ליאל חיו

בשוהם, יישוב ירוק שבין גבעות ונוף פתוח, במרכז בית חם ומלא חיים, נולד ביום קר של סוף פברואר, בשנת 2001, ילד שימלא את כל החללים באור ובחיוך – ליאל. הוא היה בנם של רוית, אישה שאהבתה לילדים ניכרה בכל תא משפחתון קטן שהפעילה בביתם, ושל משה, איש נדל"ן שראה ערך עליון בקשרים אנושיים ובאמון. ליאל לא היה רק הבן הבכור; הוא היה מעין עוגן רגשי, לב פועם שחיבר את כל בני הבית – את אחיותיו הקטנות, ליהי, נוי ואביה, ואת הוריו – ברשת של אהבה ודאגה הדדית. כשליאל נכנס לחדר, גם אם היה שקט ועניו, נוכחותו מילאה את החלל. חיוכו היה מדבק, אופטימיות זהרה מעיניו, והוא נשא עמו שמחת חיים שהפכה כל רגע בחברתם לחוויה טובה יותר.

כבר בילדותו המוקדמת, ניכרו בליאל תכונות שחרגו מגילו. הוא היה עצמאי באופן מפתיע, עם תחושה פנימית חדה של נכון ולא נכון, כזו שלא הצריכה הסברים מפורטים או גבולות נוקשים מצד הוריו. הם ידעו שהם יכולים לסמוך עליו, ששיקול דעתו ינחה אותו בדרך הנכונה, ושהאחריות שטמונה בו עמוקה מילים. הוא מעולם לא התנשא, תמיד כיבד את הזולת, הקשיב בקשב רב לכל אדם, ולאורך כל הדרך דאג לאחרים לפני שדאג לעצמו. כשאחותו הקטנה רצתה עזרה בשיעורי בית, או כשחבר שיחק במשחק מחשב ולא הצליח לעבור שלב, ליאל היה שם, קשוב וסבלני, מוכן להושיט יד. הוא היה מחובר בכל נימי נפשו למשפחתו, שיחה קצרה בערב עם אמו על אירועי היום, או התייעצות עם אביו על רעיון חדש לבנייה בחצר, היו חלק בלתי נפרד משגרת יומו, עמוקות ומהותיות כמו האוויר שנשם. הוא גדל בבית שבו הדלת הייתה תמיד פתוחה, לילדים, לחברים, לשכנים, ושם ספג את הערכים של נתינה, קהילתיות ומעורבות. כשהיה חוזר מבית הספר "אבני חושן" ולאחר מכן מהישיבה התיכונית "אורט שלהבת שוהם", הבית היה קולט אותו בחיבוק חם של ריחות בישול וצחוק ילדים, ובתוך כל זה, ליאל מצא את השלווה שלו, את מרחב הצמיחה שלו.

הסקרנות הבוערת של ליאל והרצון להבין וללמוד דברים חדשים היו דוחפים אותו לחוויות ולעיסוקים מגוונים. הוא לא הסתפק בידע שרכש בבתי הספר, אלא חיפש תמיד להרחיב את אופקיו בכוחות עצמו. הייתה בו יכולת למידה פנומנלית, כוח רצון חסר פשרות ומוטיבציה פנימית שהניעה אותו להגשים כל מטרה שהציב לעצמו. כך למשל, הוא החליט יום אחד שהוא רוצה לגלוש בים. הוא לא לקח שיעורים מסודרים, אלא צפה בסרטונים, קרא מדריכים, שאל גולשים ותיקים, ובעיקר – ירד לים שוב ושוב, עם גלשן ששאל או שכר, התמודד עם הגלים, נפל, קם, עד שהרגיש את האיזון, את הקצב, את החיבור המיוחד בין האדם לים. הוא אהב את תחושת החול בין אצבעותיו, את מליחות האוויר, את רעש הגלים המתנפצים, ואת הסיפוק העצום שבהצלחה אחרי מאמץ. אהבה אחרת שלו הייתה לבעלי חיים, ובמיוחד לציפורים. הוא למד כיצד לטפל בהן, מתי להאכיל, איך לנקות את הכלוב, כיצד להבחין בין ציוץ של שמחה לציוץ של מצוקה. הוא בנה עבורן מתקנים קטנים בחצר, מחומרים שמצא ומיחזר, וידע להשקיע שעות ארוכות בתכנון ובביצוע, רק כדי לראות אותן מאושרות. הידיים שלו, שבהמשך יחזיקו נשק ויובילו חיילים, היו עדינות ומיומנות גם בבנייה – הוא ידע לתקן כל דבר בבית, לבנות מדפים, להרכיב רהיטים, ולתכנן פתרונות יצירתיים לצרכים שונים, תמיד מתוך מחשבה על הפרטים הקטנים ועל איך לשפר את הסביבה שלו ושל משפחתו. המשפט ששימש לו כמעין מצפן פנימי, כסיסמה שחזר עליה גם לעצמו וגם לסובבים אותו, היה "שכל אחד יהיה הגרסה הטובה ביותר של עצמו". הוא האמין בזה בכל ליבו, וחי את זה בכל רגע, שואף תמיד למצוינות אישית, לא מתוך תחרותיות, אלא מתוך רצון עמוק למימוש עצמי ולתרומה.

כשהגיע לכיתה י"ב, נכנסה לחייו של ליאל אהבה גדולה, כזו שתיחקק בזיכרונו ובזיכרון כולם כסיפור מהאגדות. הוא הכיר את הראל, ומהרגע הראשון היה ברור לשניהם ולכל מי שסביבם, שהם נועדו זה לזו. הם הפכו לבלתי נפרדים, קשר עמוק של חברות, אהבה, הערכה הדדית ותמיכה. הראל הייתה אהבתו הראשונה, והוא היה שלה, יחד רקמו חלומות, שיתפו סודות, ובנו עולם משותף שהיה רק שלהם. הם בילו יחד חמש שנים, שחלפו כמעוף הציפור, חמש השנים היפות ביותר בחייהם, מלאות בצחוק, בשיחות עמוקות ובתוכניות לעתיד. ליאל, שהיה אדם שלם ומדויק בכל מעשיו, היה גם החבר המושלם. הוא ידע לתת מבלי שיתבקש, לחוש מה הראל צריכה עוד לפני שהביעה זאת במילים, לפנק אותה, להעלות את ביטחונה בכל מבט ובכל מילה. המשפחה של הראל התאהבה בו מיד, וגם ליאל מצא בית שני וחם במשפחתה. הוא היה מפרגן, תומך, ונוכחותו העניקה להראל ביטחון ואושר. הם דיברו על חתונה, תכננו את החיים המשותפים שלהם לפרטי פרטים, והראל ידעה שליאל כבר חשב על הטבעת ועל הרגע המרגש שבו יציע לה. הציפייה לעתיד הייתה מתוקה ומרגשת, והם חלמו על חיים שלמים יחד, מבלי להיפרד לרגע.

אך לפני שהתחילו את חייהם המשותפים, עמד בפני ליאל יעד נוסף – הצבא. חלומו היה להתקבל ליחידה מובחרת, ועל כן, לאחר שסיים את לימודיו בתיכון, החליט לדחות את גיוסו בשנה. שנה זו הוקדשה למכינה קדם-צבאית, מכינת "אלישע" השוכנת בנוף ירוק ליד נווה צוף שבבנימין. השנה במכינה הייתה תקופה מכוננת בחייו. שם, מוקף בחברים צעירים עם שאיפות דומות, הוא התגבש, התבגר, ועיצב את דמותו כמנהיג, כחבר, וכאדם בעל עמוד שדרה ערכי ומוסרי. הוא למד להכיר את עצמו לעומק, לבחון את גבולותיו, פיזית ונפשית, ולהבין את משמעות הקהילתיות והאחריות ההדדית. האוויר הצח של בנימין, השיחות העמוקות בלילות עם חבריו, המסעות הרגליים הארוכים בנוף הפראי, והלימודים המעמיקים, כל אלה חיזקו אותו והכינו אותו לאתגרים הבאים.

ב-9 באוגוסט 2020, הגיע הרגע המיוחל. ליאל התגייס לצה"ל, והתגשם חלומו כשהתקבל לסיירת גולני, יחידה ששמה הולך לפניה. אביו, משה, זכר את הרגע שבו ליאל אמר לו "אבא, אני אתגייס לגולני". משה, בתוכו, לא רצה שבנו ילך ליחידה כזו תובענית, אך הוא ידע שאין דרך לעצור את ליאל, שברגע שהציב לעצמו מטרה, הוא ילך אליה בכל הכוח. וכך היה. ליאל עבר את הגיבוש הקשה, ומיד התקשר לאביו, קולו נרגש: "אבא, יש לי משהו להודיע לך, אני בסיירת". ההכשרה בסיירת גולני הייתה מאתגרת ואינטנסיבית, אך ליאל, עם כוח הרצון והמוטיבציה הבלתי נלאית שלו, סיים אותה בהצטיינות. הוא שירת כ"נגביסט חוד", תפקיד קדמי ותובעני, הדורש אומץ לב, כושר פיזי יוצא דופן וקור רוח תחת אש. הוא היה זה שרץ ראשון, נושא את המקלע הכבד, פורץ דרך תחת אש, תמיד בחוד הכוח, מוביל את חבריו קדימה. חבריו לסיירת ידעו שאפשר לסמוך עליו בעיניים עצומות.

לאחר תקופה כלוחם, יצא ליאל לקורס מפקדי כיתות, צעד טבעי עבור מי שנועד להנהיג. הוא סיים את הקורס בהצלחה ומונה לתפקיד סמל מחלקה. בתפקיד זה פיקד על חיילים שהיו איתו במסלול, כאלה שהכיר היטב, אך מעולם לא התנשא עליהם. הוא נשאר צנוע, קשוב, וראה בהם קודם כל בני אדם, ורק אחר כך פקודים. הוא היה הלוחם שכולם סמכו עליו, תמיד הראשון לעזור, לדאוג לכולם, להושיט יד. הוא היה זה שהסתער ראשון, לא רק פיזית בשטח, אלא גם נפשית, לוקח אחריות, סופג את הקשיים, ומגן על חייליו. המילים "אני והחיילים בסדר גמור", שיופיעו שוב בהמשך דרכו, היו כבר אז חלק מהאני מאמין שלו.

לאחר תקופה של קו ואימון, שבה צבר ניסיון פיקודי משמעותי, יצא ליאל לקורס קצינים. זו הייתה שאיפה נוספת שהגשים, והוא סיים גם את הקורס הזה בהצלחה יתרה. אביו, משה, זכר שיחה משמעותית שהייתה ביניהם לאחר הקורס. "ליאל", אמר לו אביו, "אתה עומד עכשיו להיות קצין של החיילים שלך. אתה יודע מה זה? אתה תהיה גם אבא שלהם, גם אימא, גם פסיכולוג". ליאל, בביטחונו השקט, השיב: "אבא, אני אעשה אותם לוחמים". הוא הבין את גודל האחריות, את המשמעות של להוביל אנשים צעירים, לעצב אותם, להכין אותם למשימות הקשות ביותר. הוא שובץ להיות מפקד טירונים בבא"ח (בסיס אימונים חטיבתי) גולני, בגדוד 51. כאן, בתפקיד מפקד מחלקה, באה לידי ביטוי כל מה שלמד, כל מה שהיה. הוא הפך למודל לחיקוי עבור חייליו, כל לוחם רצה להיות כמותו – נחוש, ערכי, אמיץ, אך גם אנושי, רגיש ודואג. ליאל לא ויתר על אף חייל, הוא ראה בכל אחד פוטנציאל, חיפש את החוזקות הייחודיות של כל אחד מהם וליטש אותן. הוא האמין בהם, דחף אותם קדימה, והוביל את המחלקה שלו להצלחה ולמצוינות. בתום ההכשרה, זכתה המחלקה שלו בהצטיינות, וליאל עצמו קיבל אות קצין מצטיין – הוכחה נוספת לאיכותו הבלתי מתפשרת כמפקד וכאדם. "בינוניות לא הייתה חלק מאוצר המילים שלך", אמרו עליו, "תמיד שאפת לגבוה ביותר, לטוב ביותר – בכל משימה שעמדה לנגד עיניך".

חייו של ליאל זרמו במסלול ברור של עשייה, הגשמה ואהבה, עד לאותו בוקר שבת ארור. שבת כ"ב בתשרי, שמחת תורה תשפ"ד, 7 באוקטובר 2023. הבוקר החל כעוד שבת רגילה ושלבה ביישוב שוהם. ליאל היה בביתו, והתעורר לתפילות החג בבית הכנסת המקומי. הוא זכה בכבוד להיות "חתן תורה", תפקיד שמסמל קשר עמוק למסורת ולקהילה, רגע של התעלות ושמחה. אבל השמחה נקטעה באחת. בסביבות שש וחצי בבוקר, החלו להגיע הידיעות הראשונות, המצמררות, על מתקפת פתע חסרת תקדים של ארגון הטרור חמאס. קולות האזעקה נשמעו, רקטות שוגרו ללא הרף מרצועת עזה, ואיתן הגיעו דיווחים על חדירת אלפי מחבלים – יבשתית, ימית ואווירית – לתוך יישובי עוטף עזה, לשדרות, אופקים, נתיבות, למסיבת הטבע ליד רעים ונירים, לבסיסי צה"ל ולכבישים. המחבלים רצחו באכזריות מאות אזרחים, חטפו מאות ישראלים, והחריבו ובזזו בתים ורכוש. מאות חיילים, שוטרים ואנשי כוחות הביטחון נפלו בקרב. בבוקר זה, המציאות השתנתה ללא הכר, ומלחמה נפתחה.

ליאל, שעד לפני רגע היה שקוע בתפילה ובשמחת החג, הבין מיד את חומרת המצב. הוא לא היסס לרגע. מיהר להתארגן, נפרד לשלום מבני משפחתו הדואגים, ונסע במהירות לבא"ח גולני, בסיס האימונים שלו. כבר למחרת, נסעה הפלוגה שלו לכיסופים, יישוב הסמוך לגבול רצועת עזה. במשך השבועיים הראשונים של המלחמה, הם עסקו בשמירות ובסיורים לאורך הגבול, בעיניים פקוחות, באוזניים קשובות, בהמתנה מורטת עצבים לפקודה לתמרון הקרקעי. המתח היה באוויר, הציפייה כבדה, והדאגה לחברים, למשפחות, לכלל ישראל, מילאה את ליבם. ליאל המשיך לדאוג לחייליו, לוודא שהם אוכלים, ישנים, ושומרים על מורל גבוה, גם כשהוא עצמו היה שחוק מעייפות ודאגה. הוא הקפיד לשמור על קשר עם משפחתו, ובהודעות ששלח, תמיד דאג להזכיר גם את מצבם של חייליו, "אני והחיילים בסדר גמור", הייתה תשובתו הקבועה, מילים שנועדו להרגיע, אך גם לשקף את אחריותו הבלתי מתפשרת.

לאחר שבועיים אינטנסיביים של המתנה ופעילות הגנתית, קיבלו החיילים הפוגה קצרה של יום אחד, הזדמנות יקרה מפז להיפגש עם משפחותיהם, לחבק, לשאוב כוח, ולהיפרד, מבלי לדעת שזו תהיה פרידה אחרונה עבור רבים. ליאל נפגש עם הוריו, אחיותיו והראל, העניק להם את חיוכו הרחב והמרגיע, וספג מהם את החום והאהבה שכה היה זקוק להם. הוא שב לפלוגה, ומיד עם שובם, נכנסה הפלוגה לעזה, אל לב התופת. בהחלטה אסטרטגית של מפקד הגדוד, סופחה הפלוגה לגדוד שריון, ויחדיו פעלו במשימות של טיהור בתים בצפון הרצועה, ובמיוחד בשכונת סג'עייה המורכבת והעוינת.

בתוך מוראות הקרב, תחת אש בלתי פוסקת ובסביבה עוינת, ליאל המשיך להפגין את תכונותיו הבולטות: אחריות, דאגה לזולת ותושייה יוצאת דופן. הוא היה מודל של קור רוח, מנהיג אמיתי שמשרה ביטחון על פקודיו. גם בעומק הלחימה, הוא הקפיד לשמור על קשר עם משפחתו, לשלוח הודעות קצרות ומרגיעות, ובהן, כפי שעשה תמיד, דאג להזכיר את חייליו, כאילו הם חלק בלתי נפרד מליבו ומשפחתו.

ביום שלישי, 12 בדצמבר 2023, כ"ט בכסלו תשפ"ד, התחולל הרגע ששינה את הכול. כשעתיים לפני כן, ליאל שוחח בטלפון בפעם האחרונה עם אביו ואחיותיו. שיחה שהייתה נדמה כרגילה, שיחה של דאגה ואהבה, מילים אחרונות שלא ידעו שהן כאלה. הוא נכנס עם יחידתו לשכונת סג'עייה, אל סמטאותיה הצרות ובתיה ההרוסים, במטרה לטהר מבנים ממחבלים ומתשתיות טרור. בשעה ארבע אחר הצהריים, הגיע ליאל יחד עם שלושה לוחמים נוספים למבנה ספציפי, שכבר אותר בו פיר של מנהרה – סימן ברור לנוכחות אויב. הרגע היה מתוח, הסכנה מוחשית. ליאל, בהפגנת אומץ וגבורה עילאית, קיבל החלטה שחקקה את דמותו כגיבור. הוא נכנס ראשון לבית, בקור רוח מוחלט, ללא שמץ של פחד או לחץ על פניו. מילותיו, שנאמרו מתוך עומק ליבו והאמונה הבלתי מעורערת שלו בחייליו ובשליחותו, היו: "אם נגזר על מישהו להיהרג, מוטב שלא יהיו אלו חייליו". הוא הקרין ביטחון ואמונה, וצעד אל הלא נודע, אל הסכנה, כדי להגן על פקודיו. ברגע שנכנס לבית, נורה לעברו טיל RPG. הטיל לא התפוצץ במלוא עוצמתו, אך ההדף העצום שנוצר ממנו פגע בליאל באורח אנוש. הוא נהרג במקום, בן עשרים ושתיים בלבד. סגן ליאל חיו, מפקד מחלקה בגדוד 51 שבחטיבת גולני, נפל בקרב בצפון רצועת עזה.

הידיעה על נפילתו הכתה במשפחתו ובכל קהילת שוהם כרעם ביום בהיר, והותירה חלל עצום שנפער בלבבות כולם. ליאל הובא למנוחות בבית העלמין הצבאי בהר הרצל בירושלים, בטקס מרגש ועצוב, כשהוא מותיר אחריו הורים כואבים, שלוש אחיות אהובות, ובת זוג שבורת לב, הראל, שחלומותיהם המשותפים נגוזו ברגע. לאחר נפילתו, הועלה ליאל לדרגת סרן, הכרה נוספת בגבורתו ובמסירותו.

האבל היה כבד מנשוא, אך מתוך השבר החל לצמוח זיכרון, רצון להנציח את דמותו הייחודית של ליאל. אביו, משה, ספד לו במילים כנות וכואבות, שביטאו את חוסר האונים מול אובדן כזה: "מכינים אותנו מאז שאנחנו ילדים – הכנה ללידה, לבית ספר, לגן, לצבא, אבל הכנה לזה אף אחד לא מכין. צריך ללמוד את זה תוך כדי תנועה, וזה קשה". הוא נזכר ברגעים משמעותיים בחייו של ליאל, בנחישותו, ביציאתו לסיירת ובקורס הקצינים, ובשיחה ההיא שבה ליאל הבטיח לו "אבא, אני אעשה אותם לוחמים". במילים אלו, נתגלמה כל תמצית אישיותו של ליאל – מחויבות עמוקה, אהבה לחייליו, ונחישות להפוך אותם לטובים ביותר.

אחותו, נוי, ביטאה את ההערצה העצומה שחשו כלפי אחיה: "ליאל היקר שלנו, אנחנו מעריצות אותך. תמיד דאגת לכולם, תמיד ראית את הטוב בכל סיטואציה. לא חזרת הביתה משבעה באוקטובר ולא שמענו תלונה אחת ממך. תמיד כששאלנו מה שלומך ענית 'אני והחיילים בסדר גמור'. כל כך חיכינו לחתונה שלך ושל הראל, היו לך כל כך הרבה חלומות". מילותיה שיקפו את הגישה החיובית והאופטימית של ליאל, גם בתוך התופת, ואת דאגתו האינסופית לסובבים אותו, תמיד בראש ובראשונה לחייליו.

הראל, בת זוגו, כתבה מילים נוגעות ללב, שציירו תמונה של אהבה עמוקה ובלתי נתפסת: "כל מי שמכיר אותי יודע שאין הראל בלי ליאל... תמיד ידעתי שאקבל תגובה מתלהבת של 'ליאל – גבר אמיתי'". היא תיארה את הקשר הייחודי שלהם, "סיפור מהאגדות", את היותו "החבר המושלם" – זה שידע לתת מבלי שיתבקש, לחוש את צרכיה, לפנק, להעלות את ביטחונה. "ליאל תכנן להציע לי נישואים וכבר ידע עם איזה טבעת. כל כך רצינו להתחיל את החיים המשותפים שלנו ולא להיפרד לרגע. אבל נפרדנו בלי לבחור להיפרד וזה לא פייר". מילותיה של הראל הדהדו את הכאב של חלומות שנגוזו, של אהבה שנקטעה באכזריות, ושל עתיד שלם שנגנז.

לזכרו של ליאל, ולמען המשך דרכו וערכיו, הוקמה עמותה מיוחדת בשם "בדרך שלו". העמותה פועלת להנצחתו בדרכים רבות ומגוונות, המשקפות את עומק אישיותו. בין הפעילויות: כתיבת ספר תורה, קיום שיעורי תורה לעילוי נשמתו (אך ללא הטפה דתית, אלא כביטוי לחיבורו למורשת ולערכים), והקמת מצפה במכינת "אלישע" – המקום שבו התגבש והתעצב כלוחם וכמנהיג. העמותה גם עוסקת בחלוקת פרחים ויין לשבת, חלוקת משלוחי מנות לפצועי מלחמה, וכן חלוקת מדבקות הנושאות משפטים המאפיינים את ליאל: "חיוך שאומר הכול", "תהיו שמחים ותשמחו את הסובבים", "מה שאתה עושה – תעשה עד הסוף וכמו שצריך", "מה שעושה לך טוב תעשה גם לאחרים", והמוטו המפורסם שלו: "שכל אחד יהיה הגרסה הכי טובה של עצמו". משפטים אלו לא היו רק סיסמאות עבור ליאל; הם היו דרך חיים, פילוסופיה שלמה שעל פיה פעל וחי.

בחודש יוני 2024, ערכה העמותה טורניר כדורסל בשיתוף פעולה עם אליצור פתח תקווה, לזכרו של ליאל, שאהב ספורט וחיבורים אנושיים. מתפללי בית הכנסת "זכור לאברהם" שבשוהם, שבו גדל והתחנך, הקדישו לזכרו שיר שכתבו יוסי מלכה ודורון רוקח, "ליאל גיבור ישראל", שניתן להאזנה באתר יוטיוב. השיר, במילותיו הכנות, מתאר את הכאב ואת הגבורה: "השמש לא זרחה, האדמה השמיעה גניחה / הברק בנו היכה, ליקירנו עורכים הנצחה / תמיד היית ראשון למשימות, מבצע אותן בשלמות / נלחם כארי בשביל עם ישראל, לוחם כארז ליאל". מילים אלו, על אף שנושאות נימה פיוטית, מדגישות את האומץ, הנחישות והמסירות שלו לעמו ולחבריו, גבורה שנבעה מתוך אנושיות עמוקה ובחירה מודעת להגן על היקר לו מכל. לזכרו, הוקמו גם עמוד אינסטגרם - remember_liel_hayo, ואתר אינטרנט ייעודי - Lielhayo.org.il, המהווים מרחב וירטואלי לזיכרון, לשיתוף ולשמירת מורשתו לדורות הבאים.

ליאל חיו, סרן בחטיבת גולני, היה מפקד אגדי, אדם של ערכים, צנוע, חדור מטרה ומלא מוטיבציה. הוא לא היה רק לוחם, אלא אדם שהאיר את סביבתו, שהשפיע על כל מי שפגש, שהיה "הגרסה הטובה ביותר של עצמו" והיווה השראה לאחרים לעשות כן. הוא נפל כגיבור, כשבחר להגן על חייליו, על ביתו, על עמו, ובהקרבתו הותיר חותם בל יימחה. סיפורו של ליאל הוא סיפור של אומץ, של אהבה, של חברות ושל מחויבות עמוקה. הוא סיפור על צעיר ישראלי, שגדל בבית חם, חלם, אהב, והגשים, וברגע האמת עמד איתן מול הסכנה, בבחינת מגן אנושי. זכרו של ליאל חיו, ימשיך להיות לפיד של תקומה וגאווה, וסיפור חייו, על כל פרטיו הקטנים והגדולים, יישמר בליבנו לעד.