לידור יוסף קרואני

מעטים הם הסיפורים הנשזרים כל כך בחוטי הארץ הזו, בנופיה, באנשיה, בערכיה – סיפורים שמתחילים בצניעות של מושב בדרום, ממשיכים אל הים האדום וצוקי אילת, ומשם אל שדות הקרב המהדהדים של עזה. סיפורו של לידור יוסף קרואני ז"ל הוא אחד כזה, ארוג בבד החיים הישראליים, גדוש בצחוק, בחברות, באהבה עמוקה למקום ולזולת, ובגבורה שקטה שצמחה מתוך כל אלה.

ביום י"ד באייר של שנת תש"ס, 19 במאי 2000, נולד לידור יוסף באשקלון, ילד שלישי למשפחת קרואני, אח קטן לליהיא וליאור. את שנות חייו הראשונות בילה במושב מבקיעים, פיסת אדמה חקלאית ירוקה ועשירה בלב עוטף עזה, מקום שבו האדמה היא לא רק מחייה אלא גם דרך חיים, שבו השמש צובעת את השדות בזהב ושבו ריח הפרדסים נישא ברוח. בביתם של נילי וצביקה, מצא לידור הקטן עולם של חום ומשפחתיות, ספוג בערכים של תורה ואהבת הארץ, שהשתלבו בטבעיות עם חיי היום-יום הפשוטים והעמוקים של המושב. אמו, נילי, הייתה יועצת חינוכית בתיכון, אישה בעלת לב רחב ואוזן קשבת, ואביו, צביקה, עובד מסור במועצה האזורית חבל אילות, אדם של עבודה ושל חיבור עמוק לאדמה. בין שדות הכותנה והפלחה, תחת השמיים הכחולים העצומים, נרקמו ימיו הראשונים של לידור. הוא למד להרגיש את האדמה תחת כפות רגליו היחפות, להריח את הבוץ אחרי גשם, לשמוע את ציוץ הציפורים עם שחר. סבתותיו, אהובה ויונה, וסבו חיים, היוו עוגנים נוספים בנוף ילדותו, סיפרו סיפורים, לימדו על מסורת ועל שורשים, והעניקו לו את תחושת השייכות העמוקה למקום ולעם.

כאשר מלאו לו חמש שנים, בשנת 2005, חווה לידור הקטן יחד עם משפחתו מהלך מטלטל – עקירתם ממושב מבקיעים בעקבות ההתנתקות מגוש קטיף. זו לא הייתה רק מעבר דירה, אלא עקירה משורשים, שינוי דרמטי בנוף חייו. המשפחה, עמוסת זיכרונות וכאב, מצאה את דרכה אל אילת, עיר קצה תוססת השוכנת בין הרי אדום לים סוף, עיר של שמש נצחית ורוח מדברית. המעבר מהירוק של המושב אל הצהוב-אדום של המדבר והכחול העמוק של הים היה חד, אך משפחת קרואני ידעה להשתרש מחדש. אילת הפכה לביתו של לידור, שם גדל והתחנך, קלט את קסמה הייחודי, את האנשים המגוונים ואת תחושת החופש שהעיר מציעה. בבית הספר הממלכתי-דתי "ימין הרצוג" החל את לימודיו, ומשם המשיך לישיבה התיכונית "צביה" בעיר, מוסדות שבהם המשיך לספוג את ערכי התורה, העם והארץ, אך הפעם בתוך מסגרת עיר פתוחה ורב-תרבותית.

לידור הצעיר באילת היה ילד עם חיוך שובה לב, כזה שמיד נדלק וחשף גומות חן עמוקות. עיניו הטובות שיקפו נשמה פתוחה, כנה ורחבת לב. הוא היה "הדבק" של החבורה, מעין כוח משיכה בלתי מוסבר שחיבר בין כולם. לא הייתה לו סבלנות לריבים או לבידוד חברתי; הוא האמין בכל ליבו בחיבור בין אנשים שונים, וניסח זאת במילותיו שלו: "כל אחד זה צבע אחר, כל אחד מכניס משהו אחר." הוא דאג תמיד שאף חבר לא יישאר בחוץ, שתמיד יהיה מקום לכולם, והעדיף פעם אחר פעם את טובת הכלל על פני טובתו האישית. הוא היה עניו וצנוע, כמעט נרתע מלדבר על עצמו או על הישגיו, אך במקביל, לא היסס להשמיע את דעותיו, גם אם היו שונות מאלה של הסובבים אותו. הייתה בו יושרה פנימית שאפשרה לו לעמוד על שלו בכבוד, בלי להתנשא ובלי להתפשר על האמת שלו.

את שעות הפנאי שלו בילה לידור באהבה גדולה לטבע הארצישראלי, כשהוא חוקר את שביליו ונופיו. אילת סיפקה לו מגרש משחקים עצום – הרי אדום הפראיים, המדבר האינסופי, חופי הים האדום הצלולים. הוא אהב לטייל ברגל, להרגיש את האבנים תחת מגפיו, את החול החם בין אצבעותיו, את הרוח המדברית מלטפת את פניו. אך יותר מכל, אהב את תחושת החופש וההתמזגות עם הסביבה על גב האופנוע שלו. רכיבה על האופנוע הייתה עבורו פתח לעולם שלם של חושים: רעש המנוע הרועם, משב הרוח בפנים, הריחות המשתנים של המדבר והים, והתחושה של אחיזה מלאה בכביש ובחיים. הוא היה רוכב שעות ארוכות, לבד או עם חברים, עוצר בנקודות תצפית נסתרות המשקיפות על המפרץ הכחול או על הרי אדום המחורצים, פותח תרמוס של קפה שחור מהביל, ולפעמים גם כוסית עראק צוננת או בירה "גולדסטאר" – הבירה האהובה עליו – ומשוחח שעות ארוכות על החיים, על תוכניות, על משמעות. הרגעים האלה, תחת שמי המדבר זרועי הכוכבים, עם חברים קרובים, היו עבורו תמצית האושר.

מעבר לבילויים, לידור היה פעיל בתנועת הנוער "בני עקיבא". הוא לא היה שם רק חניך, אלא מדריך נערץ, כזה שחניכיו ראו בו "המלך של הסניף." הוא הצליח להעביר את הערכים של אהבת הארץ והעם דרך פעילויות יצירתיות, שיחות עומק, ובעיקר – דרך הדוגמה האישית שלו. הילדים נמשכו אל החיוך הכובש שלו, אל העיניים הטובות, ואל היכולת שלו לראות כל אחד ואחד מהם. הוא הקדיש מזמנו גם להתנדבות בגרעין התורני "אל עמי" באילת, שם תרם לקהילה והיה חלק ממארג חברתי של עשייה וחסד. לאחר סיום לימודיו התיכוניים, היה לידור בין תלמידיה הראשונים של ישיבת "באר התחיה" בבאר שבע, שם העמיק את לימודיו, וחי בגרעין תורני, מקום שבו השילוב בין תורה, עבודה, וחיבור לחברה היה מהותי. הוא ספג את הרוח של המקום, את האמונה בכוחה של תורה לבנות חברה צודקת וערכית, ואת החשיבות של עשייה מעשית למען הכלל.

כשהגיע זמנו להתגייס לצה"ל, היה ברור ללידור שהוא יבחר בתפקיד משמעותי, כזה שיאפשר לו לתרום באופן ממשי לביטחון המדינה. הוא התגייס לחיל ההנדסה הקרבית, חיל שדורש אומץ, מקצועיות ויכולת התמודדות עם אתגרים מורכבים. הוא שירת בבסיס רעים, בלב עוטף עזה, אותו אזור שבו נולד וחווה את שנותיו הראשונות. גם במסגרת הצבאית, לידור חתר לעשות הכול בצורה הטובה ביותר, הוא חיפש אתגרים ומשמעות בכל משימה, קטנה כגדולה. הוא לא הסתפק במינימום הנדרש, אלא תמיד שאף למצוינות, לתרום מעצמו מעבר למצופה. חבריו למחלקה ולצוות ראו בו עמוד תווך, מישהו שאפשר לסמוך עליו בעיניים עצומות, שעם חיוך יכול להקל על כל קושי ולעודד בכל רגע.

במהלך מבצע "שומר החומות" במאי 2021, כששירת במחנה רעים, פגש לידור את רחלי. מפגש מקרי בבסיס, בתוך עשן המבצע ומתח הלחימה, הפך לסיפור אהבה שהיה עתיד לשנות את חייו. הם התאהבו ממבט ראשון, קסם הדדי שהתלקח ברגע. רחלי ראתה בו בחור יפה תואר, בוגר, ערכי, ומיד חשה שהוא מיוחד. "אי אפשר שלא," כתבה לימים. "בחור כל כך יפה, כל כך בוגר, כל כך ערכי, ישר רואים עליו שהוא מיוחד. כל כך שמחתי להיות זאת שזכתה בו." במשך שנתיים וחצי הם בנו יחד זוגיות מיוחדת במינה, זוגיות של אהבה גדולה, כבוד הדדי, צחוקים משותפים וחלומות לעתיד. הם היו בלתי נפרדים, מטיילים יחד בארץ, יושבים מול נופי המדבר המרהיבים, מתכננים את חייהם המשותפים. רחלי הרגישה שהיא חיה חלום, והתפעלה מלידור בכל יום מחדש: "במהלך כל הזמן שלנו ביחד הסתכלתי עליו בפליאה, לא הצלחתי להבין איך בן אדם יכול להיות כזה מושלם." הוא היה בשבילה מגדלור של טוב לב, יושרה וצניעות, אדם שהאיר את עולמה.

לאחר שחרורו מהצבא, תכנן לידור את צעדיו הבאים בחיים האזרחיים. הוא התקבל ללימודי הנדסאי בניין במכללת ספיר, הסמוכה לשדרות, ובכך סגר מעגל, חוזר לאזור שבו נולד. הוא ראה בעבודת הבינוי שליחות, דרך לבנות את הארץ באופן פיזי, לחבר בין אנשים ובין מקומות, בדיוק כפי שהאמין בחיבור בין אנשים. הלימודים היו אמורים להתחיל בתחילת 2024, ובינתיים, הוא עבד בעבודות מזדמנות, חסך כסף, ונהנה מהחופש היחסי של התקופה שבין הצבא ללימודים. הוא המשיך לטייל, לרכוב על האופנוע, לבלות עם רחלי וחברים, ליהנות מכל חוויה שהחיים זימנו לו, כאילו רצה "לבלוע הכול", כפי שאמו תיארה. הוא היה בתקופה של פריחה, של תכנון, של אופטימיות זהירה, עם חיוכו הכובש וגומות החן שהעידו על שמחת חיים פשוטה ואמיתית.

ואז הגיע אותו בוקר ארור, שבת כ"ב בתשרי, שמחת תורה תשפ"ד, 7 באוקטובר 2023. בשעה שש וחצי בבוקר, פרצה מתקפת הפתע הרצחנית של ארגון הטרור חמאס. קולות האזעקות העזות, ירי הטילים המאסיבי מרצועת עזה, ועד מהרה – חדירת אלפי מחבלים יבשתית, ימית ואווירית, שהחלו במסע רצחני ביישובי עוטף עזה, בשדרות, אופקים ונתיבות, בקרב מבלי מסיבת הטבע ליד רעים ונירים, בבסיסי צה"ל ועל צירי התנועה. לידור, שרק כמה שנים קודם לכן שירת בעוטף עזה, נאלץ לצפות בחדשות המזעזעות, לחוש את כאב הבית בו גדל, את הפגיעה באדמה שכה אהב.

באותם ימים ראשונים של המלחמה, לידור היה מאושפז בבית חולים. התקף אלרגיה חריף פגע בו, והרופאים אף העניקו לו פטור ממילואים. עבור אדם אחר, זו הייתה יכולה להיות סיבה לגיטימית להישאר בבית, להחלים, לחכות שהסערה תחלוף. אך לידור לא היה אדם אחר. הוא לא יכול היה לשאת את המחשבה שהוא נשאר מאחור בזמן שחבריו וארצו זקוקים לו. "אתה דחית את כל הפינוקים, לא היית מפונק, רדפת אחרי החיים," ספדה לו אמו. הוא התעקש, בנחישות שקטה אך בלתי מתפשרת, להתגייס. הוא לא ויתר על הרצון שלו להגן על האדמה שעליה גדל, על האנשים שאהב, על הערכים שהנחו את חייו. האמונה בחיבור בין אנשים, ההעדפה של טובת הכלל, אהבת הארץ – כל אלה התנקזו לרגע ההחלטה הזה. ב-15 באוקטובר 2023, למרות מצבו הרפואי, הוא התייצב למילואים, לוחם בגדוד הנדסה 8163, פיקוד הדרום, ושב אל המקום שבו שירת, אל העוטף, אל קו האש. גם כשהאלרגיה חזרה ותקפה אותו שוב במהלך הלחימה, הוא לא עצר. הוא המשיך להילחם בעזה בגבורה, עם חיוכו הכובש ועיניו הטובות, ממוקד במשימה, מונע מאהבה עמוקה.

ב-17 בדצמבר 2023, יום חמישי בטבת תשפ"ד, יצא לידור יוסף קרואני למשימה נוספת בצפון רצועת עזה, משימה קריטית של חשיפת פיר במנהרת טרור. משימות הנדסה קרבית בעומק שטח האויב הן מסוכנות ומורכבות, ולידור, כלוחם ומ"כ בהנדסה קרבית, ידע זאת היטב. הוא פעל במקצועיות ובאומץ לב, חלק מצוות שפועל בתוככי אדמה זרה, בין הסמטאות הצרות והמבנים ההרוסים, שם כל צעד טומן בחובו סכנה. בתוך המנהרה הספציפית הזו, ימים ספורים קודם לכן, אותרו וחולצו גופותיהם של חללי צה"ל עדן זכריה וזיו דדו ז"ל, עובדה שהוסיפה למשימה ממד של קדושה וכאב. לידור וחבריו עבדו תחת מתח עצום, כל תנועה מדודה, כל מבט חד, כשהם יודעים שהם נעים בשטח עוין, בין עשרות אלפי איומים. הם חשפו את הפיר, ביצעו את משימתם באומץ לב ובנחישות.

לקראת תום המשימה, כאשר לידור וצוותו היו בדרכם החוצה, בתוך רכב ההאמר הממוגן, אירע הנורא מכל. טיל נ"ט, נ"ט קטלני, שוגר לעברם ופגע ברכב. בתוך רגע אחד, עולם שלם נעצר. לידור יוסף קרואני נהרג במקום. בן עשרים ושלוש בלבד היה בנופלו. קול נפץ הטיל הדהד בין הבתים ההרוסים, אך קול חיוכו של לידור נדם.

במהלך חייו הקצרים, אך עתירי המשמעות, לידור נגע בכל כך הרבה לבבות. נפילתו הותירה חלל עצום, כאב בלתי נתפס בקרב משפחתו – הוריו נילי וצביקה, אחיותיו ליהיא וליאור, אחייניו הילל ויהל, סבתותיו וסבו, ובת זוגו רחלי. הוא הובא למנוחות בבית העלמין הצבאי באילת, אל מול הרי אדום והים האדום שכה אהב, במקום שבו בחר לחיות ולבנות את עתידו.

ההלם והכאב היו עמוקים, אך גם האור שהשאיר אחריו לידור היה חזק. אמו, נילי, ספדה לו במילים קורעות לב, אך גם מלאות גאווה: "בלתי נתפס שאתה אינך. היית כל כך אהוב ועטוף ומלא חברים. בן זקונים שלי, מפונק מכל הבחינות. אבל אתה דחית את כל הפינוקים, לא היית מפונק, רדפת אחרי החיים, אהבת לטייל בארץ ישראל, רצית לבלוע הכול. גם בצבא לחמת בגבורה מתוך ציונות ואהבת הארץ. היית עניו, לא ביקשת הרבה לעצמך, הוספת כל כך הרבה אור בחיים שלנו." דבריה של נילי שרטטו את דיוקנו של לידור במלוא הדרו – אהבת החיים, הצניעות, הגבורה השקטה, והאור שזרח ממנו.

רחלי, בת זוגו, כתבה מילים שנוגעות בנימי הנפש העמוקים ביותר, מילים שביטאו אהבה עזה וכאב שאין לו סוף: "מהמבט הראשון התאהבתי בו כי אי אפשר שלא. בחור כל כך יפה, כל כך בוגר, כל כך ערכי, ישר רואים עליו שהוא מיוחד. כל כך שמחתי להיות זאת שזכתה בו. היינו ביחד שנתיים וחצי שהיו חלום. תמיד ידעתי שזה טוב מכדי להיות אמיתי. במהלך כל הזמן שלנו ביחד הסתכלתי עליו בפליאה, לא הצלחתי להבין איך בן אדם יכול להיות כזה מושלם, ועכשיו אני הבנתי שהוא פשוט מלאך שנשלח אלינו לתקופה קצרה ללמד אותנו שיעור. אני עדיין מחכה שניפגש שוב, שיחייך לי את החיוך הענק והיפה שלו וייתן לי חיבוק חזק ויגיד לי שזהו, עכשיו הוא לצידי תמיד. אהוב שלי, בבקשה תמשיך ללוות אותי בכל צעד שאלך, ואני מבטיחה לעצמי שאאמץ תכונות אופי שלך שישפרו אותי כבן אדם וילכו איתי לעד." מילותיה של רחלי, מלאות תקווה וכאב, הבטיחו את המשך דרכו של לידור בליבה, דרך אימוץ תכונותיו והנצחת רוחו.

הקהילה, המשפחה והחברים לא יכלו להרפות מהזיכרון של לידור. במלאת שבוע לנפילתו, ב-25 בדצמבר 2023, נערכה צעדה מרגשת מביתו באילת אל בית העלמין, צעדה של מאות אנשים שבאו לחלוק לו כבוד אחרון. לצעדה התלוותה שיירת אופנועים וקטנועים, מחווה מרגשת לאהבתו הגדולה לכביש הפתוח ולתחושת החופש שברכיבה. שאגת המנועים לוותה בדממה כואבת, סמל לחיים שנגדעו בטרם עת. בבית הספר התיכון "בגין" באילת, שם עבדה אמו נילי, ערכו נטיעות של עצי זית לזכר נופלי מלחמת "חרבות ברזל", וביניהם גם לזכרו של לידור. עצי הזית, סמל לשלום, לשורשים ולחיים, נטעו באדמה שהייתה כה יקרה לו, עדות חיה למורשתו.

אולפנת "צביה חפץ חיים" הקדישה לזכרו פרק מרגש בפרויקט "לגעת באור שלהם", תחת הכותרת "הצבע שלך חסר". הכותרת הזו התחברה באופן מדויק לאמירתו של לידור על כך ש"כל אחד זה צבע אחר, כל אחד מכניס משהו אחר", והדגישה את החלל העצום שהותיר אחריו. הוא הונצח גם בפרויקט "אושפיזין של גיבורים", בכרזות לסוכה שנשאו את משפטו המפורסם, בתוספת הכאב: "כל אחד זה צבע אחר, כל אחד מכניס משהו אחר. והצבע שלך חסר אחי". אפילו חברת "גולדסטאר", הבירה האהובה עליו, הוציאה מהדורה מיוחדת של בירה עם מדבקות הנושאות את הכיתוב "לזכרו של לידור יוסף קרואני ז"ל", מחווה קטנה ונוגעת ללב לזכר איש צעיר שאהב את החיים ונהנה מהם בכל רמ"ח איבריו.

חברו הקרוב, בניה המדדי, כתב והלחין שיר מרגש לזכרו בשם "הלכת לכמה ימים", שיר שביטא את הכאב העמוק ואת תחושת ההחמצה, אך גם את האור שהמשיך לידור להפיץ גם לאחר מותו. מילות השיר, "איך שוב אני רוצה לראות אותך ולהיות קרוב עכשיו / קרוב ככל שאפשר / להתמלא לגדול / אז אולי אתה לא תגדל אך הצמחת את כולם / האור שלך זוהר מאיר באפלה / מגדלור גדול שמאיר באמצע המדבר / מאיר באמצע המדבר," תיארו את לידור כמגדלור של תקווה ואור, אדם שגם במותו ממשיך להאיר את דרכם של הסובבים אותו.

לידור יוסף קרואני ז"ל, בן 23 בלבד בנופלו, השאיר אחריו לא רק כאב וגעגוע, אלא גם מורשת חיה של אהבת אדם, אהבת הארץ, צניעות, אומץ לב ונחישות. הוא היה לוחם בנשמתו, לא רק בשדה הקרב אלא גם בחייו. הוא נאבק על הערכים שהאמין בהם, על החיבור בין אנשים, על הטוב המשותף. גבורתו לא הייתה בצעקות או בהתלהמות, אלא באותנטיות של מעשיו, בבחירה העיקשת שלו להגן על ביתו ועל עמו, גם כשהיה פטור מכך, גם כשמצבו הגופני הקשה עליו. הוא היה הצבע החסר, אך צבעו ממשיך לצבוע את חייהם של אלה שהכירו ואהבו אותו, ומשמש כהשראה לכל מי ששומע את סיפורו. סיפורו של לידור, שנפשו נשזרה באדמת הארץ, הוא חלק בלתי נפרד מסיפור התקומה הישראלית – סיפור של אובדן וכאב, אך גם של המשכיות, של אמונה, ושל גאווה ברוח האדם.