ליאור עזיזוב

האוויר באשקלון נשם מליחות עדינה גם ביום סגריר של סוף קיץ, ביום י"ח באלול תשס"ג, חמישה עשר בספטמבר 2003, כשנטליה וטימור חיבקו בפעם הראשונה את בנם הבכור, ליאור. תינוק שקט, עם עיניים פקוחות שנדמה היה כאילו כבר אז הן סופגות את העולם סביבן, סקרניות ומלאות הבנה עמוקה מכפי גילו הרך. הבית הקטן שלהם, שהיה עד אז מלא בצחוקם של זוג צעיר ותקוותיהם, קיבל מימד חדש עם הגעתו של ליאור, והפך לקן חם ועוטף. כמה שנים לאחר מכן, הצטרפה אליו אחות קטנה, קמילה, והוא מילא את תפקיד האח הגדול במסירות טבעית, שהתבטאה במבט דואג, ביד מושטת לעזרה ובחיוך מעודד. החיים זרמו בנחת יחסית, ספוגים באור הים התיכוני ובשגרת יומיום של משפחה צעירה בעיר הדרומית. אולם, השקט הזה הופר באחת, כשהעולם של ליאור, שהיה אז רק בן שבע, התערער. אביו, טימור, עליו נשארה הצל של פגיעה קשה מפיגוע תופת שאירע ליד הטיילת בתל אביב בשנת 2005, לא הצליח להחזיק עוד. האובדן היה עצום, והותיר חלל בוהק בלב הבית.

בתוך השבר הזה, כשאימו נטליה נאבקה לכנס את שברי נשמתה, התגלתה אישיותו של ליאור בעוצמה שלא תאמן לגילו. הוא לא היה עוד ילד קטן, אלא הפך לפתע, כמעט בין לילה, לעוגן השקט והיציב של הבית. בבקרים, עוד בטרם קרני השמש הספיקו לחדור את וילונות חדר השינה, היה ליאור הקטן מתגנב למטבח, מכין בזהירות כוס קפה לאימו, ומביא לה אותה למיטה. "אמא, תקומי בבקשה, את תאחרי לעבודה," היה לוחש בקולו הרך, שכבר אז נשמע בוגר ומלא דאגה. הריח המרענן של הקפה היה מתערבב בחדר עם ניחוח של נחמה שקטה, עדות למאמץ הקטן והגדול של ילד שהחליט לשאת משקל כבד על כתפיו הרזות. בלילות, כשדמעותיה של אמו היו זולגות בשקט אל תוך הכרית, היה ליאור מתקרב אליה, מחבק אותה חיבוק חזק שנועד לאסוף את כל העצב, וממלמל מילים שנדמה היה כי לקוחות מעולם אחר, מרוחק שנות אור מחדר ילדים: "אל תבכי אמא... זה הכול מלמעלה, אמא, באנו לתיקון." המילים האלה, שנאמרו מפי ילד שהתמודד בעצמו עם טרגדיה כה גדולה, נטעו בלב אימו תערובת של פליאה וכאב, וחשפו את עומק נשמתו של בנה – נשמה שקטה אך חזקה, בעלת יכולת נדירה להכיל, להבין ולנחם.

עם הזמן, קרן אור חדשה נכנסה לחייהם כשאימו נישאה לסרגיי בוידוב. סרגיי קיבל את ליאור וקמילה בזרועות פתוחות, והפך לאב מאמץ אוהב, כזה שראה בליאור לא רק את הילד הרגיש והבוגר, אלא גם את הפוטנציאל העצום שבו. זמן קצר לאחר מכן, נולד אח נוסף למשפחה, ליאונאל, והבית חזר להתמלא בצחוק ילדים ובשגרת משפחה מורחבת. ליאור, שהיה כעת אח גדול לשניים, קיבל את התפקיד החדש בטבעיות, מלווה את אחיו הקטנים בחום ובסבלנות, משמש להם דוגמה ומקור השראה שקט. ילדותו של ליאור באשקלון הייתה שזורה בצלילי הגלים המתנפצים על החוף, בריחות של ים וחול, ובחום השמש הדרומית. הוא למד בבית הספר היסודי "נאות אשקלון", ושם, בין שיעורי חשבון להפסקות משחק, התגלתה פינת נפש נוספת שלו – יצירתיות ודמיון עשיר. כשהיה בכיתה ג', הציבו בקרבת ביתו את מערכת ההגנה האווירית "כיפת ברזל", שהפכה במהרה לחלק מהנוף ומהשיח היומיומי של העיר. לכבודה, בחנוכה של אותה השנה, החליט ליאור הצעיר לבנות חנוכייה מיוחדת במינה. הוא עבד עליה שעות ארוכות, עם דבק וקרטון, חוטים וצבעים, יצר חנוכייה מדויקת למראה, בצורת הכיפה המפורסמת. הוא הציג אותה בהתרגשות למוריו ולחבריו, והיצירה הקטנה הזו, שסימלה תקווה והגנה, זכתה להתעניינות תקשורתית ששימחה אותו מאוד. הוא התראיין בביישנות אך בגאווה, עיניו בורקות, מנסה להסביר את הרעיון שמאחורי היצירה – הגנה על הבית, על המשפחה, על כל מה שיקר.

את לימודיו התיכוניים המשיך ליאור ב"אורט אפרידר אשקלון", שם בחר במגמה ייחודית ששילבה מערכות בריאות ורפואה עם כימיה. הבחירה הזו שיקפה את אופיו המורכב – מצד אחד, הרצון להבין את סודות החיים ואת מורכבות הגוף האנושי, ומצד שני, את השאיפה העמוקה להושיט עזרה ולרפא. הוא היה תלמיד מצטיין, שקט ומנומס, כזה שתמיד ישב בשורות הראשונות, מקשיב בקשב רב, שואל שאלות מהותיות ומעמיקות. הוא הצטיין במבחנים, והיה ידוע בזכות יכולתו לפתור בעיות מורכבות בקור רוח. אבל ליאור לא היה רק תלמיד חרוץ; הוא היה גם נער רחב אופקים, שעיסוקיו חרגו בהרבה מגבולות הכיתה. הוא אהב בעלי חיים אהבה גדולה, ותמיד מצא זמן ללטף כל כלב או חתול שנקרה בדרכו, להאכיל ציפורים או להתבונן בדגים באקווריום. הקשר שלו עם עולם החי היה טהור ונטול מורכבות, שיקף את טוב ליבו ואת נשמתו העדינה.

לצד כל אלה, ליאור הפתיע את סביבתו גם בתחביבים נוספים, שחשפו צדדים אמנותיים ורגישים. הוא היה צייר מוכשר, ויכול היה לשבת שעות ארוכות מול כן הציור, מניח שכבות של צבע, יוצר עולמות שלמים על הבד. ציוריו שיקפו את עולמו הפנימי העשיר – לעיתים סוערים ודרמטיים, לעיתים שלווים ורכים, תמיד עם עומק מחשבה ורגש. הוא אהב את הים אהבת נפש, לא רק כמקום למשחק או לרחצה, אלא כמקור השראה ורוגע. שעות רבות בילה על החוף, צופה בגלים, מתמסר לשקט של המרחב הפתוח. הוא נהג לדוג, יושב בשקט מופתי, מרוכז במצוף, מתיידד עם הדממה ועם הציפייה. חלומו היה לשוט על יאכטה, להרגיש את הרוח בפניו, את תנועת הגלים מתחת לרגליו, לצאת אל הים הפתוח ולגלות אופקים חדשים. הוא גם היה תלמיד בלט, פרט מפתיע לרבים, שחשף את יכולתו לשלב בין דיסציפלינות שונות, בין קשיחות פיזית לבין עדינות אמנותית, בין דבקות במטרה לבין ביטוי רגשי. על אף כל העיסוקים הללו, ליאור היה אהוב ואהוד מאוד על חבריו הרבים. הוא היה חבר נאמן, קשוב, תמיד שם בשבילם, עם מילה טובה או אוזן קשבת. הוא לא היה מרכז העניינים, אבל נוכחותו השקטה והמכילה יצרה סביבו מעגל רחב של אנשים שהעריכו אותו ואת טוב ליבו. הוא חלם להיות רופא, שאיפה ששילבה את אהבתו למדע, את רצונו לעזור לאנשים ואת נטייתו הטבעית לטפל ולרפא. הוא ראה ברפואה לא רק מקצוע, אלא שליחות, דרך להביא מזור וטוב לעולם.

ב-12 בדצמבר 2022, עזב ליאור את עולמו השקט והמוגן יחסית של אשקלון, והתגייס לצה"ל. הוא בחר לשרת בחטיבת גולני, בגדוד 13, בפלוגה מבצעית ג' – "טורפי הלילה". הבחירה הזו, בחטיבה לוחמת ובעלת מורשת קרב עשירה, לא הפתיעה את אלה שהכירו את עומק אישיותו. אחרי הכל, הוא היה הילד שהפך לגבר בבית, זה שבנה חנוכיית כיפת ברזל, זה שחלם להיות רופא. הוא חיפש מקום שבו יוכל להשפיע, לתרום ולהגן. תקופת ההכשרה הייתה מאתגרת, פיזית ונפשית, אך ליאור עמד בה בגבורה שקטה. הוא לא היה הצעקן שבחבורה, אבל הוא היה זה שדחף את עצמו עד הקצה, שסייע לחברים שהתקשו, שתמיד היה מוכן להירתם למשימה. חבריו אהבו אותו על טוב ליבו, על חוש ההומור השקט שלו, ועל הנאמנות הבלתי מתפשרת. מפקדיו, מצידם, זיהו בו במהרה את הפוטנציאל הטמון בו. הם ראו את השקט הפנימי, את הקור רוח, את יכולת ההכלה, את הדבקות במשימה ואת האינטליגנציה הגבוהה. הם ייעדו אותו לקצונה, מתוך הבנה שליכולות המנהיגות הטבעיות שלו, יחד עם אישיותו המיוחדת, יהפכו אותו למפקד יוצא דופן – כזה שמוביל בדוגמה אישית, בהבנה ובאמפתיה. ליאור, מצידו, קיבל את האתגר ברצינות, כפי שקיבל כל משימה בחייו, והחל להתכונן למסלול הפיקודי, מתוך רצון להמשיך ולתרום למדינה ולביטחון תושביה.

השבת ההיא, כ"ב בתשרי, שמחת תורה תשפ"ד, השבעה באוקטובר 2023, נפתחה כשחר רגיל של יום חג. במוצב פגה, עמדה צבאית קטנה הממוקמת סמוך לגדר הגבול, בין קיבוץ נחל עוז לקיבוץ בארי, ליאור וחבריו היו בתעסוקה מבצעית שגרתית. בשעה שש וחצי בבוקר, השקט נשבר באחת. מטח רקטות אדיר ובלתי פוסק החל להישמע, קורע את הדממה ומטיל אימה באוויר. מיד לאחר מכן, הגיעו הדיווחים הראשונים, המקוטעים, על חדירת מחבלים. אלפי מחבלים, חלקם רגלית, חלקם בטנדרים, אחרים דרך הים והאוויר, פרצו את הגדר והסתערו על יישובי עוטף עזה. הם פשטו על הקיבוצים, על שדרות, אופקים ונתיבות, טבחו במבלים במסיבת הטבע ליד רעים ונירים, תקפו בסיסי צה"ל ופגעו בעוברים ושבים בדרכים. תוהו ובוהו מוחלט השתרר. ליאור, בתוך בליל הקולות המתפוצצים והצעקות, מצא רגע של צלילות. הדבר הראשון שעשה היה לחייג לאימו, נטליה. "אמא, את בסדר?" קולו היה מתוח אך מנסה לשדר רוגע. "אני בסדר, אל תדאגי, אנחנו מסתדרים פה," אמר, מנסה להרגיע אותה, כשברקע כבר נשמעו קולות ירי קרובים. הוא רצה לוודא שהיא בטוחה, שהבית באשקלון, העיר שכה אהב, מוגן. היא מצידה, ניסתה לשדר לו כוח, אך הדאגה קיננה עמוק בליבה. השיחה נקטעה במהרה.

השעות הבאות היו גיהינום. מוצב פגה, כמו מוצבים רבים אחרים באותה בוקר ארור, הפך לזירת קרב עקובה מדם. ליאור וחבריו, לוחמי גולני, מצאו את עצמם מול כוחות עדיפים בהרבה, נלחמים על חייהם ועל חיי חבריהם. היריות לא פסקו לרגע. ריח אבק השריפה נישא באוויר, מתערבב בריח של עשן ודם. ליאור, עם הקור רוח שאפיין אותו מגיל צעיר, ועם הידע הרפואי שרכש מלימודיו בתיכון, לא היסס לרגע. הוא לא רק נלחם במחבלים בעוז, יורה ומגן, אלא גם הפך במהרה לחובש מאולתר. הוא טיפל בחיילים פצועים תחת אש תופת, קושר חסמי עורקים, עוצר דימומים, מנסה להציל חיים ככל יכולתו, כשסביבו מתחולל כאוס בלתי נתפס. הוא זכר את חלומו להיות רופא, והנה, בנסיבות הקשות ביותר, הוא הגשים אותו, לפחות לרגעים. הוא פעל באינסטינקט, מתוך רצון טהור לעזור, להקל על סבלם של חבריו. בשיחה השנייה והאחרונה עם אימו, בשעה 09:55, קולו כבר נשמע עייף, אך נחוש. "אמא, אני אוהבת אותך מאוד," אמרה לו נטליה, קולה רועד מדאגה ומהבנה כי ייתכן וזו השיחה האחרונה. "גם אני אוהב אותך," ענה ליאור, המילים האחרונות שנשמעו מפיו, מילים של אהבה טהורה, מילים של פרידה.

הקרב במוצב פגה נמשך שעות ארוכות, ארוכות מכל שיכול אדם לשאת. ליאור, שנלחם ללא הפסקה, נפצע בעצמו. אך הפציעה לא עצרה אותו. הוא סירב להיכנע לכאב, סירב להניח את נשקו. העיניים שראו את אימו בוכה בלילות, העיניים שיצרו חנוכיית כיפת ברזל, העיניים שציירו עולמות על בד, העיניים שחלמו על יאכטה ועל ריפוי – אותן עיניים בדיוק היו כעת ממוקדות במטרה אחת: להגן. להגן על חבריו, על המוצב, על הבית. הוא המשיך להילחם, פצוע ומותש, כשהוא מראה גבורה עילאית, כזו שנובעת לא ממילים מליציות, אלא ממעשים, מבחירה עמוקה להישאר, להילחם, לא לוותר. הוא נפל בקרב, רב-טוראי ליאור עזיזוב, ביום כ"ב בתשרי תשפ"ד, השבעה באוקטובר 2023. בן עשרים בלבד בנופלו. הוא נפל כשהוא מגן על הכל, על האנשים שאהב, על המדינה ששירת, על הערכים שבהם האמין. גופו הובא למנוחות בבית העלמין הצבאי באשקלון, העיר שבה נולד, גדל וחלם. הוא הותיר אחריו אם ואב (מאמץ), אחות ואח, וחלל עצום בלבבות של כל מי שהכירו ואהבו אותו. לאחר נפילתו, הועלה לדרגת סמל, הכרה מאוחרת בגבורתו ובמנהיגותו.

חודש לאחר מכן, באזכרה במלאת שלושים לנפילתו, התכנסו בני משפחה וחברים לזכור את ליאור. אימו, נטליה, עמדה מול כולם, קולה שבור אך נחוש. "זכיתי להיות אמא שלך וכך זה יהיה לנצח," אמרה, מנסה ללכוד את זכרונותיה במילים. "הרבה פעמים שאלת אותי 'אמא, מי אני?' עכשיו יש לי תשובה: אתה לוחם האור. יכולת להיות רופא או מורה, אלוף בצבא או אומן מפורסם כי הכול היה בך. תרמת הרבה מעצמך לקהילה, לחברים, למשפחה, לעם שלנו. שילמת את המחיר הכי יקר שיש בעולם שלנו – שילמת בחייך. הספקת הרבה בחיים והרבה לא הספקת... לימדתי אותך ולמדתי ממך קודם כול להיות בן אדם וכך זה יהיה. כל הכוח שהיה בך הוא איתנו. כל האור שלך ממשיך להאיר וכך זה יהיה." מילותיה של נטליה לא היו רק הספד, אלא הבטחה – הבטחה להמשיך את דרכו, לשאת את אורו. היא הוסיפה את שמו, ליאור, כשם שני שלה, כסמל בל יימחה לקשר הנצחי ביניהם, לזכרו החי והנושם. בחודש נובמבר 2023, התראיינה לתוכנית הרדיופונית "סדר יום" של קרן נויבך ב"כאן רשת ב'", ושיתפה את סיפורו של בנה, את אישיותו המיוחדת, את חלומותיו ואת גבורתו. קולה נשמע ברחבי המדינה, מפיח חיים בסיפורו של "לוחם האור" מול אלפי מאזינים, הופך את זיכרונו לחלק מהסיפור הלאומי.

ליאור מונצח באתר "ממוריז+", זיכרונו נשמר בדפים דיגיטליים, אך עמוק יותר, הוא חקוק בלבבות. סיפור גבורתו, יחד עם ציור שצייר שנתיים לפני נפילתו, ציור שבו הופיעו חרבות ברזל, היווה השראה לשיר מרגש שנכתב עליו על ידי אבישג אלישוב. השיר, במילים פשוטות ונוגעות, מחבר את עולמו הפנימי של הילד, הצייר והחולם, עם מציאות המלחמה וההקרבה. "חרבות הברזל הופיעו / בציורו של ילד גיבור / בחרבות הברזל החזיקו / המונים של לוחמי האור / כתף אל כתף הצמידו / ידיהם כמו כנפי ציפורים / גיבורים נסקו לשמיים / להגן על הגוזלים / גיבורים לוחמים ברשע / בידיהם חרבות האור / נפלו המונים חפי פשע / ביניהם - עזיזוב ליאור / לוחם. עוד לוחם. ועוד שניים / שישמור עליהם האל / מגינים על כולם משמיים / כמו כיפת הברזל / נר. עוד נר. ועוד שניים / סוף כל סוף ינוצח השחור / המונים עולים לשמיים / המונים של לוחמי האור." השיר הזה, כמו חייו של ליאור, הוא מניפה של צבעים ורגשות – מילדות תמימה ועד גבורה עילאית, מאהבה לים ועד הגנה על הבית, מחלומות על ריפוי ועד הקרבה עצמית. הוא מזכיר לנו שליבה של הגבורה הישראלית טמון לא רק בנשק ובכוח, אלא גם ברוח האדם, באהבה לחיים, בנכונות להגן על כל מה שקדוש ואנושי. ליאור עזיזוב, סמל בחטיבת גולני, הוא חלק בלתי נפרד מאותם "לוחמי האור" שקמו להגן על ביתם, על משפחתם, על עמם. זכרו ופועלו מהווים נר תמיד, המאיר את דרכנו באפלה, ומבטיח כי גם מתוך השבר, תצמח התקומה, גאווה ישראלית עמוקה ובלתי מתפשרת.