ליאל ויינשטיין

הבית בנתניה, זה שברחוב שקט יחסית, ספג לתוכו את קריאות השמחה הראשונות של ליאל ביום ג' בכסלו תשס"ד, עשרים ושבעה בנובמבר 2003, והפך מאותו רגע למרכז עולמה המתפתח. אלה ומיכאל, הוריה, זכרו את הלידה כרגע של התפוצצות אור, והאח הבכור, איליה, קיבל את אחותו הקטנה בזרועות פתוחות, או לפחות כך נדמה היה לימים, כשליאל החלה למלא כל פינה בבית בנוכחותה הסוערת. היא לא הייתה תינוקת שקטה, כזו המסתפקת במבטים מהעריסה; עוד לפני שלמדה ללכת, כבר הייתה משתחלת מכל פינה אפשרית, עיניה הגדולות בוחנות את העולם בסקרנות בוערת, חיוך קטן מתעגל על שפתיה בכל פעם שגילתה משהו חדש – צעצוע צבעוני, קרן שמש שחדרה מבעד לוילון, או פניו המוכרות של מישהו מבני המשפחה. כשהחלה ללכת, הייתה זו כבר ריצה קטנה, קופצנית, כאילו הקרקע עצמה לא יכלה להכיל את האנרגיה שהרעידה אותה מבפנים. היא הייתה ילדה של תנועה בלתי פוסקת, של צחוק מתגלגל ושל מבט שובב שהבטיח תמיד הרפתקה קרובה.

השנים הראשונות בנתניה היו שזורות בריחות הים המלוחים שחדרו לעיתים גם אל חלונות הבית, באור השמש הבוהק שהאיר את חדר הילדים בבקרים, ובקולות המשחק שנדמו כרעש רקע קבוע ברחוב. ליאל גדלה בתוך השגרה הזו, אך הייתה רחוקה מלהיות חלק שקט ממנה. היא הייתה הקולנית, זו שמובילה את משחקי החצר, שמוצאת את הדרך המהירה ביותר לטפס על העץ הגבוה ביותר, ושתמיד מוכנה לאתגר הבא. כשהייתה קטנה, אהבה לבלות שעות על שפת הים, לא רק לבנות ארמונות חול או לאסוף צדפים, אלא בעיקר לרוץ אל קו המים, לתת לגלים הקטנים להשתכשך סביב קרסוליה, ולצחוק בקול גדול כשהמים הקרים התיזו עליה. כבר אז, ניכר היה בה אותו רצון עז "לטרוף את העולם", כפי שהוריה נהגו לומר בחיוך, רצון שלא להסתפק במה שיש, אלא לחפש תמיד את הדבר הבא, את החוויה המרעישה הבאה, את ההישג החדש שיביא איתו תחושה של ניצחון קטן.

אחד הדברים המאפיינים ביותר את ילדותה של ליאל היה חיוכה התמידי, חיוך רחב וכובש, שהיה נדלק על פניה גם ברגעי תסכול קטנים או כשהיה עליה להתמודד עם אתגר. הוא היה כמו סימן ההיכר שלה, דרך שבה פיזרה אור ושמחה בכל מקום אליו הגיעה. בין אם זה בגן הילדים, שם הייתה זו שדאגה שכל ילד ירגיש חלק מהמשחק, ובין אם בבית הספר היסודי, שם הייתה תמיד מוכנה לעזור לחבר שלא הבין תרגיל במתמטיקה או שלא מצא את דרכו למגרש המשחקים. היא לא הייתה רק נמרצת; היא הייתה גם אמפתית וקשובה, תכונות שהתפתחו לצד רוחה התחרותית. היא אהבה את הרעש וההמולה, את הפעילות הבלתי פוסקת, אך גם ידעה לזהות מתי מישהו זקוק למילה טובה או לחיבוק. לעיתים קרובות, הייתה זו היא שארגנה את משחקי הכדורגל המאולתרים במגרש השכונתי, לא מפחדת לרוץ אחרי הכדור בין הבנים, להחליק על הדשא, ולצעוק בהתלהבות כשכובשת שער. היא הייתה חלק טבעי מהחבורה, מקובלת ואהובה, בזכות האנרגיה המדבקת שלה והיכולת שלה להפוך כל רגע משעמם לפוטנציאל להרפתקה.

ככל שגדלה, כך התעצמו תחומי העניין שלה והתפתחו למסלולים ברורים יותר. אהבתה לים התפתחה לגלישת גלים, והיא הייתה מבלה שעות ארוכות בחופי נתניה, ממתינה בסבלנות לגל המושלם, מרגישה את קור המים על עורה ואת מליחות האוויר בנשימה. היא למדה את השפה של הים, את הקצב של הגלים, את תחושת החופש המוחלט כשהיא עומדת על הגלשן, רוחפת על פני המים הכחולים. זו לא הייתה רק פעילות ספורטיבית; זו הייתה דרך ביטוי, דרך לשחרר את האנרגיה הבלתי נדלית שלה, ולהרגיש את החיבור העמוק שלה לטבע. במקביל, גם אהבתה לכדורגל נשארה חזקה. היא לא הסתפקה בצפייה במשחקים; היא רצתה להיות חלק מהם, לבעוט בכדור, לרוץ, להבקיע. היא הייתה משחקת עם חברים ובנות, לא פעם המנהיגה של הקבוצה, זו שלא מוותרת, גם כשהתוצאה נראית אבודה. הסקייטבורד, שהיה תחביב נוסף, איפשר לה לחוות את העיר בדרך אחרת, לנסוע ברחובות, להרגיש את האספלט מתחת לגלגלים, את הרוח על פניה, תמיד עם חיוך רחב שמוכיח שהיא בדיוק במקום שבו היא רוצה להיות.

כשהייתה בת שלוש-עשרה, הגיעה ההזדמנות ששילבה כמה מהתכונות הבולטות ביותר שלה – את רוחה התחרותית, את הכריזמה הטבעית שלה, ואת רצונה הבוער להשפיע. היא החליטה להשתתף בתוכנית הנוער "הבנים והבנות", לא רק בשביל החוויה או הפרסום, אלא מתוך אמונה עמוקה. היא רצתה לנפץ את הדעות הקדומות, להוכיח שבנות יכולות להצליח בדיוק כמו בנים, שיש להן את הכוח, את התעוזה ואת היכולת להתמודד עם כל אתגר. היא נכנסה לתוכנית עם אותה אנרגיה מדבקת ואותה נחישות שאפיינו אותה תמיד. בתוך העולם התחרותי של המסך, היא הצליחה לשמור על האותנטיות שלה, על חיוכה המפורסם, ועל היכולת שלה לחבר בין אנשים. היא לא שיחקה משחקים; היא הייתה ליאל, עם כל עוצמתה ואנושיותה. התוצאה לא איחרה לבוא: היא זכתה בתואר "חביבת הקהל", הוכחה לכך שהצליחה לגעת בלבבות של רבים, שהמסר שלה עבר, ושאישיותה הכובשת הצליחה לבלוט מעל הכל. זו הייתה אבן דרך חשובה בגיבוש זהותה, שהראתה לה שאפשר גם להנות, גם להתחרות, וגם להעביר מסר חברתי חשוב, והכל בדרכה הייחודית.

שנות התיכון ב"אורט יד-לבוביץ' נתניה" היו המשך טבעי למי שהייתה. היא לא הייתה תלמידה שקטה או מופנמת; הכיתה הייתה עבורה עוד זירה לפעילות, למפגש עם חברים, וללמידה. היא למדה ברצינות, אך גם דאגה להיות מעורבת בכל פעילות חברתית אפשרית. היא הייתה זו שיוזמת את המפגשים אחרי הלימודים, שמארגנת את היציאות לבילויים, ושתמיד יש לה רעיון חדש. חברותיה זכרו אותה כעוגן, כמי שתמיד אפשר לסמוך עליה, כזו שתקשיב בסבלנות לכל בעיה, שתצחק איתך בקול רם, ושתדחוף אותך קדימה כשצריך. היא הייתה מרכז החבורה, לא בגלל שדרשה תשומת לב, אלא בגלל שהייתה פשוט שם, נוכחת, מלאת חיים, ומוכנה תמיד להעניק. השיחות במסדרונות בית הספר, הצחוקים בשיעורים, ההכנות למבחנים משותפים – כל אלה היו חלק מהרקמה העשירה של חייה, וליאל הייתה תמיד במרכז, מחברת, מאחדת, ומפיצה את האור שלה. היא סיימה את התיכון, מוכנה לפרק הבא בחייה, עם חלומות גדולים ועם נחישות בלתי מתפשרת להגשים אותם.

המעבר לצה"ל, ביום הראשון של שנת 2023, ב-1 בינואר, היה צעד משמעותי בחייה של ליאל, עוד יעד שהציבה לעצמה וכבשה. היא התגייסה לחיל הלוגיסטיקה, ושובצה לתפקיד טבחית במפקדת חטיבת האש 215. אולי על הנייר, תפקיד של טבחית לא נשמע כמו המקום הטבעי למי שרצתה "לטרוף את העולם" וגילתה כריזמה על מסך הטלוויזיה, אבל ליאל ידעה להפוך כל תפקיד למשמעותי. היא נכנסה למטבח הצבאי עם אותה רצינות, אחריות ואדיבות שאפיינו אותה בכל תחומי חייה. עבורה, המטבח לא היה רק מקום להכין בו אוכל; זה היה לב הפעילות של היחידה, המקום שבו החיילים נפגשים, אוכלים, נחים לרגע מהשגרה הצבאית התובענית. היא הבינה את החשיבות של הארוחות, לא רק כמקור אנרגיה פיזית, אלא גם כרגע של הפוגה, של נחמה, של תחושת בית הרחק מהבית.

היא הייתה מגיעה למטבח בבקרים המוקדמים, כשהאור בחוץ עוד היה אפרורי, ואורות הפלורסנט במטבח כבר דלקו במלוא עוצמתם. ריח של קפה טרי ושל ביצים מטוגנות היה עולה באוויר, והיא הייתה מתחילה את יומה בפריסת הלחמים, בחיתוך הסלטים, ובהכנת המנות השונות. היא עשתה הכל ביעילות ובמקצועיות, אך מעבר לכך, עשתה הכל בחיוך. "בוקר טוב, מה אתה רוצה לאכול היום?" הייתה שואלת כל חייל שהגיע לדלפק, מבטה ממוקד, קשוב. היא ידעה לזכור את ההעדפות של כל אחד, מי אוהב חביתה עשויה היטב ומי מעדיף ביצה מקושקשת, מי רוצה יותר ירקות ומי פחות. היא הייתה שם לא רק כדי להאכיל, אלא גם כדי להקשיב. חייל שהיה נראה עייף או מודאג היה מקבל ממנה מילה טובה, לעיתים גם בדיחה קטנה שהייתה מצליחה להעלות חיוך על פניו. היא עזרה לכל חייל, לא רק במילוי הצלחת, אלא גם במילוי הלב. היא ראתה באנשים שסביבה לא רק חיילים במדים, אלא בני אדם, עם סיפורים, דאגות ורצונות.

המוטיבציה הגבוהה שלה והאחריות שגילתה לא נעלמו מעיני המפקדים. היא לא הסתפקה בביצוע המוטל עליה; היא תמיד חיפשה דרכים לשפר, לייעל, לתרום יותר. היא הייתה הראשונה להתנדב למשימות נוספות, האחרונה לעזוב את המטבח בסוף המשמרת, וזו שתמיד דאגה שהכל יהיה נקי ומסודר. היא לקחה את תפקידה ברצינות תהומית, והייתה גאה בו. "אני מאכילה את החיילים שלנו," נהגה לומר, "זה תפקיד חשוב לא פחות מכל תפקיד אחר." ההבנה הזו של חשיבות תפקידה, יחד עם המסירות והחריצות שלה, הובילו לקידומה המהיר. תוך מספר חודשים בלבד, היא קודמה לתפקיד אחראית משמרת במטבח, החלטה שהתקבלה בזכות היכולות המוכחות שלה.

בתפקידה החדש, כשאחריות רבה יותר הוטלה על כתפיה, ליאל פרחה. היא לא רק ניהלה את המטבח ביעילות; היא הפכה אותו למקום של שיתוף פעולה ושל גיבוש. היא הצליחה לחבר בין החיילים השונים שעבדו איתה, ליצור אווירה של צוות, שבה כל אחד מרגיש חלק חשוב מהמכלול. היא ידעה להקשיב לבעיות, לפתור מחלוקות קטנות, ולעודד את כולם לתת את המיטב. היא ראתה את הפוטנציאל בכל אחד, ודחפה אותם להוציא אותו לפועל. כשאחד החיילים היה מתקשה במשימה מסוימת, היא לא הייתה נוזפת בו; היא הייתה ניגשת אליו, מראה לו איך לעשות זאת, ומעודדת אותו לנסות שוב. היא האמינה בכוחה של עבודת צוות, וביכולת לחבר בין אנשים למען מטרה משותפת. המטבח הצבאי, תחת ניהולה, הפך למקום שבו לא רק מכינים אוכל, אלא גם בונים קשרים, לומדים ומצמחים.

מפקדיה ראו בה דוגמה ומופת. המפקד שלה, בהספד קורע לב לאחר נפילתה, תיאר אותה כמי שהייתה תמיד נחושה להשפיע יותר, לתרום יותר. הוא זכר את הרגע שבו נכנסה אליו למטבח ודרשה להיות אחראית משמרת, מתוך רצון אמיתי לקחת אחריות. הוא הדגיש את העבודה הקשה, את החריצות, את האכפתיות והמסירות שהפגינה כלפי האנשים שסביבה. הערכים שעליהם חונכה בבית, אותה דאגה ואהבה שהפגינה כלפי הוריה, התבטאו גם בתפקידה הצבאי, כלפי החיילים וצוות המטבח. "היא הייתה רואה תמיד את חצי הכוס המלאה," אמר, "מפגינה אופטימיות וחוסן, והשפיעה וחיזקה רבים סביבה." ליאל הייתה קרן אור, גם במטבח העמוס, גם ברגעים של לחץ, היא ידעה לשמור על קור רוח, על חיוך, ועל יכולת להסתכל על הטוב שבכל מצב. היא הייתה עמוד תווך, לא רק מבחינה מקצועית, אלא גם מבחינה אנושית.

חברותיה, כמו רומי, חוו את ליאל לא רק כחברה, אלא כעוגן רגשי, אחות לכל דבר ועניין. רומי, בהספד מרוסק, כתבה על הקושי הבלתי נתפס לקבל את המציאות שבה ליאל איננה, את החלל העצום שהותירה אחריה. "למי אספר עכשיו את כל הסודות שלי? למי? את לא היית חברה, את היית אחות. יותר מאחות! את היית הכול בשבילי." המילים האלה משקפות את עומק הקשר, את האינטימיות, את התלות הרגשית הבריאה שהייתה בין ליאל לחברותיה. ליאל הייתה הכתף שעליה אפשר לבכות, האוזן הקשבת, זו שידעה לתת עצה טובה, וזו שתמיד הייתה שם, בכל מצב, עם אותו חיוך מעודד ועם אותו מבט חם. היא בנתה סביבה מעגל של אהבה ותמיכה, והייתה ידועה בנאמנותה הבלתי מתפשרת. היא הייתה מסוג החברות שאתה יודע שתמיד יהיו שם בשבילך, לא משנה מה, ושהקשר איתן הוא עמוק יותר מסתם חברות.

ליל שישי, השישי באוקטובר 2023, היה לילה של חג – שמחת תורה. לאחר ארוחת החג המסורתית בבית המשפחה בנתניה, כשהשולחן כבר נוקה והכלים נשטפו, ליאל יצאה לבלות עם חבריה. היא הייתה בת 19, מלאת חיים, ואהבה לחגוג. היעד היה מסיבת הטבע "נובה", שנערכה בסמוך לקיבוץ רעים, בלב ליבו של הנגב המערבי. המסיבה הייתה התגלמות השמחה והחופש שכה אהבה: מוזיקה אלקטרונית תחת כיפת השמיים, מאות צעירים רוקדים באור ירח, תחושה של קהילה זמנית שנוצרה סביב אהבה משותפת למוזיקה ולחיים. ליאל, עם חיוכה המפורסם והאנרגיה הבלתי נדלית שלה, השתלבה באופן טבעי באווירה. היא רקדה, צחקה, דיברה עם חברים, ספגה את האווירה המיוחדת של המדבר בלילה. בשעה 4:20 לפנות בוקר, כשכבר החל האור לעלות באופק, היא שלחה להוריה תמונות מהמסיבה. תמונות ששידרו שמחה, חופש, ואושר. מי יכול היה לשער שאלו יהיו התמונות האחרונות, רגעים אחרונים של תמימות לפני שהעולם ישתנה לבלי הכר?

שעה וחצי לאחר מכן, בשעה 6:30 בבוקר, הכל התהפך. קולות מוזרים, שלא דמו למוזיקה, החלו להישמע באוויר. תחילה היה זה רעש עמום, שהתגבר במהירות לרעם מחריש אוזניים. רקטות וטילים החלו לשרוק מעל ראשי החוגגים, מתפוצצים בעוצמה מסביב. תוך דקות ספורות, הפך שדה הריקודים לזירת אימה. הודעות החלו לרוץ מפה לאוזן: "מתקפה", "מחבלים", "לברוח!". הכאוס היה מוחלט. אלפי צעירים, שרק רגע לפני כן רקדו בחופשיות, החלו לרוץ לכל עבר, בניסיון נואש למצוא מחסה או דרך מילוט. ליאל וחבריה מצאו את עצמם בתוך ים של פחד ובהלה. הם רצו, ניסו להימלט מהירי הבלתי פוסק, מהצעקות, מההבנה המצמררת שהם נמצאים תחת מתקפה אכזרית וחסרת תקדים.

הם הצליחו למצוא מחסה במיגונית קטנה, מבנה בטון שנועד להגן מפני ירי רקטות, שהייתה ממוקמת ליד קיבוץ רעים. המיגונית, בדרך כלל מקום מבטחים, הפכה באותם רגעים למלכודת. עשרות אנשים הצטופפו בפנים, חנוקים מפחד, מנסים להבין מה קורה בחוץ, ומקווים שההתקפה תיגמר במהרה. האוויר בפנים היה דחוס, רווי בחרדה. ליאל, למרות הפחד הבלתי נסבל, ניסתה לשמור על קור רוח, כפי שעשתה תמיד. היא ידעה להרגיע, לתמוך, לחזק. בשעה 7:40 בבוקר, מתוך המיגונית הצפופה, היא הצליחה לדבר עם חברתה מהצבא. זו הייתה שיחת טלפון קצרה, קטועה, ששידרה את המצב הקשה, את הפחד, אך גם את התקווה העמומה להינצל. קולה של ליאל, למרות הלחץ, שידר נחישות.

אך התקווה הזו נגוזה במהירות. זמן קצר לאחר מכן, נשמעו קולות ירי וצעקות קרובים יותר. מחבלים, שהגיעו לאזור לאחר שביצעו מעשי טבח נוראיים ביישובי העוטף ובמסיבה עצמה, גילו את המיגונית. עבורם, המיגונית הייתה לא יותר מאשר מטרה. הם החלו לתקוף אותה באכזריות בלתי נתפסת, יורים ללא הפסקה, ומשליכים פצצות RPG על המבנה הקטן. קולות הפיצוצים והיריות מילאו את האוויר בתוך המיגונית. הצעקות, הבכי והתפילות נמהלו בקולות הנשק. היתה זו התקפה חסרת רחמים, שהפכה את המיגונית לבית קברות חי. ליאל, יחד עם רבים מהמסתתרים במקום, נפלה בקרב, במאבק נואש על חייה, ביום כ"ב בתשרי תשפ"ד, השביעי באוקטובר 2023. היא הייתה בת תשע-עשרה בלבד בנופלה, נערה צעירה מלאת חיים, שכל עתידה היה לפניה.

הידיעה על נפילתה של ליאל הכתה במשפחתה, בחבריה ובכל מי שהכיר אותה, כרעם ביום בהיר. הבית בנתניה, שפעם רעש מצחוקה המתגלגל ומהמולה השמחה שלה, שקע באבל עמוק. ההורים, אלה ומיכאל, ואחיה איליה, נותרו עם חלל עצום, עם זיכרונות של ילדה קופצנית ונמרצת, של נערה כריזמטית ושל חיילת מסורה, שכל חייה היו רצף של אור ושמחה. ההבנה שליאל, הילדה שרצתה "לטרוף את העולם", נקטפה בטרם עת, הייתה בלתי נתפסת. הכאב היה חד, צורב, והותיר צלקת עמוקה בלבבות כולם.

היא הובאה למנוחות בבית העלמין הצבאי בנתניה, עיר הולדתה וביתה, בטקס מרגש ועצוב מאין כמוהו. המדים שלבשה, שסימלו את מסירותה למדינה, היו עכשיו עדות אילמת לגבורתה ולמחיר הכבד ששילמה. בהלווייתה, שר הזמר עדן חסון, שאת שיריו ליאל אהבה מאוד. קולו המרטיט מילא את האוויר, והמילים של השירים, שפעם היו חלק מפסקול חייה השמחים, קיבלו פתאום משמעות אחרת, כואבת ועמוקה. זו הייתה מחווה אחרונה של אהבה והערכה למי שהייתה, לילדה שאהבה מוזיקה, ריקודים וחיים.

לאחר נפילתה, הועלתה ליאל מדרגת רב-טוראי לדרגת סמל, הכרה רשמית במסירותה, באחריותה ובתרומתה המשמעותית לצה"ל. הדרגה החדשה עלתה על כתפיה, אומנם בדיעבד, אך שיקפה את מי שהייתה באמת: מנהיגה טבעית, אדם עם תחושת שליחות, ומי שהייתה ראויה לכל הערכה. צה"ל, בהודעתו הרשמית, הביע את צערו העמוק והתחייב להמשיך ללוות את המשפחה, עדות נוספת לכך שזכרה של ליאל ויינשטיין לא יישכח.

המורשת של ליאל, אף שחייה נקטעו באכזריות, ממשיכה להאיר. היא הייתה סמל לשמחת חיים, לנחישות, לאופטימיות ולכוחה של הרוח האנושית. הסיפור שלה הוא לא רק סיפור על אובדן, אלא גם סיפור על חיים מלאים, על אהבה ללא תנאי למשפחה ולחברים, ועל מסירות למדינה. היא הותירה אחריה לא רק כאב, אלא גם השראה. השראה לחיות במלוא עוצמה, לרדוף אחרי חלומות, לא לוותר על האמונות שלך, ולפעול מתוך אהבה ואכפתיות כלפי הסובבים אותך.

החלל שהותירה ליאל הוא עצום ובלתי ניתן למילוי. הוא מורגש בבית המשפחה בנתניה, שם חסרים צחוקה הקופצני ונוכחותה התוססת; הוא מורגש בין חבריה, שאיבדו אחות ויד ימינית; הוא מורגש במטבח של חטיבת האש 215, שם חסרה אחראית המשמרת שחיברה בין כולם והפיצה אופטימיות. אבל יחד עם החלל, צומחת גם תחושה עמוקה של תקומה. סיפורה של ליאל, כמו סיפורם של רבים אחרים שנפלו באותה שבת שחורה, הוא תזכורת לכוחה של הרוח הישראלית, ליכולת לקום מתוך השבר, ולבנות מחדש. גבורתה, שהתבטאה לא רק ברגעי הקרב האחרונים, אלא בכל יום ויום של חייה – באהבתה למשפחה, במסירותה לחברים, בחריצותה בצבא, ובנחישותה לחיות חיים מלאים ומשמעותיים – תישאר מגדלור של גאווה. היא תמשיך להאיר את הדרך, להזכיר לנו את המחיר של החופש, ואת החובה להמשיך ולבנות חברה טובה יותר, חזקה יותר, כזו שליאל ויינשטיין ז"ל הייתה גאה להיות חלק ממנה. זיכרונה יהיה נצור בלבנו לעד, סמל לאור שאינו כבה.