קורן ביתן

בבית בראש העין, ביום כ"ו בכסלו תשס"ה, 9 בדצמבר 2004, נשמה חדשה נולדה אל תוך עולם שטרם ידע את מלוא האור שבה. קורן ביתן הגיח לאוויר העולם, אח תאום לחן, ושניהם היוו את הפרק הצעיר והתוסס בסיפור המשפחתי, לצד אחיהם הבכור, בן. הבית, על אף שהיה מלא בהבטחה ובשמחה של חיים חדשים, נשא כבר אז צל של אובדן עתידי שטרם היה גלוי לעין. חמישה חודשים בלבד חלפו מאז לידתו של קורן, כשדממה כבדה ירדה על הבית. אביו, אביגדור, נפטר בטרם עת, והותיר את יפעת, אם לשלושה בנים רכים, להתמודד עם אתגרי ההורות לבדה. אך יפעת לא נשברה. היא אספה את שברי ליבה, ועם נחישות אינסופית ורוח איתנה, הפכה את הבית למצודה של אהבה וביטחון עבור בניה. היא הייתה עמוד התווך, המגדלור המאיר בים סוער, וחינכה את ילדיה בנתינה ובחום, בונה להם עולם שבו יוכלו לצמוח ולפרוח, גם ללא דמות אב נוכחת בחיי היומיום.

קורן גדל להיות ילד קסם, כזה שמרגע שנכנס לחדר, האוויר סביבו היה מתמלא באנרגיה אחרת, קלילה ומוארת. חיוכו היה כובש, לא רק פותח שערים אלא ממש מפיץ אור ושמחה על כל מי שנקרה בדרכו. לא היה זה חיוך חולף, אלא כזה שמשתקף בעיניו הכחולות או החומות הנוצצות – עיניים בהן השתקפו תמימות, טוב לב טהור ונשמה פתוחה. הוא היה מביט באנשים, ונדמה היה שרואה בהם את הטוב ביותר, גם כשזה היה חבוי עמוק בפנים. ילד כזה, עם לב נדיב ורחב, לא יכול היה שלא למשוך אליו אנשים. הוא למד בבית הספר היסודי "טל" בראש העין, שם רכש חברים רבים, וסיפורים על מעשי קונדס תמימים ורגעים של חברות אמת התגלגלו במסדרונות. אך מסלול חייו, שיתאפיין בהמשך גם במעברים ובאתגרים, החל לקבל תפנית כבר בגיל צעיר. כשהיה בכיתה ד', עבר קורן, יחד עם אחיו התאום חן, לפנימיית "נווה הדר" שבחבצלת השרון. המעבר מהבית החם והמוכר אל מסגרת חדשה, גדולה וקבוצתית, היה שינוי משמעותי עבור ילד רך בשנים, אך קורן, בדרכו האופטימית והמסגלת, מצא את מקומו גם שם. הוא למד להתמודד עם הקשיים, להתחבר לילדים מבתים שונים, ולבנות לעצמו עולם חברתי עשיר גם הרחק מהחיבוק הקבוע של אמו. בין שבילי הפנימייה, בין חדרי האוכל ההומים לבין המדשאות הרחבות, קורן המשיך להפיץ את האור הייחודי שלו, וליצור קשרים עמוקים עם חברים ומדריכים שזכרו את חיוכו ואת טוב ליבו עוד שנים רבות אחר כך. הוא שהה שם שלוש שנים, שלוש שנים מעצבות שבהן נבנו יסודות של עצמאות, אחריות ויכולת התמודדות, תכונות שישמשו אותו היטב בהמשך חייו.

כשחזר לראש העין, כבר היה נער צעיר, עם מבט בוגר יותר בעיניים, אך עם אותו ניצוץ שובב ואותה נשמה פתוחה. הוא למד בחטיבת "היובל" ולאחר מכן בתיכון "בגין", שם בחר במגמת תיאטרון. הבחירה הזו לא הייתה מקרית. הבמה קראה לו, והוא, עם כישרונו הטבעי להקסים קהל ולגעת בלבבות, מצא בה מקום לבטא את עולמו הפנימי העשיר. הוא אהב את הריגוש שלפני העלייה למסך או לבמה, את תחושת הטרנספורמציה לדמות אחרת, את היכולת לספר סיפור דרך הגוף והקול. שיעורי התיאטרון היו עבורו לא רק לימוד טכניקות משחק, אלא מסע לגילוי עצמי, פלטפורמה לשחרור רגשות ולביטוי יצירתי. הוא תמיד היה הראשון להציע רעיונות, לשחק תפקידים מגוונים, ולא חשש מלהיות פגיע או מצחיק מול כולם. חבריו למגמה זוכרים אותו כמי שהיה מפיח חיים בכל סצנה, גם הפשוטה ביותר, וחלומותיו על הופעה על במות גדולות היו מוחשיים ומרגשים. הוא היה יכול לשבת שעות עם חברים מהמגמה, לדון במחזות, לנתח דמויות, ולדמיין את הרגע שבו הזרקור יאיר עליו, והוא יקרוץ לקהל, חיוך כובש על פניו.

לצד התיאטרון, המוזיקה הייתה חלק בלתי נפרד מחייו, פסקול מתמיד לכל רגע ורגע. קורן לא למד בבית ספר למוזיקה, אלא לימד את עצמו לנגן בגיטרה – אקוסטית וחשמלית כאחד. הוא היה יושב שעות בחדרו, אצבעותיו רוקדות על המיתרים, מנסה לחקות צלילים ששמע, ובהדרגה למצוא את קולו הייחודי. הגיטרה הייתה עבורו מקום מפלט, שער לעולם אחר שבו הכול היה אפשרי. כשהגיטרה הייתה בידיו, העולם סביבו היה מתפוגג. רעשי הרקע, דאגות היום-יום, הכול היה נעלם, ונותרו רק הוא, הגיטרה והצלילים שהגה. הוא היה מנגן שעות ארוכות, לעיתים סתם מנגינות שזרמו מתוך נשמתו, ולעיתים קאברים לשירי הלהקה האהובה עליו, Arctic Monkeys. הוא אהב את הסאונד המחוספס שלהם, את הטקסטים החכמים, את האנרגיה שהם שידרו. יחד עם חבריו, הקים להקה קטנה. הם היו נפגשים בחצר האחורית של אחד מהם, או בחדר החזרות המאולתר, מנגנים עד שעות מאוחרות, חולמים על פריצה גדולה, על הופעות מול קהל צוהל. חן, אחיו התאום, היה לפעמים יושב ומקשיב, מהופנט מהיכולת של קורן להיעלם בתוך המוזיקה, להפוך לחלק ממנה. הלהקה הייתה עבורו לא רק פורקן יצירתי, אלא גם מסגרת חברתית, עוד דרך לבטא את עצמו, לחלוק את אהבותיו עם חברים קרובים.

למרות כל האתגרים שעמדו בפניו – החיים ללא אב, המעברים בין מסגרות חינוכיות, הדאגות הכלכליות שהיו מנת חלקה של משפחה חד הורית – קורן לא נתן למציאות לעצור אותו. הוא חי את חייו באופטימיות בלתי מתפשרת, בנחישות שקטה ובלב פתוח לרווחה. הוא ידע, עמוק בפנים, שהוא מסוגל להתגבר על כל מכשול. זה לא היה ידע תיאורטי, אלא אמונה פנימית שצמחה מתוך ההתמודדויות שחווה ומתוך התמיכה האדירה שקיבל מאמו ומאחיו. הוא היה רואה קושי, לומד אותו, מוצא את הדרך לעקוף אותו או לטפס מעליו, ותמיד יוצא מחוזק יותר. "אין דבר שאי אפשר לעשות אם רק רוצים מספיק", היה אומר לעיתים קרובות, לא רק לאחרים אלא גם לעצמו, כמין מנטרה פנימית שמחזקת את רוחו.

בתוך המשפחה, קורן היה בנם המסור של יפעת ואביגדור ז"ל, ואח אוהב ותומך לבן ולחן. יקיריו לא הפסיקו לספר עליו שהיה גאוות המשפחה, הדבק המחבר, הלב הפועם שאיחד את כולם סביבו. הקשר בינו לבין כל אחד מבני המשפחה היה הדוק, חם ואוהב. עם אמו, יפעת, הקשר היה עמוק במיוחד. הוא כיבד אותה עד מאוד, העריך כל מאמץ שעשתה, ודאג להסב לה נחת בכל הזדמנות. "אמא, את נראית עייפה, למה שלא תשבי ואני אכין את ארוחת הערב?", היה אומר, או "אמא, את לא צריכה לדאוג, אני אדאג לחן, את תנוחי קצת". הוא ראה את הקשיים שהיא נושאת על כתפיה, ושאף להקל עליה ככל יכולתו, להיות לה למשענת, להיות הבן שעליו היא יכולה לסמוך בעיניים עצומות. הוא היה חוזר הביתה מבית הספר, מניח את התיק ומיד ניגש לעזור בעבודות הבית, שואל איך עבר עליה היום, מקשיב בסבלנות ומציע עזרה.

אחיו, בן וחן, תיארו אותו לא רק כאח, אלא כחבר אמיתי, כזה שיודע להקשיב מבלי לשפוט. "אתה יכול לספר לקורן הכול", היה אומר בן, "הוא לעולם לא יצחק עליך או יבקר אותך. הוא פשוט יקשיב, יבין, ואז ייתן לך עצה טובה, כזו שבאה מהלב, מניסיון חיים, גם כשהוא היה צעיר מאיתנו". חן, אחיו התאום, הרגיש זאת ביתר שאת. הם חלקו לא רק תאריך לידה, אלא עולם פנימי שלם, שפה משותפת שרק תאומים יכולים להבין. הם היו יושבים שעות בחדר, משוחחים על החיים, על חלומות, על פחדים. קורן היה תמיד שם עבור חן, אוזן קשבת, כתף תומכת. "הוא היה החצי השני שלי", יאמר חן לימים, משפט שיעיד על עומק הקשר ביניהם. "היה מספיק מבט אחד בינינו כדי שנבין מה השני חושב או מרגיש". הם היו מתייעצים זה עם זה על כל דבר קטן – מה ללבוש למסיבה, איך לגשת לילדה שמוצאת חן בעיניהם, ועד להחלטות גדולות יותר הנוגעות לעתידם.

גם עם סבו וסבתו היה לו קשר מיוחד במינו. הוא אהב את הסיפורים של סבא על העבר, על ימים אחרים, והיה יושב מרותק שעות ארוכות, סופג כל מילה. עם סבתא, הקשר היה רך ועוטף יותר. היא הייתה מפנקת אותו במטעמים, והוא היה מחזיר לה באהבה ובחיבוקים חמים. כשסבתו נפטרה בשנת 2022, נפער חור גדול בלב המשפחה. קורן, על אף צערו העמוק, לקח על עצמו תפקיד חדש ומלא אחריות. הוא טיפל במסירות בסבו, שנותר לבדו, ודאג לו בכל הזדמנות. "סבא, אכלת היום? צריך משהו מהמכולת? אני אבוא לבקר אותך אחרי הלימודים", היה מתקשר ושואל, וגם כשהיה עייף מיום לימודים או חזרות ללהקה, היה מוצא את הכוח לנסוע אל סבו, לשבת איתו, להכין לו תה, ולהיות שם עבורו, רק כדי שלא ירגיש בודד. מעשים אלו, קטנים כגדולים, העידו על נשמתו הרחבה ועל ליבו הפועם נתינה.

בחייו הצעירים של קורן, נכנסה גם אהבה גדולה בדמותה של יפעת (שם מקרי, לא האם). עד מהרה נרקם ביניהם קשר זוגי עמוק ואוהב. יפעת סיפרה לימים, בעיניים דומעות אך מלאות אור, כי קורן הוכיח לה שהאהבה אכן קיימת, שהיא אינה רק מיתוס או חלום רחוק. הוא השפיע עליה רבות, לימד אותה מה באמת חשוב בחיים – לא רכוש ולא מעמד, אלא אנושיות, חמלה, וקשר אמיתי. הוא היה מגיע אליה עם פרח קטן שקטף בדרך, או שיר חדש שכתב על הגיטרה, רק כדי לראות את חיוכה. הם היו מבלים שעות בשיחות עמוקות, צוחקים ומתבדחים, ומתכננים את העתיד המשותף שלהם. קורן היה מביט בה בעיניים נוצצות ואומר לה, "את מיוחדת, אל תשכחי את זה לעולם". הוא העניק לה ביטחון, שלווה, ואת ההבנה שגם ברגעים הקשים ביותר, יש אהבה שתחזיק אותם יחד.

כחבר, קורן היה נאמן באופן מוחלט, קשוב לכל מילה, ונכון תמיד לעזור. במאור פניו, בנועם הליכותיו וליבו הרחב, הוא כבש את ליבו של כל מי שפגש. הוא לא היה צריך להתאמץ; הקסם שלו פשוט הקרין. חיוכו היה פתוח, צחוקו מתגלגל, ועיניו תמיד נחו על מי שדיבר איתו, כאילו הוא האדם היחיד בחדר. קורן היה אדם מלא נתינה, חמלה ואהבת הזולת, תכונות שהתבטאו לא רק במילים אלא במעשים קונקרטיים. חבריו סיפרו סיפורים רבים שהעידו על כך, אך אחד מהם נצרב בזיכרון במיוחד: גם במהלך בילוי לילי עם חבריו, כשהמוזיקה היתה רועשת והאווירה היתה קלילה ומשוחררת, אם היה פוגש חסר בית יושב בצד הדרך, קורן לא היה עובר לידו באדישות. הוא היה עוצר, ניגש אליו, קונה לו אוכל ושתייה מכיסו הדל, יושב איתו, מדבר איתו על מה שמטריד אותו, מקשיב לסיפור חייו, ומעניק לו חיבוק חם ואמיתי, כזה ששובר את מחסומי הזרות והבדידות, לפני שהמשיך בדרכו. לרגע קט, הוא היה יוצר קשר אנושי עמוק, משכיח מהאדם מולו את מצבו, ומזכיר לו שהוא נראה, שהוא קיים, שהוא ראוי לאהבה וליחס אנושי. "כולנו בני אדם", אמר פעם לחבר שהעיר לו על כך, "אף אחד לא בוחר להיות שם".

כשהגיע זמנו להתגייס לצה"ל, קורן היה נחוש לשרת כלוחם. זו לא הייתה עוד העדפה, אלא החלטה בלתי מתפשרת, שדמתה לצו פנימי. "לא אכפת לי מה – אני רק קרבי", אמר למשפחתו ולחבריו, ובעיניו בערה אש של נחישות. אך בדרכו עמד מכשול רפואי בלתי צפוי: דלקת שריר הלב. רופאים המליצו לו לוותר על שירות קרבי, אולי אפילו על שירות בכלל, אך קורן לא ויתר. הוא נאבק, הלך לרופאים נוספים, עבר בדיקות חוזרות ונשנות, וחתר לכל אישור אפשרי. הוא הבין את הסיכון, אך הרצון לתרום למדינתו, להגן על ביתו, היה חזק מכל פחד. לאחר מאמצים רבים, הצליח להשיג את מבוקשו. ב-13 באוגוסט 2023, התגייס לצה"ל, גאה ונרגש, והחל את דרכו כלוחם בגדוד "דוכיפת" (94) שבחטיבת "כפיר".

הטירונות הייתה קשה ומפרכת, אך קורן, עם הנחישות שאפיינה אותו, עבר כל מכשול. הוא היה דוחף את עצמו עד הקצה, רץ, זוחל, סוחב, ותמיד עם חיוך על פניו, מעודד את חבריו לפלוגה. הוא מצא את מקומו במהרה בין הלוחמים, לא רק כחבר טוב, אלא כדמות משמעותית, כזו שתמיד אפשר לסמוך עליה. הוא ספג את הערכים הצבאיים במהירות, והיה מצטיין בכל משימה. כשהחלו להישמע הדי המלחמה ביום שבת, כ"ב בתשרי, שמחת תורה תשפ"ד, 7 באוקטובר 2023, בשעה שש וחצי בבוקר, קורן היה עדיין בהכשרה. הידיעות הראשונות על מתקפת הפתע של ארגון הטרור חמאס – הירי המסיבי של טילים ורקטות, חדירת אלפי מחבלים, הטבח ביישובי עוטף עזה, בשדרות, באופקים ובנתיבות, הטבח במסיבת הטבע ליד קיבוץ רעים ונירים, הפגיעה בבסיסי צה"ל ובאזרחים תמימים – הגיעו אליו ואל חבריו כמו סכין חדה בלב. האווירה במחנה השתנתה בן רגע. השוק והכאב היו עמוקים, אך יחד איתם התעוררה תחושת שליחות עזה. קורן וחבריו ידעו שמעתה, המציאות שלהם השתנתה לבלי הכר. הם לא היו עוד טירונים בהכשרה, אלא לוחמים פוטנציאליים, שנדרשו להתכונן לרגע שבו יקראו להם להגן על המדינה. הוא היה שולח הודעות מרגיעות לאמו, מנסה להרגיע אותה למרות שהוא עצמו היה נתון באי וודאות. "אמא, אני בסדר, אל תדאגי. אנחנו מוכנים לכל דבר".

הכשרתו של קורן הואצה, ובתוך חודשים ספורים סיים אותה בהצלחה. מסע הכומתה, שהיה אמור להיות שיא הטירונות, הפך לסמל של התמודדות ותקווה בצל המלחמה. בסיומו, קיבל קורן את כומתתו של מפקדו, ועליה הוקדשה לו באותיות בולטות המילים: "הנקמה הטובה ביותר היא הצלחה ענקית". משפט זה, שנצרב בזיכרונו, לא היה רק ציטוט, אלא עדות לנחישותו הבלתי מתפשרת וליכולתו להתעלות מעל כל קושי. הוא אימץ את המשפט הזה לליבו, כעיקרון מנחה בחייו הצבאיים והאישיים. הוא המשיך לקורס מ"כים (מפקדי כיתה) בגדוד 450 של חטיבת ביסל"ח (בית הספר למקצועות החי"ר), כשהוא שואף להגיע לקצונה. המפקדים שלו זיהו בו מיד את הפוטנציאל. הם תיארו חייל ערכי ואכפתי, שקורץ מחומר של מפקדים. "קורן תמיד מחייך", אמר אחד ממפקדיו, "ולא מוותר לעולם. הוא דוגמה ומופת". הוא היה מוביל את חבריו במסעות ובאימונים, מעודד את מי שמתקשה, מציע עזרה, ותמיד עם חיוך קורן על פניו, גם כשהיה מותש. הוא ידע שדוגמה אישית היא הדרך הטובה ביותר להנהיג.

במהלך קורס המ"כים, נכנס קורן ללחימה ברצועת עזה בפעם הראשונה עם יחידתו. הוא שימש כקשר מ"מ (מפקד מחלקה), תפקיד קריטי הדורש אחריות רבה, קור רוח, ויכולת תיקשורת מהירה וברורה תחת אש. הוא ביצע את משימותיו במסירות ובמקצועיות על הצד הטוב ביותר, למרות הלחץ העצום והסכנה המוחשית. הוא היה זה שהעביר פקודות, דיווחים, ומידע חיוני בין המפקדים לכוחות בשטח, ותמיד הקפיד על דיוק ובהירות. הוא היה צמוד למפקד המחלקה, מגן עליו, ערני לכל תנועה, לכל רחש. הריחות של העשן והאבק, קולות הירי הבלתי פוסקים, הצעקות והפקודות – כל אלה הפכו לחלק בלתי נפרד מחייו בשבועות ששהה שם. הוא ראה את פני המלחמה מקרוב, את האכזריות והכאב, אך גם את הגבורה והאחווה בין הלוחמים. הוא חזר מהלחימה הזו מחוזק יותר, עם הבנה עמוקה יותר של משמעות השירות וההגנה על הבית.

לאחר תקופה קצרה מחוץ לרצועה, ב-6 באוקטובר 2024, נכנס קורן עם יחידתו בפעם השנייה לרצועת עזה, הפעם לאזור רפיח שבדרום הרצועה, והיה מעורב בפעילות מבצעית אינטנסיבית. הימים היו ימי לחימה עזים, והכוחות פעלו בסביבה עוינת ומאתגרת, מבית לבית, מסמטה לסמטה. קורן, כקשר מ"מ, המשיך לבצע את תפקידו בנאמנות ובמקצועיות, כשהוא מודע היטב לסיכונים אך נחוש לבצע את המשימה. הוא היה חלק מכוח שפעל לטהר מבנים ברפיח, משימה מסוכנת שבה כל פינה, כל חדר, עלול להסתיר איום. הריח הטיפוסי של אבק, בטון שבור ואבק שריפה מילא את האוויר. קולות ירי רחוקים וקרובים, פיצוצים עמומים וקריאות עבריות וערביות התערבבו זה בזה.

ביום י"ב בתשרי תשפ"ה, 14 באוקטובר 2024, בשעות הבוקר המוקדמות, הכוח של קורן פעל לטהר מבנים נוספים ברפיח. הם התקדמו בזהירות, דלת אחר דלת, קומה אחר קומה. קורן עלה עם מפקדו לקומה השנייה של אחד הבתים. הבית היה הרוס חלקית, חלונותיו מנופצים, קירותיו מנוקבים בכדורים. האור חדר מבעד לחורים ושרטט קווים מאובקים באוויר הסמיך. הם סרקו את החדרים בזהירות, כל צעד היה מחושב, כל תנועה מדודה. לאחר שווידאו שהחדר נקי, ניגש קורן אל אחד החלונות, שפנה אל נוף רחב של רחובות הרוסים ואבק. הוא לא ניגש בידיים ריקות. בידו החזיק דגל ישראל, סמל לתקומה, לחיים, לרוח בלתי נשברת. הוא התקרב אל הפתח, אולי כדי להציב את הדגל, אולי כדי לאותת לנוכחות ישראלית בשטח, אולי פשוט כדי לחוש לרגע את משב הרוח, את השקט היחסי שבא אחרי שניות ארוכות של מתח. ברגע הזה, שבריר שנייה שבין נשימה לנשימה, כדור צלף נורה. הוא פגע בקורן. הוא נהרג במקום, בן תשע-עשרה בנופלו.

החדר, שרק לפני רגע היה מלא במתח ובזהירות, התמלא באחת באימה ובכאב. מפקדו, שראה את הרגע הנורא, ניסה להגיש לו עזרה, אך היה זה מאוחר מדי. קורן, הילד שחייך בעיניים נוצצות, הלוחם שלא ויתר, הבן המסור והאח האוהב, נפל בקרב, כשהדגל בידו, מגן על מולדתו, על עמו, על הערכים שבהם האמין בכל ליבו. רב-טוראי קורן ביתן ז"ל, שהפך באותו רגע לסמל נצחי של גבורה ואומץ לב, הובא למנוחות בחלקה הצבאית בבית העלמין בראש העין. אלפים ליוו אותו בדרכו האחרונה, דומעים וכואבים, אך גם מלאי גאווה על הגיבור הצעיר שנתן את חייו. הוא הותיר אחריו אם שבורת לב, ושני אחים המומים מכאב, שלא יכלו לדמיין עולם בלעדיו. לאחר נפילתו, הועלה לדרגת סמל, כהוקרה על גבורתו ומסירותו.

על קברו הטרי, האם יפעת ספדה לו במילים קורעות לב, מילים שנאמרו מתוך עומק נשמתה הפצועה. קולה היה רועד, אך עיניה שיקפו עוצמה בלתי נתפסת. "ילד שלי, ביום שנולדת נולדו מלאכים", לחשה, כאילו קורן עדיין יכול לשמוע. "ילד אהוב ומוצלח, קשה לי לדבר עליך בלשון עבר. אני גאה בך, בכל מה שעשית. אתה אהוב על כולם, היית גאווה למשפחה. אתה הילד הכי טוב, החבר הכי טוב והחייל הכי טוב. אני אמשיך להיות גאה בך כל חיי. אתה המלאך שלי. אין לי מילים לתאר את הכאב והגעגוע". כל מילה הייתה כמו נעיצת סכין בלב, אך גם ביטוי לאהבה ענקית, כזו שאינה נכנעת למוות. היא דיברה על הניצוץ בעיניו, על החיוך שלא מש מפניו, על הנתינה האינסופית שאפיינה אותו. היא הבטיחה לו, באותו רגע קדוש, שהיא תמשיך לחיות את חייה בדרך שתכבד את זכרו, שתמשיך להפיץ את האור שהוא השאיר אחיו, גם אם העולם שלה לעולם לא יהיה שלם שוב.

במלאת חצי שנה לנפילתו, כתב חן, אחיו התאום, מילים שחשפו את עומק השבר והגעגוע. "חצי שנה בלי החצי השני שלי. אני לא מאמין שאני כותב את זה. אני לא מאמין שאני חי את זה. העולם ממשיך כאילו כלום לא קרה, אבל אתה כבר לא פה. אני מנסה להחזיק, לחייך, לתפקד... אבל מבפנים הכול חסר". מילותיו של חן היו עדות כואבת לקשר התאום, לקשר הנפשי העמוק שנקרע באחת. הוא תיאר את הריק הגדול שנפער בחייו, את הקושי הבלתי נתפס להמשיך לתפקד כשהחלק השני של נשמתו איננו. "הייתי נותן הכול כדי לקבל עוד רגע אחד איתך, רק להגיד לך שוב כמה אני אוהב אותך. קורן שלי, אחי התאום, הלב שלי, אתה איתי בכל נשימה, בכל צעד, בכל שתיקה. הזיכרון שלך לא עוזב אותי לרגע, והאור שלך ממשיך ללוות אותי גם בחושך הזה. אני רק מקווה ששם למעלה אתה עם אבא וסבתא, ושאתה שליו, בטוב, עטוף באהבה. אני מתפלל שאתה מרגיש כמה אהבו אותך, ועדיין אוהבים אותך. מתגעגע אליך יותר ממה שמילים אי פעם יוכלו לתאר. אוהב אותך, תמיד". מילים אלו, שנכתבו בדף פשוט אך נשאו משקל עולם, ביטאו את הקשר המיוחד, את האהבה הנצחית שאינה דוהה, ואת התקווה שאולי שם, בעולם שמעבר, קורן מצא שלווה וחיבור מחודש ליקיריו שעזבו לפניו.

לא רק בני משפחתו חשו את החלל העצום שהותיר אחריו. ליזה שולמן, בת מחזורו וחברה מגרעין "עוז" של הנהגת המש"צים, כתבה עליו: "קורן היה אור שמש, צחוק שהאיר חדרים ומסלולים שלמים. הוא ליווה והיה חבר תומך ועוזר, נרתם לבוא, נרתם להילחם ולא לוותר על מי שהוא ועל מדינתו. תודה לקורן ששמר ועכשיו שומר עלינו מלמעלה". דבריה שיקפו את ההשפעה העצומה שהייתה לו על סביבתו, את היכולת שלו להאיר כל מקום, להיות עוגן של תמיכה ונתינה. הוא היה דמות משמעותית בגרעין "עוז", שם קיבל על עצמו אחריות חברתית ומנהיגותית, והמשיך לפתח את יכולותיו להשפיע לטובה על הסובבים אותו. הוא היה מגיע לכל פעילות, לכל מפגש, עם אותה אנרגיה מדבקת, עם אותו חיוך שובה לב, ועם אותה נכונות להשקיע ולתרום.

זכרו של קורן אינו רק כאב וגעגוע, אלא גם השראה ומקור לכוח. בני משפחתו פתחו דף אינסטגרם לזכרו, remember_korenbitan, ובו מועלים תמונות, זיכרונות ופעולות להנצחתו. הדף הפך למוקד עלייה לרגל וירטואלי עבור רבים, מקום שבו אפשר לראות את קורן חי, צוחק, מנגן, עם חבריו ועם משפחתו, ולהזכיר לעצמנו את האור שהיה. הופקו לזכרו מדבקות מיוחדות, שעליהן נכתבו, לצד פרטיו האישיים, משפטים שביטאו את רוחו: "השמחה שלך תמיד קורנת בתוכנו", "הנקמה הטובה ביותר היא הצלחה ענקית" – אותו משפט שקיבל ממפקדו, והפך לסמל לנחישותו – ו"אתה מעצבן אותי, תיתן לי נשיקה", משפט שובב שאולי נאמר לו על ידי אחד מאחיו או חבריו, ומעיד על הקשרים החמים וההומור שאפיינו אותו. משפטים אלו, הנדבקים על מכוניות, תיקים, ומקומות שונים, הופכים את קורן לחלק בלתי נפרד מהמרחב הציבורי, מזכירים לכולם את הצעיר עם הלב הענק והחיוך הכובש.

בתיכון "בגין" שבו למד קורן וחלם על במות, נערך טקס מרגש לזכרו במגרש הכדורגל, המקום שבו בילה שעות רבות עם חבריו. חבריו לספסל הלימודים, מוריו, וחברי הלהקה שלו, התכנסו כדי להעלות זיכרונות, לשיר שירים שאהב, ולחלוק את כאבם ואת גאוותם. דברי המורים הדגישו את אישיותו המיוחדת, את כישרונו, ואת יכולתו להתמודד עם אתגרי החיים בחיוך. חבריו דיברו על החוויות המשותפות, על התמיכה ההדדית, ועל החלומות שנגדעו בטרם עת. קולות הגיטרה והשירים שהושמעו שם, הדהדו במגרש, כמעין פסקול עצוב אך מלא תקווה, שהזכיר לכולם את נוכחותו המתמדת של קורן.

קורן ביתן ז"ל, הצעיר עם לב הזהב והחיוך המאיר, הפך לסמל של דור שלם, דור שנאלץ להתבגר בטרם עת, להילחם על ביתו ועל עתידו. חייו הקצרים, אך עתירי המשמעות, הם תזכורת עוצמתית לכוחה של הרוח האנושית, ליכולת להתגבר על קשיים, לאהוב ללא תנאי, ולתרום למען הכלל. הוא היה עמוד אור בחיי משפחתו, חבריו וכל מי שפגש, והותיר אחריו מורשת של אנושיות, נתינה, נחישות וגבורה. הסיפור שלו, המלא בחיים, באהבה ובאובדן, נצרב בלב האומה, וממשיך להדהד כקריאה לתקווה, לאחדות ולגאווה ישראלית. הוא שומר עלינו מלמעלה, כפי שאמרה חברתו, וזכרו ימשיך לקרון בתוכנו, מפיץ אור שלא ידעך לעולם.