קובי דבש

הרוח החמה של יולי, שנת אלף תשע מאות ושמונים ושתיים, נשאה עימה הבטחה של התחלות חדשות, וכך, ביום כ"ו בתמוז, בתוך המולת העיר חולון, נולד קובי דבש – בן לאביבה וברוך, אח בכור לאסף, לירן, עידן, ניר וענת, עתיד להיות עוגן של שקט וחיוך בלב משפחה גדולה ותוססת. כבר מילדותו ניכרה בו אותה תכונה נדירה, שקטה אך עמוקה, שמשכה אליו אנשים. לא היה זה חיוך מתפרץ או צחוק רועם, אלא חיוך רחב וטוב לב, שהשתרע על פניו והאיר את עיניו החומות, חיוך שהיה כה מזוהה איתו עד שהפך לחלק בלתי נפרד מזהותו. הוא גדל בין בנייני העיר, בחצרות הבטון ובפארקים הקטנים, אך תמיד נשא עימו איזו שלווה פנימית, שקט שאיפשר לו להתבונן בעולם בעיניים פקוחות ורגישות. בבית הספר "סירקין", שבו למד, לא היה קובי ילד שמבקש תשומת לב. הוא ישב בשקט בפינת הכיתה, קולט כל מילה, מפנים כל שיעור, אך כשנדרש לעזרה, ידו הייתה הראשונה להתרומם. חבריו זכרו אותו כנער חברותי, כזה שתמיד היה מוכן להקשיב, להושיט יד, להציע עצה טובה בלי שיבקשו. הערכים של אהבת הארץ והעם, כיבוד הזולת, לא היו עבורו סיסמאות ריקות מתוכן, אלא אבני יסוד שעיצבו את דרכו. הוא לא דיבר עליהם בקול רם, אלא חי אותם בכל מעשיו, בהתייחסותו לכל אדם שפגש, מהמורה בבית הספר ועד לקשיש שפגש ברחוב.

הקשר עם משפחתו היה ארוג בחוטים בלתי נראים של אהבה ומסירות. קובי היה בן מסור להוריו, אביבה וברוך, שהיו גאים בו על דרכו השקטה והאיתנה. הוא הקפיד להתקשר אליהם מדי יום, לשאול לשלומם, לשתף בחוויות היום, ובכל הזדמנות שבה נזקקו לעזרה, היה הראשון להתייצב. לא פעם, כשעלה קושי כלכלי או בריאותי, היה זה קובי שהציע את עזרתו מבלי שהתבקש, מתוך הבנה עמוקה של צרכי הוריו. הוא היה עמוד תווך עבורם, מקור של נחת וביטחון. גם עם אחיו – אסף, לירן, עידן, ניר וענת – שמר על קשר הדוק ואוהב. כשהיו ויכוחים בין האחים הצעירים, היה קובי זה שהתערב בקולו הרגוע, מציע פשרה, ממתן את הרוחות. הוא לא היה המנהיג הקולני, אלא המנהיג השקט, זה שכולם כיבדו את דעתו וחיפשו את קרבתו. כשאחיו הצעירים נתקלו בקשיים בלימודים או בחברה, קובי היה שם, יושב לידם שעות ארוכות, מסייע בשיעורי הבית, מקשיב בסבלנות ללבטי הנעורים, תמיד עם חיוך מעודד ועם מילה טובה. הוא זכר את ימי ההולדת של כולם, את האירועים החשובים, ותמיד דאג להפתיע במחווה קטנה, בשיחת טלפון ארוכה, או בביקור פתע, כדי להזכיר להם כמה הם יקרים לו. הקשרים המשפחתיים הללו, הארוגים בחוטים של אהבה ודאגה הדדית, היוו את הבסיס האיתן שעליו נבנתה אישיותו, והם ליוו אותו לכל אורך דרכו, כשהוא לוקח איתו את החום של הבית ואת הערכים שספג בו אל כל מקום אליו הגיע.

בשנת 2000, כשהגיע זמנו להתגייס, הייתה הבחירה של קובי ברורה: שירות קרבי. הוא לא חיפש קיצורי דרך או תפקידים נוחים; הוא רצה לתרום את חלקו באופן המשמעותי ביותר. וכך, עם סיום הלימודים, הוא עלה על מדים והצטרף לחיל ההנדסה, יחידה קרבית בחטיבת "המחץ" (חטיבה 14). כבר מיומו הראשון בטירונות בלט קובי בגישה שקטה אך נחושה. בזמן שחבריו התלוננו על המסעות המפרכים ועל השעות הארוכות בשטח, קובי פשוט עשה את המוטל עליו, צעד בראש מורם, מזיע אך לא מקטר. הוא היה טיפוס של "מורעל", כפי שכינו אותו אז חבריו ומפקדיו – לא במובן של צעקות או ראוותנות, אלא במובן של מחויבות עמוקה, ידע מקצועי בלתי מתפשר ותשוקה אמיתית למלא את תפקידו על הצד הטוב ביותר. הוא למד כל פרט על הציוד ההנדסי, על פריצת מכשולים, על בניית גשרים ועל כל משימה מורכבת אחרת שנדרשה מלוחם הנדסה. ימיו בשטח היו ארוכים, לעיתים קרובות תחת שמש קופחת או גשם שוטף, כשמגפיו טובעות בבוץ והאבק מכסה את פניו, אך הוא מעולם לא איבד את החיוך. מפקדיו זיהו במהרה את הפוטנציאל הטמון בו, את המקצועיות שקרנה ממנו ואת המסירות הבלתי מתפשרת. הוא הפך ללוחם מוביל ביחידה, כזה שניתן לסמוך עליו בעיניים עצומות, שגם במצבי לחץ קיצוניים שמר על קור רוח ועל שיקול דעת. הוא היה מסביר בסבלנות לחיילים הצעירים ממנו את עקרונות העבודה עם חומרי נפץ, מדגים את הדרך הנכונה לפרוק שדה מוקשים, ותמיד דואג לבטיחותם של חבריו. סיום שירות החובה לא סימן עבורו סוף למחויבות; הוא המשיך לראות את עצמו כחלק בלתי נפרד ממערך ההגנה של המדינה, ומכאן ואילך, הפכו ימי המילואים לחלק בלתי נפרד מלוח השנה שלו, התחייבות שלקח על עצמו בלב שלם.

גם לאחר שחרורו מצה"ל, נותרה המחויבות של קובי לביטחון המדינה בוערת וברורה. הוא הקפיד להתייצב לימי המילואים ככל שנדרש, ולמעשה – הרבה מעבר לנדרש. כשאחרים חיפשו תירוצים או דרכים להתחמק, קובי היה הראשון להתייצב בשער הבסיס, עם התיק הארוז והחיוך המוכר. "אני חייב להיות שם," היה אומר לכנרת אשתו, כשהייתה מביעה דאגה קלה, "זה התפקיד שלי." הוא היה מגיע גם כשהיה חולה עם חום גבוה, מתעקש לעלות על האוטובוס לבסיס, מנופף לשלום למשפחתו המודאגת, כשפניו סמוקות אך עיניו נחושות. "אני לא יכול להשאיר את החברים שלי לבד," אמר לא פעם, וזה לא היה רק עניין של חברות, אלא תחושת אחריות עמוקה למדינה, לעם, למשימה. הוא היה הראשון להגיע לשטח, כשהאוויר עדיין קר ומואר רק באורם העמום של הפנסים, והאחרון ללכת, מוודא שכל הציוד מסודר, שכל המשימות הושלמו, שכל החיילים חזרו בשלום. גם כשהגיעה ההזדמנות לקבל פטור ממילואים, אולי בגלל עומס משפחתי או עבודה תובענית, קובי סירב בתוקף. הוא התעקש להמשיך לשרת, ללבוש את המדים, לחוש את הריח המוכר של העפר והברזל, להיות חלק מהמכונה הזו ששומרת על הבית. המחויבות הזו, שהפכה לחלק בלתי נפרד מאישיותו, הייתה כחוט השני שחיבר את כל פרקי חייו, מעיד על אדם שרואה את עצמו כחלק ממשהו גדול יותר, משהו ששווה להקדיש לו כל מאמץ.

החיים, כידוע, מובילים אותנו בדרכים מפתיעות, וכך, באחת מתחנות חייו, פגש קובי את כנרת. לא היה זה סיפור אהבה סוער של מבטים ראשונים ותשוקה בוערת, אלא אהבה שצמחה מתוך היכרות עמוקה, מתוך הערכה הדדית ומתוך הבנה שקטה של נשמות תאומות. השיחות הראשונות ביניהם היו ארוכות, מלאות בצחוק ובשיתוף, כשקובי, שביומיום היה שקט ומופנם, נפתח בפניה וגילה עולם שלם של רגשות ועומק. כנרת ראתה בו את האיש הטוב, היציב, זה שאפשר לסמוך עליו בכל מצב, עם החיוך הזה שאי אפשר לעמוד בפניו. האהבה ביניהם פרחה, כמו פרח מדברי שמוצא את דרכו אל השמש, והיא הייתה אהבה שקטה וחזקה, כזו שיכולה לעמוד במבחן הזמן. בשנת 2012, עשור לאחר שהתגייס לצה"ל, נישאו קובי וכנרת בטקס צנוע ומרגש, וקבעו את ביתם בעיר טבריה, על שפת הכנרת התכולה. עיר הצפון השקטה, עם נופיה עוצרי הנשימה, הפכה למקום מפלטם, למקום שבו יבנו את חייהם המשותפים. הבית בטבריה, עם החלונות הפונים אל האגם, הפך למרכז עולמם. זמן קצר לאחר מכן, נולדו ילדיהם – אגם ושלו, שהוסיפו אור וצבע לחייהם. קובי, שהיה אדם שקט מטבעו, הפך לאב מסור ורגיש, שהרעיף אהבה על ילדיו בכל הזדמנות. הוא בילה עימם שעות ארוכות, קורא סיפורים לפני השינה, משחק איתם בחצר, מלמד אותם לרכוב על אופניים, או פשוט יושב איתם בשקט, מתבונן בהם בהערצה. הוא ידע למצוא את האיזון העדין בין המשמעת לבין החיבוק החם, בין הגבולות לבין החופש. כל רגע איתם היה יקר לו, והוא התאמץ ליצור עבורם עולם בטוח ומלא אהבה. בשנת 2023, כשנולדה ילדתם השלישית, תהל, נשלמה התמונה. הבית היה מלא צחוק ילדים, ריחות בישול, ורגעים קטנים של אושר משפחתי. המשפחה הייתה כל עולמו, המרכז שסביבו סבבו חייו, והוא היה מוכן לעשות הכל למענה, להגן עליה, לטפח אותה, ולהבטיח שתהיה להם את המסגרת החמה והאוהבת ביותר שיכולה להיות.

במקביל לחיי המשפחה התוססים, מצא קובי את מקומו המקצועי בחברת השכרת הרכב "אוויס", שם עבד בתפקיד כונן בחטיבת השירות והתפעול במרחב הצפון. זו הייתה עבודה שדרשה ממנו זמינות גבוהה, אחריות ויכולת טכנית, תכונות שהיו טבועות בו עמוק. הוא היה איש מקצוע אכפתי, שראה בכל רכב לא רק כלי, אלא כלי שנושא עמו סיפור של אדם, של משפחה, של נסיעה חשובה. כשטלפון היה מצלצל בשעת לילה מאוחרת, או בבוקר מוקדם, והצד השני של הקו היה נשמע מודאג מול תקלה ברכב, קובי היה מגיב מיד. הוא היה מרגיע את הלקוח בקולו השקט, מציע עזרה, ולעיתים קרובות גם יוצא בעצמו לשטח, בין אם זה היה כביש נידח בצפון או רחוב סואן בטבריה, כדי לסייע. הוא לא עשה זאת רק מתוך חובה מקצועית, אלא מתוך תחושה עמוקה של שירות ורצון אמיתי לעזור. עמיתיו לעבודה תיארו אותו כעמוד תווך, כזה שניתן לסמוך עליו בעיניים עצומות. הוא ידע כל בורג וכל חיווט, כל תקלה וכל פתרון, ותמיד היה מוכן לשתף את הידע שלו, להדריך, לייעץ, לעזור. חיוכו התמידי, גם מול תקלות מורכבות או לקוחות מתוסכלים, השרה ביטחון ואופטימיות על סובביו. הוא היה נקודת האור במצבי לחץ, זה שמוצא את הדרך החוצה, זה שמרגיע את הרוחות ומבטיח שהכל יסתדר. התפקיד הזה, ששילב בין יכולות טכניות לבין שירותיות אנושית, התאים לו כמו כפפה ליד, ואיפשר לו לבטא את טוב ליבו ואת מסירותו גם מחוץ למסגרת המשפחתית והצבאית.

מעבר למסגרות המשפחתיות והמקצועיות, קובי היה אדם אהוב על הבריות, מוקף בחברים שרכש בכל תחנות חייו. הוא לא היה אדם שרודף אחרי תשומת לב, אך נועם הליכותיו, טוב ליבו ויכולתו להקשיב הפכו אותו לחבר מבוקש. הוא היה איש שיחה מרתק, כזה שיכול היה לשבת שעות ארוכות בבית קפה או בבית של חבר, לדבר על הכל – החל מהחדשות האחרונות, דרך שיחות עומק על משמעות החיים ועד לסיפורים קטנים ומשעשעים מחיי היומיום. חיוכו התמידי היה נסוך על פניו, חיוך שהיה בו שילוב של שקט פנימי, אופטימיות זהירה וקבלה של העולם כפי שהוא. החברים ידעו שתמיד אפשר לפנות אליו, בכל שעה, בכל בעיה. בין אם זה היה צורך בעצה טובה, עזרה בהובלה, או סתם אוזן קשבת, קובי היה שם, נכון לסייע. הוא לא היה שופט, לא מבקר, אלא פשוט מקשיב, מציע את נקודת מבטו המאוזנת, ותמיד מחזק. הוא השרה ביטחון ואופטימיות על סובביו, כמו עוגן יציב בסערה. בטיול משפחתי עם חברים, בערב חברים בטבריה, או פשוט בשיחת טלפון ספונטנית, קובי היה תמיד אותו קובי – אדם חם, נאמן, ישר דרך, שרואה את הטוב באנשים ומאמין בכוחה של חברות אמת. הוא יצר סביבו רשת ענפה של קשרים, שכל אחד מהם היה בעל משמעות עמוקה עבורו, והוא טיפח אותם במסירות, כי ידע שקשרים אנושיים הם המהות האמיתית של החיים.

ואז הגיע אותו בוקר ארור, שבת כ"ב בתשרי, שמחת תורה תשפ"ד, ה-7 באוקטובר 2023. השעה הייתה שש וחצי בבוקר, והשקט של החג, השקט שעטף את בתי טבריה ואת כל פינות הארץ, התנפץ באחת. קובי, כמו רבבות אחרים, התעורר לקול אזעקות צבע אדום, קולות נפץ רחוקים, ומהר מאוד גם לדיווחים המטרידים הראשונים שהחלו לזרום בווטסאפ. לא הייתה זו עוד "הסלמה" רגילה; משהו באוויר, בטון ההודעות, בבהילות שבה התפשטו השמועות, בישר רעות. ארגון הטרור חמאס פתח במתקפת פתע אכזרית וחסרת תקדים על ישראל. תחת מסך אש כבד של אלפי טילים ורקטות שנורו מרצועת עזה לעבר אזורים נרחבים בארץ, חדרו אלפי מחבלים – דרך היבשה, הים והאוויר. הם פתחו במתקפה רצחנית על יישובי עוטף עזה השקטים, על שדרות, אופקים ונתיבות, על מבלי מסיבות טבע סמוך לקיבוצים רעים ונירים, על בסיסי צה"ל ועל העוברים בדרכים באזור. הדיווחים שהחלו לזרום היו בלתי נתפסים: מחבלים טובחים באזרחים חפים מפשע בבתיהם, במכוניותיהם, מבצעים פשעים כבדים, חוטפים מאות ישראלים לרצועת עזה, מחריבים, בוזזים ומעלים באש בתים ורכוש. מאות חיילים, שוטרים, אנשי כוחות הביטחון וחברי כיתות הכוננות המקומיות נפלו בקרב, בניסיון נואש להגן על חייהם של אזרחים. בבוקר הזה, בתוך הבהלה והזוועה, החלה מלחמה – מלחמה ששינתה את פני המדינה. קובי, כמו כל חייל מילואים, ידע שזה עניין של שעות. הטלפון הנייד שלו רעד שוב ושוב, הודעות וואטסאפ מיחידתו התחילו לזרום, ועד מהרה הגיעה הקריאה הרשמית. למחרת, הוא גויס למילואים, כשליבו כבד אך נחוש. הוא חיבק את כנרת, את אגם, שלו ותהל הקטנה, חיבוק חזק וארוך מהרגיל, והבטיח שישמור על עצמו. המבט בעיניו היה רציני, אך החיוך המוכר עדיין היה שם, מנסה להרגיע את חששות משפחתו.

לאחר ימי אימונים קצרים ואינטנסיביים, שבהם התחדדה המוכנות למלחמה, נכנס קובי עם יחידתו, גדוד ההנדסה 271 בחטיבה 14, ללב רצועת עזה. זו לא הייתה עוד כניסה שגרתית; האווירה הייתה טעונה, מתוחה, כשכל צעד נשקל בכובד ראש. ריח האבק והפיח עמד באוויר, וקולות הירי וההפגזות היו לרקע קבוע. קובי שירת במסירות ובמקצועיות שהיו כה אופייניות לו. הוא ביצע כל משימה על הצד הטוב ביותר, בין אם זה היה סריקת צירים לאיתור מטענים, פריצת דרכים עבור הכוחות המתמרנים, או טיפול בתשתיות טרור תת-קרקעיות. הוא פעל מתוך תחושת שליחות עמוקה, מתוך הבנה ברורה שכל פעולה קטנה שלו תורמת למאמץ הגדול יותר להגן על הבית. הוא לא התלונן על הקור, על העייפות, על המחסור בשעות שינה. עיניו היו תמיד פקוחות, ידיו זריזות, ומוחו חד. הוא היה עוגן של שקט וביטחון עבור חבריו ליחידה, מפיג חששות במילה טובה, מסייע בפתרון בעיות טכניות מורכבות, ותמיד דואג לשמור על מצב רוח טוב גם ברגעים הקשים ביותר. במהלך הלחימה, יצא קובי כמה פעמים לביתו לחופשה קצרה. כל חופשה הייתה הפוגה נחוצה מהלחימה, אך גם מלאה בחשש. הוא ניסה להרגיע את כנרת ואת הילדים, לספר להם שהכל בסדר, שהם מתקדמים, שהוא שומר על עצמו. הוא שיחק עם אגם ושלו, החזיק את תהל הקטנה בזרועותיו, מנסה לספוג כל רגע של שגרה משפחתית, לטעום מהחמימות של הבית לפני שחזר שוב אל התופת. "אל תדאגי," אמר לכנרת בחיבוק הפרידה האחרון, "אני אחזור." חיוכו המוכר היה שם, מנסה להפיג את הדאגה מעיניה, אך עמוק בפנים, שניהם ידעו את הסיכונים.

ביום חמישי, ה-7 בדצמבר 2023, כ"ד בכסלו תשפ"ד, קובי שהה עם יחידתו במרחב חאן יונס שבדרום רצועת עזה. השמש כבר החלה לשקוע, מטילה צללים ארוכים על ההריסות והאבק, כשקולות הלחימה לא פסקו לרגע. הכוח היה בעיצומה של פעילות מבצעית, סורק מבנים, מחפש אחר תשתיות טרור, דרוך לכל תרחיש. האוויר היה כבד ורווי אבק, וכל צעד דרש זהירות מרבית. לפתע, נשמע צרור יריות שנורה לעבר הכוח. זו הייתה פגיעה מהירה, קטלנית, שקטעה את חייו של קובי באחת. הוא נפל בקרב, במקום שבו בחר להיות, מגן על עמו ועל ארצו, נאמן לערכיו עד נשימתו האחרונה. בן ארבעים ואחת היה בנופלו. הבשורה המרה הגיעה לטבריה, והיכתה במשפחתו ובקהילתו כרעם ביום בהיר. העיר טבריה כולה הרכינה ראש בכאב עמוק עם היוודע דבר נפילתו של קובי. "העיר טבריה מרכינה ראשה עם היוודע דבר נפילתו של קובי דבש במלחמת 'חרבות ברזל'," הודיעה העירייה בכאב, "אנו מחבקים ומחזקים את כנרת והילדים ומשתתפים בצערם הכבד. יהי זכרו ברוך." קובי הובא למנוחות בבית העלמין הצבאי בטבריה, מוקף באלפי אנשים שהגיעו לחלוק לו כבוד אחרון – משפחה, חברים, מפקדים, חיילים, תושבי טבריה וחולון, כולם עם עיניים דומעות ולב כואב. הוא הותיר אחריו את כנרת אשתו האהובה, את שלושת ילדיהם הקטנים – אגם, שלו ותהל, את הוריו אביבה וברוך, את ארבעת אחיו ואחותו, ואת קהל עצום של חברים ומכרים שאהבו והעריכו אותו. לאחר נפילתו, הועלה לדרגת רב-סמל בכיר, אות הערכה והוקרה על שירותו המצטיין ומסירותו הבלתי מתפשרת.

החלל שקובי הותיר אחריו היה עצום, בלתי ניתן למילוי. אמו, אביבה, ספדה לו במילים קורעות לב, ששיקפו את הכאב העמוק והאהבה האינסופית: "הלב מסרב להאמין. היית ילד מלאך, אהוב על כולם. תמיד נרתם לעזור עם החיוך הכובש. תחסר לנו מאוד ולעולם לא נשכח. אוהבת אותך מאוד. תן לנו את הכוחות להתמודד עם האובדן העצום. נוח על משכבך בשלום." מילותיה של האם, שביטאו את דמותו האהובה והמסורה, הדהדו בלבבות כל הנוכחים. גם אחיו לירן, שראה בו עמוד תווך, כתב דברי פרידה כואבים, שבהם ניסה להשלים עם המציאות הבלתי נתפסת: "אח שלי היקר, פשוט לא נתפס לדבר עליך בזמן עבר. האדם הכי שקט בעולם, עם הלב הכי גדול שיש. התנדבת לשרת את המדינה כמו בכל הזדמנות. איפה שרק אפשר לתרום ולתת אתה הראשון. תמיד היית חייל מצטיין עוד מהסדיר, אף פעם לא התלוננת, תמיד היית מורעל. אני מקווה שלא סבלת יותר מדי. אוהב אותך לעד." המילים הללו, מהדהדות את רוחו של קובי, שהיה תמיד הראשון להתייצב, האחרון ללכת, זה שמעולם לא התלונן, זה שאהב את המדינה ואת בני עמו בכל נימי נפשו.

זכרו של קובי דבש לא נשכח. הוא ממשיך לחיות בלבבות כל מכריו ואוהביו, בסיפורים שמספרים עליו, בחיוכו המאיר שמופיע בדמיונם. לזכרו הופצה מדבקה עם שמו ודיוקנו, מחווה קטנה אך משמעותית, המבטיחה שפניו הטובות ימשיכו להאיר את הדרך. קובי מונצח גם באנדרטת דרך הגבורה לחללי חיל ההנדסה, הניצבת סמוך לקיבוץ חולדה, מקום המנציח את גבורתם של לוחמי ההנדסה שנפלו במערכות ישראל. שמו חרוט שם באבן, עדות אילמת אך עוצמתית לחייו ולנפילתו. דרך סיפורו של קובי, אנו רואים לא רק את הטרגדיה של האובדן, אלא גם את הסיפור הגדול יותר של עם שלם שנלחם על קיומו, על זכותו לחיות בביטחון בארצו. קובי היה חלק מאותה שרשרת דורות של גיבורים שקטים, אנשים שהולכים בדרך ישרה, משרתים את הכלל במסירות אין קץ, ומוכנים להקריב את היקר מכל למען הדורות הבאים. הוא היה האב המסור, הבעל האוהב, הבן והאח התומך, החבר הנאמן, איש המקצוע האכפתי והלוחם האמיץ. חייו היו ארוגים בחוטים של אהבה, אחריות וצניעות, וגבורתו נבעה מעצם בחירתו לחיות חיים של נתינה, להגן על משפחתו ועל עמו. מותו הוא תזכורת כואבת למחיר הכבד של החיים באזורנו, אך גם עדות לגבורה האנושית העצומה, לבחירה בחיים, בהגנה, בתקומה. זיכרונו של קובי דבש, רס"ב (במיל') קובי דבש, נצרב עמוק בזיכרון הלאומי, כסמל לאותם אלה שבחרו לעמוד על המשמר, להגן על הבית, ולהבטיח שתמיד תהיה לנו תקווה, ושתמיד נזכור את אלה ששילמו את המחיר היקר מכל. שמו ותמונתו, חיוכו הטוב, יישארו חקוקים לעד בליבנו, מנחים את דרכנו בתחושת גאווה ישראלית עמוקה, ומזכירים לנו את האנושיות והאומץ שהיו טבועים בו, ואשר ממשיכים להאיר את דרכנו אל התקומה.