לביא ליפשיץ

הבית במודיעין, עיר שעדיין חיפשה את דרכה ואת קולה באותן שנים ראשונות של המאה העשרים ואחת, היה תמיד מלא חיים. בין קירותיו, שלומית וניצן ליפשיץ בנו עולם של יצירה, סקרנות ואהבה, עולם שבו נשמעו ללא הרף קולותיהם של ארבעת ילדיהם: אנפה, ראם, בארי, ולביא, הילד האמצעי, שנולד ביום י' באייר תשס"ג, ב-12 במאי 2003. לביא היה ילד שקט יחסית, אך עיניו הכחולות או החומות, תלוי איך קרן האור נפלה עליהן, לא הפסיקו לסרוק את הסביבה, כאילו כבר אז חיפשו את הפריים המושלם, את הסיפור הנסתר מאחורי כל מבט, כל תנועה. הוא גדל בין שבילי העיר המתפתחת, בין גינות ציבוריות שבהן שיחק עם אחיו וחבריו, ובין ספסלי הלימודים של בית הספר היסודי הממלכתי-דתי "שבטי ישראל", שם ספג את יסודות החינוך, לצד שיעורים נוספים בבית הספר "מעלות" לתלמידים מחוננים, מקום שטיפח את סקרנותו האינטלקטואלית ואת רעבונו לידע. במקביל, הוא מצא בית חם ואתגרים חדשים בתנועת הצופים הדתיים, בשבט "לביא" – שם, תחת השם שהדהד את שמו הפרטי, הוא היה חניך נלהב, אחר כך מדריך מסור, ולבסוף פעיל מרכזי, שמוביל טיולים, מדליק מדורות ומחבר בין אנשים, מתוך אמונה עמוקה בכוחה של קהילה.

כבר בגיל צעיר, התגלתה אהבתו העצומה לעולם האמנות. לא הייתה זו אהבה חולפת או תחביב רגיל; זו הייתה תשוקה בוערת, שהשתלטה על כל חלקה טובה בנפשו. הוא אהב לקרוא ספרים, לשקוע בעולמות של מילים ודימויים, וגם לנגן בגיטרה, מיתרי העץ והמתכת רוטטים תחת אצבעותיו, פורטים מנגינות שקטות שהיוו פסקול לחלומותיו. אך יותר מכל, נמשך לביא אל הקסם של הצילום והקולנוע. בגיל שמונה בלבד, בכיתה ב', כשרוב הילדים עסקו במשחקי קופסה וריצות בחצר, לביא כבר הקים "קולנוע" בביתו. הוא היה פורש שמיכות על כיסאות, יוצר פינה חשוכה ואינטימית, ומקרין סרטים לילדי השכונה ולאחיו, כשהוא משמש גם כמפעיל המקרן, גם ככרטיסן וגם כמבקר קולנוע. ריח הפופקורן, הלחש המרמז של הקהל הצעיר, והאור המרצד על הקיר – אלה היו רגעי הקסם הראשונים שלו, שהטביעו בו את החלום לעסוק בתחום זה באופן מקצועי. כשהגיע לגיל בר המצווה, גיל שבו ילדים רבים חוגגים במסיבה גדולה, לביא בחר לחלוק עם משפחתו משהו אחר: תערוכת צילומים אישית, תמונות שצילם והציג בקפידה, כל אחת מהן חלון קטן לנפשו המתפתחת ולעין הייחודית שלו.

המעבר לכיתה י' סימן נקודת מפנה משמעותית בחייו של לביא. הוא עזב את מודיעין ועבר ללמוד במגמת אמנות בתיכון "יאסא" – התיכון הישראלי למדעים ולאמנויות בירושלים. הבחירה הזו לא הייתה מקרית; יאסא הייתה המקום שבו יכול היה לביא לצלול עמוק אל עולם היצירה, ללמוד ממורים שהיו אמנים בעצמם, ולפתח את כישרונו הטבעי. הוא היה תלמיד יסודי מאוד, לא מסתפק בידע שטחי. בשנות לימודיו בתיכון, הוא התמקצע בצורה יוצאת דופן בתחום הצילום. הוא רכש ציוד צילום חדיש, לא חסך באמצעים כדי להשיג את המצלמה והעדשות הטובות ביותר שיכול היה להרשות לעצמו, והקים חדר חושך משלו לפיתוח תמונות. בתוך החדר הקטן הזה, עם ריח הכימיקלים החריף והאור האדום העמום, הוא בילה שעות ארוכות, צופה בקסם התפתחות הדימויים, לומד כל פרט טכני ומכני שיכול היה לרכוש. הוא קרא ספרי היסטוריה של הצילום, למד תיאוריות שונות מתחומי האמנות והקולנוע, וניסה להבין לא רק איך לצלם, אלא מדוע מצלמים, ומהי המשמעות העמוקה שמאחורי כל לחיצה על כפתור. המצלמה הפכה עבורו ל"איבר נוסף בגוף שלו", כפי שתיארה זאת אימו. "הוא לא זז בלעדיה אפילו מחדר לחדר בבית, וגם כשהלך לישון," היא סיפרה, בחיוך של אהבה וקצת חוסר אונים. "אמרתי לו 'תניח אותה קצת, צא בלעדיה ותשתחרר קצת, לפחות כשאתה פוגש חברים', והוא ענה, 'ואם בדיוק יהיה הרגע הזה שאני צריך להקליק'?" השאלה הזו, הפשוטה לכאורה, חשפה עולם שלם של התבוננות בלתי פוסקת, של מוכנות תמידית ללכוד את היופי, את האמת, את הרגע החולף.

לביא היה בחור רגיש, אכפתי ואוהב אדם. הוא כיבד את האחר בכל ליבו, ותמיד חיפש דרכים יצירתיות לעשות טוב ולעזור לזולת. הוא לא היה מסוג האנשים שיעברו ליד מישהו במצוקה וימשיכו הלאה. הוא ראה את העולם בעיניים רחבות ופתוחות, וחיפש דרכים להשתמש בכישרונו כדי להקל על אחרים. אחת הדרכים שבהן עשה זאת הייתה רתימת כישרונו בצילום כדי לסייע למשפחות נזקקות, למשל בהצעת צילומים מקצועיים עבורן, מתנה של זיכרון ויופי לאנשים שאולי לא היו יכולים להרשות לעצמם. הוא חלם על עתיד שבו יוכל לשלב את אהבתו לאמנות עם שירות למדינה. הוא רצה להיות צלם צבאי, לתעד את רגעי האמת של הצבא, ואחר כך תכנן ללמוד באקדמיה לאמנות "בצלאל" בירושלים, ואז להמשיך ללמוד אמנות בניו יורק, בירת התרבות העולמית. בעיני רוחו ראה את עצמו משוטט ברחובות מנהטן, מצלמתו תלויה על צווארו, לוכד את פעימות העיר התוססת.

ב-16 באוגוסט 2021, הגיע הרגע שבו הגיוס לצה"ל הפך למציאות. לביא התגייס לסיירת "גבעתי", יחידה מובחרת שדרשה יכולות פיזיות ומנטליות גבוהות. מסלול ההכשרה היה קשה ומפרך, מלא באתגרים פיזיים ונפשיים. היו תקופות קשות, רגעים של ספק ועייפות, אך לביא, נאמן לאופיו היסודי והנחוש, מעולם לא הרים ידיים. הוא דיבר על החשיבות שבגיוס לצבא, על התרומה למדינה, ועל תחושת השייכות והאחריות שחשים כשנושאים על הכתפיים את ביטחון הבית. גם בתוך המסגרת הצבאית הנוקשה, לביא לא זנח את אהבתו הגדולה לצילום. המצלמה שלו נשארה צמודה אליו, מלווה אותו לכל מקום, הופכת להיות חלק בלתי נפרד מציודו הצבאי. הוא המשיך את דרכו האמנותית, מתעד את המציאות המורכבת של חיי הצבא בעיניו הייחודיות. בחודש מאי 2023, כשהוא כבר לוחם מנוסה בסיירת, פתח לביא עמוד אינסטגרם בשם "Till When – Photo Diary" ("עד מתי – יומן תמונות"). שם, הוא העלה מדי יום תמונה ייחודית ומעניינת מהשירות, ולכל תמונה הוסיף תיאור קצר, לעיתים הומוריסטי, לעיתים מהורהר, שתמיד שיקף את נקודת מבטו המיוחדת. התמונה הראשונה שהעלה הייתה פורטרט עצמי – מבט ישיר, חושף, אל תוך נשמתו. התמונה האחרונה, שצולמה ב-6 באוקטובר 2023, יום לפני שהכל השתנה, הייתה של כלבים ומבנה במוצב בגוש עציון – רגע של שלווה תמימה לפני הסערה.

התמונות שלביא צילם לא התמקדו ברגעים הגדולים של הצבא – לא בלחימה הרואית, לא במבצעים מורכבים, ולא בתמונות מפוצצות אקשן. במקום זאת, הוא בחר להתמקד דווקא בהיבטים הקטנים והפשוטים של החיים הצבאיים: רכב צבאי עומד בשדה, מראה סדוקה בחדר אוכל, קרן אור חודרת דרך חלון מאובק, שירותים מוזנחים בבסיס נידח, מבנה נטוש העומד בודד בנוף. בתמונות הללו, הוא העניק מבט עמוק ומרגש על העולם, ושיקף את ההתבוננות האישית והייחודית שלו על הצבא ועל החיים עצמם. המורה שלו לצילום בחטיבת הביניים תיארה אותו כ"צלם ואומן רגיש עם עיניים שלא הפסיקו להתבונן ולחקור" – תיאור שהמשיך להיות נכון גם כשעטה מדים. לביא האמין בכוחו של הצילום לחבר בין אנשים, ליצור גשרים חברתיים ולחולל שינוי חברתי. תפיסת עולם זו באה לידי ביטוי גם בספר תצלומים שהוציא, ובו תיעוד של חיי הצוות שלו. בדברי ההקדמה לספר, כתב לביא מילים נוגעות ללב, שחשפו את המסע האישי שלו בתוך הקולקטיב הצבאי: "בימיי הראשונים בטירונות הרגשתי אאוטסיידר, לא שייך, דחוי, זרזיר בלהקה של עורבים... לאחר תקופה ושיח יום-יומי עם חברי המחלקה, התברר כי אינני היחיד שאינו שייך לקבוצה, אלא קיימים שלושים וחמישה אינדיבידואלים שאינם שייכים לקבוצה אך הם הקבוצה בו זמנית. התבוננות זו גרמה לי להבין כי האחידות הכללית שכופה עלינו הצבא היא גם מה שמייחדת את אישיותנו". זו הייתה תובנה עמוקה, של אמן ושל אדם, על האופן שבו מסגרת נוקשה יכולה, באופן פרדוקסלי, להעצים את האינדיבידואליות.

בשבת כ"ב בתשרי, שמחת תורה תשפ"ד, ב-7 באוקטובר 2023, ב-6:30 בבוקר, השלווה התמימה התנפצה באחת. לביא היה בביתו במודיעין, אולי עדיין ישן, אולי כבר ער, כשקולות האזעקה החרידו את השקט. מיד לאחר מכן הגיעו ההודעות, שיחות הטלפון, וקריאת ההקפצה לבסיס. העולם השתנה ברגע אחד, והאמן הרגיש מצא את עצמו נאלץ להניח את המצלמה ולשאת נשק. לאחר התכנסות מהירה בבסיס, הפלוגה שלו, סיירת גבעתי, יצאה לדרום. שעות הצוהריים מצאו אותם בקיבוץ נחל עוז, שהפך לזירת תופת. שם, בתוך הכאוס והזוועה, לביא וחבריו נלחמו באומץ ובנחישות עילאית, בית אחר בית, רחוב אחר רחוב, כדי לחלץ את תושבי הקיבוץ הנצורים. הם נשארו בקיבוץ ביומיים שלאחר מכן, מטהרים את השטח ממחבלים, מתמודדים עם מראות קשים מנשוא ועם לחימה בלתי פוסקת.

ב-9 באוקטובר, כשלושה ימים של לחימה אינטנסיבית מאחוריהם, חזרו לביא וחבריו לבסיס היחידה במשמר הנגב. היתה זו חזרה קצרה, רק כדי להתארגן לקראת השלב הבא, המאיים והבלתי נמנע: הכניסה הקרקעית לרצועת עזה. בתוך ההמולה וההכנות, מצא לביא רגע אחד של שקט להתקשר לאימו. קולו, כפי שתיארה זאת אימו, היה רגיש וצלול, גם בתוך כל הטירוף. הוא סיפר לה על המאורעות והמראות שראה בנחל עוז, על הזוועות ועל הגבורה, על הפחד ועל הנחישות. ברגישותו הרבה, לביא הצליח להבחין גם בדברים שמעבר – הוא סיפר לאימו על הפועלים הזרים שאין מי שידאג להם, ועל הפרות שאין מי שיחלוב אותן ברפתות הנטושות. גם בתוך המערבולת האנושית, עיניו לא פסקו לראות את הפרטים הקטנים, את החיים שמתקשים להמשיך. שבוע לפני הכניסה הקרקעית, נפגש לביא עם הוריו בפעם האחרונה. אביו, ניצן, ששמע את קולו של לביא נאבק בין רצונו להיות אמן לבין חובתו כחייל, שאל אותו "איך אתה מרגיש לקראת ההליכה לקרב?" תשובתו של לביא הייתה מהדהדת, פשוטה וחדה, ושיקפה את עומק אישיותו: "החיים שלי לא שווים יותר משל אף חייל אחר, אני הולך קדימה". לא הייתה זו אמירה של בוהק או התרסה, אלא ביטוי של תחושת אחריות עמוקה, של שוויון ערך אנושי, ושל נכונות לשאת בנטל יחד עם חבריו. הוא ידע את הסיכונים, אך בחר בדרך של הגנה ונתינה. ב-25 באוקטובר, ערב הכניסה הקרקעית, שוחחה אימו עם לביא בפעם האחרונה. למחרת היום, ב-26 באוקטובר, החל התמרון הקרקעי ברצועת עזה.

ב-31 באוקטובר, עמוק בתוך רצועת עזה, השתתף לביא במשימה קריטית: כיבוש מפקדת חמאס במערב ג'באליה, בצפון הרצועה. זו הייתה משימה מורכבת ועתירת סיכונים, בלב שטח אויב צפוף. בעת ששהו במבנה, נורה עליהם טיל RPG מבניין סמוך. הפיצוץ היה עז, קטלני. לביא נהרג במקום. יחד איתו, באותו רגע טרגי, נהרג חברו הטוב, סמ"ר רועי וולף. שניהם היו הנופלים הראשונים של סיירת גבעתי בתמרון הקרקעי ברצועת עזה. סמל ראשון לביא ליפשיץ נפל בקרב ביום ט"ז בחשוון תשפ"ד, 31 באוקטובר 2023, בן עשרים בלבד בנופלו. הוא הובא למנוחות בבית העלמין הצבאי בהר הרצל בירושלים, העיר שכה אהב, זו שבה למד אמנות וחלם על עתידו. הוא הותיר אחריו הורים כואבים, שלומית וניצן, אחות ושני אחים, אנפה, ראם ובארי, שמעתה יחיו בחלל שנפער.

בסיום ההספדים, בקול רועד אך איתן, הקריאה אחותו אנפה דברים שלביא כתב חצי שנה קודם לכן, לפני שנכנס לתעסוקה בשטחי יהודה ושומרון. כשפרצה המלחמה, שלח לה לביא הודעה ועדכן אותה על המכתב וכיצד למצוא אותו. היה זה מעין צוואה, מכתב שנכתב מתוך תחושה פנימית של אדם שיודע שיש דברים שצריך להותיר מאחור. "יכול להיות שמתחיל לבנון 3," כתב לביא במכתבו, במעין נבואה מצמררת. "חשבתי שיהיה כדאי להשאיר קצת הסברים. למקרה שאני מת, כדאי שאשאיר הוראות הפעלה או הספד כלשהו על עצמי, הרי מה שווה לחיות אם לא אזכה להספיד אף אחד... אינני מצטער על גיוסי לסיירת גבעתי ולפלגה ג' אשר נמצאתי בה. זה דבר אשר אני אסיר תודה עליו. היכולת לפגוש חברים כמו אלו שמצאתי בצבא היא יוצאת דופן. תודה למדינה אשר נתנה לי את ההזדמנות הזאת ותודה לחבריי שנתנו לי את הצ'אנס לחיבור יוצא דופן... לסיום, אני מבקש לא לשקוע באבל. הוא עשוי להיות יומיומי ומתיש, אך העשייה שיכולה לצמוח ממנו – אין היא מתישה – אלא בונה. אין דבר שהקשה עליי יותר מהבטלה, לכן אני מבקש מכל הסובבים אותי – תעשו תמיד". מילים אלו, שנכתבו בדם ליבו של אמן-לוחם, הפכו לצוואתו הרוחנית, קריאה לפעולה, להמשך יצירה, לבנייה, גם בתוך הכאב והאובדן.

מורשתו של לביא, שהייתה עמוקה ורחבה עוד בחייו הקצרים, רק הלכה והתעצמה לאחר מותו. מעבר לצילומיו המרטיטים בעמוד האינסטגרם "Till When – Photo Diary", שבו תיאר את עצמו כ"לוחם מסכן ואמן מיוסר שמעלה כל יום תמונה שצולמה על ידי בצה"ל", לביא השאיר אחריו עבודות רבות נוספות. הוא הקים דף פייסבוק בשם "הפורטרט" (HaPortrait), בו חלק ידע באמצעות סרטונים על צלמים שונים ועל איך לצלם נכון, מתוך רצון להפיץ את אהבתו וידעו. ערוץ היוטיוב שלו הכיל יצירות וידאו מגוונות, כמו סרטון הזמנה לדייט ששילב הומור ורגישות, מחווה יצירתית לשיר "Bohemian Rhapsody" שבה התאים תמונה לכל שורה בשיר, ומחווה מרגשת לשיר "Daydreaming" של Milky Chance, שבה התאים יצירות אמנות לכל שורה. כל אלה היו עדות לרוח היצירתית הבלתי נלאית שלו.

הוריו של לביא, שלומית וניצן, החליטו להמשיך את דרכו ולכבד את צוואתו הרוחנית. הם הפכו לשגרירים של מורשתו, דואגים שקולו האמנותי והמסר שלו ימשיכו להישמע ולהשפיע. בדצמבר 2023, חודשיים בלבד לאחר נפילתו, נפתחה במוזיאון ארץ ישראל בתל אביב תערוכה מרגשת שהורכבה מאחת-עשרה תמונות שלביא צילם. התמונות, שנבחרו בקפידה על ידי הוריו ואוצרת התערוכה, הוצגו במקום עד חודש מרץ 2024, וסיפקו הצצה נדירה לעולמו הפנימי של האמן-הלוחם. בחודש מאי 2024, התקיים במודיעין, עיר הולדתו וביתו, טקס מרגש לקריאת מעלה "לביא ליפשיץ" בשכונת מגוריו. הטקס, במעמד בני המשפחה, ראש העיר, חברי מועצה ותושבים רבים שהגיעו לחלוק כבוד, היה רגע של חיבור קהילתי סביב דמותו. בחודש יוני 2024, הוצגו צילומים נוספים של לביא באלבום מודפס ובתערוכת "צלם הדברים: אלבום דרום" במוזיאון פתח תקווה לאמנות, שהמשיכה להרחיב את חשיפת יצירותיו.

השפעת יצירתו של לביא חרגה מגבולות הארץ. באוקטובר 2024, במלאת שנה ללחימה, התזמורת הפילהרמונית בשיתוף הקרן לאמנות "נסימה לנדאו" יצרו וידאו ארט לצילום של לביא בשם "לוחמים מטפסים הר", שהוקרן במהלך היצירה המוזיקלית "תמונות בתערוכה", שידוך מרהיב בין מוזיקה קלאסית לצילום עכשווי. בחודש נובמבר 2024, נפתחה בתל אביב תערוכה בשם "מישהו בבית?", שהציגה יצירות של תשעה-עשר בני נוער המתמודדים עם שאלת משמעות הבית בעקבות אירועי 7 באוקטובר, והוקדשה לזכרו של לביא. במוצאי שבת ט"ו בחשוון תשפ"ה, במלאת שנה לנפילתו, נערך ערב לזכרו של לביא בבית הספר יאסא, המקום שבו טיפח את כישרונו האמנותי.

הכרה בינלאומית הגיעה בינואר 2025, כאשר צילום של לביא בשם "חולצה תלויה במקלחת" נמכר במכירה פומבית של ארגון BFAMI (British Friends of Art Museums of Israel) יחד עם בית המכירות היוקרתי Christies. ההכנסות מהמכירה נתרמו לעמותת Photo IS:REAL, עמותה הפועלת לכינון שינוי חברתי בעזרת צילום. עמותה זו, בהשראת מורשתו של לביא, ייסדה תוכנית ייחודית בשם "מחוץ למסגרת" עבור נוער בסיכון בכפרי נוער, פנימיות ומוסדות חינוך. במסגרת התוכנית, מועברת שפת הצילום ככלי להעצמה ולהשמעת קולם של נערים ונערות בסיכון ברחבי הארץ. התוכנית, הנושאת את שמו של לביא, מוקדשת לזכרו, והיא ביטוי חי ונושם לאמונתו בכוחו של הצילום לחולל שינוי חברתי.

האקדמיה לאמנות "בצלאל", המקום שבו חלם לביא ללמוד, העניקה פרס למצוינות בצילום על שמו של לביא ליפשיץ, פרס שניתן לאחד הסטודנטים המבטיחים בשנה א', ובכך ממשיכה את חלומו דרך דור העתיד של האמנים בישראל. מכתבו המרגש של לביא פורסם בספר "אם אתם קוראים את המילים האלה", המאגד מכתבים של נופלי המלחמה, וסיפור "המצלמה של לביא" הונגש לילדים בספר ובאתר "מלחמה של גיבורים", כדי שגם הדור הצעיר יכיר את סיפורו. ביום הזיכרון תשפ"ד, תערוכות מתמונותיו הוצגו בקהילות יהודיות במיאמי, יוסטון טקסס וטוסון אריזונה, מפיצות את אורו ברחבי העולם. צילומיו הופיעו גם במיזם שלטי החוצות "יוצרים תקווה" של חברת Monday, על שלטי ענק ברחבי הארץ, מזכירים לכולם את העיניים שראו את היופי גם ברגעים הקשים ביותר. באפריל 2024 הוצגו תמונותיו במסגרת מופעי פצ'ה קוצ'ה בהיכל התרבות, ובאפריל 2025 הוצגו צילומיו בתערוכה בבניין חיל האוויר בקריה. בית הספר לאמנויות בירושלים, יאסא, הקים דף אינסטגרם מיוחד בשם "inspired by Lavi", שאליו מעלים התלמידים תמונות מדי שבוע, בהשראת דרכו האמנותית והרוחנית.

לביא ליפשיץ, האמן עם המצלמה שהייתה איבר נוסף בגופו, הלוחם הרגיש שראה את הפרטים הקטנים והאנושיים גם בלב הקרב, השאיר אחריו לא רק כאב וגעגוע עמוק, אלא גם מורשת עשירה של יצירה, נתינה, ואמונה בכוחה של האמנות לחבר ולבנות. סיפור חייו, שנקטע באיבו, הוא תזכורת לכך שהגבורה האמיתית אינה רק בשדה הקרב, אלא גם ביכולת לראות את היופי, לחלום, ליצור, ולהאמין באדם, גם כשהעולם סביב רועש ומתפורר. מילותיו האחרונות, "תעשו תמיד", מהדהדות כקריאה לחיים, לבנייה, להמשך היצירה – זוהי רוח התקומה הישראלית, הנבנית מתוך השברים, וממשיכה קדימה, עם המצלמה, ועם הנשמה, מתוך זיכרון והשראה.