ליאב אטיה

בבאר שבע, עיר מדברית מוארת באור השמש הקופחת, הגיח לעולם ביום כ"ד בתשרי תשנ"ט, הלא הוא ה-14 באוקטובר 1998, תינוק קטן שקיבל את השם ליאב. הוא היה הצעיר מבין חמישה ילדים, אחיהם של שגית, מתן, נתנאל ואביאל, בן זקונים להוריו, אוריט רבקה ודוד. הבית ברחובות באר שבע היה בית חם ותוסס, מלא בקולות צחוק, דיבורים וחיבוקים, בית שבו האהבה הייתה אוויר לנשימה והמשפחה – עוגן איתן. ליאב, הקטן מכולם, ספג את החום הזה לתוכו, צמח בתוך כר פורה של תמיכה ואהבה בלתי מסויגת, והתעצב להיות הילד שעם הזמן יכונה "הדבק" המחבר בין כולם, זה שדואג לשלומם ורווחתם של כל בני המשפחה, מההורים ועד האחיינים הקטנים. כבר בחדרי הבית, בין משחקים משותפים לבין ארוחות שישי עמוסות כל טוב, ניכר היה בו ניצוץ מיוחד, סקרנות עזה ורצון עז להבין את העולם סביבו, להשפיע עליו, ולמלא אותו בשמחה מדבקת.

שנות הילדות של ליאב עברו עליו ברחובות שכונת מגוריו, תחת שמי באר שבע הכחולים. הוא למד בבית הספר היסודי "מענית", ומרגע שנכנס בשעריו בכיתה א', היה ברור שמדובר בילד יוצא דופן. הוא לא היה רק תלמיד חרוץ שישב בשקט והקשיב למוריו; ליאב הפגין יכולות הובלה ומנהיגות טבעיות, כאילו נולד עם מצפן פנימי המכוון אותו קדימה, מכוון גם את סביבתו. הוא היה הילד שאליו פנו כשצריך לארגן משחק בהפסקה, זה שידע לפתור סכסוכים קטנים בין חברים בחצר, או זה שהרים את רוחם של כולם ביום אפור. הוא לא עשה זאת בכוחניות או בצעקות, אלא בחיוך שובה לב ובדרך נעימה ומרגיעה שהשרתה ביטחון על הסובבים אותו. כבר אז, בשנים המעצבות הללו, התפתחה בו אותה רגישות מיוחדת לזולת, אותה אכפתיות שגרמה לו להבחין בילד הבודד בפינה, או בחבר שזקוק לעזרה בשיעורי הבית, ותמיד לגשת, להציע כתף, או פשוט להיות שם. זה היה ליאב, ילד עם לב גדול, שאהב את הבריות באופן אמיתי וכנה.

כשהגיע לכיתה ז', עבר ליאב לתיכון "מקיף א'", וגם שם המשיך לבלוט בכל קנה מידה. הוא לא רק הצטיין בלימודיו, סופג חומרים במהירות ומוכיח חשיבה חדה ושנונה, אלא גם הותיר חותם עמוק על מוריו וחבריו. אורנה, המחנכת שלו, תיארה אותו במילים שציירו דיוקן מדויק של נער יוצא דופן: "בעל לב נדיב ונדיר לגמרי, חבר נאמן... מבריק, חכם, חד ושנון." ליאב היה מוקף תמיד בחברים, מגנט אנושי שמשך אליו אנשים בזכות שמחת החיים שלו, חוש ההומור המפותח והיכולת שלו לראות את הצד החיובי בכל סיטואציה, גם כזו שנראתה קודרת. הוא ידע לספר בדיחה בטיימינג מושלם, להפיג מתחים בבדיחה קלילה, ותמיד היה שם כדי להקשיב באמת, לתת עצה כנה או פשוט לחייך חיוך גדול ומנחם שהיה סימן ההיכר שלו. חיוך שהיה בו הבטחה, ביטחון ושמחה טהורה.

מעבר לספסל הלימודים, ליאב גילה עולם נוסף שקסם לו – עולם הבמה. במסגרת ה"פופרה" המסורתית של מרכז הצעירים בבאר שבע, שהתקיימה בשיתוף פעולה עם בית ספרו, הוא השתתף בשני מחזות זמר גדולים ומרכזיים: "תרנגול כפרות" ו"מיקה שלי". בשניהם, ליאב לוהק לתפקידים מרכזיים, ולא בכדי. אורן כהן, שחקן תיאטרון באר שבע שביים את "מיקה שלי", זכר אותו היטב. הוא ראה בו את "סרן מרום", לוחם, קצין "חתיך, גברי – הישראלי היפה." כהן סיפר שנים אחר כך שהליהוק היה "הכי מדויק עבורך." ליאב לא רק שיחק את הדמות, הוא נכנס אליה בכל הווייתו. הוא הגיע לכל חזרה במאור פנים, בלי תלונות על שעות ארוכות או קשיים, יצר אווירה נעימה ומכילה, ועבד בחריצות ובחיוביות שסחפה את כולם. הוא היה "מאנצ' אמיתי", כפי שתיאר אותו כהן – אדם של עשייה, שבא לעבוד, להפיץ טוב, ותמיד, אבל תמיד, עם חיוך. על הבמה ומחוצה לה, ליאב היה כוכב, אבל כוכב שמאיר גם על הסובבים אותו, לא רק על עצמו.

לאחר שסיים את התיכון, בתקופה שבין סיום הלימודים לגיוס לצה"ל, ליאב לא בזבז זמן. הוא עבד בבית הקפה "ביגה" בבאר שבע, מקום שוקק חיים שאליו הגיעו עשרות אנשים מדי יום. גם שם, בין שולחנות עמוסים לקפה מהביל, הוא עשה רושם בל יימחה. הוא תמיד חייך, חייך את החיוך הרחב והמרגיע שלו, עזר לכל מי שביקש וגם למי שלא, ופרגן לעמיתיו לעבודה וללקוחות. הוא לא היה רק עובד, הוא היה חלק מהחוויה של "ביגה", חלק מהאווירה הטובה שאפפה את המקום, ורבים זכרו אותו כבחור האדיב והמחייך שנתן שירות מכל הלב. בתקופה זו, בה קנה לעצמו את עצמאותו הראשונה, החלו להתגבש בו גם תחומי עניין נוספים, אלה שילוו אותו לאורך חייו ויהפכו לחלק בלתי נפרד מזהותו.

תשוקה עזה במיוחד הייתה לליאב לאפייה ולבישול, תחום שהפך עם השנים לסוג של אומנות עבורו. הוא לא רק אהב לאכול טוב, אלא אהב ליצור אוכל, להפוך מרכיבים פשוטים ליצירות מופת קולינריות. במיוחד אהב לאפות פיצות בטאבון, להרגיש את חום האש, ללוש את הבצק בידיו, לפזר תוספות צבעוניות ולצפות בקסם ההתפחה וההזהבה. הוא גם היה מומחה בהכנת פסטה טרייה, מגלגל ביד בצק דק, חותך אותו לרצועות מדויקות, ויוצר רטבים עשירים ומלאי טעם. את רעיונותיו הקולינריים שאב מערוצי האוכל בטלוויזיה, מצפייה בתכניות בישול, מאיסוף מתכונים מעניינים ומכתבות קולינריות. הוא לא פחד להתנסות, לערוך ניסויים במטבח, לשלב טעמים חדשים ולשבור מוסכמות. כל תבשיל שלו היה חד פעמי, בלתי ניתן לשחזור, יצירה מקורית שנבעה מנפשו התוססת ומחוש הטעם המפותח שלו. הוא נהג לפנק את המשפחה ואת החברים במאפים ובמיני מאכלים שהכין, בבשר שצלה על מנגל במקצועיות, ובקוקטיילים מיוחדים שרקח בכישרון. כשהיה יוצא לטיולים בארץ ובחו"ל, תמיד חיפש לטעום אוכל חדש ובלתי מוכר, לחוות את המטבח המקומי דרך פירות וירקות טריים, ותמיד שב הביתה עם מתכון חדש, עם רעיון יצירתי נוסף ליישום. "אהבתו של ליאב לבישול הייתה השתקפות של אישיותו התוססת," נכתב עליו, "באמצעות ידיו המיומנות ומוחו היצירתי הוא הפך מרכיבים פשוטים ליצירות מופת קולינריות. אלה הביאו שמחה לאינספור אנשים והותירו חותם על בלוטות הטעם." יחד עם אחיו אביאל, הוא אף מכר פיצות בשווקים ובאירועים מקומיים, משתף את העולם בכישרונו ובשמחתו.

לצד המטבח, ליאב טיפח תשוקה נוספת, שקטה יותר אך לא פחות עמוקה: גידול עצי פרי ותבלינים. בחצר ביתו, או אולי על אדן החלון, הוא יצר לעצמו פינת ירק קטנה, עולם שלם של צמיחה וחיים. הוא התמסר לטיפוח הצמחים באותה אהבה וחיבוק שהעניק לבני אדם. הוא השקה, גיזם, דישן, ודיבר אל הצמחים, כאילו היו יצורים חיים המגיבים לכל מגע וקול. עץ הלימון הצעיר ששתל, ערוגת הבזיליקום המבושמת, או שיח הרוזמרין הפראי – כולם פרחו תחת ידיו המיומנות והאוהבות. אחיו נתנאל סיפר כי "ליאב היה מפיח חיים בכל צמח, פרי או ירק שהיה נוגע בו." ההתמסרות הזו לטבע שיקפה את גישתו לחיים בכלל: אמונה עמוקה במעגל החיים, ביופי הטבע, וביכולת לגרום לדברים לפרוח ולשגשג אם רק משקיעים בהם אהבה, סבלנות ותשומת לב. הוא ראה בצמחים דרך נוספת ליצור, לבנות, ולהפיץ יופי וטוב בעולם.

הגיוס לצה"ל היה עבור ליאב צעד טבעי וברור, המשך ישיר לתחושת השליחות והאחריות שקיננה בו. הוא שובץ בפלוגת חיל ההנדסה (פלחה"ן) של חטיבת הצנחנים בחיל הרגלים, תפקיד תובעני שדרש ממנו את מיטב יכולותיו הפיזיות והמנטליות. כלוחם, ליאב לא אכזב. הוא הפגין אומץ לב יוצא דופן, מסירות עמוקה לחבריו לנשק ונאמנות שאין שנייה לה. הוא ראה בשירותו הצבאי הגנה על משפחתו, על ביתו, ועל המדינה כולה, תחושה שדחפה אותו קדימה גם ברגעים הקשים ביותר. מעולם לא התלונן על קשיי השירות, על האימונים המפרכים, על המסעות הארוכים או על השעות הארוכות בשטח. הוא קיבל כל משימה באותה חיוביות ובאותה נחישות שאפיינו אותו בכל תחומי חייו, ודחק את עצמו למצוינות, בהיותו דוגמה אישית לחבריו. הוא היה הכתובת לחיוך גם כשכולם היו עייפים, זה שידע להרים את המורל גם ברגעים של שבירה, והחבר שניתן לסמוך עליו בעיניים עצומות.

במהלך שירותו הצבאי, בין אימון לאימון, בין שמירה לשמירה, פגש ליאב את הדר. קשר מיוחד נרקם ביניהם, קשר שהלך והתחזק והפך לאהבה עמוקה ומרגשת. היא הפכה להיות בת בית אצל משפחתו, שהייתה קרובה לליבו כל כך, וליאב מצא בה שותפה לחיים, לדרך ולחלומות. לאחר שהשתחרר מצה"ל, יצא ליאב לטיול ממושך בדרום אמריקה, מסע של גילוי עצמי וחקר תרבויות, אבל ליבו נשאר קשור להדר ולבית שבנה לעצמו בישראל. כששב, הקשר ביניהם כבר היה עמוק ומושרש. בחלוף השנים, כשהאהבה פרחה והתחזקה, עברו השניים לגור יחד בשכונת הסטודנטים התוססת בבאר שבע. דירתם הקטנה הפכה למרכז של חום, אהבה, ופעילות. הם חלמו להקים יחד משפחה גדולה, בית משלהם, שיהיה המשך לערכים שהביאו מבתיהם. אהבתם הייתה עזה, והם הרגישו שהם משלימים זה את זה בכל מובן. גם כאן, המטבח שיחק תפקיד מרכזי בחייהם המשותפים: אוכל טוב ובישול היו תחום אהוב על שניהם, והם נהנו לבלות שעות יחד במטבח – הוא בישל מנות עיקריות מורכבות ומלאות טעם, והיא הייתה אמונה על קינוחים מתוקים ומפנקים, משלימים זה את זה גם במלאכת היצירה הקולינרית.

בגיל עשרים ושלוש, כשרוב בני גילו כבר היו בעיצומם של לימודים אקדמיים, החל ליאב את לימודיו לקראת תואר ראשון בהנדסת בניין במכללה להנדסה על שם סמי שמעון בבאר שבע. הוא ניגש ללימודים באותה רצינות, נחישות ורצון למצוינות שאפיינו אותו בכל תחומי חייו. הוא היה סטודנט חכם ומהיר תפיסה, שקלט את החומר מיד, אך לא הסתפק בכך. הוא אהב לחקור כל תחום שנגע בו מ-א' ועד ת', וגילה יכולת מיוחדת להעביר הלאה תובנות וידע שרכש, לעזור לחבריו הסטודנטים ולהפוך את הלמידה למשותפת ומהנה. בד בבד עם לימודיו, כדי לקבל מלגת לימודים, הצטרף בסתיו 2022 לתוכנית "פר"ח" (פרויקט חונכות), תוכנית לאומית להשפעה חינוכית. במסגרת זו, הוא חנך נער צעיר שנזקק למעין "אח גדול", לדמות תומכת ומכוונת. ליאב ידע להקשיב לו באמת, להכיל את קשייו, להציב גבולות ברגישות ובחוכמה, להעצים ולקדם את הנער, ועד מהרה הפך לבן בית אצלו. בין השניים נוצר קשר חזק ועמוק, קשר של אמון והערכה הדדית, שהמשיך גם מעבר לתקופת החונכות הרשמית. ליאב לא היה רק מורה או מנטור, הוא היה חבר, תומך, ומודל לחיקוי, שנתן לנער את הביטחון והכלים להתמודד עם אתגרי החיים.

במקביל ללימודיו, המשיך ליאב לעבוד, הפעם כמאבטח באזור התעשייה רמת בקע שבנגב, בחטיבת "יבשה ותעש" של חברת "אלביט מערכות". גם כאן, נוכחותו הורגשה מהיום הראשון. הוא בלט באחריותו, ביכולות הניהול שלו ובהתנהלותו המופתית עם בני אדם. הוא לא היה מסוג האנשים שיעשו את המינימום הנדרש; הוא תמיד חיפש להשפיע, לבדוק איפה אפשר לשנות ולשפר, ולעשות דברים טוב יותר. בזכות תכונות אלו, נשלח ליאב לקורס אחראי משמרת, אותו סיים בהצלחה בקיץ 2023, ולאחריו החל לעבוד בתפקיד זה. דור, מנהלו, תיאר אותו כאדם אסרטיבי, כן וישר, שלא פחד להביע את עמדתו גם כשזו הייתה כואבת או לא פופולרית, אך תמיד עשה זאת בדרך נעימה ומכבדת. "איש מעורב, מומחה בפיוסים ובחיבורים, התנדב והשרה אווירה כיפית," הוסיף דור. ליאב למד לעומק את כל היבטי התפקיד, לא השאיר אבן לא הפוכה, וחתר למצוינות בכל פרט ופרט. בחברת האבטחה T&M בה עבד, כתבו עליו: "ליאב היה אדם ערכי, משימתי, שלא מתפשר על בינוניות, אוהב אדם, תמיד נכון לסייע, רהוט ובעל יושרה יוצאת דופן. מעל הכל, היה ליאב חבר אמיתי. ללא ספק, איבדנו אדם, חבר ומנהל, מהאיכותיים שיש."

גם בתוך שגרת הלימודים והעבודה התובענית, ליאב הקפיד לשמור על קשר חזק וקרוב עם משפחתו, שהייתה תמיד נר לרגליו. בכל יום שישי, הייתה לו מסורת קבועה: הוא היה יוצא עם אימו, אוריט רבקה, לסיור בשוק העירוני הססגוני של באר שבע, בין הדוכנים הריחניים והמוכרים הקולניים. יחד, היו קונים פחזניות טריות ממאפייה מקומית, ריח השמרים והקרם המתוק עוטף אותם. בצוהרי שישי או בשבת בבוקר, היה יושב עם אביו, דוד, לכוס קפה מהבילה ופחזנית, משוחחים על ענייני היום, על החיים, על תוכניות לעתיד. רגעים קטנים אלה היו עבורו עוגנים של נחת ושלווה. גם עם אחיו ואחייניו, שהיו רבים, שמר על קשר קרוב ורציף. הוא תמיד דאג לשלומם של כל בני המשפחה, היה הכתובת להתייעצות, לעזרה, לתמיכה, ולמעשה היה "הדבק" שחיבר את המשפחה כולה, זה שמאחד ומלכד, מפיץ אהבה וביטחון לכל עבר.

ליאב היה אדם בונה ויצירתי, חדור מטרה ומונע מערכים ברורים. הוא חתר למצוינות בכל תחום בחייו – בין אם זה במטבח, בגינה, בצבא, בלימודים או בעבודה. הוא עשה זאת באמצעות רוח איתנה, נחישות בלתי מתפשרת, השקעה בלתי נלאית ומוטיבציה גבוהה. הוא לא הסתפק ב"בסדר" או ב"מספיק טוב"; הוא תמיד שאף ל"מצוין", תמיד בדק איפה אפשר לשנות ולשפר, ולא ויתר על עקרונותיו. הוא היה איש של חלומות, ודבק בהם בכל ליבו. הוא גם דרבן את סובביו, שראו בו מקור השראה, להשקיע ולהתקדם, להאמין בעצמם ולפרוץ גבולות. הוא היה אדם ש"חשב על המטרה שלו, לאן הוא רוצה להגיע" – משפט שנהג לומר ואפיין אותו כל כך. גם בתחביב הכדורסל, כשראה שהוא צריך להשתפר, ביקש מחבר מקצועי להעביר לו שיעורים, הרבה להתאמן ולשפר את הטכניקה עד שלמד לשחק טוב. הוא היה מישהו שהאמין ש"מצווה לשמח", וביטא זאת בכל אירוע שהגיע אליו – הוא היה הולך ו"קורע את הרחבה", עם חברים או בלעדיהם, רק כדי לשתף את כולם בשמחת החיים העצומה שלו. חיוכו הגדול, המנחם והמרגיע, היה שם תמיד, נסוך ביטחון ואופטימיות. הוא אהב את הבריות, היה נעים הליכות, עליז ומצחיק, ותמיד דאג להפיץ שמחה ואהבה, תוך שהוא עוזר ברוחב לב למי שהזדקק, מגן על החלש ומפגין אכפתיות ורגישות לזולת. חשוב היה לו להתייחס לכל אחד, לתת את מלוא תשומת הלב למי שמדבר עימו, להרגיש את האדם שמולו. הוא היה אדם שלם, בעל עולם פנימי עשיר, שילוב נדיר של עשייה, רגישות, שמחת חיים ומוסריות עמוקה.

בשבת כ"ב בתשרי, שמחת תורה תשפ"ד, ביום ה-7 באוקטובר 2023, בשעה שש וחצי בבוקר, התנפצה השגרה של ליאב ושל מדינת ישראל כולה. ארגון הטרור חמאס פתח במתקפת פתע אכזרית וחסרת תקדים. בכיסוי ירי מסיבי של אלפי טילים ורקטות מרצועת עזה לעבר אזורים נרחבים בארץ, חדרו אלפי מחבלים – יבשתית, ימית ואווירית – והחלו במתקפה רצחנית על יישובי עוטף עזה, על שדרות, אופקים ונתיבות, על מבלי מסיבות טבע סמוך לקיבוצים רעים ונירים, על בסיסי צה"ל ועל העוברים בדרכים באזור. המחבלים רצחו בדם קר כשמונה-מאות אזרחים בבתיהם, במכוניותיהם, אחרי שביצעו בהם פשעים כבדים ואכזריים. הם חטפו לרצועת עזה מאות ישראלים, והחריבו, בזזו והעלו באש בתים ורכוש. מאות חיילים, שוטרים, אנשי כוחות הביטחון וחברי כיתות הכוננות המקומיות נפלו בקרב ההירואי להגנת יישובי הדרום. בבוקר נורא זה, החלה מלחמה.

כמו אלפי ישראלים אחרים, גם ליאב נקרא למילואים באותו יום ארור. הוא התגייס לפלוגת חיל הנדסה (פלחה"ן) בגדוד 6623 בעוצבת "חוד החנית" (חטיבה 55) של חטיבת הצנחנים בחיל הרגלים. הוא ידע לאן הוא הולך ומה נדרש ממנו. תחושת השליחות שהנצה בו עוד בימיו כלוחם סדיר, אותה אחריות להגן על משפחתו ועל המדינה, התעצמה עכשיו לממדים עצומים. לאחר לחימה עיקשת באזור עוטף עזה, שם התמודדה היחידה עם מראות קשים ואתגרים מבצעיים מורכבים, נכנסה היחידה לרצועה עם תחילת התמרון הקרקעי הנרחב. ליאב, שהיה מודע לדאגה העצומה של משפחתו, ניסה להרגיע אותם. הוא לא סיפר להם שלחם ממש בחוד החנית של הכוחות, ושהוא מבצע משימות קריטיות ומסכנות חיים. במקום זאת, שלח תמונות מרגיעות של שפע של אוכל שחולק לחיילים, או של חיילים בתום משימה שעברה בהצלחה, מנסה לצייר תמונה של שגרה יחסית, כמעט נעימה. גם את חבריו הרגיע באומרו שרוב הזמן הוא באימונים, ולא בלחימה פעילה, כשהוא מנסה להפיג את המתח והחששות. בת זוגו, הדר, ביטאה את אהבתה ודאגתה בדרכה: היא ביקרה אותו בכל הזדמנות, מביאה לו כיבוד מפנק, פריטים שיזכירו לו את הבית ואת החיים שמחכים לו. היא אף הספיקה לבקרו בביקור קצר ומרגש לפני כניסתו לרצועת עזה בחודש דצמבר, רגעים ספורים של קרבה וחיבוק, שלא ידעה שיהיו האחרונים.

ביום שישי, כ"ה בכסלו תשפ"ד, ה-8 בדצמבר 2023, נר ראשון של חנוכה, יצא ליאב לפעילות מבצעית בעיר חאן יונס שבדרום רצועת עזה. הייתה זו פעילות מורכבת, עמוק בתוך שטח עוין, כשהיחידה פועלת לטיהור האזור ממחבלים ומתשתיות טרור. במהלך הפעילות, נפתחה אש עזה לעבר הכוח. התפתח קרב קשה ועיקש מול מחבלים, כשהירי מתבצע מטווח קרוב. ליאב, רב-סמל במילואים, לוחם בפלוגת חיל ההנדסה, מצא את עצמו בלב ההתרחשות. הוא פעל באומץ לב ובנחישות עילאית, כפי שהיה עושה תמיד. תוך כדי חילופי האש, נפגע ליאב מפיצוץ RPG קטלני. הוא נפצע אנושות. לוחם נוסף שהיה לצידו נהרג אף הוא באותה היתקלות. הפיצוץ והירי היו קטלניים, אך ליאב וחברו לקרב, במעשה גבורה עילאי, עצרו את המחבלים ומנעו מהם להתקדם ולפגוע בחבריהם לפלוגה. הם הגנו בגופם, נתנו לחבריהם זמן להתארגן, להשיב אש ולחלץ את עצמם. זמן קצר לאחר מכן, מת ליאב מפצעיו הקשים, בן עשרים וחמש בנופלו. רב-סמל ליאב אטיה נפל בקרב, מגן על חבריו, על משפחתו, ועל המדינה שכל כך אהב.

הבשורה המרה על נפילתו של ליאב הכתה כרעם ביום בהיר במשפחתו ובכל מי שהכירו ואהבו. הבית בבאר שבע, שעד לפני זמן קצר היה מלא בצחוקו ובחיוכו, נדם באחת. ליאב הותיר אחריו הורים שבורי לב, אוריט רבקה ודוד, אחות ושלושה אחים, ובת זוג, הדר, שאהבתם נקטעה באכזריות. הוא הובא למנוחות בבית העלמין הצבאי בבאר שבע, מלווה באלפי אנשים שבאו לחלוק לו כבוד אחרון, כשדמעות מעורבבות בתחושת גאווה עצומה על מעשיו. לאחר נפילתו, הועלה לדרגת רב-סמל ראשון, כהוקרה על גבורתו ומסירותו.

אימו, אוריט רבקה, ספדה לו במילים קורעות לב, שביטאו את גודל האסון ואת תקוותה: "אנחנו לא תופסים את גודל האסון. חסרי נשימה, חסרי יכולת להבין שלא נוכל עוד לחבק אותך. מקווים כי לא נהרגת לשווא, אלא למען היכולת שלנו להתקיים בארץ הזאת, כדי שנוכל אנחנו וילדינו להמשיך לחיות כאן. בטוחה שאתה מתבונן עלינו מלמעלה... ליאב, היום אני מצדיעה לך. אני מצדיעה לך על זה שאתה משאיר אותנו פה, ונהרגת למען כולנו. אנחנו גאים בך." בת זוגו, הדר, ביטאה את הכאב העצום ואת האהבה הנצחית שביניהם: "במקום לשמוח שאתה פותח את כל ההודעות שלי כשאתה חוזר, הן לנצח יישארו כמו שהן, בלי שתגיד לי שאני משוגעת שכותבת לך מלא הודעות ואתה בכלל בעזה... אתה שלי, אהובי, גם עכשיו וגם לפני וגם לנצח. אתה הכי שלי בעולם. ראיתי לך בעיניים את העצב על מה שקורה במדינה שאתה כל כך אוהב ונאמן לה. יש לך ניצוץ בעיניים שאי אפשר לכבות, אהבה אמיתית והבנה בחשיבות השמירה על המדינה... אין את האופציה לסטות מזה. אין אותך בחייל שבוז או מתלונן. אתה שם לכל משימה ויודע שתיתן את כל כולך. אתה קרן אור, אהוב שלי, כולך אור... היית מאוד אוהב עד הרגע האחרון, ואני מקווה שזה שמר עליך. שולחת אותך לשמיים עם חיבוק אחרון ומוחץ, מקווה שינחם אותך שם. יש לי חור בלב בצורה שלך, ואין שום דבר שיצליח לסגור אותו." מילותיהן, וגם מילותיו של אורן כהן שזכר אותו כ"מאנצ' אמיתי, תמיד מחייך. בא לעבוד. להפיץ טוב", ודברי חברת האבטחה T&M שבה עבד, אשר תיארה אותו כ"אדם ערכי, משימתי, שלא מתפשר על בינוניות, אוהב אדם... רהוט ובעל יושרה יוצאת דופן. מעל הכל, היה ליאב חבר אמיתי", ציירו יחד את הדיוקן של אדם שהיה קרן אור בחיי כולם.

ליאב אטיה אמנם נפל, אך רוחו ומורשתו נשארו חיות ונושמות בלבבות כל מי שהכירו. על מצבתו חקקו אוהביו משפט שנהג לומר ואפיין אותו כל כך: "תחלום, תאמין ותטעם מהכול. לזכור תמיד חיוך גדול." משפט זה הפך למצפן, תזכורת מתמדת לדרך חייו, לשמחת החיים שלו ולרצונו העז לחוות את העולם במלואו. לזכרו, נכתב ספר תורה, אירוע מרגש של הכנסת הספר לבית כנסת צוין בטקס שהיה מלא בכבוד והערכה. תושבי שכונת כלניות בבאר שבע, שבה התגורר, יזמו הקמת בית כנסת להנצחתו, מקום שישמש מגדלור של זיכרון ותפילה. במכללה על שם סמי שמעון, שבה למד, התקיים באוגוסט 2024 אירוע האקתון מיוחד לזכרו, תחת הכותרת "מהנדסים ורעידות אדמה", כהוקרה על חוכמתו, סקרנותו ותשוקתו לתחום ההנדסה.

גם בעולם הקולינרי, אהבתו הגדולה, הונצח ליאב בדרכים יצירתיות ומרגשות. בבר "גיזה", מקום שבו הרבה לבלות עם בת זוגו הדר, הוכנס לתפריט מנת פיצה פולנטה מיוחדת – מנה שליוב המציא את אופן הכנתה, פיצה שביטאה את יצירתיותו וכישרונו במטבח. סדרת יינות הושקה לזכרו, כשעל התווית הודפסו דיוקנאות שלו ומשפטים שנהג לומר, בהם: "תחשוב על המטרה שלך, לאן אתה רוצה להגיע". מוקירי זכרו הוציאו מדבקות מיוחדות, באחת מהן תמונתו כשהוא לובש סינר, מאחוריו קופסאות שימורי טונה, וציטוט משעשע שלו: "בשביל טונה מעושנת מושלמת צריך רק ארבע חתיכות נייר טואלט. מתכון בדוק." חוש ההומור שלו, ששילב פרקטיקה עם קריצה, נשמר והונצח. המאמר "אל תפסיקו לרגע את עוצמות החיים: מודלים להתמודדות עם השכול" מאת ד"ר אורן כהן זדה שפורסם בכתב העת "סטטוס" הוקדש לזכרו של ליאב, מהווה עדות נוספת להשפעתו העמוקה על אנשים רבים. במשרדי חברת "אלביט מערכות" ברמת בקע, שם עבד, נחנכה פינת הנצחה לזכרו, ותמונתו הוצבה בעמדת הבידוק הביטחוני שבה שירת, תזכורת יומיומית לאדם המיוחד שהיה. סרטון עם תמונות מחייו הועלה לאתר "יוטיוב" תחת הכותרת "מצגת לזכרו של ליאב אטיה ז"ל", ודפי אינטרנט הועלו לזכרו באתר תוכנית "פר"ח" ובאתר חברת "אלביט מערכות", וכן עמוד אינסטגרם - remember_liav, כולם יחד מהווים פסיפס של זיכרון חי ונושם.

ליאב אטיה, הילד מבאר שבע שצמח להיות לוחם, סטודנט, שף, גנן, מנטור, חבר ואיש משפחה, השאיר אחריו חלל עצום, אך גם מורשת עשירה של אהבה, נתינה, חיוביות, נחישות וגבורה. חייו, שנקטעו בטרם עת, היו מסע של יצירה, עשייה והשראה. הוא חי חיים מלאים, טעם מהכול, והפיץ סביבו אור שאין לו סוף. הוא נפל כגיבור, מגן על ביתו ועל עמו, אך סיפור חייו הוא סיפור של תקומה, של אמונה בעתיד, ושל גאווה ישראלית אמיתית. חיוכו הגדול, שחקוק בזיכרון, ממשיך להאיר את הדרך, ותמיד יזכיר לנו את האדם המיוחד שהיה, ואת מה שהשאיר אחריו – עולם טוב יותר, מלא בחלומות, באמונה ובטעם החיים.