לידור מקייס

האוויר של אופקים, גם בבוקר סתיו תמים, נשא תמיד בתוכו משהו מחוספס, משהו של קצוות, של מרחבים פתוחים שנגמרים בבתים צמודים וברחובות מרוצפים אבק. אל תוך המרקם הזה, ביום כ"ח באלול תשס"ד, ה-14 בספטמבר 2004, נולד לידור מקייס. הוא היה בנם של אורטל-תקווה ומשה, תינוק קטן שהצטרף לענבר, אחותו הבכורה, ומיד מילא את הבית הקטן ברחוב השקט בצחקוקים רכים ובריח מתוק של אבקת תינוקות. העיר, על קשיי היומיום שלה ועל חום הקהילה, הייתה הרקע לילדותו, ולידור וענבר גדלו בה, בין קירות הבית שספג את רעשי המשחקים, את ריחות הבישולים הפשוטים, ואת השקט של לילות הנגב. הבית הזה, כמו בתים רבים באופקים, ידע גם רגעים של התמודדות, של מאמץ שקט. במשך שנים אחדות, משה, אביהם, גידל לבדו את שני ילדיו. היו אלה שנים שעיצבו את לידור הצעיר, גם אם לא במילים ברורות, הרי שבתחושות. הוא למד, אולי בלי לדעת שהוא לומד, את משמעות ההתגייסות, את החשיבות של להיות שם אחד בשביל השני. הוא ראה את אבא שלו מתמרן בין העבודה לבית, מנסה למלא את החסר, להעניק להם את כל מה שאפשר. לידור היה ילד שקט, מתבונן, וספג את מסירותו של אביו כמו צמח צעיר ששותה מים.

השנים חלפו, ולידור גדל להיות ילד בן שש, עם עיניים סקרניות וחיוך ביישן. בשנת 2010, נכנסה בתאל לחייהם של משה, ענבר ולידור. בתחילה, כמו כל שינוי גדול, זה היה רגע של חשש קל, של בחינה שקטה. אבל עד מהרה, בתאל, עם חום ליבה וידיה המיומנות, מילאה את החלל והפכה לדמות אם עבור לידור. היא הביאה איתה ניחוחות חדשים למטבח, קול רך לסיפורי לילה, ונגיעה עדינה של סדר ורוגע. הבית התמלא מחדש בצחוק, ולידור מצא בבתאל אוזן קשבת וחיבוק עוטף. הוא למד לאהוב את קולה המרגיע כשהייתה מקריאה סיפור לפני השינה, את הידיים שלה שהיו מסדרות לו את השיער הפרוע, ואת האופן שבו הייתה מקשיבה לו בסבלנות כשהיה מנסה להסביר משהו מסובך על משחקי ה"אקס-בוקס" שלו. שנה לאחר נישואי אביו לבתאל, נולדה אחותו הקטנה, ליאן. לידור, שכבר היה רגיל לתפקיד האח הקטן, מצא את עצמו לפתע בתפקיד האח הגדול, המגן. הוא זכר את הרגע הראשון שבו החזיק את ליאן התינוקת בזרועותיו, את משקל גופה הזעיר, את ריח התינוקות העדין, ואת תחושת הפלא והאחריות ששטפה אותו. הוא הרגיש דחף טבעי להגן עליה, לשמור עליה, ללטף את שערה הרך, והקשר המיוחד הזה, של אח בכור לאחות קטנה, נרקם כבר באותם רגעים ראשונים.

לידור גדל והתחנך באופקים, עיר הולדתו, בין הרחובות שבהם רכב על אופניים, לבין השדות הפתוחים שבהם שיחק עם חבריו. הוא החל את דרכו בבית הספר היסודי "אשלים", שם שקט נפשו ויכולותיו האינטלקטואליות בלטו. הוא היה תלמיד חכם, שקט, שקול, שתמיד הקשיב בקשב רב למורות ולחברים לכיתה. אחר כך עבר לתיכון הרב-תחומי "עמל אמירים", שם המשיך בדרכו כילד טוב, חכם ועדין, שתמיד נהג בכבוד ובדרך ארץ לכל אדם שפגש. זו לא הייתה התנהגות מאולצת, אלא פשוט טבע שני מובהק שלו. הוא לא היה צריך להתאמץ כדי להיות אדיב; זה פשוט היה מי שהוא. בין אם זה היה מוכר המכולת השכונתי, קשישה שפגש ברחוב וסייע לה לסחוב את שקית הקניות, או חבר שנקלע למצוקה – לידור תמיד ידע להגיש עזרה, לומר מילה טובה, או פשוט להקשיב. הוא היה ילד שספג את ערכי המשפחה והקהילה, את החשיבות של יחס אנושי, של קשב אמיתי. הוא לא אהב קונפליקטים, ותמיד ניסה ליישב מחלוקות בדרכי נועם, להביא להבנה הדדית במקום לצעקות או ויכוחים. חיוכו העדין היה נשק חזק יותר מכל מילה חדה, ומבטו המלא בהבנה גרם לאנשים סביבו להרגיש בטוחים ונראים.

את שעות הפנאי שלו ידע למלא בדברים שאהב ונהנה לעשות, עם שפע של תחביבים שונים שסיפקו לו עניין ומרגוע. הוא היה שחקן "אקס-בוקס" מושבע, והשעות הארוכות מול המסך היו עבורו עולם שלם של הרפתקאות וריגושים. הוא היה יושב מול הטלוויזיה בסלון, האור הכחלחל מהמסך מאיר את פניו המרוכזות, והוא שקוע לחלוטין בעולמות וירטואליים, מנווט דמויות, מתכנן אסטרטגיות, ומשוחח באוזניות עם חברים מעבר למסך, קולותיהם המרוחקים מתערבבים בצעקות ניצחון ובאנחות אכזבה קצרות. אבל את רוב האדרנלין והתחרותיות שלו הוא הפנה למגרש הכדורסל. לידור היה שחקן כדורסל מעולה, עם קליעה מדויקת ותנועה חלקה על הפרקט המאובק של המגרש השכונתי. הוא אהב את הצליל של הכדור שמקפץ על המגרש, את חריקת הנעליים על האספלט, את האוויר שנעצר לרגע כשהכדור התרומם מהידיים שלו וצלל ברכות לתוך הסל, משמיע "שששש" מתוק של רשת. הוא היה משחק שעות ארוכות עם חבריו, החולצות נרטבות מזיעה, השמש שוקעת בצבעי אש מעל גגות אופקים, והם ממשיכים לשחק עד שהחושך כמעט בלע את הכדור. אלה היו רגעים של חברות אמיתית, של שיתוף פעולה ותחרות בריאה, של חיבור דרך תנועה ומשחק.

מעבר למשחקי הכדורסל וה"אקס-בוקס", אהב לידור לצאת ולבלות עם חבריו. הוא היה מאוד אהוב וחברותי, ותמיד דאג שאף ילד לא ירגיש לבד או לא בנוח לידו. אם היה רואה מישהו יושב בצד, הוא היה ניגש אליו, מציע לו להצטרף, משלב אותו בשיחה או במשחק, ומפיג את בדידותו בחיוכו הרחב ובדיבורו הרך. הוא היה מעין עוגן חברתי, זה שאפשר לסמוך עליו שיביא שלווה ורגיעה לכל מפגש. עם זאת, הוא גם ידע לבחור את חבריו הטובים בקפידה. הוא העדיף להיות בחברת אנשים טובים ונעימים, כאלה שמשדרים רוגע וחיוביות, שמתרחקים מריבים ומרכלים. הוא חיפש את הקשרים העמוקים, את החברים שאיתם אפשר לדבר על הכל, לחלוק סודות וחלומות, ולדעת שיש כתף תומכת. בשיחות ארוכות על ספסל בשכונה, או בטיולים מאוחרים ברגל ברחובות השקטים של אופקים, הוא היה חולק איתם את מחשבותיו, מקשיב לשלהם, ובונים יחד עולם של קשרים אמיצים שילוו אותו הלאה.

את הפסקול לחייו סיפקה המוזיקה. הסגנון המוזיקלי האהוב עליו היה RnB, והוא אהב במיוחד את הראפר טופאק, עם מילותיו העמוקות והנוקבות, ואת הזמר עדן חסון, ששיריו התנגנו ברקע של נסיעות עם חברים או ערבים שקטים בחדרו. הוא היה מרכיב אוזניות, שוקע במקצבים ובתחושות, משחרר את עצמו דרך המוזיקה. לפעמים היה מזמזם לעצמו את המילים, מניע את ראשו לקצב, או שר יחד עם עדן חסון את הפזמונים המוכרים, קולו העדין מתערבב עם קולו של הזמר. הייתה לו נשמה רחבה ומלאה נתינה, והוא העדיף להימנע ממאבקים ומלחמות, תמיד נהג בצורה מאוזנת ושקולה. לא רק בחייו האישיים, אלא גם כחלק מקהילה, הדאגה לאחרים הניעה אותו. הוא דאג לרווחת הסובבים אותו, וזו הייתה בראש מעייניו. הוא לא יכול היה לשאת עוול או מצוקה, ותמיד חיפש דרכים להקל על מי שקשה לו.

דוגמה בולטת לנתינה הזו הייתה התנדבותו בעמותת "סח"י" (סיירת חסד ייחודית). אחת לשבוע, ביום קבוע, היה לידור מקדיש את זמנו למען אחרים, רחוק מאור הזרקורים. הוא היה מגיע למחסן של העמותה, מכין שקיות עם מוצרי מזון בסיסיים, מסדר אותן בקפידה, מוודא שכל משפחה תקבל את מה שהיא צריכה. ואז, עם שקיות המזון הכבדות בידיו, היה עובר דלת-דלת בין משפחות נזקקות בעיר, מחלק את המוצרים בדיסקרטיות מוחלטת. הוא לא חיפש תודה, לא ציפה להכרה. הוא פשוט ידע שיש אנשים שזקוקים לעזרה, וזה היה מספיק בשבילו. דמיינו אותו צועד ברחובות אופקים המוארים באור עמום של ערב, משקל השקיות בידיו, קורא את רשימת הכתובות שעל הדף. הוא היה דופק בעדינות על הדלת, מחכה בסבלנות, וברגע שהדלת הייתה נפתחת, היה מגיש את השקית בחיוך שקט, מלווה במבט מלא חמלה, אומר "ערב טוב" או "שתהיה לכם שבת שלום", וממשיך בדרכו, משאיר אחריו לא רק מזון, אלא גם תחושה של אכפתיות, של מישהו שרואה אותם. המעשים האלה, השקטים והעקביים, היו עמוד תווך באישיותו, ושיקפו את ליבו הרחב ואת אמונתו בכוחה של נתינה.

אחד הכישרונות הבולטים שלו, שהיה פחות גלוי לעין, היה לשפה האנגלית. הוא רכש את השפה בקלות מדהימה, כאילו נולדה בו. הוא דיבר אנגלית שוטפת ברמת שפת-אם, ללא מבטא, עם שטף וביטחון שגרמו לרבים להתפעל. את השפה הוא למד כנראה משילוב של משחקי מחשב, סרטים וסדרות, ושיחות עם חברים מרחבי העולם דרך האינטרנט. האנגלית פתחה לו צוהר לעולם רחב יותר, והוא חלם לטוס לארצות הברית אחרי הצבא, לחיות שם לתקופה מסוימת, לחוות תרבות אחרת, להיטמע במרחבים חדשים. הוא דמיין את עצמו צועד ברחובות ניו יורק או לוס אנג'לס, מדבר עם זרים בביטחון, מגשים את חלום הטיול הגדול שאחרי הצבא, חולם על עצמאות ועל הרפתקאות חדשות.

ב-30 באפריל 2023, הגיע הרגע שבו לידור עלה על מדים והתגייס לצה"ל. זה היה יום מרגש ומעורב בתחושות. הפרידה מהמשפחה, החיבוקים האחרונים של אבא משה ובתאל, הנשיקה על מצחה של ליאן הקטנה, שהייתה כבר ילדה גדולה יותר אך עדיין תלויה באחיה הגדול, והמבט המודאג אך הגאה בעיניה של ענבר. הוא עלה על האוטובוס הצבאי, התרמיל על גבו, במדים החדשים שעדיין הרגישו זרים על גופו, ונסע לטירונות בבסיס "מחווה אלון" שבצפון הארץ. הטירונות הייתה חוויה מאתגרת, של לימוד משמעת, כושר, ושיתוף פעולה. הוא למד לחיות במסגרת נוקשה, לישון בחדר משותף עם עשרות חיילים אחרים, להתמודד עם אתגרים פיזיים ונפשיים. ריח האבק, רעש המדריכים, הקור של הלילות בצפון – כל אלה היו חלק מהתהליך שעיצב אותו לחייל.

עם תום הטירונות, שובץ לידור לתפקיד מש"ק לוגיסטיקה ביחידת מתפ"ש – מתאם פעולות הממשלה בשטחים. זה היה תפקיד שדרש אחריות, דיוק וסדר, תכונות שהיו טבועות בו. הוא הוצב במת"ק עזה, מנהלת התיאום והקישור, סמוך למעבר ארז. הבסיס, על גבול רצועת עזה, היה מקום עם אווירה מיוחדת, של מתח תמידי ושל שגרה בירוקרטית מורכבת. בתחילה, לקח לו זמן להיפתח. הוא היה מגיע לבסיס עם מעט ביישנות, מתבונן על הסובבים אותו, לומד את הקודים הלא כתובים של המקום החדש. הוא היה יושב בשקט בחדר האוכל, מקשיב לשיחות, או מבצע את משימותיו במשרד במרץ שקט. אבל ככל שעבר הזמן, הוא התאקלם, הרגיש יותר ויותר בנוח. הקירות שאולי בנה סביבו בתחילה התמוטטו, והוא החל לחלוק בדיחות עם החברים החדשים, לשתף בסיפורים מהבית, ולהרגיש חלק מהקבוצה. הוא רכש חברים חדשים, חיילים וחיילות מכל קצוות הארץ, שעימם חלק את השגרה הצבאית, את העייפות, את רגעי השעמום ואת הצחוקים המשותפים. הוא מצא את מקומו, והרגיש שייך.

למרות המרחק והשירות הצבאי, לידור נשאר קרוב מאוד למשפחתו. הבית באופקים, על כל ריחותיו וקולותיו, נשאר עוגן בחייו. הוא נהנה מארוחות משפחתיות, והיה מחכה בכיליון עיניים לימי שישי שבהם היה חוזר הביתה. הוא אהב את האוכל של בתאל, את המאכלים המיוחדים שהכינה רק בשבילו, את הריח המתוק של העוגות שהייתה אופה. והוא שמח במיוחד כשאביו, משה, היה מדליק את המנגל בחצר. רעש גחלים בוערות, ריח הבשר העולה באוויר, והשיחות הקלילות סביב השולחן בחצר, תחת שמי הנגב המנצנצים – אלה היו רגעים יקרים מפז עבורו. הוא היה יושב ומספר חוויות מהבסיס, מתאר את חבריו החדשים, את האתגרים בתפקיד, והוריו היו מקשיבים בקשב רב, עם עיניים נוצצות מגאווה. לאחיותיו, ענבר וליאן, שימש כאח דואג ומגונן. הוא תמיד שאל לשלומן, התעניין במה קורה איתן בבית הספר, מה הן עושות עם חברותיהן. "נו, ליאן, מה עשית היום?" היה שואל אותה בחיוך, והיא הייתה מספרת לו בהתלהבות על משחק חדש או על ציור שציירה. הוא דאג להן, הגן עליהן, וחיבק אותן בחום בכל פעם שחזר הביתה, מזכיר להן שהוא תמיד שם בשבילן.

בסוף השבוע של שמחת תורה תשפ"ד, ביום כ"ב בתשרי, ה-7 באוקטובר 2023, לידור סגר שבת בבסיסו שבמת"ק עזה. הוריו, משה ובתאל, היו אמורים להגיע לבקר אותו במהלך השבת, כמו שתמיד נהגו לעשות, להביא לו אוכל מהבית, לבלות איתו כמה שעות יקרות. הבוקר של שבת, בשעה שש וחצי, היה אמור להיות בוקר רגיל של שבת בבסיס, עם שקט יחסי לפני בואם של ההורים. אך השקט הזה נשבר באחת. ארגון הטרור חמאס פתח במתקפת פתע אכזרית וחסרת תקדים על ישראל. ירי מסיבי של טילים ורקטות החל לזרום מרצועת עזה לאזורים נרחבים בארץ, ומיד אחר כך, בחסות האש, חדרו אלפי מחבלים – יבשתית, ימית ואווירית. הם פשטו על יישובי עוטף עזה, על שדרות, אופקים ונתיבות, טבחו במבלים במסיבת הטבע סמוך לקיבוצים רעים ונירים, פשטו על בסיסי צה"ל ורצחו עוברים ושבים בדרכים. המחבלים רצחו בדם קר כשמונה-מאות אזרחים בבתיהם, במכוניותיהם, ביצעו בהם פשעים מחרידים. הם חטפו לרצועת עזה מאות ישראלים, והחריבו, בזזו והעלו באש בתים ורכוש. מאות חיילים, שוטרים, אנשי כוחות הביטחון וחברי כיתות הכוננות המקומיות נפלו בקרב ההירואי להגנת הבית. בבוקר זה, בוקר שמחת תורה, החלה מלחמת התקומה.

האזעקות הראשונות קרעו את השקט של הבוקר. לידור, בבסיס הסמוך למעבר ארז, הבין מיד את חומרת המצב. הטילים שרקו מעל ראשו, הפיצוצים הרעידו את הקרקע. הדבר הראשון שעשה, עוד לפני שחשב על עצמו, היה לשלוח הודעה להוריו. הוא ידע שהם בדרך לבקר אותו, או שכבר התארגנו לצאת. "תיכנסו למקלט מיד," כתב, מילים קצרות ובהולות, מודאג לשלומם יותר מאשר לשלומו שלו. הוא שמע את הצעקות, את קריאות הקשר, את רעש היריות שהתקרבו. זמן קצר לאחר מכן, בשעה 7:00 בבוקר, כשהבין שהאיום כבר אינו רק רקטות אלא חדירת מחבלים לבסיס עצמו, שלח הודעה נוספת, אחרונה. "יש מחבלים בבסיס ואני אוהב אתכם," כתב. שלוש מילים אחרונות, חקוקות בדם ואהבה, שביטאו את כל עולמו – את האחריות, את האומץ, ואת האהבה האינסופית למשפחתו. מאותו רגע, נותק הקשר עמו.

עבור משה ובתאל, שלוש הימים הבאים היו נצח של חרדה בלתי נתפסת. הם ניסו שוב ושוב להתקשר, לשלוח הודעות, אבל הקו נשאר דומם. שמועות זרמו, חדשות מחרידות התגלגלו בטלוויזיה, והם נצמדו למסכים, לכל פיסת מידע, בתקווה נואשת למצוא שם את לידור, לראות את פניו, לשמוע קול מרגיע. כל צלצול טלפון הקפיץ אותם, כל דפיקה בדלת גרמה ללבם לפעום בחוזקה. הם דמיינו אותו נלחם, מתחבא, ממתין לחילוץ. הם לא יכלו לדמיין את הגרוע מכל. שלושה ימים של תקווה ושבר, עד שהגיעה הבשורה המרה. הנציגים הרשמיים דפקו על דלתם, ומסרו את ההודעה על נפילתו בקרב. טוראי לידור מקייס נפל ביום כ"ב בתשרי תשפ"ד, ה-7 באוקטובר 2023, בקרב על הגנת בסיסו, על הגנת ביתו, על הגנת המדינה. הוא היה בן תשע-עשרה בלבד בנופלו. צעיר, עם חיים שלמים לפניו, עם חלומות על ארצות הברית ועל משפחה משלו, עם לב רחב שרצה רק לתת. לידור הובא למנוחות בבית העלמין הצבאי באופקים, העיר שבה נולד, גדל ועיצב את אישיותו. הוא הותיר אחריו הורים ושתי אחיות – ענבר וליאן – וחלל עצום שלא יוכל להימלא. לאחר נפילתו, הועלה לדרגת רב-טוראי, סמל להקרבתו ולגבורתו.

היעדרותו של לידור הייתה כחור שחור שנפער בלב המשפחה. שבעה חודשים חלפו מאז אותה שבת ארורה, וכל יום שעובר רק מעמיק את הכאב, את תחושת הבלתי נתפס. בתאל, אמו החורגת, שגידלה אותו מאז היה בן שש, כתבה מילים נוגעות ללב, מילים שביטאו את עומק השבר והגעגוע: "לידורי שלנו, גיבור שלנו. כבר שבעה חודשים שאתה לא כאן איתנו. הלב מסרב להאמין. הקושי הגדול להתמודד עם חסרונך הוא בלתי נתפס. הגעגוע שורף את הלב שלנו." היא תיארה את התחושה המייסרת שמא כל מה שקרה הוא "בעצם חלום רע ועוד שנייה נתעורר ותהיה כאן איתנו," מחשבה שלא חולפת מראשם של אף אחד מבני המשפחה. "קשה לדבר עליך בזמן עבר," הוסיפה, במילים שחשפו את המאבק היומיומי לקבל את המציאות החדשה. היא הזכירה את מאבקו של משה, אביו, "כמה אבא נלחם עליכם מאז שאתה ילד, אבא עשה הכול כדי שתגדל איתו, כדי שתקבל בית חם ומשפחה אוהבת." המילים הללו ציירו תמונה של אהבה ודאגה אינסופית, של בית שנבנה באהבה, ושל לידור כחלק בלתי נפרד ממנו.

היא המשיכה ותיארה את הקשר המיוחד שלו עם אחיותיו: "איך אהבת את האחיות שלך ענבר וליאן, תמיד דאגת להן, הקשר המיוחד שלכם." עבורה, קשה היה להאמין "שבשבת ארורה אחת זה ייגמר." היא נזכרה ברגע שבו נכנסה לחייהם: "כשהיית בן שש אני ואבא הכרנו, הייתי לך כאמא. איזה זכות הייתה לי לגדל ולהכיר אותך, להיות שם תמיד בשבילך לחבק ולהכיל אותך." היו, כמובן, אתגרים בדרך, כמו בכל משפחה, אבל לצידם היו "כל כך הרבה זיכרונות יפים שהפכו לכואבים במיוחד עכשיו כשאתה איננו." ההמתנה לו בחזרה הביתה מהצבא הייתה טקס קבוע: "כשהתגייסת לצבא חיכינו לך בכל שישי בציפייה שתחזור, הכנתי את האוכל שאתה כל כך אוהב, כיבסנו לך את המדים ואבא דאג לסדר את כל הדברים בתיק לבסיס – בדיוק כמו שרצית." כל פרט קטן בשגרת ההמתנה הזו הפך לזיכרון צורב, לגעגוע עמוק. "החג הראשון בלעדיך היה ממש לא מזמן והיה הקשה ביותר, שמנו כיסא נוסף בשבילך, בדמיון צחקת ודיברת איתנו, סיפרת לנו חוויות מהצבא." היא חתמה את דבריה במילים שביטאו את המורשת שהותיר אחריו: "בלב שלנו אתה תחיה תמיד. אהוב שלנו, איזה ילד מיוחד היית, מלא בעזרה, נתינה ואהבת חינם. אנחנו אוהבים אותך המון ונאהב אותך תמיד, מתגעגעים אלייך מאוד ולא נשכח אותך לעולם. האחיות שלך ענבר וליאן מתגעגעות מאוד ולא מעכלות את מה שקרה ואת החוסר שלך. תשמור עלינו מלמעלה ותשלח לנו כוחות להתמודד עם החור הענק שהשארת בלב של כולנו. לנצח שלך, המשפחה."

המילים הללו, על כל כאבן, שיקפו את רוחו של לידור, שהייתה רוח של נתינה, של אהבה ושל דאגה לזולת. כדי להמשיך את דרכו, החליטו הוריו, משה ובתאל, להתנדב בעצמם בעמותת "סח"י", אותה עמותה שבה לידור מצא משמעות וביטוי לטוב ליבו. הם מגיעים למחסן, מכינים את סלי המזון, עוברים דלת-דלת ברחובות אופקים, נושאים את השקיות הכבדות, והפעם, בכל דפיקה על דלת, בכל חיוך שקט ובכל מילה טובה, הם מרגישים את נוכחותו של לידור לצידם. זו דרכם להנציח אותו, לא רק בזיכרון, אלא במעשה, בהמשך דרכו, בהפיכת הכאב למנוע של חסד. הם רואים בו דוגמה ומופת, וממשיכים את מורשתו החשובה.

לזכרו של לידור, כתבו אליעז יעקב ובן שטרית את השיר "לומר לך שלום". השיר, בביצועו של אודי הברי, הוא מנגינה עדינה ומילים כואבות, המלוות בקליפ מרגש עם תמונות מתחנות חייו של לידור. בקליפ, רואים את לידור התינוק, הילד, הנער המתבגר, החייל במדים, בכל רגע ורגע בחייו, עד לדיוקן האחרון של החייל הגיבור. השיר הזה הפך לפסקול נוסף לזיכרונו, דרך שבה קולו ממשיך להישמע, דרך שבה סיפורו ממשיך לגעת בלבבות רבים. הוא נועד לא רק להנציח את לידור, אלא גם לחזק את רוחם של ההורים, האחיות, החברים וכל מי שזכה להכיר את לידור, או להתוודע לסיפורו.

לידור מקייס, בן תשע-עשרה בנופלו, השאיר אחריו חותם עמוק של טוב לב, אומץ ונתינה. הוא היה חייל ששירת את מולדתו, בן שאהב את משפחתו, אח שהגן על אחיותיו, וחבר שדאג לסביבתו. סיפור חייו, הקצר אך העשיר, הוא תזכורת לכוחה של האנושיות הפשוטה, של הבחירה בטוב, של המסירות שאינה יודעת גבול. הוא נפל על הגנת הבית, על הגנת מדינת ישראל, על הגנת הדרך שבה האמין. מורשתו נמשכת דרך משפחתו, דרך מעשי החסד של הוריו, ודרך הקולות והמילים שנוצרו לזכרו. הוא נשאר גיבור, לא במובן של מליצות גבוהות, אלא במובן של אדם שבחר לעמוד על המשמר, להגן על מה שהיה יקר לו מכל, עד לרגע האחרון. לידור מקייס חי בזיכרון, בלבבות ובמעשים, סמל לתקומה הישראלית, לרוח האדם שאינה נכנעת, ולאהבה שאינה נגמרת לעולם.