ליאב סעדה

על פני שפת הכנרת, במקום שבו הגלים הקטנים לוחשים סיפורים עתיקים אל החוף, נולד ליאב סעדה ביום אביב בהיר, ב-12 במאי 2000. טבריה, עיר של שמש ורוח קלה, הייתה לו לבית ולעולם, רקעה הראשון והבלתי מעורער של חייו. בביתם החם, תחת השגחתם המסורה של הוריו, תמר ויוסף, החל ליאב לברוא את עולמו, עולם שבו כל צחוק מתגלגל היה הד מנגינה רכה וכל חיוך מבויש, הבטחה לשקט פנימי עמוק. לימים הצטרפו למשפחה שתי אחיותיו, ליאור וליאם, והבית הקטן התמלא בקולות ילדות, בריצות ובצחקוקים. ליאב, הבכור, נשא על כתפיו הרחבות את האחריות ואת האהבה, ותמיד ידע למצוא את המילים הנכונות, המרגיעות, את הדרך ליישב כל מחלוקת קטנה ברוגע ובנועם, גם כשהתחוללו סערות של אחים ואחיות בחצר או בסלון. הוא לא היה ילד שרץ אל קדמת הבמה, אלא כזה שצופה מהצד, קולט את הניואנסים, ורק אז, בשיקול דעת, מגיב במילה שקולה או במעשה מכוון. תמיד עם אותו חיוך שקט, כאילו הוא נושא עמו סוד קטן של הבנה.

את שנותיו הראשונות בילה ליאב במסדרונות בית הספר היסודי "הר נוף", שם התגלו כבר ניצני אישיותו המיוחדת. הוא לא היה מנהיג צעקני, לא זה שמוביל את הקבוצה בקולניות, אך חבריו ידעו לפנות אליו כשהיו זקוקים לעצה הגונה, למילה טובה, או סתם למישהו שיקשיב באמת. הוא ידע לחבר בין ילדים שונים, לתווך בין קבוצות מתנגשות, ותמיד עשה זאת בשקט, בלי להרגיש צורך להבליט את עצמו. המורים זיהו בו תלמיד סקרן, חרוץ, שאינו מחפש את הזרקורים אך מצליח להצטיין בכל משימה שלקח על עצמו. הלימודים היו עבורו לא רק חובה, אלא מסע לגילוי עולמות חדשים, והוא צלל אליהם בנחישות שקטה. אחר כך, בחטיבת הביניים ובת יכון "אורט במעלה", בחר ליאב במגמה טכנולוגית, שם מצא אתגר נוסף ליכולותיו המעשיות והאנליטיות. הוא סיים את לימודיו בהצטיינות, כשהוא מותיר אחריו שובל של מורים וחברים שהעריכו את צניעותו, את חוכמתו ואת יכולתו הנדירה להשפיע לטובה על סביבתו מבלי להרים קול. "מים שקטים חודרים עמוק," נהגו לומר עליו חבריו, והוא אכן חדר עמוק לליבם של רבים.

מעבר למסגרות הלימודים, ליאב טיפח עולם פנימי עשיר ומגוון. בזמנו הפנוי, אפשר היה למצוא אותו שקוע באוזניות, שומע שירים שקטים שנתנו דרור למחשבותיו, או שוקע בעולמות בדיוניים של סדרות וסרטים. הוא מצא נחמה וריכוז בתנועה, והיה מקפיד להתאמן בחדר כושר, מפסל את גופו בנחישות, או רץ לאורך שפת הכנרת, כשהרוח מלטפת את פניו והאופק הכחול נפרש לפניו ללא גבול. הריצה על שפת האגם לא הייתה רק פעילות גופנית, אלא רגע של התייחדות, של מחשבה, של חיבור לשקט הטבעי שכה אפיין אותו. הוא אהב לבלות עם משפחתו, עם הוריו ואחיותיו, לשבת איתם סביב שולחן האוכל או בסלון, לדבר על היום שהיה, על תוכניות לעתיד, ולצאת לטיולים משותפים שהיו תמיד מלווים בצחוק ובתחושת אחדות. אבל מעל לכל, ליאב אהב שני דברים: לשחק ב"סוני פלייסטיישן", שם מצא אתגרים, עולמות וירטואליים שדרשו ריכוז ותכנון אסטרטגי, ולקרוא ספרים. ספריות שלמות לא הספיקו כדי להשביע את רעבונו לידע, והוא צרך ספרים בעברית ובאנגלית במגוון רחב של נושאים – פנטזיה של עולמות קסומים, היסטוריה של אירועים מכוננים, ופסיכולוגיה של נפש האדם. הוא לא רק קרא, אלא הפנים, ניתח, והפך את הידע לחלק מאישיותו המתפתחת.

אחד הספרים שהשפיעו עליו במיוחד והפכו למצפן של ממש בחייו היה "ארבע ההסכמות" מאת דון מיגל רואיס. הספר הזה, בפשטותו ובעומקו, שיקף במדויק את ערכיו של ליאב ואת הדברים שהיו חשובים לו ביותר. הוא הקפיד על "טוהר המילה וכוחן של מילים", ותמיד בחר את מילותיו בקפידה, נמנע מרכילות, מלהיטים או מדברי רפש. הוא האמין שעל המילה להיות כנה, מדויקת ובונה. "לא להניח הנחות אלא לחקור ולשאול" – עיקרון זה הנחה אותו בשיחותיו, בלימודיו וביחסיו עם הסובבים אותו. הוא העדיף לשאול, להבין, ללמוד, מאשר לקפוץ למסקנות. "לעשות את המיטב" – זו הייתה מנטרה שהלכה איתו לכל מקום, אם בלימודים, אם בעבודה, ואם במערכות יחסים. הוא תמיד נתן את כולו, בלי קיצורי דרך, מתוך אמונה שרק כך ניתן להגיע לשלמות. ו"לא לקחת שום דבר באופן אישי" – יכולת נדירה שאיפשרה לו לשמור על קור רוח, לפתור קונפליקטים בדרכי נועם, ולהתייחס לדברים מתוך פרספקטיבה רחבה, מבלי להיגרר לפגיעות או להתלהמות. העקרונות הללו לא היו עבורו רק מילים על נייר, אלא דרך חיים של ממש, שהתבטאה בכל מעשיו ובכל אינטראקציה שלו עם העולם.

עם תום לימודיו, הגיעה העת להתגייס לצה"ל. ב-27 בנובמבר 2018, עזב ליאב את חוף הכנרת המוכר והתייצב בבקו"ם, מוכן להתחיל פרק חדש ומשמעותי בחייו. הוא שובץ לחיל ההנדסה הקרבית, בחירה שהתאימה לאופיו השקט אך הנחוש, לכשרונו הטכני וליכולתו לעבוד בדייקנות ובריכוז תחת לחץ. ארבעה חודשים של טירונות מפרכת בבית הספר להנדסה צבאית (בהל"ץ) חישלו אותו, לימדו אותו את יסודות המקצוע ואת משמעת הברזל. האבק, הריצות, הצעקות והדרישות הפיזיות והמנטליות לא שברו את רוחו. הוא עבר את הכל בשקט אופייני, מתמקד במשימה, לומד כל פרט ופרט, ומוכיח שוב ושוב את יכולותיו. מיד לאחר הטירונות, יצא לקורס נהג נמ"ר, שם למד לתפעל את כלי הרכב המשוריין הכבד והמורכב, ולאחר מכן לקורס פלס 06, שהכשיר אותו לטפל בחומרי נפץ ולסלק מכשולים בשדה הקרב. המשימות האלו, הדורשות ריכוז אדיר, דיוק מוחלט ואומץ לב, היו ככפפה לידו. הוא הפך לנהג מיומן, ששולט היטב בנמ"ר, ולפלס מקצועי, שמבין את סודות האדמה וסכנותיה.

לאחר כשנה בשירות, המשיך ליאב להתפתח ולהתמקצע. הוא יצא לקורסים נוספים, הוכשר כקלע מדויק וכנהג מגוון רכבים ממוגנים, כולל רכב הסוואנה. בתפקידו כנהג, הוא הפך לחלק בלתי נפרד מחפ"ק (חדר פיקוד קדמי) הגדוד. זו הייתה עמדה של אחריות כבדה, שבה כל תנועה, כל החלטה, יכלה להשפיע על מהלך הקרב ועל חיי אדם. הוא היה העיניים והידיים של הפיקוד בשטח, מסיע את המפקדים אל קווי החזית וממנה, בנתיבים מסוכנים, תחת אש. גם ברגעים של לחץ קיצוני, כשקולות הקשר התערבבו עם רעשי יריות ופיצוצים, ליאב שמר על קור רוח. הוא היה העוגן השקט בתוך הסערה, זה שאפשר לסמוך עליו בעיניים עצומות. חבריו למפקדה ידעו שהוא שם, מרוכז, דרוך, מקצועי, ומוכן לכל תרחיש. הוא לא דיבר הרבה, אבל כל מילה שלו הייתה חשובה, כל פעולה מדויקת, ונוכחותו הקרינה ביטחון.

לאחר שסיים את שירותו הסדיר, חזר ליאב לחיים האזרחיים, אך לא נטש את הקשר עם הצבא. הוא המשיך לשרת במילואים בגדוד ההנדסה הקרבית 7107, יחידת הבית שלו, והיה חלק בלתי נפרד מהצוות. במקביל, החל לעבוד כקצין ביטחון במלון "דן אכדיה ריזורט" היוקרתי. שם, במקום שבו נופש וביטחון נפגשים, באו לידי ביטוי תכונותיו המיוחדות. הוא היה עובד מסור, עם "לב זהב", כפי שתיארו אותו עמיתיו. הוא לא רק דאג לביטחון הפיזי של האורחים והצוות, אלא גם יצר קשרים אישיים עם כולם. חיוכו המבויש וצחוקו המתגלגל הפכו אותו לדמות אהובה, כזו שכולם שמחו לפגוש. הוא ידע לשלב בין סמכותיות לבין אנושיות, לטפל באירועים ביטחוניים בחומרה הנדרשת, אך גם להציע עזרה, להקשיב ולהיות שם בשביל מי שצריך. הוא היה הרבה יותר מקב"ט, הוא היה איש אמון, חבר.

בתקופה זו של חייו, בין השירות במילואים לעבודה התובענית, המשיך ליאב לטפח את עולמו הפנימי. הוא החל ללמוד לנגן בגיטרה, מוצא פורקן ביצירה ובצלילים. אצבעותיו, שאומנו לדיוק בפירוק מטענים ונהיגה בכלי רכב כבדים, עברו כעת בעדינות על מיתרי הגיטרה, מפיקות מנגינות שקטות ששיקפו את נפשו. הוא המשיך להרבות בקריאת ספרים, נשאר צמא לידע, חוקר עולמות חדשים בין דפי נייר. אבל מעבר לכל אלו, ליאב החל לטוות תוכניות לעתיד. הוא עמד להתחיל לימודי תואר ראשון במדעי המחשב במכללה האקדמית להנדסה "אפקה" שבתל אביב, צעד משמעותי לקראת הגשמת חלום מקצועי. הוא ראה את עצמו משתלב בעולם הטכנולוגי, מפתח, בונה, יוצר. ועם תוכניות הלימודים, ניצת בו גם חלום אחר, גדול ומרגש: לטייל מסביב לעולם. לראות תרבויות חדשות, לפגוש אנשים, לחוות נופים עוצרי נשימה. הוא דמיין את עצמו עם תרמיל על הגב, חוצה יבשות, מגלה את העולם הגדול שמעבר לטבריה האהובה שלו. הוא היה בשיא פריחתו, מלא ציפיות, מלא חלומות, כשכל נתיבי חייו נפרשו לפניו.

ואז הגיע אותו בוקר ארור, שבת כ"ב בתשרי, שמחת תורה תשפ"ד, 7 באוקטובר 2023. בשעה שש וחצי בבוקר, בשעה שבה הכנרת עוד הייתה מכוסה באד קל של בוקר והעיר טבריה התעוררה לאיטה אל יום חג ושבת, פתח ארגון הטרור חמאס במתקפת פתע חסרת תקדים על ישראל. המטח האדיר של טילים ורקטות שיצא מרצועת עזה אל עבר מרכזי אוכלוסייה נרחבים בארץ היה רק יריית הפתיחה. אלפי מחבלים חדרו את גבולות המדינה – ביבשה, בים ובאוויר – והחלו במסע רצחני על יישובי עוטף עזה, על שדרות, אופקים ונתיבות. הם פשטו על מסיבות טבע תמימות ליד קיבוצים רעים ונירים, על בסיסי צה"ל ועל אזרחים תמימים בכבישים. תוך שעות ספורות, נרצחו כשמונה-מאות אזרחים בבתיהם ובמכוניותיהם, אחרי שבוצעו בהם פשעים נוראיים. מאות ישראלים נחטפו לרצועת עזה, ובתים ורכוש נהרסו, נבזזו והועלו באש. מאות חיילים, שוטרים, אנשי כוחות הביטחון וחברי כיתות הכוננות המקומיות נפלו בקרב, בניסיון נואש להגן על חייהם של אחרים. בבוקר הנורא הזה, החלה מלחמה.

ליאב היה בביתו, כמו רבים אחרים, כשהחדשות החלו לזרום. הסירנות, הדיווחים המקוטעים, התמונות הראשונות שהחלו לצוץ – הכל הצביע על אירוע בקנה מידה שלא נראה כמותו. כשהגיע צו ההתייצבות, צו 8, הוא לא היסס לרגע. לא הייתה בו התלבטות, לא פחד, רק תחושת שליחות ברורה. הוא נפרד ממשפחתו בחיבוק חם, עם אותו חיוך מבויש שהיה לו, אולי עם מעט יותר רצינות בעיניים, אך ללא סימן של חולשה או פחד. הוא ידע מה עליו לעשות. הוא ארז את התיק במהירות, עלה על מדים, ונסע דרומה, אל תוך התופת. הדרך הייתה מתוחה, מלאה ברכבים צבאיים ואזרחים נמלטים, כשעשן שחור עלה מכל עבר. כשהגיע לדרום, הצטרף מיד לחבריו לגדוד ההנדסה. הימים הראשונים היו כאוטיים, מלאים במשימות חירום: סיוע בטיהור וזיכוי יישובים ממטענים, חיפוש אחר מחבלים שנותרו בשטח, ואבטחת אזורים שנפגעו. הוא עבד ללא לאות, שעות על גבי שעות, כשהעייפות נדחקה הצידה נוכח גודל המשימה. הוא ראה את ההרס, את הזוועות, את הכאב, אך נשאר ממוקד במטרה – להגן, לסלק סכנות, להחזיר תחושת ביטחון.

לאחר ימים ארוכים של לחימה והתארגנות, החל התמרון הקרקעי אל תוך רצועת עזה. ליאב, כלוחם הנדסה קרבית, היה בחוד החנית של הכוחות. הוא השתתף בקרבות עזים, כשמשימתו העיקרית הייתה לסלק מטעני חבלה ומוקשים שהוטמנו בכל מקום – בדרכים, בבתים, בשדות. הוא עבד בדיוק ובקור רוח תחת אש, כשידיים מיומנות מנטרלות כל איום. הוא היה חלק מהכוח שהרס מבנים ממולכדים ומנהרות טרור, אלו שהיוו איום אסטרטגי על כוחותינו. כל צעד היה מחושב, כל תנועה מדודה, כשסכנת חיים מרחפת בכל רגע. הוא ראה את חבריו נלחמים לצידו, את העייפות בעיניהם, אך גם את הנחישות הבלתי מתפשרת. בתוך התופת, הוא נשאר ליאב שהכירו – שקט, מרוכז, מקצועי, עם אותה יכולת נדירה לחבר בין אנשים גם ברגעים הקשים ביותר, להפיח תקווה במילה טובה או בחיוך קטן.

במהלך תקופות הלחימה הארוכות, הצליח ליאב להגיע כמה פעמים הביתה, לביקורים קצרים, שהיו עבורו ועבור משפחתו אוויר לנשימה. בכל פעם שהגיע, נשם הבית לרווחה, אך הדאגה מעולם לא נעלמה. הוא ראה את החרדה בעיני הוריו ואחיותיו, את השאלות הבלתי נשאלות שריחפו באוויר. ובתגובה, הוא היה מרגיע אותם במילים קצרות וברורות, עם חיוך שקט: "הכול בסדר, שטויות." הוא לא רצה להכביד עליהם בפרטי הזוועות, העדיף לשדר אופטימיות וביטחון. "לשם כך התאמנתי בצבא," היה מסביר, כאילו לומר להם שאין זה מפתיע, שזוהי משימתו, ושהוא מוכן לה. ביקוריו היו רגעים יקרים של שלווה מזויפת, הפוגה קצרה מהמציאות האכזרית שחכה לו מעבר לכביש. הוא היה שב לחזית, אל האבק והרעש, אל הסכנה המתמדת, כשליבו נושא את אהבת משפחתו, והם נשארו בבית, כלואים בדאגה ובציפייה לביקור הבא.

הלחימה בצפון רצועת עזה נמשכה בעוצמה, ללא הפוגה. ליאב המשיך במשימותיו בגדוד ההנדסה 7107, לוחם בחזית, מסלק מוקשים, משמיד מנהרות, מטהר דרכים. הוא היה חלק בלתי נפרד מהמאמץ המלחמתי, איש מקצוע מהמעלה הראשונה, שקט ואמיץ באותה מידה. ביום י"ט בטבת תשפ"ד, ה-31 בדצמבר 2023, נפל רב-סמל ליאב סעדה בקרב. בן עשרים ושלוש וחצי היה בנופלו. ההודעה המרה הגיעה לטבריה, והבית שהיה מלא באהבה ובצחוק, שקט לפתע. הכנרת, שהייתה עדה לשנות ילדותו ונעוריו, כמעט ובכתה איתם. ליאב הובא למנוחות בבית העלמין הצבאי בטבריה, אל מול הנוף הפתוח של הכנרת, האגם שכל כך אהב. הוא הותיר אחריו הורים שבורי לב, תמר ויוסף, ושתי אחיות, ליאור וליאם, שנשארו עם חלל עצום וזיכרון מתוק של אח גיבור.

אך ליאב לא נעלם. מורשתו, שהייתה ארוגה מחוטי צניעות, חוכמה, אומץ לב ואהבת אדם, ממשיכה לחיות. בהיותו חובב ספרים מושבע, משפחתו החליטה להנציח אותו בדרך שהכי שיקפה את נפשו – בתרומת ספרייה לבית הספר התיכון "אורט במעלה", בית הספר שבו למד ובו פרח. הספרייה הזו, על ספריה הרבים, הפכה לסמל לידע, לסקרנות ולצמא ללמוד שכה אפיינו אותו. היא מזמינה את הדורות הבאים של תלמידים לצלול לעולמות חדשים, בדיוק כפי שליב עשה. ובחודש דצמבר 2024, כמעט שנה לאחר נפילתו, נערך בבית הספר שיעור חינוך מיוחד בשכבת י', בנושא גבורה, מורשת וזיכרון. במפגש המרגש השתתפה אחותו, ליאם, שעמדה מול התלמידים וסיפרה להם על אחיה – על צחוקו המתגלגל, על חיוכו המבויש, על יכולתו לחבר בין אנשים, על עקרונותיו, על אהבתו לספרים, ועל אומץ ליבו הבלתי מתפשר. היא תיארה בפניהם את הגיבור השקט, זה שמעולם לא הרים את הקול, אך קולו נשמע חזק וברור במעשיו. ליאב סעדה ז"ל, הלוחם מטבריה, עם הלב הרחב והנפש העמוקה, נפל בהגנה על הבית, אך רוחו נותרה איתנו, עוגן של אנושיות וגבורה, סיפור של חיים שנשזרו באהבה, מסירות ותקווה. סיפורו הוא חלק בלתי נפרד מסיפור התקומה של כולנו, זיכרון חי ונושם של אדם שהיה אור גדול בנוף המוכר של ארצנו.