ליאור לוי

בבאר שבע, בלב הקיץ הלוהט של שנת 2004, ביום כ' בתמוז, נשמה ליאור לוי את נשימתה הראשונה. היא הייתה הילדה השנייה לרחל ואופיר, שנוכחותה הפיחה חיים חדשים בביתם לצד אחותה הבכורה, עדן. שנים ספורות לאחר מכן יצטרפו למשפחה גלעד ועמרי, ויהפכו את ליאור לאחותם האהובה, חלק בלתי נפרד משרשרת אנושית עדינה וחזקה. את שנות ילדותה ונעוריה העבירה ליאור בדימונה, עיר מדברית שאבק דרכיה וקרני שמשיה החמות עיצבו בה אופי פלדה עטוף במעטפת של רכות אין קץ. כבר מגיל צעיר, כשהתחילה ללכת בדרך ובגן השעשועים המקומי, בלט בה טוב לב נדיר, רגישות שהייתה כמעט על-טבעית, וחיוך כובש שהיה נדלק בקלות, מאיר כל פינה חשוכה. היא לא הייתה צריכה מילים גבוהות או מעשים גרנדיוזיים כדי להראות את אהבתה לאדם; היא פשוט חיה אותה, יום-יום, נשימה-נשימה. ערכים של נתינה, של דאגה לזולת, של אהבה טהורה לכל יצור חי, היו נר לרגליה – לא מטאפורה ריקה, אלא מצפן פנימי שהנחה כל צעד שלה.

הבית שלה היה תמיד פתוח, רוחש חיים וצחוק. עדן, אחותה הגדולה, זכרה היטב איך ליאור הייתה מפיגה כל צל של קושי או עייפות בחיוכה המדבק ובאופטימיות הבלתי מעורערת שלה. "היא פשוט הדביקה אותי בשמחת החיים שלה," סיפרה עדן, וקולה נשבר מעט. "גם כשלי היה קשה, היא ידעה להעלות חיוך. היא תמיד תמכה, אף פעם לא שפטה. ראתה בכל דבר את הטוב, ולצידה – החיים פשוט היו יפים יותר." הייתה בליאור יכולת נדירה לראות מעבר למראה החיצוני, לחדור אל ליבו של אדם ולמצוא בו את נקודת האור, גם כשהוא עצמו כבר שכח שהיא קיימת. הקשר שלה עם אחיה היה עמוק לא פחות. גלעד, אחיה הצעיר, נזכר איך תמיד דאגה לו, רצתה שיצליח, שיהיה לו טוב. גם כשהיו ריבים קטנים של אחים, מריבות על שטויות של יומיום, ידעו ששום דבר לא באמת יכול לערער את הקשר ביניהם. היא הייתה שם בשבילו, עוגן יציב, מעיין של עצה חכמה וברורה. "בכל פעם שהתייעצתי איתה ידעתי שמה שהיא מייעצת לי זה הדבר הנכון, בגלל שהיית חכמה," אמר, והייתה בכך הערכה עמוקה לשיקול דעתה הבשל למרות גילה הצעיר. ההורים, רחל ואופיר, ראו בה ילדה שאפתנית, מלאת חלומות, שכל מעשיה הפיצו נחת וגאווה. היא הייתה אכפתית, נחושה, מסורה, אוהבת, מפנקת, ובעיקר – ילדה ערכית עם נתינה אינסופית.

שבילי בית הספר היסודי "יצחק שדה" היו הראשונים לראות את צעדיה הנמרצים של ליאור, ומשם המשיכה אל חטיבת הביניים "דרכא ליהמן" ולתיכון "דרכא זינמן", כולם בדימונה. בכל אחד מהמוסדות האלה, היא לא רק למדה, אלא פרחה. היא הצטיינה בלימודיה, במיוחד במגמות הכימיה והביולוגיה, שם המספרים והנוסחאות לא היו עבורה רק קודים יבשים, אלא שער לעולם שלם של הבנה וחקירה. חלומה הגדול, זה שבעבע בה עוד מימי ילדותה המוקדמים, היה להיות רופאה מנתחת. לא רק רופאה, אלא מנתחת – מי שמחזיקה חיים בידיה, מי שחותכת בבשר חי כדי להחזיר את הגוף לשלמותו. היא פעלה בנחישות להגשמת החלום הזה, ובגיל ארבע-עשרה בלבד, כשהיו אחרים שעדיין התחבטו בין חוגי ספורט לחוגי דרמה, היא כבר התנדבה במגן דוד אדום. במשך חמש שנים, שעות רבות לאחר הלימודים ובמהלך חופשות, היא לבשה את המדים הלבנים-אדומים, נכנסה לאמבולנסים, ונסעה להציל חיים. שם, בין צפירות הסירנה וריח האלכוהול הרפואי, היא למדה לא רק את הפרוטוקולים והפעולות, אלא גם את האנושיות שבלב העשייה. היא לא רק הצילה חיים, אלא גם הכשירה מתנדבים חדשים, משמשת להם דוגמה ומקור השראה. חברתה הקרובה טליה זכרה אותה כ"מתנדבת מדהימה עם לב ענק. תמיד שאפה ללמוד יותר כדי להיות הכי מקצועית שאפשר, עזרה לכולם ודאגה למטופלים, כאילו היו בני משפחתה." ליאור לא ראתה במטופל רק מקרה רפואי; היא ראתה בו אדם, עם משפחה, עם סיפור, עם כאב, והקדישה לו את כל כולה, כאילו היה היקר לה מכל.

אבל ליאור לא הייתה רק ספרים, לימודים ואמבולנסים. היא הייתה חברה נאמנה, עוגן של יציבות ואור גדול לכל מי שסבב אותה. חבריה העידו עליה שהייתה הראשונה להגיע לעזור, תמיד ידעה לומר את המילים הנכונות בזמן הנכון, להרגיע, לייעץ, או פשוט להקשיב. שמחת החיים שלה הייתה מדבקת, וצחוקה המתגלגל, שהיה נשמע למרחקים, היה מבשר את בואה. "היא הייתה האור שלהם," סיפרו חבריה, "כולם היו מסונוורים מהאור שהפיצה, תמיד, גם כשהיה חשוך." היא לא הייתה "עוד חברה," אלא משהו מיוחד – העוגן, מקום המבטחים, אשת הסודות. היא מילאה את חייהם באושר, והייתה חברת אמת, הראשונה אליה רצו לשתף ולספר. מעבר לתרומה הציבורית, ליאור ידעה ליהנות מהחיים במלואם. היא אהבה לבלות עם משפחתה וחבריה, אם זה בים, עם רגליים שקועות בחול הרטוב ורוח ים מלטפת, או בטיולים ברחבי הארץ, בנופי הנגב המוכרים ובצפון הירוק. היא אהבה גם את הריגושים של נסיעות לחו"ל, את הקסם של סרטים טובים בבתי קולנוע חשוכים, ואת הטעמים העשירים של מסעדות טובות. בבית, היא הייתה בשלנית ואופה מוכשרת, ואת אהבתה למטבח ביטאה במיוחד בהכנת המאכל האהוב עליה – פסטה ברוטב רוזה, שהייתה מגישה בחיוך לכל בני הבית. לצד כל אלה, היה בה גם צד יצירתי ואסתטי. היא אהבה את תחום הטיפוח והאיפור, ונהנתה לאפר ולסרק את חברותיה ובנות משפחתה, מדמיינת כבר עסק משלה בתחום היופי, בו תוכל להביא לידי ביטוי את כשרונה ואת הרצון שלה לשמח אחרות. היא חיה את הרגע, כאילו ידעה שאין טעם לדחות או לחסוך תוכניות, מנצלת כל דקה באופן הטוב ביותר עבורה.

ביום קריר של סוף דצמבר, ב-27.12.2022, התגייסה ליאור לצה"ל. זה היה עוד צעד בדרך שלה לתרום ולשרת, להגשים את הערכים עליהם גדלה. היא עברה טירונות בפיקוד העורף ברמלה, שם למדה את יסודות המקצוע הצבאי. לאחר מכן, הוכשרה כסמלת מבצעים (סמב"צית) ושירתה בבסיס אורים, בסיס קטן ושקט יחסית הממוקם בלב עוטף עזה, לא הרחק מהעיר אופקים. מהרגע הראשון שנכנסה לחמ"ל, היא הביאה עמה, כמו תמיד, אור עצום. מפקדיה וחבריה לשירות סיפרו עליה שהיא הייתה מקצועית להפליא, מסורה באופן יוצא דופן, ובעיקר – אהבה את חבריה ודאגה להם. היא לא הייתה רק חלק מהצוות, היא הייתה הדבק שמחזיק אותו יחד, הנשמה של החמ"ל. אפילו במהלך שירותה הצבאי, בימי החופשה המעטים שקיבלה, היא המשיכה להתנדב במד"א, כי הערכים הללו של עזרה לזולת והצלת חיים היו חרוטים עמוק בנשמתה. את רגעי השקט בחמ"ל, בין הדיווחים והקריאות, הייתה ממלאה בצחוק מתגלגל, משחקת שש-בש עם חבריה או צובעת ומציירת, מפזרת חיוך ביישני וענק שמפיג את המתח והעייפות. היא הייתה חלומו של כל מפקד, חלומה של כל חברה לצוות.

בשבת כ"ב בתשרי, שמחת תורה תשפ"ד, ה-7 באוקטובר 2023, נשבר השקט. בשעה שש וחצי בבוקר, כשהשמש החלה לעלות מעל עוטף עזה, פתח ארגון הטרור חמאס במתקפת פתע אכזרית וחסרת תקדים על ישראל. ירי מסיבי של טילים ורקטות כיסה את השמיים, ובראשו אלפי מחבלים חדרו את הגבול – יבשתית, ימית ואווירית. הם זרמו אל יישובי עוטף עזה, אל שדרות, אופקים ונתיבות, אל מסיבות טבע תמימות שהתקיימו סמוך לקיבוצים רעים ונירים, אל בסיסי צה"ל ואל הדרכים השקטות. בתוך שעות ספורות, רצחו מחבלים כשמונה-מאות אזרחים בבתיהם ובמכוניותיהם, ביצעו פשעים כבדים, חטפו מאות ישראלים לרצועת עזה, והחריבו, בזזו והעלו באש בתים ורכוש. מאות חיילים, שוטרים, אנשי כוחות הביטחון וחברי כיתות הכוננות המקומיות נפלו בקרב, מגינים על בתיהם ועל עמם. בבוקר הנורא ההוא, החלה מלחמה.

באותה שבת ארורה, ליאור סבלה מזיהום בעין וקיבלה "גימלים", אישור לשהות בביתה. היא הייתה יכולה להיות בטוחה, בחיק משפחתה, רחוקה מהתופת שהתחוללה בעוטף עזה. אך נאמנותה לחברותיה, מסירותה לתפקיד ותחושת האחריות הבלתי מתפשרת שלה לא הניחו לה. "היא אמרה 'איך אעזוב את החברות שלי לבד ואתן להן לעשות משמרות יותר ארוכות כי אני לא נמצאת?' אז היא חזרה לבסיס," סיפרה אימה בקול חנוק. המחשבה שחברותיה יתמודדו עם עומס כבד יותר בגללה הייתה בלתי נסבלת עבורה. היא חזרה לבסיס אורים, אל החמ"ל, אל חברותיה, אל תפקידה.

בשעה שש וחצי בבוקר, עם תחילת מתקפת הטילים, האזעקות החלו ליילל ללא הרף. ליאור התעוררה מיד, קמה ממנוחתה שרק החלה, ורצה לחמ"ל. זה היה האינסטינקט שלה, לרוץ למקום שבו היא נחוצה, למקום שבו היא יכולה לתרום. היא החלה להעביר דיווחים על המצב המשתנה במהירות, קולה יציב למרות האנדרלמוסיה מסביב. כשנודע שהגזרה מתחממת במהירות ושצפויות משמרות ארוכות מאוד, ליאור לא היססה לרגע. היא התנדבה לסייע לחברתה להביא ציוד מהמגורים אל החמ"ל, כדי שיהיה להן כל מה שצריך כדי לתפקד לאורך שעות ארוכות תחת לחץ. בדרכן אל המגורים, נשמעה אזעקה נוספת, חדה וחזקה יותר, שבישרה על נפילה קרובה. השתיים רצו אל המיגונית הקרובה ביותר, מחסה בטון קטן, ונכנסו אליה. בתוך המיגונית, כשהן צמודות זו לזו, הבינו שהמצב חמור בהרבה מסתם ירי רקטות. קולות בערבית נשמעו בבירור מבחוץ, יריות קרובות, צעקות. הבסיס מותקף על ידי מחבלים.

ההחלטה התקבלה במהירות: לרוץ לחמ"ל. הוא נחשב למקום המוגן ביותר בבסיס, נקודת העצבים שחייבת להמשיך לתפקד. כשהן יצאו מהמיגונית ורצו בנתיב המוכר, שמעו קריאה, או אולי הבחינו במשהו. ליאור נודע על חייל שנמצא לבדו במיגונית אחרת, מפוחד, משותק מאימה, ופשוט לא מסוגל לרוץ לבדו. קולות בערבית הקיפו אותו, והוא חשש לצאת. ליאור, מי שמעולם לא השאירה אף אחד מאחור, מי שאהבת האדם והנתינה היו נר לרגליה, לא היססה לרגע. היא התנדבה לרוץ אליו, לעזור לו, ללוות אותו למקום מבטחים. זה היה מעשה טבעי עבורה, אינסטינקט בלתי ניתן לעצירה. היא סובבה את גופה, רצה אל עבר המיגונית שבה הסתתר החייל הבודד. במרחק קצר ממנו, מטרים ספורים לפני שהגיעה אליו, נורתה ליאור על ידי המחבלים. היא נפלה בקרב, כשהיא רצה להציל, להושיט יד, להגן.

באותה שבת, הוריה של ליאור היו בחו"ל, הרחק מהתופת. כשהתבררה להם תמונת המצב המזעזעת בישראל, הם התקשרו לליאור, קולם רועד מדאגה, ביקשו ממנה שתשמור על עצמה, שתעדכן אותם במצבה. בשעה 06:58, רגעים ספורים לפני שנפלה, ליאור שלחה להם הודעה קולית אחרונה. קולה היה כנראה רגוע, מלא בנחישות של מי שעושה את מה שצריך. מאז, נותק איתה הקשר. טוראי ליאור לוי, בת תשע-עשרה בנופלה, נפלה בקרב ביום כ"ב בתשרי תשפ"ד, 7 באוקטובר 2023. היא הובאה למנוחות בבית העלמין הצבאי בדימונה, עירו שאהבה ובה גדלה. היא הותירה אחריה הורים, אחות ושני אחים, משפחה שלמה שחרב עליה עולמה. לאחר נפילתה, הועלתה ליאור מדרגת טוראי לדרגת רב-טוראי, כאות הערכה והוקרה על שירותה ומותה ההרואי.

הכאב היה בלתי נתפס, החלל שנפער – עמוק מאין כמוהו. הוריה, רחל ואופיר, ספדו לה במילים שבורות לב: "ליאורי יקרה ואהובה שלנו, אין לנו מילים ואנחנו עדיין לא מעכלים את הבשורה המרה... אנחנו לא יודעים איך אפשר להמשיך מכאן בלעדייך ובלי האור שהפצת סביבך ובתוך הבית והמשפחה. מי יצחיק אותנו? מי ישעשע אותנו בסיפורים מהיומיום?... כל כך הרבה חלומות היו לך, והגדול שבהם היה להיות רופאה מנתחת... כמה גדולה הייתה שמחת החיים שלך. איך הכול נגדע ברגע." הם הבינו, באיחור כואב, את הפילוסופיה של חייה הקצרים: "בחייך הקצרים התנהלת בכאן ועכשיו. עכשיו אנחנו מבינים שטוב שכך, ניצלת את חייך באופן הטוב והנכון ביותר עבורך. נוחי על משכבך אהובה שלנו... מקווים שהיינו הורים טובים עבורך ומצטערים שלא הספקנו לחוות אותך יותר." אחותה עדן, שאיבדה לא רק אחות אלא חברת נפש, ביטאה את יגונה במילים קורעות לב: "אחותי הקטנה ליאור שלי, את באמת היית האור שלי, המתנה שאימא, אבא ואבא שבשמיים הביאו לי בגיל ארבע... איך הלכת לנו ככה... לא מדמיינת את החיים שלי בלעדייך. לא תוכלי לייעץ לי יותר... היו לך כל כך הרבה חלומות להגשים. רצית לסיים את השירות הצבאי, לטייל, ללמוד רפואה, להיות מנתחת. איך הכול נגדע ביום אחד ארור... תודה על תשע-עשרה שנים שבהן מילאת את חיי באור ובאהבה. תודה על שהיית חברת הנפש שלי, שתמיד ידעת לומר את המילים הנכונות. תודה על כל הרגעים שלנו יחד, גם על הריבים, גם על הרגעים שבהם לא הסכמנו על הכול. חיית כאילו אין מחר, כאילו הרגשת שאין טעם לחסוך ולדחות תוכניות... מצטערת שלא תספיקי לחוות עוד, אבל אני מבטיחה לך שאמשיך לעשות את כל מה שאהבת ואנציח אותך לעד." אחיה גלעד, שראה בה דמות משמעותית ומשפיעה, נפרד ממנה בכאב עמוק: "ליאור אחותי היקרה והאהובה, היית האחות הכי טובה שיכולתי לבקש אי פעם. היית מלאה בשמחת חיים, תמיד צחקת והצחקת אותי. רצית שיהיה לי רק טוב ושאצליח בחיים... גם בעוד שנים רבות לא אשכח אותך מרוב שהיית לי דמות משמעותית ומשפיעה בחיי. גם כשרבנו ולא ביקשנו סליחה אחד מהשנייה, ידענו שתמיד נסלח אחד לשנייה... בכל פעם שהתייעצתי איתך ידעתי שמה שאת מייעצת לי זה הדבר הנכון, בגלל שהיית חכמה. תודה שהקרבת את חייך בשבילנו ובשביל מדינתנו. תודה שהיית גיבורת מלחמה. יהי זכרך ברוך אחותי האהובה."

גם מחוץ למשפחה, הכאב היה גדול. אלי בין, מנכ"ל מד"א, ספד לה בהוקרה: "מד"א כואב את לכתה של ליאור שנפלה בקרב בעוטף עזה. ליאור הייתה מתנדבת מסורה שתרמה רבות להצלת חיים. מגן דוד אדום מוקיר את דרכה ומחזק את משפחתה." ראש עיריית דימונה, עירו שליאור אהבה ובה גדלה, כתב: "רב"ט ליאור לוי נרצחה במתקפת הטרור הארורה על בסיס אורים שבו שירתה על ידי בני עוולה. משפחתה, חבריה ומכריה מעידים על נערה צנועה וערכית, אהובה על כולם. ליאור הייתה חדורת מטרה, בעלת שאיפות גבוהות, תלמידה מצטיינת. התנדבה במד"א במסגרת תוכנית המעורבות החברתית במהלך כל לימודיה בתיכון ואף המשיכה להתנדב במד"א במהלך שירותה הצבאי... העיר דימונה כולה כואבת ושותפה בצער המשפחה." כל אלה, יחד עם חבריה מהשירות, סיפרו על האור הגדול שלא הפסיק לזרוח בה, על טוב הלב שהדריך אותה בכל מעשה, על הרצון לתרום ולעשות תמיד מעבר.

שנה עברה, והכאב לא פחת, אך לצדו צמחה גם מורשת. את יום הולדתה העשרים, הראשון לאחר נפילתה, ציינו משפחתה וחבריה ליד קברה. באותו אירוע מרגש, הושרו שירים לזכרה, נישאו דברים שריגשו את הלב, והופרחו בלונים אל השמיים, נושאים עימם את תקוותם ואהבתם. הוריה אמרו בקול חנוק: "כמה חיכית ליום הולדתך העשרים, יום שבו היית הופכת את הבית לחגיגה אחת גדולה... הזיכרונות שלנו ממך מלאים באהבה, בצחוק, בהערכה, במסירות ובנתינה מעוררת השראה, בהמון רגעים יפים ובלתי נשכחים... הם האוצר היקר ביותר שלנו. נזכור תמיד את צחוקך, את חיבוקך החם ואת האהבה הגדולה שפיזרת סביב בלי סוף... אהבתנו אלייך היא נצחית ותמיד תהיה חלק בלתי נפרד מאיתנו."

כדי להנציח את זכרה ולהמשיך את דרכה של נתינה, ארגנה משפחתה במהלך השנה הראשונה מאז נפילתה אירועים שונים לעילוי נשמתה. ערב לזכרה התקיים בהיכל התרבות בדימונה, מילא את האולם בסיפורים, שירים וזיכרונות. במרכז הרפואי "שיבא" בתל השומר, חולקו מארזי פירות וממתקים למאושפזים ולצוותים, מפיצים מעט מתיקות בתוך ימים קשים. בחג החנוכה, חילקו סופגניות חמות ומארזי נרות בבתי החולים "איכילוב" ו"סורוקה", מפיצים אור ותקווה. בחג הפורים, יחד עם תלמידים מבתי ספר בדימונה, חולקו משלוחי מנות צבעוניים וערכות עזרה ראשונה, כי ליאור הייתה חוגגת את החג הזה בשמחה וממשיכה את דרכה במד"א. ובחג הפסח, חולקו הגדות, כדי שסיפור יציאת מצרים יסופר, וליאור תהיה חלק מהזיכרון הקולקטיבי.

גם במרחב הדיגיטלי, זכרה של ליאור ממשיך לחיות. הוקמו עמודי הנצחה ייעודיים באינסטגרם ובפייסבוק, המלאים בתמונות, סרטונים וסיפורים מחייה. השיר המרגש "לא חושבת על מחר", שנכתב על ידי הזמרת יעל יגר יחד עם המוזיקאי תמיר חיטמן ועדן אחותה של ליאור, ובביצועה של יגר, זמין ברשתות החברתיות, וקולו העדין של יעל יגר נושא את סיפורה ואת מילותיה האחרונות.

תחנת מד"א בדימונה, המקום שבו גדלה והתפתחה כמתנדבת, הפכה למקום הנצחה חי ונושם. חדר המתנדבים הוקדש לזכרה, וכך גם חדרי הלימוד של המתנדבים החדשים, שילמדו בצל מורשתה. צוות המתנדבים בתחנה, נושא בגאווה את השם "צוות ליאור", וממשיך את דרכה. בנוסף, ארגון Samaritan's Purse, ששמע על סיפורה, תרם אמבולנס חדיש לזכרה, והוא משרת כיום את תחנת מד"א דימונה, ממשיך את משימת הצלת החיים שליאור הקדישה לה את חייה הקצרים.

בני משפחתה, שעדיין מתמודדים עם האובדן הבלתי נתפס, מסכמים את חייה במילים שמהוות צוואה לכולנו: "ליאור הייתה ונותרה השראה לחיים מלאים בטוב, באומץ ובאהבת הזולת. האור שלה ממשיך להאיר את דרכנו גם לאחר לכתה, והמורשת שהשאירה לנו, מורשת של טוב לב, נתינה, אומץ ואהבת הזולת, תלווה אותנו ותישאר בליבנו לעד. אהבתנו לליאור היא נצחית, ליאור תמיד תישאר חלק בלתי נפרד מאיתנו." ליאור לוי, רב"ט ליאור לוי, נערה מדימונה עם חיוך כובש ולב ענק, תישאר חרוטה בזיכרון הישראלי כסמל לנתינה אין קץ, לאומץ לב צרוף, ולרוח אדם שבוחרת באור גם ברגעים החשוכים ביותר. סיפורה, סיפור של גבורה אנושית ואהבת חיים, הוא חלק בלתי נפרד מסיפור התקומה של כולנו.