ליאור רביב

האוויר בראשון לציון בקיץ של שנת 2002 היה ספוג באדי מלח מהים התיכון ובריח פריחה של שיחי בוגנוויליה, כשהשמש מלטפת את בתי העיר בצהרי היום. בתוך הבית השקט ברחוב צדדי, ביום ט' באב, ה-18 ביולי, נולד ליאור – בנם הצעיר של שרית סייה ודורון, אח לשלוש אחיות גדולות: הילה, טל ויעל. כבר מילדותו הרכה, ניצוץ מיוחד נצנץ בעיניו היפות, שהבטיחו עולם שלם של טוב לב. הוא היה תינוק שקט, אך מלא נוכחות, ואת חיוכו הכובש, שהאיר את פניו, למדו בני המשפחה להכיר ולאהוב עוד לפני שידע להגות מילה. הבית היה תמיד מלא בצחוקן של האחיות ובקשב של ההורים, וליאור, הקטן שבחבורה, ספג את החום הזה, את ערכי המשפחה ואת האהבה העצומה שהקיפה אותו מכל עבר. הוא גדל להיות ילד נעים הליכות, צנוע וענו, כזה שאי אפשר היה שלא לחבב, ועד מהרה הפך לאהובם של כל בני גילו, חברים ומורים כאחד.

השנים הראשונות בבית הספר היסודי "זבולון המר" בראשון לציון היו עבור ליאור תקופה של גילוי עולם. הוא לא היה ילד שרץ אחרי כל טרנד חולף; במקום זאת, מצא נחמה ושקט בין דפי הספרים. הספרייה הביתית, על מדפיה העמוסים, הייתה הממלכה הפרטית שלו, והוא טרף בשקיקה כל סיפור, כל דמות, כל עולם שנפתח בפניו. הוא אהב את תחושת הנייר בין אצבעותיו, את ריח הדיו הטרי, את השקט המהדהד שאיפשר לו לשקוע עד עמקי נשמתו בתוך עלילות של גיבורים ומסעות. בין כל הסיפורים, נמשך במיוחד לגיבורי-העל של חברת מארוול, ובעיקר לדמותו של דרדוויל – "האיש ללא פחד". לא היה זה כוחו הפיזי של הגיבור שקסם לו, אלא עמידתו האיתנה מול אתגרים, יושרתו הבלתי מתפשרת, והאומץ שנבע לא מפחד, אלא מהכרה עמוקה בצדק. במקביל, שעות ארוכות בילה ליאור גם במשחק האסטרטגיה "קטאן" עם חבריו ובני משפחתו, שם למד לתכנן מהלכים, לשתף פעולה ולהתמודד עם הפסדים באצילות. המשחק, שדרש חשיבה קדימה וראייה רחבה, שיקף את אופיו המחושב והממוקד, גם אם לעיתים התרגש וקפץ בכיסאו כשקלף התפתחות טוב נשלף בדיוק בזמן.

עם המעבר לישיבת "בני עקיבא" בראשון לציון, במגמת פיזיקה, התגלו עוד רבדים באישיותו העשירה. ליאור לא רק היה תלמיד מצטיין, אלא גם מוכשר וחרוץ באופן יוצא דופן. הוא לא הסתפק בידע שטחי, אלא חקר כל נושא לעומק, שאל שאלות נוקבות, ולא ויתר עד שהבין את מהות הדברים. ראש הישיבה, שזכר אותו היטב, סיפר לימים שבדיונים הפדגוגיים, כשכל מורה כתב הערות מפורטות על תלמידים שצריכים "חיזוק חברתי או לימודי", ליד שמו של ליאור הופיעה תמיד מילה אחת בלבד: "מדהים!" – עם סימן קריאה גדול וברור. זה לא היה רק ציון להישגיו הלימודיים, אלא עדות לאישיותו המיוחדת, ליושרו, לערכיו הבלתי מתפשרים ולטוב ליבו שנגע בכולם. הוא היה חבר אמת, אוזן קשבת לכל מי שהיה זקוק, ורגישותו לזולת הייתה חלק בלתי נפרד מזהותו. חיוכו הכובש, שהיה תמיד על פניו, שידר כוונות טהורות ואופטימיות מדבקת. כולם תיארו אותו כ"אדם שכולו טוב", ביטוי שקצר את מהותו בצורה מדויקת. הוא ידע לזהות את העיקר ולהרחיק את הטפל, לראות את התמונה הגדולה מבלי לשכוח את הפרטים הקטנים, והיה יציב ואמיץ, בעל חוסן נפשי שאיפשר לו לעמוד איתן גם מול קשיים. מנהיגות הייתה טבועה בו, אך היא לא התבטאה בצעקות או בחיפוש אחר כבוד, אלא בנשמה עדינה ובלב מלא אהבה, שהשפיע לטובה על חבריו בדרכי נועם, בהכוונה שקטה ובתמיכה ללא תנאי. "הוא היה המצפן שלנו, הוא ניווט אותנו לכל מקום," אמר חבר קרוב, ביטוי ששיקף את האמון העמוק שרחשו לו.

אהבת הקריאה שליוותה את ליאור מילדותו לא דעכה עם השנים, אלא התפתחה והתעמקה. לצד ספרי ההרפתקאות וגיבורי-העל, החל להתעמק בספרים על מנהיגות, בחיפוש אחר עקרונות ודמויות שיכולות להוות לו השראה. הוא קרא על מנהיגים היסטוריים, על תיאוריות ניהול, וחיפש תמיד את הדרך הטובה ביותר להשפיע ולתרום. במקביל, התעמק גם בספרות תורנית, לא מתוך כפייה, אלא מתוך סקרנות והבנה עמוקה של השורשים התרבותיים והרוחניים שלו. הוא היה ציוני בכל רמ"ח איבריו, אהב את עמו ואת ארצו אהבה עמוקה, והיה מוכוון מטרה לתרום לחברה ולמדינה, מתוך אותם ערכי יהדות ואהבת אדם שספג בביתו ובמוסדות הלימוד. מגיל צעיר, חלם על שירות משמעותי בצבא, לא כמשימה שיש "לגמור ולצאת", אלא כהזדמנות להגשים את ערכיו ולהיות חלק ממשהו גדול יותר. החלום הזה בער בו, ודחף אותו להכין את עצמו בצורה הטובה ביותר.

עם סיום לימודיו בתיכון, במקום לצאת לטיול או לעבודה, בחר ליאור בדרך אחרת – הוא נרשם למכינה הקדם-צבאית "קשת יהודה" ברמת הגולן. הוא ידע ששנה כזו, הרחק מהבית ומהנוחות, תהווה עבורו קרקע פורייה לשיפור יכולותיו ולהתייצבות ברף הגבוה שצה"ל מציב ללוחמיו. המכינה, על רקע נופיו הפראיים של הגולן, הייתה עבורו חוויה מעצבת. הוא קם עם שחר לקול תפילת השחרית, כשרוח קרירה מנשבת מהחרמון, ויום הלימודים התחיל. לימודי קודש וחול השתלבו זה בזה, ומסעות ניווט ארוכים בשבילי הארץ, תחת שמש קופחת או בגשם שוטף, חישלו את גופו ואת רוחו. הוא למד לקרוא מפה, להתמצא בשטח, לזהות צמחים ובעלי חיים, אך מעבר לכך – למד לאהוב את הארץ דרך הרגליים, דרך המגע הישיר עם אדמתה ונופיה. אימוני הכושר הגופני היו מפרכים, אך ליאור לא ויתר. הוא היה הראשון לקום לריצות הבוקר, גם כשהגוף כאב והראש ביקש עוד כמה דקות שינה. הוא דחף את עצמו ואת חבריו, לא בצעקות, אלא בדוגמה אישית, בחיוך ובמילה מעודדת. הוא למד את חשיבות העבודה בצוות, את האחריות ההדדית, ואת היכולת להתגבר על קשיים פיזיים ומנטליים. השנה במכינה הייתה תקופה של צמיחה מואצת, של גיבוש זהות, והבנה עמוקה יותר של המחויבות שלו לעם ולמדינה.

בשנת 2021, כשעיניו בורקות מציפייה ונחישות, התגייס ליאור לצה"ל. הוא שובץ לחטיבת הנח"ל, חטיבת חי"ר יוקרתית שדרשה מלוחמיה יכולות גבוהות. ארבעה חודשי טירונות מפרכים עברו עליו במהלכם, תחת השמש הקופחת של הבקעה או בגשמי החורף של הנגב, הוא למד את יסודות הלחימה. הבוץ, הזחילה, הירי, המסעות הארוכים עם הציוד הכבד – כל אלה לא שברו את רוחו. הוא התבלט בחריצותו, בנחישותו, וביכולתו להוביל גם כשלא היה מוצב בתפקיד פיקודי. התוצאה לא איחרה לבוא: בסיום הטירונות, הוא נבחר למצטיין פלוגתי, כהכרה רשמית ביכולותיו ובתרומתו יוצאת הדופן. משם, המשיך לשלב האימון המתקדם, שאורכו היה אף הוא כארבעה חודשים, ושובץ בפלוגה המבצעית של גדוד "גרניט" 932.

בגדוד, ליאור הפך במהרה ללוחם מהשורה הראשונה. מפקדיו לא היססו לתאר אותו ככזה. הוא היה ערכי, צנוע, חברותי ומצטיין בכל משימה שהוטלה עליו. לא היה תרגיל שהוא לא השקיע בו את כל כולו, לא הייתה משימה שביצע בחצי כוח. הוא זכה להערכה רבה לא רק ממפקדיו, אלא גם מחבריו הלוחמים, שראו בו דוגמה ומופת. בלט במקצועיותו, בשקט הפנימי שלו, ביכולתו לנתח מצבים במהירות ובקור רוח, ובה בעת – בחוש ההומור השנון ובשמחת החיים המדבקת שלו, שידע להפיח תקווה גם ברגעים הקשים ביותר. מפקד המחלקה שלו, שראה אלפי חיילים במהלך שירותו, אמר עליו דברים שנחקקו בלבבות: "ליאור היה החייל הכי טוב שהיה לי, החייל הכי טוב שהכרתי. הוא לא היה גדול ממדים, אבל היה לו תיק ענק של ערכים, של מסירות ושל גבורה. הוא היה החייל שקם ראשון, מושך את החבר'ה במחלקה אחריו, לא מתייאש ולא מוותר". התיק הזה של ערכים לא היה מטאפורה בלבד; הוא נשא אותו עמו בכל רגע, בכל צעד, בכל החלטה.

גם בתוך המציאות הצבאית התובענית, ליאור לא זנח את עולמו הפנימי העשיר. הוא למד והפנים את "ספר מידות הראי"ה" של הרב קוק, וניסה לחיות לאורו, ליישם את עקרונות המוסר והאתיקה בחיי היומיום שלו. בעיתות מנוחה, כשחבריו היו עסוקים בשיחות קלילות או במשחקים, ליאור היה פותח דיונים מעמיקים בספרו של הרמח"ל, "מסילת ישרים", ומעלה שאלות של מוסר ותיקון מידות שהתעוררו בו. הוא לא רק קרא את הספרים הללו, אלא חי אותם. נעם, מפקד הכיתה שלו, אמר לו פעם: "תמיד הרגשתי שאתה חי את מה שכתוב בספר הזה. לא מדבר אותו בסיסמאות, אלא מתאמץ לממש אותו בחיים שלנו, על אף הקשיים." זו לא הייתה רק אמונה תיאורטית, אלא דרך חיים מעשית. חבר ליחידה סיפר על רגע קטן, לכאורה שולי, שחשף את עומק מחויבותו: "כשהיינו בהתרעננות, זרקתי איזושהי עטיפה על הרצפה, והתחלת להתעצבן עליי בטענה שיש לנו מדינה אחת וצריך לשמור עליה, גם אם זה הלכלוך הכי קטן." עבור ליאור, כל פרט קטן שיקף את התמונה הגדולה, וכל מעשה, ולו הזניח ביותר, היה בעל משמעות.

כשליאור יצא לחופשות מהצבא, ניכר היה בו שהוא שואף להספיק כמה שיותר, לחוות כמה שיותר. הוא לא בזבז רגע. הוא נפגש עם חברים, בילה זמן איכות עם משפחתו, ונהנה מהרגעים הקטנים שהחיים זימנו. חבר ילדות סיפר: "הוא היה בא הביתה אחרי הטירונות ואומר לי, 'מחר ריצה בשבע בבוקר'. אם לא היינו מצטרפים אליו, הוא היה רץ לבד. אחרי שרץ פעם אחת לבד, לא היה לנו נעים, אז הצטרפנו אליו." הריצות האלו, בנוף המוכר של ראשון לציון, לא היו רק אימון גופני, אלא גם רגעים של שקט, של התבוננות, ושל חיבור עמוק לקרקע, לשגרה, לחיים עצמם. כששאל אותו אביו, דורון, "איך אפשר לפנק אותך כשתגיע לחופשה?" ליאור, בלי היסוס, השיב שהוא רוצה לטייל בטבע. הוא לא ביקש מותרות או פינוקים, אלא את המגע עם הטבע, עם האדמה, עם השקט שרק מרחבים פתוחים יכולים להציע. וכך, יצאה המשפחה לטייל, בין השאר לאורך נחל שורק, כשליאור מוביל את הדרך, עיניו סורקות את הנוף, נשמתו סופגת כל רגע. הוא אהב את תחושת העפר תחת נעליו, את רשרוש העלים ברוח, את ציוץ הציפורים – רגעים של שלווה וחיבור למהות.

ואז הגיע בוקר שבת, כ"ב בתשרי, שמחת תורה תשפ"ד, ה-7 באוקטובר 2023. בשעה שש וחצי בבוקר, השקט המטעה של יום החג התנפץ לרסיסים. ארגון הטרור חמאס פתח במתקפת פתע אכזרית וחסרת תקדים על ישראל. בחסות ירי מסיבי של אלפי טילים ורקטות מרצועת עזה, שפגעו באזורים נרחבים בארץ, חדרו אלפי מחבלים – יבשתית, ימית ואווירית, והחלו במתקפה רצחנית על יישובי עוטף עזה, על שדרות, אופקים ונתיבות, על מבלי מסיבות טבע תמימים ליד קיבוצים רעים ונירים, על בסיסי צה"ל ועל העוברים בדרכים באזור. המחבלים רצחו בדם קר כשמונה-מאות אזרחים בבתיהם, במכוניותיהם, אחרי שביצעו בהם פשעים כבדים ואכזריים. הם חטפו לרצועת עזה מאות ישראלים – ילדים, נשים, קשישים – והחריבו, בזזו והעלו באש בתים ורכוש. מאות חיילים, שוטרים, אנשי כוחות הביטחון וחברי כיתות הכוננות המקומיות נפלו בקרב, כשהם מנסים להגן בגופם על אזרחי המדינה. בבוקר הנורא הזה, החלה מלחמה – מלחמת התקומה, מלחמה על הבית.

הידיעות הראשונות על המתקפה הגיעו לליאור כמו לכל אזרח, אך עד מהרה הפכו למציאות מוחשית ודחופה. שיחות הטלפון, הודעות הווטסאפ שזרמו במהירות, הקריאה להתייצב – הכל הצביע על כך שהמדינה זקוקה לו. הוא לא היסס לרגע. הטיול שתוכנן, המנוחה, השגרה – כל אלה נדחקו הצידה ברגע אחד. החטיבה שבה שירת ליאור, חטיבת הנח"ל, מצאה את עצמה בחזית המאמץ המלחמתי. חייליה התמודדו עם טיהור השטח בצפון הרצועה ממחבלים, במשימה קשה ומורכבת. הם חיסלו מאות מחבלים, חשפו והשמידו תשתיות טרור רבות, ופעלו בעומק שטח האויב. ליאור עמד במשימות שהוטלו עליו בנחישות בלתי מתפשרת. הוא היה נחוש להילחם להגנת המולדת ולהשבת החטופים ארצה, מתוך תחושת שליחות עמוקה שפעמה בו. לראשו חבש כיפה סרוגה, שאימו סרגה לו בילדותו – חפץ קטן אך עמוס משמעות, סמל לחיבורו לשורשיו ולאמונה. כדי להרגיע את אימו הדואגת, שאולי חשה משהו בלבה, אמר לה בקול בטוח: "הכיפה תשמור עליי. שום דבר לא יפגע בי." הייתה זו אמירה של אמונה, אך גם של ביטחון עצמי ואומץ לב, שנועדה להפיג את חששותיה.

ביום השלושה-עשר ללחימה, בתוך ההמולה וההרס של שכונת א-רימאל במערב העיר עזה, מצא ליאור יומן ישן. אולי היה זה יומן של ילד, אולי של תושב שנמלט, אך עבור ליאור, הוא הפך לכלי. הוא החליט לכתוב בו יומן מלחמה – לתעד את קורותיו, את מחשבותיו, את הרגעים הגדולים והקטנים שעיצבו את ימיו בשדה הקרב. כמעט מדי יום, בין משימה למשימה, בין רגע של סכנה להפוגה קצרה, תיאר את חוויותיו בעזה: את הלחימה האינטנסיבית, את רגעי הסכנה המרחפים, אך גם את ההפסקות למנוחה ולמחשבה, את הרגעים הקצרים שבהם נשם עמוק וניסה לעבד את המציאות. את הכתוב ליווה באיורים מקוריים, תחת הכותרת "האיור היומי", שהוסיפו מימד חזותי לתיאוריו המילוליים.

"פעם ראשונה נראה לי שאני משקיע בכתיבה ביומן," כתב ליאור ב-13 בנובמבר 2023, כשהוא יושב בדירה מופצצת, ריח אבק ופיח באוויר, "ובחיים לא חשבתי שזה הולך להיות בתוך דירה מופצצת בעזה." המילים הללו שיקפו את ההלם, את האבסורד, ואת המציאות החדשה אליה נקלע. יום למחרת, ב-14 בנובמבר, נתקל במראה מצמרר: "באחד מהיעדים שכבשנו היה מצוין סמל של צלב הקרס, שרק מזכיר כמה האנטישמיות עוד קיימת, איך השנאה כלפי היהודים נשארה אותו הדבר, ושבשביל שאנחנו נוכל לחיות בשלום, אנחנו חייבים להילחם באויבנו ובשונאינו." המראה הזה, של סמל השנאה העתיק, הצית בו הבנה עמוקה עוד יותר של מהות המלחמה, של המאבק המתמשך על קיומו של עם ישראל בארצו.

גם אתגרים יומיומיים, כמו שמירת כשרות בתנאי שטח, מצאו את מקומם ביומן. ב-18 בנובמבר 2023 תיאר: "בצאת השבת, אחרי שסיימתי את השמירה, אספנו קופסאות טונה, קילפנו תפוחי אדמה, שיני שום ובצלים, השתמשנו בשמן של הטונה בשביל לטגן את תפוחי האדמה, הבצלים ושיני השום, ואז הוספנו טונה." הוא הוסיף, בחיוך קל שניתן כמעט לדמיין: "בסוף יצא נחמד ביחס למשהו כשר שאפשר לבשל בעזה. בזמן הזה שאר המחלקה שלא שומרת כשרות נהנית מתבשילים של אורז, פסטות, טונות, רטבים, ובעיקר ערבובי תבלינים שאין להם מושג מה הם." התיאור הזה, על מאמץ קטן בתוך מציאות גדולה, המחיש את נחישותו לשמור על ערכיו גם בתנאים הקיצוניים ביותר, ואת ההומור שלו, שאיפשר לו להתבונן במציאות מורכבת בעיניים מפוכחות.

רגעים של יופי קטן מצאו גם הם את דרכם ליומן. ב-24 בנובמבר 2023, צייר טנק בשעת בין ערביים וכתב לידו: "נוף שנחרט לי בזיכרון בזמן שאני יושב במרפסת של החדר, זה טנק שעומד על החוף ליד מזח שבור ומופצץ והשמש באופק שוקעת." הציור והמילים הללו העידו על יכולתו למצוא שלווה ויופי גם בתוך ההרס, על נפש עדינה שידעה להתחבר לרגעים של טבע ואסתטיקה, כניגוד חד למציאות העגומה. אהבת הקריאה שאפיינה אותו לא פסקה גם בשדה הקרב. ב-7 בדצמבר 2023, כתב: "כשחזרנו למבנה ונערכנו להגנה מצאתי ספר באנגלית, Atomic Habits, שנכתב בידי ג'יימס קליר. נראה מעניין מאוד, וזה אחלה דרך להעביר את הזמן. עכשיו מכינים את אחת מהדירות להגנה וזזים לישון. והיום נר ראשון של חנוכה." המחשבה על שיפור עצמי, על למידה, על ניצול זמן, גם תחת אש ובתוך מלחמה, שיקפה את אופיו הבלתי נלאה. ובחג החנוכה, ב-9 בדצמבר, צייר סופגנייה חמה וכתב בכמיהה: "איך בא לי סופגנייה מושחתת של רולדין." זו הייתה כמיהה אנושית, פשוטה, לחום, למתיקות, לרגעים של נורמליות בתוך הטירוף.

ככל שהזמן עבר, המחשבה על השחרור המתקרב החלה להעסיק אותו. ב-21 בינואר 2024, צייר תעודת חוגר גזורה שעליה נכתב "בתוקף עד 10/4/2024" ולידה הוסיף: "המחשבה שנשארת לי בראש עקב השחרור שהולך ומתקרב היא האם באמת נשתחרר. הרי עדיין אנחנו במלחמה על הבית, ושחרור נראה לא במקום, אלא אם הכול יירגע עד שתאריך השחרור יגיע." המילים הללו חשפו את הדילמה הפנימית, את התקווה לחזור הביתה, אך גם את ההבנה העמוקה של המחויבות שעדיין רובצת עליו. ליאור היה אמור להשתחרר בתחילת אפריל 2024, אך המלחמה שינתה את כל התוכניות. נקבע שימשיך עם חבריו ליחידה עוד ארבעה חודשים, עד יולי 2024, כמשרת מילואים בצו 8. רב המכינה, ששוחח איתו, שאל אותו: "אתה מבואס מזה שמאריכים?" ליאור, בלי שמץ של מרירות, השיב: "לא, אני כל כך שמח שאני עושה משהו משמעותי, למרות שאני כבר רוצה להתחיל את חיי האזרחיים." הוא הבין את גודל השעה, את חשיבות המשימה, והיה מוכן להקריב את תוכניותיו האישיות למען הכלל.

תוכניותיו לחייו האזרחיים היו ברורות ומלאות ציפייה. הוא תכנן לטוס לפינלנד, ארץ הולדתה של אימו, כדי לחוות את נופיה הקפואים ואת תרבותה הייחודית. משם, תכנן להמשיך לטיול ארוך בווייטנאם, לטייל בשווקים הססגוניים, להפליג בנהרות, ולחוות תרבות שונה בתכלית מזו שהכיר. ובסוף הטיול הגדול הזה, להתחיל ללמוד פיזיקה באוניברסיטה, להמשיך את דרכו האקדמית, לחקור את סודות היקום, כפי שתמיד אהב. אלו לא היו רק חלומות, אלא תוכניות מגובשות, מפורטות, שהיו מקור לכוח ותקווה בתוך המציאות הקשה של המלחמה.

אבל ליאור לא זכה לכך. בסוף מרץ 2024, שבוע בלבד לפני תאריך השחרור הרשמי שלו, נהרג ליאור בהיתקלות עם מחבלים במהלך פעילות מבצעית בבית החולים שיפא במערב העיר עזה. זו הייתה פעילות מורכבת ורגישה, שנועדה לטהר את המרחב מתשתיות טרור שהשתמשו בבית החולים כמחסה. ביום י"ג באדר ב' תשפ"ד, ה-23 במרץ 2024, בן עשרים ואחת בלבד, נפל סמל ראשון ליאור רביב בקרב, כשהוא מגן בגופו על עמו וארצו. הבשורה המרה נפלה על משפחתו כרעם ביום בהיר, הותירה חלל עצום ובלתי נתפס. הוא הובא למנוחות בבית העלמין הצבאי בראשון לציון, מוקף באוהביו הרבים, בהורים שבורי לב ובשלוש אחיותיו האבלות.

בסיומו של המבצע בבית החולים שיפא, שבו נפל ליאור, נבחר ליאור לחייל המצטיין הפלוגתי. זו הייתה תעודת הערכה על פעילותו המבצעית במלחמה, על אומץ ליבו, על מקצועיותו ועל מסירותו. את התעודה, שהגיעה לאחר מותו, קיבל בשמו מפקדו הישיר, שהעניק אותה למשפחתו בכאב ובגאווה. על מצבתו, חקקו אוהביו את הפסוק מתהילים, מילות נחמה ואמונה: "גם כי אלך בגיא צלמוות לא אירע רע כי אתה עמדי" (תהילים כ"ג, ד'). מאות רבות של מנחמים הגיעו לבית העלמין, ללוות את ליאור בדרכו האחרונה, לכבד את זכרו ולחלוק כבוד אחרון לגיבור שנפל.

ההספדים שנאמרו מעל קברו שיקפו את עומק האובדן ואת גודל הדמות שאיבדה ישראל. אימו, שרית סייה, דיברה בקול רועד, בקול של אם שאיבדה את בנה: "ליאורי חמודי, כמה אני מתגעגעת אליך. קשה להאמין שלא אראה אותך יותר בעולם הזה. אולי זה פשוט חלום רע. אולי אתה אי שם בעזה ותחזור הביתה לשבת." מילותיה נגעו בנימים העמוקים ביותר של הכאב, של הכמיהה הפשוטה לחזרת הבן הביתה. בני משפחתו, שבורי לב, ציטטו את חנן ביאליק, "אחרי מותי": "קדם זמנו מת האיש הזה, / ושירת חייו באמצע נפסקה; / וצר! עוד מזמור אחד היה-לו –/ והנה אבד המזמור לעד, / אבד לעד!" והוסיפו בקול שבור: "אמש נפלו עלינו השמיים, על המשפחה. הגיבור שלנו ליאור נפל בקרב בשיפא ברצועת עזה. גם איתני הטבע סימנו אותנו היום ברעידות האדמה שפקדו את ישראל. הלב מסרב להאמין, והכאב גדול מנשוא."

מפקד המחלקה שלו, שהעריך אותו כל כך, עמד מעל הקבר הפתוח, עיניו אדומות, ודיבר בכנות כואבת: "אם הייתי מקשיב למשפט, 'לוקחים את הטובים ביותר', הייתי מלכתחילה לוקח אותך אחורה, כי היית הטוב ביותר שלי, וזה היה ברור ביותר לכולם. ליאור, יש דברים שלא שוכחים, יש דברים שזוכרים לנצח. אני אזכור אותך לתמיד. אני אקח את הערכים שסחבת איתך על הגב, ואני אפזר אותם כדי שהעולם יהיה טוב יותר בזכותך ובדרכך. אני אוהב אותך, ליאור." המורה שלו מהמכינה, שזיהה את החריצות של הנער שהתעורר ראשון לתפילה וגדל להוביל בשדה הקרב, אמר: "תמיד מתנדב ראשון, וכך גם נפל בקרב. הוא היה השכפ"ץ של שאר הלוחמים." חבר קרוב, בקול חנוק מדמעות, הוסיף: "היית טוב מדי, אחי. בן אדם טהור, פשוט לב זהב. אין אחד שלא יסכים איתי על זה. אפילו אלוהים כנראה רצה אותך קרוב אליו. אני רוצה להגיד לך תודה. תודה על מי שהיית בשבילנו, ותודה שהייתה לי הזכות להכיר בן אדם מדהים כמוך. למדתי ממך המון. אני אוהב אותך, אחי, ומתגעגע כל כך. לנצח תהיה חרוט בליבי."

כ-12 שעות בלבד לפני מועד קבורתו של ליאור, בתוך האבל והכאב הבלתי נתפס, הגיעה קרן אור קטנה. בנה השני של אחותו, הילה, נולד, וניתן לו השם יאיר, לזכר הדוד שלא זכה להכיר. "זו המתנה שהוא השאיר לנו אחרי נפילתו," אמר הגיס, במילים שביטאו את התקווה וההמשכיות, את הקשר הבלתי נפרד בין חיים ומוות, בין אבל לתקומה. זו הייתה הבטחה שהזיכרון של ליאור ימשיך לחיות, לא רק בלבבות, אלא גם בשם, בנשמה חדשה שנולדה אל תוך העולם.

משפחתו של ליאור ערכה סרטון להנצחתו, הכולל פרקים משירותו הצבאי, רגעים מחייו, ומשקף את מהותו. הסרטון הסתיים במילים עוצמתיות, שהיו גם צוואה וגם הבטחה: "ליאור גיבור שלנו, עלם יפה תואר וטוהר, שחירף נפשו למען העם והמדינה. ציוני בכל רמ"ח איבריך, דרכיך דרכי נועם ונתיבותיך נתיבות שלום. המוטו בחייך היה 'דבר מעט ועשה הרבה'. אהבת את העם, את הארץ, את החברים, את הבית ואת משפחתך. אנו מבטיחים להמשיך דרכך בענווה, באהבה ובשלום. תהא נשמתך צרורה בצרור החיים." ליאור רביב, הילד יפה העיניים מראשון לציון, התלמיד המבריק, הלוחם האמיץ, המצפן הערכי, השאיר אחריו מורשת של אהבת אדם ואהבת מולדת, של צניעות וגבורה, של חיים שנקטעו בטרם עת אך הותירו חותם עמוק ובל יימחה על כל מי שהכיר אותו ועל המדינה כולה. זכרו חי ונושם, וילווה אותנו בדרכינו, כדוגמה ומופת, מגדלור של ערכים ואומץ לב.