לביא גיהסי

ביישוב חשמונאים, קהילה שקטה וצומחת מצפון למודיעין, נולד ביום קיץ חם של שנת 2004, בנם השלישי של אורית ויעקב גיהסי, תינוק שקראו לו לביא. הבית, על ריחותיו המוכרים של תבשיל מתבשל ועץ ישן, היה תמיד מלא חיים: צחקוקים מתגלגלים של שלושה בנים שכבר היו שם – נועם, יגל וידידיה – ועכשיו, עם בואו של לביא, התווסף לו קול חדש, רך ופעיל, שהבטיח להגביר את הקצב עוד יותר. לביא גדל בתוך המהומה השמחה הזו, כשהוא סופג ללא הרף את האהבה, התמיכה והערכים שעיצבו את אופיו הייחודי.

כבר בימיו הראשונים בבית הספר היסודי המקומי, לביא בלט. הוא לא היה ילד שקוע בעצמו, אלא כזה שעיניו תמיד סרקו את הסביבה, מחפשות את הילד הבודד בפינת חצר המשחקים, את זה שזקוק לעזרה במשימה, או את מי שאפשר להצחיק. חיוכו הרחב והכן היה כרטיס הביקור שלו, והוא נשלף בקלות, מדבק ומפיץ שמחה. הוא היה שובב, מלא אנרגיה של ילד שאינו יודע גבולות, אבל תמיד עם ניצוץ בעיניים ששידר טוב לב ולא זדון. הוא לא חשש להביע את דעותיו, גם אם היו שונות מאלו של חבריו או של המבוגרים סביבו, ותמיד עשה זאת בדרך כובשת, עם הגיון פנימי וביטחון שהיה גדול משנותיו. האופטימיות שלו הייתה כמעיין נובע, גם כשנתקל בקשיים או באכזבות קטנות, הוא תמיד הצליח למצוא את נקודת האור, את הדרך קדימה. חבריו אהבו אותו, נמשכו אל הכריזמה הטבעית שלו ואל יכולתו הנדירה לאסוף סביבו אנשים ולהניע אותם. בתוך קבוצת הילדים שגדלו יחד בחשמונאים, לביא היה המנהיג הלא רשמי, זה שקובע את כללי המשחק, שמארגן את ההרפתקאות הספונטניות ביער הסמוך, וזה שכולם ידעו שאפשר לסמוך עליו.

הלב של לביא, כך ידעו כולם, היה לב חם ורחום. הוא ניחן ברגישות עמוקה לאחר, ובמיוחד לחלש. כשהיה רואה מישהו נאבק, בין אם זה חבר לכיתה ששכח את ארוחת הבוקר או ילד חדש שמתקשה להשתלב, הוא היה הראשון לגשת, להציע עזרה, או פשוט לשבת ולהקשיב. הוא לא היה צריך שיבקשו ממנו, פשוט ראה את הצורך ופעל. הגישה הזו, של התבוננות בעין טובה על העולם, של ראיית כל אדם באשר הוא ותחושה של שוויון, הייתה חלק בלתי נפרד ממנו. הוא שאף לעזור לזולת בכל הזדמנות, לתת מעצמו, להתנדב. ולביא, בניגוד לרבים אחרים, לא חיפש את המשימות הקלות. הוא נמשך דווקא אל האתגרים, אל המקומות שבהם נדרש מאמץ אמיתי, התמדה ודבקות במטרה. הוא ניגש אליהם עם אותה רצינות שבה ניגש לכל דבר בחייו, עם חיוך על פניו ועם נחישות בלתי מתפשרת.

לאחר שסיים את לימודיו בישיבה התיכונית "בני עקיבא – נר תמיד" ביישוב, מוסד שעיצב רבות את עולמו הערכי, לביא עשה צעד נוסף במסע התפתחותו הרוחנית והאישית. הוא עבר ללמוד לפרק זמן קצר בישיבת ההסדר "לב תל אביב", במרכז העיר הסואנת. המעבר מהשקט היחסי של חשמונאים לרחובותיה ההומים של תל אביב היה מרתק עבורו, והוא צלל לתוך לימודי הגמרא והמחשבה היהודית בעוצמה רבה. הקשר שנוצר לו עם הישיבה ועם רבניה היה עמוק במיוחד. גם כשכבר לא היה תלמיד מן המניין, לאחר שהמשיך הלאה, הוא מצא את עצמו חוזר לבקר, משוחח עם הרבנים שעות ארוכות, מתלבט איתם בשאלות מהותיות על משמעות החיים, על הדרך הנכונה לחיות בעולם, ועל השילוב בין לימוד תורה לבין עשיית טוב. ראש הישיבה, הרב ניר יעקב מס, זכר את לביא היטב: "לביא היה אדם מאוד מאוד מיוחד", סיפר בקול רועד, "נשמתו רצתה לעשות דברים טובים בעולם... היו לו התלבטויות של אדם בוגר, איך לחיות נכון בעולם ולשלב בין לימוד תורה לבין עשיית הטוב בבגרות עצומה". הדיאלוגים הללו, שהתנהלו לעיתים על ספסל בגינה קטנה ליד הישיבה או מעל כוס תה מהביל במטבח, היו רגעים של צמיחה והתעמקות עבור לביא, שבהם גיבש את השקפת עולמו הייחודית.

לאחר תקופתו בתל אביב, לביא יצא שוב דרומה, הפעם למכינה הקדם-צבאית "עצם" - עצמונה, במושב נווה. המעבר לנגב היה כמו לחזור לשורשים, לאדמה הפתוחה ולנופים המשתרעים. שם, בין דיונות חול לשיחי צבר, הוא חיזק את גופו ואת רוחו, התאמן פיזית, למד על מנהיגות קבוצתית ועל אחריות, והתכונן נפשית לקראת השירות הצבאי המשמעותי שחיכה לו. האוויר המדברי הצלול, השקיעות הצבעוניות שצבעו את השמיים, והלילות המלאים בכוכבים, כל אלה העניקו לו תחושה של חיבור עמוק לארץ ולנופיה, תחושה שהייתה טבועה בו כבר מילדות.

אך לא רק לימודים והכנה לצבא מילאו את שנות נעוריו של לביא. מראשית ימיו בתיכון ועד לרגע שבו עטה את מדי הצבא הירוקים, הוא הקדיש חלק משמעותי מזמנו לעשיית חסד אמיתית, כזו שמשנה חיים. לביא התנדב בעמותת "קו לחיים", שם שימש כחונך לילדים בעלי מוגבלויות. הוא הגיע לשם לא מתוך תחושת חובה, אלא מתוך אהבה גדולה ותחושת אחריות עמוקה. בכל פעם שהיה מגיע למפגש, חיוך ענק היה פרוש על פניו, חיוך ששידר קבלה, שמחה וחיבור אמיתי. הוא לא ראה את המוגבלויות, אלא את האדם שמאחוריהן, את הנשמה הצלולה. החניכים העריצו אותו; לא היה אדם שלא נשבה בקסמיו, בקלות שבה ידע ליצור קשר, להצחיק, לשחק, פשוט להיות שם. עידו, החניך שלו, היה עבורו הרבה יותר מ"פרויקט התנדבות". הוא הפך לחלק בלתי נפרד מחייו של לביא. אברי גלעד, שפגש את לביא בשמחת תורה שנה לפני המלחמה, תיאר אותו בטורו בעיתון "ישראל היום": "אני מדבר לי עם בחור מתוק מדבש רימונים, בן 18, כבר שלוש שנים הבנאדם חונך אישי לנער ברמת תפקוד שכלי נמוכה מאד. שלוש שנים הוא מבלה איתו כל סופשבוע שני פלוס ביקורים באמצע, כמו אח שלו, והנער לא ממש יודע את שמו. כלומר רמת סיפוק נמוכה. ועדיין, העלם המקסים הזה, לא חוסך רגע אחד של נתינה עד הסוף ללא קשר למה שיקבל בחזרה על פני השטח. מרים אותו על הכתפיים, רוקד איתו, מדבר איתו, מציג לו את העולם, ומדבר מתוך אמונה שיש שם מישהו ששומע, כלוא בתוך כל הבלגן הקוגניטיבי הזה. וזה ריגש אותי מאד, כי זאת שמחת תורה אמיתית, לראות בחור לפני גיוס שנושא את התורה בליבו, בחור יפה תואר… הולך ונותן שלוש שנים למשפחה הזאת, לאמא היחידנית שמגדלת את ילדה בימי השבוע האחרים. בהקפות בנטור פגשנו אדם משכמו ומעלה, מעניין מה יהיה איתו עוד עשרים שנה, מנהיג". המילים הללו של גלעד תפסו את מהותו של לביא – נתינה טהורה, ללא ציפייה לתמורה, מתוך אמונה עמוקה בכוחו של האדם ובערך של כל חיבור אנושי. לקראת הגיוס לצה"ל, הרגשות התערבבו. לביא התקשה להיפרד מעידו. הוא ניגש למנהלת שלו בעמותה, ובעיניים שהיו מלאות גם בעצב וגם בנחישות, אמר לה: "גם כשאהיה בצבא אני לא נעלם, רק לוקח הפוגה. אני תמיד רוצה להמשיך להיות חלק ממשפחת 'קו לחיים', בדיוק כמוך". הוא לא יכול היה לדמיין את עצמו מנתק את הקשר עם עידו, עם המשפחה הזו שאימץ אל לבו.

לביא אהב את הארץ ואת נופיה בכל נימי נפשו. זו לא הייתה אהבה מופשטת, אלא אהבה מוחשית, כזו שמתבטאת במגע ידיים באדמה, בנשימת אוויר צח של יער, בצפייה בשקיעות מהדהדות מעל גבעות. כבר בגיל שש-עשרה, כשרבים מבני גילו עסקו בדברים אחרים, לביא ניגש ונבחן וקיבל רישיון לנהיגה בטרקטור. עבורו, הטרקטור לא היה רק כלי עבודה, אלא כרטיס חופש. הוא יצא איתו, או עם רכב השטח המשפחתי, לכל הזדמנות ליער בן שמן הסמוך לביתו, או למרחבים הפתוחים של השפלה. הוא נהג בין העצים, הרגיש את רעש המנוע הרועם, את האבק שעלתה מהאדמה היבשה, את הריח של האורנים והאקליפטוסים. הוא חקר שבילים נסתרים, גילה פינות חמד, ונשם את האוויר המלא ברוח החופש. חלומו הגדול ביותר, חלום שדיבר עליו בהתלהבות רבה עם חברים ובני משפחה, היה להקים חוות בודדים או יישוב חדש בארץ. הוא דמיין את עצמו קם עם שחר, ידיו נוגעות באדמה הלחה, מגדל ירקות, רועה צאן, בונה קהילה קטנה של אנשים שחיים בחיבור אמיתי לטבע ולאדמה, עם עבודה קשה ועם סיפוק של יצירה. הוא לא רק חלם, הוא דיבר על תוכניות קונקרטיות, על מקומות פוטנציאליים, על החיים שהיה רוצה לבנות.

ב-20 במרץ 2023, היום הגיע. לביא עלה על מדים והתגייס לצה"ל. הוא שובץ כלוחם בגדוד 931 של חטיבת הנח"ל, במחלקה הפיקודית. מהר מאוד, בתוך המסגרת הצבאית הקשוחה, לביא התבלט. הוא לא היה עוד חייל מן השורה. ערכיו, אותה תערובת של טוב לב, אופטימיות, דבקות במטרה ונתינה, האירה את דרכו. יכולות המנהיגות הטבעיות שלו, שאותן הפגין כבר מילדות, בלטו גם כאן. המפקדים זיהו מיד את הפוטנציאל העצום שבו, והוא יועד לצאת לקורס מ"כים (מפקדי כיתה) ובהמשך גם לקצונה. הוא היה מודל לחיקוי עבור חבריו למחלקה. מפקד המחלקה שלו סיפר עליו לימים, בקול חנוק: "לא הייתה שנייה שהרגל לא הייתה על הגז, שהכתף לא הייתה מתחת לאלונקה, שהחיוך ירד מהפנים... בן אדם שהערכים שלו הולכים לפניו ושלא מוכן להתפשר עליהם בשום מחיר". לביא היה שם עבור חבריו תמיד, עושה הכול למענם ולמען המחלקה. הוא הקרין עוצמה, כריזמה ונוכחות, אך שילב אותן עם צניעות וענווה שובות לב. הוא ידע להושיט יד, להקשיב בקשב מלא, להגיד את המילים הנכונות בזמן הנכון, ולתת לאדם שמולו תחושת ביטחון. הוא היה לוחם מצטיין, אמיץ, חזק בגופו וברוחו, שהציב לעצמו מטרות בחיים והשיג אותן בדרכים יצירתיות, מבלי לתת לאף מכשול לעמוד בדרכו. משפטי ההשראה שלו, שחזר עליהם לעיתים קרובות, הפכו למוטו עבור רבים: "אל תשכח לרגע למה אתה כאן"; "כשקשה לך תדע תמיד שיש מישהו שקשה לו יותר ותעזור לו". אלה לא היו רק מילים, אלא דרך חיים שלמה.

השבת ההיא, כ"ב בתשרי, שמחת תורה תשפ"ד, 7 באוקטובר 2023, החלה כמו כל שבת חגיגית אחרת. השמש עלתה מעל חשמונאים, מאירה את בתי היישוב, והאוויר היה מלא בהבטחה ליום של מנוחה וחגיגה. אבל בשעה שש וחצי בבוקר, ההבטחה הזו נשברה באחת. צפירות עולות ויורדות קרעו את השקט, ואחריהן התחילו לזרום הודעות הווטסאפ הראשונות, המבולבלות, ואז ההולכות ומתבהרות: מתקפת פתע אדירה של ארגון הטרור חמאס על ישראל. אלפי מחבלים חדרו מעזה – ביבשה, בים ובאוויר – תחת חיפוי ירי מסיבי של טילים ורקטות. הם פשטו על יישובי עוטף עזה, על שדרות, אופקים ונתיבות, טבחו במבלים במסיבת טבע, הסתערו על בסיסי צה"ל ורצחו באכזריות כל מי שנקרה בדרכם. הדיווחים שהחלו לזרום בטלפונים הניידים, בתחילה בהיסוס ואחר כך בבהירות מצמררת, ציירו תמונה של זוועה בלתי נתפסת: מאות אזרחים נרצחים בבתיהם ובמכוניותיהם, מאות נחטפים לרצועת עזה, בתים נהרסים, נבזזים ונשרפים. מאות חיילים, שוטרים ואנשי כוחות הביטחון נפלו בקרבות עזים. בבוקר הזה, נפתחה מלחמה.

לביא היה בעיצומו של מסלול ההכשרה שלו כלוחם, כשהמלחמה פרצה. כמו כל חבריו, הוא עבר מיד למצב כוננות עליונה. תקופת ההכשרה, שהייתה אמורה להיות ארוכה ומדורגת, הפכה בבת אחת לאימונים אינטנסיביים, מואצים ודחוסים, שנועדו להכין את הלוחמים לקרב בזמן קצר ככל האפשר. לא היה זמן לטקסים, לא היה זמן לחופשות, רק התמקדות מוחלטת במשימה. מיד לאחר סיום המסלול, הלוחמים הצעירים, ובהם לביא, נכנסו ללחימה ברצועת עזה. המצב היה כל כך דחוף, שהיה צורך מיידי במפקדים בשטח. ולביא, על אף שלא עבר הכשרה מוקדמת כפי שהיה נהוג בזמני שגרה, מונה למפקד כיתה. זו הייתה החלטה קשה, להטיל אחריות כה כבדה על כתפיו של חייל צעיר כל כך, ללא הניסיון הפורמלי הדרוש. אבל לביא, עם אותה נחישות שקטה שאפיינה אותו, זכה לאמונם המלא של מפקדיו ושל פקודיו. חבר לצוות כתב עליו לימים, במילים שריגשו עמוקות: "לביא. אני לוקח ממך את תכונת האחריות, לקחת על עצמך להוביל כיתה שלמה בלחימה ללא הכשרה מוקדמת. זו החלטה קשה ביותר לקחת אחריות על חבריך בשדה הקרב, אבל עבורך זו בכלל לא הייתה שאלה. זה פשוט היה טבוע בך מאז ומתמיד. בחרת לקחת אחריות ולהבין את גודל השעה וכמו תמיד, עמדת ואמרת: 'הינני'". זו הייתה תמציתו של לביא – לא רק מנהיג מלידה, אלא מנהיג מוסרי, כזה שמרים את ידו כשהוא נדרש, שחש אחריות עמוקה כלפי סביבתו וכלפי עמו. אחיו, נועם, סיפר על האור בעיניו של לביא: "לאחר הכניסה הראשונה שלו ושל חבריו ללחימה בג'באליה, היה לו סיפוק עצום של תרומה למדינה והיו לו אורות בעיניים. הוא ראה בשירות משמעותי למען המדינה את משימת חייו. הוא היה גדול בגוף וגדול מהחיים, גיבור, תמיד חיפש היכן הוא יכול לתרום לאחר ולעם ישראל". אמו אורית, ספדה לו: "כל כך חיכה להיכנס לעזה", במילים ששיקפו את תחושת השליחות הבוערת בו. הוא כתב לאחיו יגל מתוך עזה, מכתב ששיקף את עולמו הפנימי גם בתוך התופת: "אני כותב לך אחרי עשרה ימים בעזה, עם כמה מקרים לא נעימים שקרו במחלקה, אבל גם ניסים. הבנתי שהקב"ה אוהב את הילדים שלו כמו אמא שאוהבת אותנו, אל תשכח זאת לעולם, גם אם יש רגעים פחות נעימים".

במשך שבועות, לביא נלחם בעזה כמו אריה. הוא נע בתוך הסמטאות ההרוסות של ג'באליה, בין הריסות הבתים והצמחייה הפראית, מתוך תחושת שליחות עמוקה ומשמעות בלתי מתפשרת. הוא הוביל את הכיתה שלו באומץ, בעיניים פקוחות, כשהוא מודע לכל צעד, לכל צל, לכל רחש. מפקדו סיפר עליו שהוא היה הראשון למצוא נשקים ואמצעי לחימה בכל מבנה שנסרק – עיניו החדות, חושיו המחודדים, והיכולת שלו להבחין בפרטים הקטנים בתוך הכאוס, הפכו אותו לנכס יקר ערך. הוא סחב עליו את הציוד הכי כבד, ותרם את כוחו הפיזי העצום ללא היסוס. כשהיה נשמע קול של "מי מתנדב?", קולו של לביא היה הראשון לענות, ללא קשר לרמת הקושי או הסיכון שבמשימה. הוא היה שם, תמיד, מגן, מוביל, נותן דוגמה אישית שנסכה ביטחון בחבריו.

ביום רביעי, 20 בדצמבר 2023, החורף כבר היה עמוק, והאוויר בעזה היה קר ולח. הכיתה של לביא פעלה במסגרת פעילות מבצעית בפאתי העיר ג'באליה, אזור צפוף ומורכב, רווי בסיכונים. הכוח נע בתוך סבך של מבנים הרוסים וסמטאות צרות, כשהמתח באוויר היה מוחשי. לפתע, ללא כל אזהרה מוקדמת, הותקף הכוח על ידי חוליית מחבלים. מחבל אחד הצליח לחדור למבנה שבו שהו לביא וחבריו. הכל קרה בשניות. הוא החל לירות באופן בלתי פוסק, מטר של כדורים ששרק בחלל הסגור, מאיים לפגוע בלוחמים. הרגעים הללו, שבין ההפתעה לתגובה, הם רגעים של מבחן עליון. לביא, עם אותה מהירות תגובה שאפיינה אותו, קם בבת אחת. הוא לא היסס. במקום לחפש מחסה, הוא חתר למגע, הסתער קדימה תוך כדי ירי, ופגע במחבל. צרורות הירי שלו השתיקו את האיום מתוך המבנה. אך באותם רגעים קריטיים, מחבל נוסף, ששהה מחוץ למבנה, ירה טיל RPG לעבר הלוחמים. הפיצוץ היה עז, מחריש אוזניים, ורסיסים עפו לכל עבר. לביא נפגע ישירות מעוצמת הפיצוץ ונהרג במקום. בגופו ובגבורתו, בהתייצבותו האמיצה מול האיום, הוא הציל את חייהם של חבריו. רב-טוראי לביא גיהסי נפל בקרב ביום ח' בטבת תשפ"ד, בן תשע-עשרה בלבד במותו. גופו הובא למנוחות בחלקה הצבאית בבית העלמין במודיעין, אדמת הארץ שכה אהב וחלם לבנות בה. הוא הותיר אחריו הורים כואבים, אורית ויעקב, ושלושה אחים שבורי לב – נועם, יגל וידידיה. לאחר נפילתו, הוא הועלה לדרגת סמל, כהכרה רשמית בגבורתו ובמנהיגותו.

אפילו במותו, לביא המשיך לתת. קרניות עיניו ורקמות העור והעצם שלו נתרמו לאחר נפילתו, והעניקו חיים ותקווה לאחרים, עדות נוספת ללב החם והנתינה האינסופית שאפיינו אותו. בהלווייתו, אימו, אורית, עמדה מול ההמונים וספדה לו במילים קורעות לב אך מלאות עוצמה: "יש לי הרבה לספר על לביא, כשמו כן הוא – לביא. נלחם בדבקות במטרה במלחמה הזאת. הוא היה בעל לב של חום וחסד עם חיבוק עוטף, דיברנו ולא נפרדנו. אמרת לי לא לדאוג אז לא דאגתי. עליך תמיד אפשר לסמוך... תמיד תהיה חלק מתוכנו". היא דיברה על החיבוקים החמים שלו, על השיחות האינסופיות, על תחושת הביטחון שהעניק לכל מי שסביבו. היא הוסיפה, מתוך עוצמה בלתי נתפסת: "חשוב לי שארגיש שהבנים לא נפלו לשווא. ארגיש זאת אם נבין שעלינו להביס את החמאס בינינו, שנרגיש אוהבים ומאוהבים בינינו". קריאתה לאחדות, לאהבה, הייתה צוואה שהדהדה בחלל האוויר.

החלל שלביא הותיר אחריו היה עצום, והוא הורגש בקרב המשפחה הגרעינית, המשפחה המורחבת, החברים מהיישוב, חבריו למחלקה, וכל אותם אנשים רבים שלביא, בגילו הצעיר כל כך, הצליח לגעת בליבם ולהשפיע עליהם. אך זכרו לא נשכח, והוא מונצח בדרכים רבות, בדרכים שממשיכות את דרכו ואת ערכיו. בקיץ, מתארגן "מחנה לביא" לחניכי "קו לחיים" במושב נטור שברמת הגולן, מחנה שבו לביא עצמו לקח חלק משמעותי במשך שנים, וכעת הוא מנציח את רוחו הנדיבה. בחורף, מתארגן חמשו"ש לחניכי "קו לחיים" ביישוב חשמונאים עצמו, ביוזמת החברים, המשפחה והקהילה, ובאופן נוגע ללב, אחיו הצעיר, ידידיה, ממשיך את דרכו של לביא כחונך של עידו, אותו עידו שלביא חנך באהבה כה גדולה, מעביר את הלפיד של הנתינה מדור לדור.

לביא הונצח גם בספר תורה שהוכנס לישיבה התיכונית "נר תמיד" בה למד, סמל להמשכיות דרכו הרוחנית והחינוכית. ביישוב חשמונאים, בו נולד וגדל, הוחלט על הקמת "טיילת נוף לביא", טיילת מונגשת לזכרו, שתאפשר לכולם ליהנות מנופי הארץ שכה אהב. בישיבת ההסדר "תורה בציון" בירושלים הוחלט להקים לזכרו כיתות לימוד הנקראות "כיתות הגבורה", שבהן הלומדים ישלבו לימודי תורה עם שירות צבאי משמעותי, כפי שלביא עצמו שאף לעשות. המוזיקאי יהודה יפרח יצר את השיר המרגש "אם יש בי" לזכרו, מילים ולחן שהפכו למנגינת זיכרון נוגעת ללב. אלבום תמונות וסרטונים לזכרו פורסמו ברשתות, ועמודי הנצחה נפתחו באינסטגרם ובאתרים ייעודיים, כולם עדות לחיים מלאי משמעות שהותיר אחריו. "אל תשכח לרגע למה אתה כאן"; "כשקשה לך תדע תמיד שיש מישהו שקשה לו יותר ותעזור לו" – משפטי ההשראה של לביא ממשיכים להדהד, משמשים מצפן מוסרי לרבים. לביא גיהסי, סמל לגבורה אנושית, לנתינה טהורה, ולאהבת הארץ, חי ופועל בזיכרונם של רבים, כשהוא מותיר אחריו לא רק חלל, אלא גם מורשת של אור, תקווה וגאווה ישראלית שתישאר לעד.