטן לעולם. היה זה ביום י"ז באלול תשנ"א, שחל ב-27 באוגוסט 1991, כשליאור דוד סיון נולד, בנם הבכור של עדינה ודן זרח. הוא היה תינוק שקט למראה, אך בעיניו כבר ניצתה סקרנות רכה, כזו שתלווה אותו כל חייו. עדינה ודן, זוג צעיר שחיפש את דרכו באוסטרליה הרחוקה, הביטו בתינוקם עטופים באהבה ובתקווה, מוקפים בנופים הירוקים והרחבים, בקולות הציפורים האקזוטיות ובריח המלוח של האוקיינוס השקט ששכן לא הרחק מביתם. הם יצרו שם, בקצה העולם, קן חם ומוגן, אך בתוך ליבם בערה תמיד געגוע עמוק יותר, קריאה פנימית שדחפה אותם אל מקום אחר. ליאור הקטן גדל בחודשיו הראשונים אל תוך השלווה הזו, אל המרחבים הפתוחים ואל החופש ששידרה היבשת הרחוקה, אך כבר אז, בטרם ידע לדבר, נטבעה בו נימה של חיבור עמוק לשורשים שלא הכיר עדיין, לשפה שטרם שמע ולמולדת שחיכתה לו.
בשנת 1993, כשהיה ליאור בן שנתיים, החליטו עדינה ודן להגשים את החלום שרחש בליבם זה זמן רב ולעלות ארצה. ההחלטה לא הייתה קלה; היא דרשה לנתק קשרים, לארוז חיים שלמים למזוודות ספורות ולהתחיל הכל מחדש בארץ לא מוכרת, אך התחושה שהם חוזרים הביתה הייתה חזקה מכל חשש. ליאור הקטן, שעוד לא הבין את משמעות המסע, חש בידיים האוחזות בו חזק יותר, ראה את הבעות הפנים הנרגשות של הוריו ואת המהומה שסביבם – הקופסאות שנארזו, הפרידות החמות מהחברים האוסטרליים, ריח הנייר העוטף את החפצים. הטיסה הארוכה הייתה עבורו חוויה של גילוי – עננים לבנים אינסופיים מבעד לחלון, צלילי המנועים המונוטוניים, המגע המרגיע של ידה של אמו על לחיו. כשהמטוס נחת בנתב"ג, האוויר היה שונה, חם יותר, רווי בריחות ים תיכוניים ובצלילי שפה זרה, עברית, שהחלה להתנגן סביבו. עבור עדינה ודן, זו הייתה תחושה של נחיתה מחודשת בבית, אדמה שהרגישה מיד מוכרת, גם אם השבילים בה טרם נפרשו בפניהם. עבור ליאור, זו הייתה תחילתה של הרפתקה, כניסה לעולם חדש שבו כל פינה טמנה בחובה תגלית.
המעבר לארץ הציב בפני המשפחה הצעירה אתגרים רבים, אך גם הזדמנויות לבנות חיים חדשים, שורשיים יותר. ליאור גדל בבית שבו שפת הדיבור הייתה עברית, אך הדהדו בו גם נימות של אנגלית, של געגוע רך ושל זיכרונות רחוקים מארץ הולדתו. הוא היה ילד סקרן ופתוח, שקלט מהר את הקודים החדשים של החברה הישראלית. עם השנים, המשפחה התרחבה: אחיו אילן, גבריאל, מעיין ואבינועם הצטרפו למעגל, והבית בבית שמש הפך למרכז שוקק חיים, מלא בצחוק ילדים, בוויכוחים קטנים ובשיתוף פעולה. ליאור, הבכור, מצא את עצמו במהרה בתפקיד של אח גדול, מגן ומוביל, לומד את אחריות התפקיד מתוך אהבה טהורה. הוא היה זה שתמיד ידע לארגן את המשחקים בחצר, להשכין שלום בין האחים הצעירים כשהתגלעו מחלוקות, ולדאוג שכולם ירגישו חלק מהקבוצה. בחדר הילדים שלהם, שהיה תמיד קצת מבולגן אך מלא בחום, הם בנו יחד עולמות מדמיונם, יצרו סיפורים והרפתקאות, כשהקירות ספוגים בצלילי צחוקם ובלחישות סודותיהם. ליאור למד בבית הספר היסודי המקומי, ספג את אווירת הקהילה הצומחת של בית שמש, ויצר קשרים חזקים עם חבריו לספסל הלימודים. הוא אהב ללמוד, אך יותר מכל אהב את ההפסקות הגדולות, שבהן יכל לרוץ במגרש, לשחק כדורגל ולהרגיש את הרוח בפניו, את תחושת החופש וההשתייכות.
ככל שבגר, כך התחזקה אישיותו של ליאור. הוא היה נער שקט יחסית, אך בעל נוכחות חזקה, כזה שידע להקשיב ולהבין לפני שדיבר. חבריו אהבו לבלות במחיצתו, כי ידע להשרות רוגע וביטחון. הוא לא היה מנהיג צעקני, אלא כזה שמוביל בדוגמה אישית, במעשים וביושרה. בתיכון, התעמק בתחומי עניין שונים, אך תמיד נמשך לאתגרים מעשיים, כאלה שדרשו חשיבה מחוץ לקופסה ויכולת להתמודד עם בעיות מורכבות. הוא אהב לפרק ולהרכיב דברים, להבין איך הם פועלים, בין אם זה אופניים ישנים או מכשיר אלקטרוני. כבר אז, ניכרה בו יכולת לראות את התמונה הרחבה, לתכנן צעדים קדימה ולחשוב על ההשלכות. בבית, הוא היה עוגן עבור הוריו ואחיו, תמיד מוכן לעזור, לייעץ ולתמוך. הוא היה זה שאמו עדינה הייתה מתייעצת איתו לגבי דברים שונים, וזה שאביו דן היה משתף אותו בלבטים. השיחות הארוכות בסלון הבית, מול כוס תה מהביל, היוו עבורו בית ספר לחיים, שבו ספג ערכים של אחריות, יושר, מסירות ואהבת הארץ. הוא ראה את הוריו עובדים קשה, בונים את חייהם בארץ ומשקיעים בכל מאודם בגידול חמשת ילדיהם, והדבר הטמיע בו את ההבנה העמוקה של חשיבות העשייה, ההתמדה והנתינה.
ההתגייסות לצה"ל הייתה עבור ליאור צעד טבעי וברור, כמעט בלתי נמנע. הוא גדל על סיפורי גבורה ועל תחושת שליחות, והרגיש מחויב לתרום את חלקו להגנת המדינה. הבחירה בחיל השריון לא הייתה מקרית; היא שיקפה את אהבתו למכניקה, לאתגרים טכניים, ליכולת לפעול בצוות ולהיות חלק ממערך מורכב וחזק. יום הגיוס היה רגע מרגש עבור כל המשפחה. אמו עדינה חיבקה אותו חיבוק ארוך, ואביו דן טפח לו על השכם במבט מלא גאווה וגם דאגה. אחיו הצעירים הסתכלו עליו בהערצה, רואים בו כבר גיבור. ליאור עמד שם, במדי הזית החדשים, עם תרמיל כבד על גבו, רגע לפני שיעלה לאוטובוס שיוביל אותו לבסיס הטירונות. הוא חשב על הדרך שעבר מסידני ועד לכאן, על כל הצעדים הקטנים שבנו את מי שהוא, וחש תחושה עמוקה של שייכות ומטרה.
השירות בחיל השריון היה מאתגר מאין כמותו. שעות ארוכות של אימונים בשטח, תחת שמש קופחת או בקור מקפיא, הריחוף המתמיד של אבק דיונות ורעש המנועים העצומים של הטנקים. ליאור למד לתפעל את העוצמה הזו, את כלי המלחמה המתוחכם, להיות חלק בלתי נפרד ממנו. הוא אהב את תחושת הקרבה בתוך הטנק – ארבעה אנשים המצופפים יחד, נושמים את אותו אוויר, סומכים זה על זה בעיניים עצומות. הוא הצטיין בתפקידו, הפגין יכולות טכניות מרשימות והפך במהרה לחייל מוערך. מפקדיו זיהו את הפוטנציאל הגלום בו – את יכולת המנהיגות השקטה, את הקור רוח ואת החשיבה הלוגית גם תחת לחץ. מהר מאוד, הוא יצא לקורס מפקדי טנקים, שם למד את רזי הפיקוד, את האחריות הכבדה המוטלת על כתפי מפקד, ואת החשיבות של דאגה לפרט. הוא לא היה מפקד שצועק פקודות, אלא כזה שמסביר, שמדגים, שמקשיב לחייליו ומעניק להם ביטחון. הוא ידע לזהות את החולשות והחוזקות של כל אחד, ולרתום אותם למען הצלחת המשימה. לאחר מכן, המשיך לקורס קצינים, עטה על כתפיו את דרגות הסרן, והפך לקצין לוחם בגדוד 363, חטיבת 'הראל' (10). הוא הוביל צוותים, תכנן מבצעים, והיה תמיד בחוד החנית, דואג לחייליו כפי שדאג לאחיו הקטנים. שירותו הצבאי עיצב אותו, חיזק את אמונתו בצדקת הדרך והטמיע בו את הערכים של רעות, הקרבה וחתירה למגע.
עם השחרור מהשירות הסדיר, חזר ליאור הביתה לבית שמש, אך רוח הלחימה והשליחות לא עזבה אותו. הוא המשיך לשרת במילואים כקצין לוחם, ותמיד התייצב לכל קריאה, בלב שלם ובתחושת אחריות עמוקה. במקביל, החל לבנות את חייו האזרחיים. הוא למד, עבד, וחיפש את מקומו בעולם. אך מעל לכל, הוא חיפש אהבה, שותפה לדרך שתחלוק איתו את חלומותיו. את ליאב פגש במקרה, או שאולי זו הייתה יד הגורל שהפגישה ביניהם. היא הייתה אישה עם עיניים בורקות וחיוך כובש, אינטליגנטית, מלאת חיים ובעלת נשמה יפה. מהר מאוד, נוצר ביניהם קשר עמוק, שהלך והתחזק מיום ליום. הם דיברו שעות ארוכות, על הכל ועל כלום, גילו עולמות משותפים ותכננו עתיד. ליאור מצא בליאב לא רק אהבה, אלא גם חברה אמיתית, אשת סוד, ושותפה שווה לדרך. הם בנו את הקשר שלהם על יסודות של כבוד הדדי, אמון מוחלט ואהבה ללא תנאי, והצחוק שלהם מילא כל חלל שבו שהו יחד.
החתונה של ליאור וליאב הייתה אירוע שמח ומרגש, שבו התחברו שתי משפחות ואוחדו שני לבבות. בחצר האירועים, תחת כיפת השמיים המנצנצים בכוכבים, רקדו האורחים לצלילי מוזיקה עליזה, כשליאור וליאב במרכז, מאושרים ומלאי תקווה. הם הקימו את ביתם בבית שמש, העיר שבה גדל ליאור, ובחרו לבנות את עתידם בשכונת "נווה שמיר" החדשה, כשהם מדמיינים את גינת הירק שתהיה להם, את חדרי הילדים המוארים ואת המרפסת שממנה יוכלו להשקיף על הנוף. הם השקיעו מחשבה רבה בכל פרט, החל מבחירת הריצוף וכלה בצבע הקירות, כשכל בחירה מייצגת חלום משותף. הבית שלהם הפך למקום מפלט חם ומזמין, שבו אירחו חברים ובני משפחה, מקום שבו האהבה שרתה בכל פינה. שיחות ארוכות אל תוך הלילה, ארוחות שישי משפחתיות, צחוק מתגלגל – כל אלה היו אבני הדרך שבנו את קן האהבה שלהם. ליאור היה איש משפחה בכל רמ"ח איבריו, וליאב הייתה עולמו.
השיא באושרם הגיע עם לידת בנם הבכור, טל. הרגע שבו ליאור החזיק את טל הקטן בזרועותיו בפעם הראשונה היה רגע של התגלות, של אהבה עמוקה שמעולם לא חווה קודם לכן. הוא הרגיש את משקל התינוק הרך, הריח את ריח התינוקות המתוק, וראה בעיניו הקטנות עולם חדש שנפתח בפניו. טל היה אור עולמם, מקור בלתי נדלה של שמחה, צחוק ומשמעות. ליאור מילא את תפקידו כאבא במסירות אין קץ. הוא היה האבא שמשחק עם טל שעות ארוכות על השטיח בסלון, בונה מגדלי קוביות גבוהים רק כדי שטל יהרוס אותם בצחוק מתגלגל; הוא היה זה שמספר סיפורי לפני שינה בקול רך ומרגיע, וזה שתמיד היה שם להרים, לחבק ולנחם. הוא לימד את טל את העולם דרך עיניו שלו – את אהבתו לטבע, לסקרנות, לחשיבות של להיות אדם טוב וישר. הבית היה מלא בקולות צחוקו של טל, בצעדיו הקטנים, ובתחושה שהחיים קיבלו משמעות חדשה, עמוקה יותר. הקשר עם משפחתה של ליאב היה חם ותומך, וליאור הפך לחלק בלתי נפרד ממנה. אורלי צ'אס, אמה של ליאב, פסיכולוגית במקצועה, הייתה דמות תומכת ומייעצת, והקשר בינם היה קשר של כבוד הדדי ואהבה. הם היו משפחה אחת גדולה, מלוכדת, שמחה, וליאור היה אחד העמודים המרכזיים בה.
חייו של ליאור בבית שמש התנהלו במסלול שקט ומוכר, מלא בשגרה אהובה. בבקרים, היה מלווה את טל לגן, מחליף מילים עם ההורים האחרים, מרגיש חלק בלתי נפרד מהקהילה הצומחת. הוא אהב את הריחות של העיר המתעוררת – ריח של קפה טרי, של לחם נאפה, ושל האוויר הצח של הרי יהודה. אחר הצהריים, לאחר יום עבודה, היה שב הביתה, מצפה לחיבוק של טל ולחיוך של ליאב. לעיתים קרובות, היו יוצאים לטיולים רגליים בשבילים מסביב לשכונה, כשטל יושב על כתפיו של ליאור, מצביע על ציפורים ועצים. ליאור היה מסביר לו בסבלנות על העולם, על הטבע, על החשיבות של להגן על הסביבה. הוא היה אדם שקט וצנוע, אך כאשר דיבר, דבריו היו מלאים בתוכן ובחוכמה. חבריו ובני משפחתו העריכו את יכולתו להקשיב באמת, לתת עצה כנה, ולהיות שם בשבילם בכל עת. הוא היה עמוד תווך, אדם שאפשר לסמוך עליו בעיניים עצומות. בערבים, לאחר שטל נרדם, היו ליאור וליאב יושבים יחד, משוחחים על היום שחלף, על תוכניות לעתיד, על חלומות משותפים. הם היו זוג ששאף קדימה, שתמיד חיפש דרכים לצמוח ולהתפתח, הן באופן אישי והן כמשפחה. הריונה השני של ליאב היה עדות נוספת לאהבתם ולרצונם לבנות משפחה גדולה ומאושרת. הציפייה לתינוקת החדשה מילאה את הבית בהתרגשות, בתכנונים ובשמחה מהולה בציפייה דרוכה.
ואז הגיע בוקר שבת, ה-7 באוקטובר 2023. בוקר ששינה הכל. ליאור וליאב התעוררו לקול אזעקות צורמניות שקרעו את השקט של השבת. תחילה חשבו שמדובר בעוד סבב לחימה קצר, אך מהר מאוד הבינו שמשהו חמור בהרבה מתרחש. הטלפון של ליאור לא הפסיק לרטוט. הודעות וואטסאפ זרמו בקבוצות המילואים, קריאה בהולה להתייצב, להגיע לבסיס במהירות האפשרית. הלבבות החלו לדפוק בחוזקה, תחושה של אימה לא מוכרת החלה לפעפע באוויר. ליאור, כקצין לוחם, ידע בדיוק מה משמעות הקריאה הזו. הוא לא היסס לרגע. המבט בעיניו היה נחוש, אך גם רצוף דאגה לליאב ההרה ולטל הקטן. הוא התארגן במהירות, ארז תיק קטן, כשהקול של ליאב מהדהד באוזניו, קול מודאג אך מבין. "תשמור על עצמך, ליאור," לחשה, וחיבקה אותו חיבוק ארוך, חזק, כאילו רצתה לאגור את כל חום גופו. הוא חיבק את טל הקטן, שטרם הבין את גודל השעה, לחש לו מילות אהבה והבטחות שיחזור בקרוב. "אני חייב ללכת, יקירה," אמר לליאב, "הם צריכים אותי." הוא יצא מהבית אל הרחוב השקט, כשקולות האזעקה עדיין נשמעים ברקע, והשאיר אחריו בית מלא בדאגה, אך גם בהבנה עמוקה של חובתו.
הדרך לבסיס הייתה ספוגה במתח. הכבישים, שבדרך כלל היו ריקים בשבת, היו עמוסים ברכבים פרטיים, כולם ממהרים להגיע ליחידותיהם. ליאור חש את הדריכות באוויר, את החרדה המשותפת, אך גם את הנחישות של כל אחד ואחד. כשהגיע לבסיס, מצא יחידה רועשת, שוקקת חיים, אך בתוכה שררה משמעת ברזל ורצון עז לצאת ולפעול. הוא הצטרף לגדוד 363, חטיבת 'הראל' (10), היחידה שבה שירת כקצין לוחם במילואים. הטנקים עמדו בשורה, מוכנים ליציאה, והלוחמים התארגנו במהירות, בודקים ציוד, מקבלים פקודות אחרונות. ליאור לקח פיקוד על צוותו, עיניו סורקות כל פרט, מוודא שכולם מוכנים למשימה הלא ברורה. הודעות הוואטסאפ האחרונות ששלח לליאב היו קצרות, מרגיעות ככל האפשר, מלאות באהבה. "אנחנו נכנסים," כתב לה, "תשמרי על עצמך ועל טל. אוהב אתכם יותר מכל. אחזור בקרוב." מילים אלו היו חותם של אהבה ותקווה, הבטחה שריחפה באוויר גם כשנכנס אל תוך הטנק, כשריח הסולר והמתכת מילא את נחיריו, והרעש העמום של המנוע החל להשתלט על הכל.
הימים והשבועות הראשונים של הלחימה היו קשים מנשוא. ליאור וצוותו נלחמו בעוז, כשהם נעים בתוך רצועת עזה, מתמודדים עם מציאות מורכבת ועם אתגרים מבצעיים שטרם נראו כמותם. כל יום היה קרב הישרדות, כל משימה דרשה תעצומות נפש וקור רוח. ליאור, כקצין, עמד איתן בראש כוחו, מנהיג את חייליו באומץ לב, בקור רוח ובמקצועיות יוצאת דופן. הוא היה זה שתמיד ידע למצוא את הדרך, להכריע ברגעים קריטיים, ולשמור על מורל גבוה בקרב הלוחמים. הוא דאג לכל אחד ואחד מהם, לוודא שהם אוכלים, שותים, נחים כשניתן, ובעיקר – שהם מרגישים בטוחים ככל האפשר בתוך התופת. הוא ידע שמשפחותיהם מחכות להם בבית, בדיוק כמו שמשפחתו שלו מחכה לו, והדבר העניק לו כוח נוסף להמשיך. הדי הצחוק של טל, חיוכה של ליאב, ותמונת הבית בבית שמש, היו איתו בכל רגע, מעניקים לו עוגן בתוך הכאוס.
ביום שלישי, ח' בטבת תשפ"ד, ה-19 בדצמבר 2023, נפל ליאור בקרב בדרום רצועת עזה. הוא היה בן 32 במותו. הפרטים המלאים של הקרב נותרו חסויים, אך ברור שליבו הגדול של ליאור, אומץ ליבו הבלתי מתפשר ומסירותו לחייליו ולמשימה, היו עמו עד נשימתו האחרונה. הוא נפל כפי שחי – לוחם, מנהיג, אדם שנתן את כולו למען הערכים שבהם האמין. הבשורה המרה הגיעה לבית שמש, אל ליאב ההרה, אל טל הקטן, אל הוריו עדינה ודן, ואל אחיו אילן, גבריאל, מעיין ואבינועם, כרעם ביום בהיר, והותירה חלל עצום וכואב שלא יוכל להימלא לעולם. הבית שבו שררה תמיד שמחה הפך לפתע שקט, מלא בכאב חד ובלתי נתפס. ההודעה הרשמית של צה"ל, שדיווחה על נפילתו של סרן (במיל') ליאור סיון, קצין לוחם בגדוד 363, חטיבת 'הראל' (10), הדהדה ברחבי הארץ, ומאות אלפי לבבות התכווצו בכאב. צה"ל השתתף בצער המשפחה והבטיח להמשיך ללוותה, אך שום מילים לא יכלו לתאר את גודל האובדן.
הלווייתו של ליאור הייתה בבית העלמין הצבאי בבית שמש. אלפי אנשים הגיעו ללוות אותו בדרכו האחרונה – משפחה, חברים, מפקדים, חיילים, תושבי העיר, וזרים גמורים שבאו לחלוק כבוד אחרון. השמים היו אפורים, והאוויר היה כבד מעצב. קולות ההספדים נשמעו חנוקים מדמעות, אך מילותיהם של המדברים ציירו תמונה של אדם מיוחד במינו – גיבור אמיתי, איש משפחה מסור, חבר נאמן, קצין מצטיין. ליאב עמדה שם, חיוורת, אוחזת בידו הקטנה של טל, כשבבטנה גדלה ילדתם השנייה, שעדיין לא זכתה לפגוש את אביה. המראה היה קורע לב, סמל לכאב בלתי נתפס ולמחיר הנורא של המלחמה. טל הקטן, במבטו התמים, הביט סביבו, לא מבין עד הסוף את גודל האירוע, אך חש את העצב הגדול שריחף באוויר. החיילים עמדו דום, דגלי ישראל התנופפו ברוח הקלה, ויריית כבוד נורתה אל השמים, מלווה את נשמתו של ליאור בדרכה האחרונה.
כמה שבועות לאחר נפילתו של ליאור, בעוד הבית עדיין ספוג באבל כבד, נולדה ילדתם השנייה, שקד. לידתה של שקד הייתה רגע קורע לב ומרגש כאחד. היא הייתה קרן אור קטנה באפלה, עדות להמשכיות החיים, לניצחון הרוח על הכאב. ליאב החזיקה את שקד הרכה בזרועותיה, עיניה מלאות דמעות, אך גם בתקווה. בתינוקת הקטנה, שאת פניה עוד לא הכיר אביה, ראתה ליאב חלק מליאור, המשך דרכו, את מורשתו החיה. שקד הקטנה, שנולדה לתוך מציאות מורכבת וכואבת, הביאה איתה ניחום מסוים, תזכורת לכך שהאהבה חזקה מהכל, ושהחיים ממשיכים, גם אם הם לעולם לא יהיו זהים.
ליאור סיון הותיר אחריו חלל עצום. הוא היה עמוד תווך למשפחתו, מנהיג לחייליו, חבר אמת לכל מכריו. מורשתו חיה דרך ליאב, אשתו האהובה, ודרך ילדיהם טל ושקד, שיגדלו ויכירו את אביהם דרך סיפורים, תמונות וזיכרונות. הם ידעו שאביהם היה גיבור, לא בגלל מילים גבוהות, אלא בגלל מעשיו, בגלל בחירתו להגן על ביתו ועל עמו, בגלל אומץ ליבו ומסירותו. הסיפור של ליאור הוא סיפור של חיים מלאים, של אהבה גדולה, של מחויבות עמוקה ושל הקרבה עליונה. הוא חלק בלתי נפרד מהסיפור הגדול יותר של מלחמת התקומה, מלחמתם של אלה שבחרו לעמוד על נפשם ולהגן על כל היקר להם. זכרו של ליאור, כמו זכרם של כל הנופלים, נצור בלב האומה, ומלווה את דרכה אל עתיד של תקווה וגאווה, עתיד שאותו הוא עזר במו ידיו לבנות. יהי זכרו ברוך.
רגעים מהחיים

כל התמונות · 6
בתקשורת
מיזמי הנצחה
ליאב חיברה עבור בנה טל אלבום בשם אבא שלי הגיבור, המשלב תמונות משפחתיות והסבר מותאם לילד על מות אביו.
כפר נהר הירדן ערך ליד הבריכה והכיסא שפיתח ליאור טקס לזכרו, בהשתתפות משפחתו, חבריו וצוות הכפר.
סיפורים שסיפרו עליהם
אביו דן סיפר שהנהג בטנק של ליאור הבחין במחבל המניח מטען על טנק סמוך. לפי עדות האב, ליאור יצא דרך המדף כדי לירות במחבל ונהרג ממארב; האב מייחס לפעולתו הצלת חיילים בטנק הסמוך ובטנק שלו.
בעת נפילתו היה אב לילד וציפה עם ליאב ללידת ילד נוסף. קרוב המשפחה חנוך דאום סיפר שתכננו לעבור לבית חדש.
חמותו אורלי סיפרה שליאור בנה רובוט כדי להשיב טלפון שבנו טל זרק. זה ביטא את היצירתיות ששילב בקשר עם בנו.
ליאור ואליאסף אסולין פיתחו בלימודיהם באפקה כיסא אמפיבי המאפשר לילדים להיכנס לבריכה נגישה בעצמאות. לפי אסולין, ליאור התעקש לבחור פרויקט שתורם לקהילה, והם גייסו חברים ומנהלים לעזרה בייצור ובניסויים.
חיים ושירות
שירות
- דרגה
- סרן (במיל')
- יחידה
- חטיבת הראל (10)
- סוג שירות
- כוחות מילואים
- מיקום הקרב
- דרום רצועת עזה
משפחה
- אב
- דן
- אם
- עדינה
קבורה
דברי זיכרון ותנחומים
יהי זכרך ברוך
חזרתי כעת מניחום אבלים. ליאב אלמנתו של ליאור ז״ל, בת של בת דודתי, יושבת שבעה והיא בשבוע ה-37 להריונה. היא סיפרה לי שכמה שעות לפני שנהרג, ליאור מצא איזה טלפון והתקשר אליה. זו הייתה שיחתם האחרונה. הוא ביקש לשמוע על טל בנם הקטן. לדעת מה שלומו. הוא לא הסתפק בהכל בסדר, הוא רצה לשמוע סיפור, להרגיש אותו. כל כך התגעגע. כמה שעות לאחר מכן הציל בגבורה את אנשי צוות הטנק שנסע לפניהם ושילם בחייו. חבר מהפלוגה הגיע גם הוא לנחם. יצא להפוגה קצרה מעזה. הוא סיפר על ליאור ועל הלחימה. זו פלוגה שנלחמה בבארי כבר בשבת השחורה ומאז ברצף היו מגוייסים, רוב הזמן בעומק בעזה. עברו מצפון הרצועה למרכז ועכשיו הם בחאן יונס. הם בני 30, הורים לילדים קטנים שעזבו את משפחותיהם ואת חייהם, ונכנסו לקרב, מבינים את הסיכונים אבל נחושים ביותר לנצח. החבר מספר על ליאור ואני שם לב למעברים בין הצחוק לבכי. נזכרים בכמה מצחיק וחי היה ליאור וצוחקים, ורגע אחרי מבינים גם כמה הוא יחסר ובוכים. החבר של ליאור מחר כבר יהיה שוב בחאן יונס. ימשיך להילחם. בשביל ליאור. בשבילנו. בדרך הבייתה אחי הגדול, הרב שי דאום, שגם הוא במילואים, התקשר לומר לי מזל טוב. יש לי יום הולדת מחר. אני מבקש שיברך אותי, זו ברכה מצדיק. הוא מאחל לי מה שמאחל ומסכם בכך שבעזרת ה׳ הטוב ינצח. אבל זה אפשרי בכלל, אני שואל. זה לא כמו לומר אחרי השואה שהטוב ניצח, כי הקמנו מדינה? הרי בשואה הטוב לא ניצח. ותראה כמה אבדות יש. וכמה כאב. אחרי כזה פוגרום, הטוב בכלל יכול לנצח? כשאני אומר שהטוב ינצח, הוא ענה, אני מתכוון לכך שהניצחון שלנו יהיה בכך שנבחר בטוב. אם נבחר כעת לעשות טוב, להיות טובים, לראות באחר את הטוב- הרי שהטוב הוא שינצח. על זה גם אני חותם, אמרתי לו. אז בעזרת ה׳, שהטוב ינצח. ובבניין ציון ננוחם.
תודה שהקרבת את חייך בישבילנו
שרק נהיה ראויים
אבדה גדולה לאנושות. איש יקר ואהוב
היה פשוט מקצוען בכל דבר
לא אשכח את הרגע שהודיעו לנו שהטנק שלך נפגע וכנראה ישנו הרדוף....
חבר אתה חסר
אחלה גבר, מקצוען ומענטש אמיתי
תודה
אוהבים, מתגעגעים, חסרים
נפל ביום ז׳ בטבת תשפ״ד במהלך מלחמת חרבות ברזל בלחימה במרחב חאן יונס.
מקום קבורתו בחלקה הצבאית בבית העלמין בית שמש.
תודה תודה תודה
עוד שנה עברה והחברה הולכים וחוזרים מהמילואים, ואתה לא שם. העולם הפסיד כשעזבת אותו. כולנו הפסדנו.
תודה
מלח הארץ
אתה חסר
ת.נ.צ.ב.ה
Rest in peace
יהי זיכרו ברוך שמעתי סיפורים מדיהימים עליך בן אדם מיוחד ומדהים
יהיה זכרו ברוך
תודה
יהי זכרך ברוך גיבור ישראל
בנאדם מדהים היית, בנאדם מדהים תישאר! יהי זכרך ברוך גיבור!
זוכרים וכואבים.
דורון פלוגת החרמש
גדוד 363
זוכרים אותך, ליאור
אתה חסר לכולנו
יש לך ילדים מדהימים ב"ה ואשה חזקה.
שלח לה חיבוק חזק מלמעלה, כמו שאתה יודע.
לליאור "שלנו", אדם שכל מי שפגש אותו בטוח שהוא החבר הכי טוב שלו. כך גם אנחנו. זוכרים אותך יום יום ולעד.
בזכותו עם ישראל חי בארצו.
ליאור אהוב,
חושבים עליך פה הרבה ומתגעגעים כל כך.
יש לך אישה לביאה ושני ילדיך טל ושקד מקסימים ומקור לגאווה.
הם מוקפים באהבה, אנחנו מחבקים אותם גם בשמך.
אוהבים לעד,
המשפחה
נזכור ולא נשכח את גבורתך
את אהבתך למשפחה
לליאב וטלטול
את החיוך הגדול והלב הענק .
גיבור ישראל
נשמה יקרה!!! תודה על מה ומי שאתה בשביל כולנו!! תהייה נשמתך צרורה בגן עדן. אוהבים אותך אחינו היקר!!!
תהא נשמתך צרורה בצרור החיים ויהי זכרך לנצח ברוך. לנצח בשרשרת גיבורי ישראל.
תודה על המסירות וההקרבה הגדולה.
שנה לנפילתו.
וההרים עוד יבערו באש זריחות
ובין ערביים תנשב עוד רוח ים
אלף פרחים עוד יפרחו בין ובתוך שוחות
הם שיעידו, כי זכרנו את כולם.
סרן ליאור דוד סיוון ז"ל כולנו מרכינים כאן ראש ומבטיחים שלא נשכח את אשר יצאת לקרב ולמען ארצנו מדינתנו ועמנו הקרבת את כל כולך למען ביטחון האזרחים כולם. ובמותכם ציוותם לנו חיים וגבורה. תהה נשמתך צרורה בצרור החיים לא נשכח אותך חייל אמיץ חלק מאותם אנשי העוז והגבורה של עם ישראל.
אבא ספר לי ששהיית אוהב לטייל
תהא נשמתך צרורה בצרור החיים
נזכור אותך
אדם נדיר, יחיד ומיוחד, עם חיוך כובש ולב זהב!
אבידה לעולם...
תהיה נשמתך צרורה בצרור החיים, אמן.
יהי זכרו ברוך
היה ברור לו שהוא רוצה להיות כמה שיותר עם המשפחה
מקור:ynet
אבל אני מבטיחה לעשות הכול כדי שנהיה משפחה שעדיין אוהבת את החיים וצוחקת.
מקור:ABC News
שמח, אופטימי
מקור:יזכור
משפחה זה לפני הכול
מקור:יזכור
ואז הוא חייך
מקור:יזכור
ראוי להערצה
מקור:יזכור
אבא מושלם
מקור:יזכור
בנה רובוט
מקור:יזכור
אור לכולם
מקור:יזכור
אח אגדה
מקור:יזכור
מעריצה אותך
מקור:יזכור
מלאך משמיים
מקור:יזכור
שאפת למצוינות
מקור:יזכור
אדם מדהים, חבר נפלא, בן זוג ואבא נהדר, וכל מה שהוא רצה היה להוסיף עוד טוב לעולם
מקור:ynet
דברים ליום הזיכרון
יום הזיכרון לחללי מערכות ישראל התשפ"ה – 2025
בכל יום שעובר, אזכור יותר! אזכור, את אלו שיצאו עימי לקרב ולא שבו, ולהם אין מי ידמה ומי ישווה. אזכור, שהכאב לא יעבור לעולם, והזמן, הוא לא מרפה ולא מרפא. אזכור, את שיברון הלב הגובר ואת הבית שבוער. אזכור, את צדקת הדרך, ואשבע שוב, שמה שהיה לא יהיה יותר. אזכור, שיותר מכל דבר אחר – אני חסר! ביום הזה, אני נתקף געגוע לדמותם, לחיתוך דיבורם, לחיוכם, ומדליק נר לזיכרון דרכם ומורשתם!
משרד הביטחון
אגף משפחות, הנצחה ומורשת
יום הזיכרון לחללי מערכות ישראל התשפ"ה – 2025
בכאב, בהצדעה ובתקווה אני מתכבד להדליק נר זיכרון זה. השנה, כשאנו נלחמים במלחמה ארוכה, רב זירתית וצודקת, הזיכרון נושא משמעות עמוקה. ביום זה נעצור ונתייחד עם זכרם של טובי בנינו ובנותינו שנפלו בהגנה על המדינה. מורשתם היא המצפן שמתווה את דרכינו, והיא המעניקה לנו כוח להמשיך ולהגן על מדינת ישראל ותושביה. משפחות יקרות, אנו מרכינים ראשנו ומתחייבים שנעמוד לצידכן תמיד. יהי זכר הנופלים ברוך.
אלוף דדו בר כליפא
ראש אגף כוח האדם, צה"ל
יום הזיכרון לחללי מערכות ישראל התשפ"ה – 2025
בשעה שאנו זוכרים את גודל תרומתם ועומק מסירות נפשם של טובי בנינו ובנותינו, נופלי מערכות ישראל לדורותיהן, ממשיכים צה"ל וכוחות הביטחון במימוש המשימה למענה לחמו ועבורה נפלו: הכרעת אויבינו מדרום, מצפון, ביהודה ובשומרון, וגם בזירות רחוקות יותר. בהערכה רבה ובגאווה אדירה אנו מרכינים ראש בפני הנופלים והנופלות, מאמצים את משפחותיהם אל לבנו, וממשיכים במשימה להבטחת קיומה של ישראל לדורי דורות. יחד נעשה ונצליח.
רב אלוף אייל זמיר
הרמטכ"ל, צה"ל
יום הזיכרון לחללי מערכות ישראל התשפ"ד – 2024
כאשר דגלינו מורדים לחצי התורן וראשינו מורכנים לזכר הנופלים והנופלות במערכות ישראל, ממשיכים לוחמי צה"ל ומפקדיו בלחימה בדרום, בצפון, ביהודה ובשומרון ובזירות נוספות. על כל דור מוטלת המשימה של הגנת העם והארץ – משימה שאף פעם אינה פוסקת. נצדיע בגעגוע ובגאווה לנופלים ולנופלות, נחבק את משפחותיהם, ונמשיך ברוח הציווי שהותירו לנו. עם ישראל חי.
רב ניצב יעקב שבתאי
המפקח הכללי, משטרת ישראל
יום הזיכרון לחללי מערכות ישראל התשפ"ד – 2024
אחיי הנופלים, כל נר הוא זיכרון יחיד ומיוחד, על חיים שהיו ואינם, געגוע שנצרב עמוק בלב, עולם ומלואו. הנרות כולם הם זיכרון של אומה כי לעולם לא עוד, בשורת הציונות וקוממיות ישראל. זיכרון כי הדרך לעם חופשי בארצנו עוברת דרך מסדר הנופלים. אור הנר יזכיר לנו את מסירות נפשכם להציל חיים, להגן על הבית. הנרות מסמנים לנו נתיב גבורה ערכי מחייב שאנו מצווים ללכת לאורו. נמשיך להילחם ולהוסיף אור מתוך אמונה בנצח ישראל.
יואב גלנט
שר הביטחון
יום הזיכרון לחללי מערכות ישראל התשפ"ד – 2024
בהצדעה ובכאב, בשם צה"ל כולו, אני מדליק נר זיכרון. בעיצומה של מלחמה, הזכרון נושא משמעות יום-יומית, שעבר והווה מתלכדים בה. לאורם של הנופלים נמשיך לצעוד, חיילי הסדיר והמילואים. לאורם של הנופלים נמשיך להגן על ארצנו ועל מולדתנו, גם כשהמחיר כבד. להבת-הזכרון תבער בנו בעודנו ממשיכים להלחם ונזכור את הנופלים ואת אומץ ליבם. משפחות יקרות, צה"ל מרכין היום ראש, מצדיע לכן וכואב איתכן. יהי זכר הנופלים ברוך.
אלוף יניב עשור
ראש אגף כוח האדם, צה"ל
יום הזיכרון לחללי מערכות ישראל התשפ"ד – 2024
בהוקרה, בגאווה ובכאב שאין לו סוף, אני מתכבד להדליק נר לזכרם של הנופלים והנופלות במערכות ישראל. סיפור חייהם בארץ הזאת, מסכת שירותם, גבורתם והקרבתם – הם סיפורה של הארץ הזאת, אך גם סיפור המחיר הכבד שהיא תובעת מאוהביה. מחויבותנו לזכר הנופלים ולדרך שהותירו לנו ניצבת תמיד לנגד עינינו. את המשימה שלא זכו להשלים, משלימים כיום, וישלימו, אנשי כוחות הביטחון, הממשיכים בדרכם ולאורם. יהי זכרם של הנופלים ברוך.
משרד הביטחון
אגף משפחות, הנצחה ומורשת
יום הזיכרון לחללי מערכות ישראל התשפ"ד – 2024
בחרדת קודש אני מתכבד להדליק נר לזכרם של חללי מערכות ישראל, חברנו שנפלו, מראשית היציאה מהחומות ולאורך כל שנות עצמאותנו המדינית והציונית, מהווים תמרור זיכרון לדרך חיינו ולמחוייבות הלאומית להנצחת זכרם. דרכם נותרה דרכנו ומורשתם נר להמשך עשייתנו. יהי זכרם ברוך!
בני גנץ
שר הביטחון
יום הזיכרון לחללי מערכות ישראל
נזכור אותם, כולנו יחד. כל אחד ואחת מהם, מדי יום ביומו, והיום ביתר שאת, כך – לנצח. "כי מדי דברי בו זכור אזכרנו עוד"
משרד הביטחון
אגף משפחות, הנצחה ומורשת
