קיריל ברודסקי

בבית בטון בהיר, בקומה השנייה של בניין רמת-גני שקירותיו ספגו אלפי שעות של שמש ים-תיכונית, נולד קיריל ברודסקי ביום י"ז באב תשס"ד, הוא הרביעי באוגוסט 2004. הוא היה הצעיר, בן הזקונים של אלנה וויקטור, ואחיה הקטן של אלינה, שכבר חיכתה לו בבית בקצה המסדרון. העיר הזו, רמת גן, ששילבה בתוכה פינות ירוקות עם רחובות שוקקים, הייתה הרקע לילדותו, לצעדים הראשונים, לצחוק המתגלגל שעד מהרה מילא את החללים. כבר מהרגע הראשון, היה משהו בקיריל ששבה לבבות – אולי היה זה הניצוץ בעיניים, או הקמטוט הקטן שנוצר בזווית הפה כשהיה מחייך, אותה גומת חן צוחקת שעתידה הייתה להפוך לסימן ההיכר שלו, עוגן של שמחה ברגעים קשים. הבית היה תמיד מלא בחום, בקולות של שיחות ברוסית ובעברית, בריחות של תבשילים ביתיים ובסיפורים על חיים שהתחילו במקום אחר והשתרשו עמוק באדמה הישראלית. אלנה וויקטור, עם המסורת שהביאו איתם, הקפידו להנחיל לילדיהם ערכים של כבוד, עבודה קשה, ונתינה, אך מעל לכל, הם לימדו אותם לראות את היופי בכל יום, גם בקטן שבדברים, ולגשת לחיים בלב פתוח ובחיוך. קיריל ספג את זה כמו ספוג, והפך לילד טוב, נעים הליכות, שתמיד ידע לכבד את הסובבים אותו – את הוריו, את אחותו, את השכנים המבוגרים בחדר המדרגות, ואת המוכרים בחנויות המכולת השכונתיות.

השנים הראשונות עברו בסימן של חקירה והרפתקה. קיריל היה ילד מלא חיים ואנרגיה, שלא ידע מנוח. כל חפץ בבית היה יכול להפוך למשחק, כל פינה בחצר המשותפת הייתה יעד למסעות דמיוניים. הוא למד בבית הספר היסודי "בן-גוריון" בגבעתיים הסמוכה, שם התחילו להיחשף פניו החברתיות. כשנכנס לכיתה חדשה או לקבוצת משחק, הוא לא היה מהילדים שקופצים מיד למרכז העניינים, לא היה "רעש וצלצולים", כפי שסיפרו חבריו לימים. הוא היה עומד בצד, צופה, קולט את האווירה, את הדינמיקה, ורק אז, כשהרגיש בנוח, כשהכיר את הפנים ואת הקולות, היה נפתח. אבל מרגע שנפתח, הוא היה נפתח כולו. הדיבור היה מתחיל לזרום, חיוכו היה מאיר את פניו, והוא היה הופך לחלק בלתי נפרד מהחבורה. מהר מאוד, החברים האלה הפכו למשפחה של ממש. הם ידעו שיש להם חבר אמיתי, כזה שאפשר לסמוך עליו בעיניים עצומות. הוא היה נאמן, צנוע, ותמיד הראשון להתגייס לעזרה, ובלי טיפת ציפייה לתודה או לתשומת לב. זכרו לו איך בטיולים שנתיים, כשכל הילדים היו מתרוצצים ומעלים אבק, הוא היה נצמד למחנכת, מציע לסחוב את התיק הכבד שלה, או תומך בילד שהתקשה בעלייה תלולה, מציע לו יד או מילה טובה. לפני טקסים בבית הספר, כשבלאגן הכיסאות והתפאורה היה משתלט על האולם, הוא היה שם, בשקט שלו, מסדר, מיישר, מוודא שהכול במקום, מבלי שיתבקש, רק כי ראה שצריך. הוא פשוט היה שם.

התשוקה של קיריל לספורט ניכרה כבר בגיל צעיר. הוא אהב את האדרנלין, את המאמץ הפיזי, את תחושת הסיפוק שבכיבוש יעד. הוא שיחק כדורגל בחצר, רכב על אופניים בפארק, וכל פעילות שדרשה תנועה וריכוז משכה אותו. אבל היה תחום אחד שכבש את ליבו באופן מיוחד – ספורט מוטורי. כבר כילד, כשהיה רואה אופנוע עובר ברחוב, עיניו היו נדלקות והוא היה עוקב אחריו במבט כמהה, מדמיין את עצמו רוכב, את הרוח על פניו, את הרעש המחריש אוזניים של המנוע. בגיל שש-עשרה, כשהיה כבר נער מתבגר, גבוה וחזק, הוא הגשים את חלום הילדות הזה. בעבודה קשה ובחסכנות, אולי בעזרת הוריו, הוא רכש את האופנוע הראשון שלו. זו לא הייתה רק כלי תחבורה, אלא שער לעולם חדש של חופש, אתגר ואחריות. הוא היה יוצא לרכיבות עם חברים, טור רוכבים צעירים שחותכים את האוויר המדברי או את הפיתולים של כבישי הצפון. אבל גם שם, בתוך האדרנלין וההתלהבות, בלטה תכונתו המיוחדת – הוא תמיד הקפיד להיות בסוף הטור. לא כדי להשוויץ או להיתפס אחרון, אלא כדי להשגיח, לוודא שכולם רוכבים בזהירות, שאיש לא נשאר מאחור, שכולם מגיעים הביתה בשלום. שנתיים לאחר מכן, כשכבר היה בוגר יותר, עם ניסיון וביטחון, הוא שדרג את עצמו לאופנוע כבד יותר, חזק יותר, שהתאים לרוח ההרפתקנית שלו.

לצד אהבתו לספורט, קיריל נודע גם בחוש הטכני המפותח שלו. עוד מילדות, הוא אהב לפרק דברים, לחקור את המנגנונים הפנימיים שלהם, ולחבר חלקים קטנים לכדי שלם. בחדרו, לצד ספרי לימוד וציוד ספורט, היו תמיד קופסאות של לגו, לא מגדלים או מכוניות מוכנים, אלא ערבוב של לבנים צבעוניות שהפכו לבסיס ליצירות מקוריות, פרי דמיונו והיגיון ההרכבה שלו. הוא לא הסתפק בזה; הוא פיתח את התשוקה הזו לתחביב של ממש, ואפילו בנה מחשב שלם מחלקים שקנה בנפרד, מרכיב כל רכיב בקפידה, מחבר כבלים, מתקין תוכנות, עד שהמכונה הדוממת קמה לתחייה תחת ידיו המיומנות. הוא אהב את האתגר שבפתרון בעיות, את הדיוק שבהרכבה, את הסיפוק שביצירה של משהו חדש מאין. החוש הטכני הזה, יחד עם השקט הנפשי והריכוז שאפיינו אותו, היוו בסיס לא רק לתחביביו, אלא גם לאופן שבו התמודד עם אתגרים בחייו.

בתיכון "שמעון בן צבי" בגבעתיים, במגמת הספורט, קיריל כבר היה נער מגובש, בעל עקרונות ברורים וחוש צדק מפותח. המחנכת שלו זכרה אותו כילד שובב עם המון שמחת חיים, שאוהב לעשות שטויות ולצחוק עם החברים, אך עם הזמן התבגר והפך לנער רציני יותר, שמסמן מטרות לחיים וגם משיג אותן. בדיונים וויכוחים בכיתה, הקול שלו תמיד היה נשמע. הוא לא היה צועק או משתלט, אבל כשהייתה לו דעה, היא הייתה מוצקה, מנומקת, והוא לא חשש להביע אותה, גם אם לא הייתה פופולרית. הוא לא דרש דבר מאף אחד, לא ביקש עזרה או טובות, ועשה את הכול בעשר אצבעות, מתוך אמונה ביכולותיו ומתוך רצון פנימי להצליח. כשהגיע צו הגיוס הראשון, החל קיריל לחשוב ברצינות על עתידו בצבא. הוא היה ציוני ופטריוט עמוק בנשמתו, האמין בחשיבותה של המדינה ובהכרח להגן עליה. למרות החשש הטבעי שהביעו הוריו ואחותו – "קיריל, אולי תלך לתפקיד עורפי, משהו בטוח יותר?" שאלה אמו בערב אחד במטבח, בזמן שהכינה את ארוחת הערב, קולה מלא דאגה – הוא היה נחוש. "אמא, זה חשוב לי," ענה לה, מניח יד על כתפה, "אני רוצה להגן על הבית שלנו, לתרום באמת. אני רוצה להיות לוחם." הוא אף חלם על קריירה צבאית, ראה את עצמו ממשיך בשירות מעבר לתקופת החובה. כדי להגשים את חלומו, הוא נרשם לאימוני כושר קרבי, פעמיים בשבוע היה מזיע, מתאמן, דוחף את גבולותיו הפיזיים, רץ, סוחב משקלים, מתכונן לאתגר שבפניו. הוא ידע שזו הדרך שלו לתרום, לשרת, ולהגשים את הערכים עליהם גדל.

מעט לפני גיוסו, בתקופה שבין סיום הלימודים ללבישת המדים, קיריל הכיר את מירי. זו הייתה אהבה ממבט ראשון, או לפחות התאהבות עמוקה שהפכה במהרה לקשר זוגי חם ואוהב. מירי, בחורה חכמה ועדינה, נשבתה בקסמו של קיריל. לדבריה, אחד הדברים שכבשו את ליבה היה הישירות והכנות שאפיינו אותו. הוא לא שיחק משחקים, לא ניסה להרשים או להתייפייף. הוא אמר את שעל ליבו, בצורה פתוחה ונקייה, וזה היה מרענן. הוא היה ג'נטלמן אמיתי, ותמיד שם את טובת האחר לפני טובתו שלו. "אתה בטוח שאתה רוצה לנסוע עד אלי עכשיו? מאוחר כבר," הייתה שואלת אותו לפעמים בטלפון כשהיה מציע להסיע אותה הביתה אחרי בילוי עם חברים, והוא היה עונה בקול ררוך, "ברור, מותק. אני כבר בדרך. העיקר שתגיעי הביתה בבטחה." היא אהבה את החיוך שלו, את הניצוץ בעיניים כשהיה מדבר על האופנוע שלו או על התוכניות שלו לצבא. הייתה ביניהם הבנה עמוקה, קשר של אמון ותמיכה הדדית. מירי הייתה שם בשבילו בתקופת ההכנה לצבא, מעודדת ותומכת, וקיריל היה שם בשבילה, מקשיב, מייעץ, ומחבק. הם חלמו יחד על העתיד, על רכיבות משותפות על אופנועים, על חיים שלמים. מירי, בינה לבין עצמה, החלה לקחת שיעורי רכיבה בסתר, בתקווה להפתיע אותו כשישוב מהמלחמה, לרכוב איתו זה לצד זו, בדיוק כפי שתמיד קיווה. זו הייתה דרכה לומר לו, בלי מילים, כמה היא אוהבת אותו וכמה היא מאמינה בחלומות שלהם.

ביום בהיר, 23 במרץ 2023, הגיע קיריל ללשכת הגיוס, לבוש מדים ירוקים, עם חיוך רחב ועיניים נוצצות. הוא התגייס לצה"ל, לגדוד 101 של חטיבת הצנחנים, יחידת עילית שייצגה בעיניו את פסגת השירות הקרבי. הוא היה נלהב, מלא מוטיבציה, ומוכן לכל אתגר. ימי הגיבוש הראשונים של הטירונות היו אינטנסיביים, מתישים פיזית ונפשית, אך קיריל עמד בהם בגבורה, דוחף את עצמו מעבר למה שחשב שאפשרי. אך בתוך אותם ימים מלאי אדרנלין ודחיפה לקצה, נפצע קיריל קשה ברגלו. הכאב היה עז, והפציעה הייתה משמעותית, כזו שיכולה הייתה לשבור את רוחו של כל חייל אחר. אבל קיריל לא ויתר. הוא סירב לתת לפציעה להכתיב את עתידו, והחליט להמשיך במסלול הצנחנים, בנחישות שאין כדוגמתה. הוא עבר את טירונות 05, קורס בסיסי ללחימה, על אף הכאבים וההגבלות הפיזיות. הוא לחשק שיניים, התעלם מהצליעה, והתאמן לצד חבריו, כמעט כאילו כלום לא קרה. אך המציאות הייתה עקשנית יותר. לאחר סיום הטירונות, מצבה של הפציעה החמיר. הרופאים היו חד משמעיים: ההמשך במסלול קרבי אינו אפשרי. קיריל נאלץ לפרוש מהיחידה שכה רצה לשרת בה, והומלץ לו שירות בתור נהג בחטיבה הדרומית. זו הייתה מכה קשה, אכזבה מרה, אך קיריל, בדרכו השקטה והנחושה, קיבל את הגזירה. הוא לא התלונן, לא התמרמר. הוא ידע שגם בתפקיד נהג יש חשיבות, וגם שם יוכל לתרום.

הוא שובץ במחנה רעים, בלב הנגב המערבי, בבסיס אוגדת עזה. זה היה שינוי חד עבורו, מהחלום על צניחות ופעילות מבצעית כלוחם חי"ר, לתפקיד שדורש מיומנות אחרת, ריכוז, ואחריות כבדה על חיי אחרים. הוא נכנס לתפקיד במלוא הרצינות. סגן מפקד החטיבה, הסמח"ט, שהיה אחראי על הכשרתו של קיריל, זיהה בו מיד פוטנציאל יוצא דופן. "מהרגע הראשון הבנו שהגיע בחור רציני לחטיבה," סיפר לימים סא"ל אלון פלד, הסמח"ט. קיריל בלט כנהג שעבר את ההכשרה בהצלחה ובמהירות הגדולה ביותר בהיסטוריית האוגדה. הוא למד את הגזרה על בוריה, את הכבישים, את השבילים, את נקודות התורפה. הוא קלט כל פרט, כל הוראה, וביצע את תפקידו על הצד הטוב ביותר, במקצועיות בלתי מתפשרת. "היית נחוש ללמוד את הגזרה ולבצע את תפקידך על הצד הטוב ביותר," נזכר בו הסמח"ט, "תמיד מוכן, תמיד בשקט שאפיין אותך, תמיד מדויק ותמיד במקצועיות לא מתפשרת." בזכות יכולותיו יוצאות הדופן, הגיעה ההחלטה שקיריל ישרת בתור נהג בחדר הפיקוד, ה"חפ"ק", של מפקד החטיבה עצמו. זה היה תפקיד רגיש, שדורש אמינות מוחלטת, יכולת תמרון בתנאי לחץ, ודיסקרטיות. קיריל קיבל את התפקיד בחרדת קודש, מבין את גודל האחריות המוטלת על כתפיו הצעירות. הוא היה גאה בכך שזכה לאמון כזה, וראה בכך הוכחה לכך שגם מחוץ למסלול הצנחנים, הוא יכול לתרום תרומה משמעותית לביטחון המדינה. הוא היה לוחם מוביל ואמיץ, גם כשהחזיק בהגה ולא ברובה.

שבת בבוקר, כ"ב בתשרי, שמחת תורה תשפ"ד, השבעה באוקטובר 2023. הבוקר התחיל כמו כל בוקר שבת בנגב, שקט ובהיר, אולי עם ציוץ ציפורים עדין וריח של קפה מתבשל. קיריל היה בבסיס רעים, מוכן לכל קריאה, כמו תמיד. השעה הייתה שש וחצי בבוקר כשנשמעו לפתע אזעקות צבע אדום רבות, קוטעות את השקט באיבחה חדה. לא הייתה זו אזעקה רגילה. אחריהן הגיעו רעמים חזקים, קולות נפץ שלא השאירו מקום לספק – משהו גדול, חסר תקדים, מתרחש. הטלפון שלו רטט עם הודעות ווטסאפ קדחתניות, קבוצות החברים והמשפחה התמלאו בתמונות ודיווחים ראשוניים, בלתי נתפסים: חדירת מחבלים, ירי, פשיטה על יישובים. ארגון הטרור חמאס פתח במתקפת פתע רצחנית על ישראל, בירי מסיבי של טילים ורקטות מרצועת עזה, ובחסות החיפוי האווירי הזה, חדרו אלפי מחבלים – יבשתית, ימית ואווירית. הם פשטו על יישובי עוטף עזה, על שדרות, אופקים ונתיבות, טבחו במבלים במסיבת הטבע ליד קיבוץ רעים ונירים, תקפו בסיסי צה"ל ופגעו בעוברים ושבים בדרכים. תוך שעות ספורות, נרצחו כשמונה מאות אזרחים בבתיהם, במכוניותיהם, אחרי שבוצעו בהם פשעים כבדים, ומאות ישראלים נחטפו לרצועת עזה. הבתים הוחרבו, נבזזו והועלו באש. מאות חיילים, שוטרים, אנשי כוחות הביטחון וחברי כיתות כוננות מקומיות נפלו בקרב. בבוקר זה, החלה מלחמה.

קיריל לא היסס. הוא לא חשב פעמיים. הוא קפץ מיד לרכב, מנועו כבר רץ, לבו פועם בעוז. הוא היה הראשון ברכב, מוכן לצאת לדרך, כפי שהעיד סא"ל אלון פלד. יחד עם מפקד החטיבה, אלוף-משנה אסף חממי, ועם הקשר, סמל ראשון תומר יעקב אחימס, יצאו השלושה לתוך התופת. היעד: קיבוץ נירים. הם ידעו שהם נכנסים למצב מסוכן, אבל תחושת החובה והרצון להגן על אזרחים הייתה חזקה מכל פחד. בשעה שש וחמישים דקות, עשרים דקות בלבד לאחר תחילת המתקפה, הם נכנסו לקיבוץ. הם היו הכוח הצבאי הראשון שהגיע למקום, לפני שהספיקו להגיע תגבורות משמעותיות. מראה הקיבוץ היה מזעזע: עשן, הרס, וקולות ירי מכל עבר. עשרות מחבלים כבר פשטו על הבתים, זורעים הרס ומוות. החפ"ק של אסף, עם קיריל מאחורי ההגה, תומר בקשר, ואסף מפקד, נכנס ללחימה עקשנית וחסרת פשרות. הם לחמו בגבורה מול כוח עדיף בהרבה, מול עשרות מחבלים חמושים היטב, שעטו מכל עבר.

חילופי האש היו עזים. קליעים שרקו באוויר, פיצוצים הרעידו את הקרקע. מפקד החטיבה, אל"מ אסף חממי, נפגע. זה היה רגע קריטי, גורלי. במקום לחשוב על נסיגה או על עצמם, קיריל ותומר פעלו באינסטינקט של לוחמים אמיצים, של אנשים ששמו את טובת האחר לפני טובתם שלהם. תחת אש תופת, תוך סיכון חיים ודאי, הם פינו את מפקדם הפצוע למיגונית סמוכה. הם סחבו אותו, גוררים אותו דרך רסיסים ואבק, אל המרחב המוגן היחיד שהיה בהישג יד. בידיהם המהירות והמיומנות, הם שמו לו חוסם עורקים, בניסיון נואש לעצור את הדימום, ותומר הזעיק עזרה בקשר, קולו נשנק אך ברור, מוסר פרטים על מיקומם ומצבם. הם נשארו עם מפקדם, מגנים עליו בגופם, ממשיכים להילחם ולחכות לתגבורת שתבוא. זמן קצר לאחר מכן, בתוך אותה מיגונית קטנה, תחת אש בלתי פוסקת, נפגעו גם הם. קיריל, אסף ותומר נהרגו בקרב ההירואי הזה בקיבוץ נירים. גופותיהם נחטפו לעזה על ידי המחבלים, שהמשיכו במסע ההרס שלהם. אך עוז רוחם, נחישותם, והקרבתם הבלתי מתפשרת הצילו את תושבי הקיבוץ. הם עיכבו את המחבלים, נתנו לתושבים זמן יקר להסתגר, להתגונן, ואיפשרו לכוחות נוספים להגיע. ללא פעולתם המהירה והאמיצה, מספר הנפגעים בנירים היה גבוה בהרבה. הם עמדו כחומה בצורה, שלושה כנגד רבים, והגנו על הבית.

הימים שלאחר מכן היו ימים של אימה ואי-ודאות. משפחתו של קיריל, כמו משפחות רבות אחרות, נאלצה להתמודד עם התהום שנפערה, עם הידיעה המזעזעת שקיריל נעדר, אולי חטוף, אולי פצוע, אולי... הם נאחזו בכל פיסת מידע, בכל שביב של תקווה. 53 ימים ארכו הייסורים, 53 ימים של המתנה מורטת עצבים, של תפילות שקטות ובכי חנוק. ב-28 בנובמבר 2023, הותר לפרסום דבר נפילתו. הלב נשבר, התקווה האחרונה התפוגגה. קיריל, בן תשע-עשרה בלבד, נפל בקרב. שמונה חודשים ארוכים נוספים עברו, חודשים של כאב עמוק וגעגוע בלתי נתפס, עד שביום 24 ביולי 2024, הושב קיריל לישראל. הוא הובא למנוחת עולמים בבית העלמין הצבאי בקריית שאול, תל אביב. מסע חייו הקצר, אך רב המשמעות, הגיע לסיומו הטרגי. לאחר נפילתו, הועלה קיריל מדרגת רב-טוראי לדרגת סמל, הכרה מאוחרת אך כנה בגבורתו ובמסירותו. הוא הותיר אחריו הורים שבורי לב, אלנה וויקטור, ואחות אהובה, אלינה, וכן את מירי, בת זוגו, שחלומותיהם המשותפים נקטעו באחת.

בהלוויה, בין שורות האנשים הדוממים, בין דגלי ישראל שהתנוססו בחצי התורן, ניצבה אמו, אלנה, קולה רועד אך עיניה מלאות גאווה וכאב עמוק. "בן שלנו יקר ואהוב," היא ספדה לו, מילים שקשה היה להוציא מפיה, "אני עומדת פה ללוות אותך, ואנחנו לא יודעים איך נחיה בלי החיוך שלך ומאור הפנים שלך. ב-7 באוקטובר קרה דבר שלא חשבתי שיקרה. הגנת על ארץ ישראל כמו שרצית ותמיד אמרת שכל ילד וילד צריך להתגייס ולא משנה אם זה קרבי או לא, אפילו להיות איזה עוזר, לעשות משהו, אבל לתרום למדינה. זאת הייתה דעתך והסכמנו." היא דיברה על חיוכו שלא ידע תלונות, על עבודתו הקשה, על כך שוויתר פעמים רבות על שינה וכוחות לטובת אחרים, כי חיכו לו בחוץ חברים, כי זה היה לו חשוב. "אתה גיבור, היית גיבור ותמיד תישאר אצלי בלב," המשיכה, ודמעות זלגו על לחייה. "הלב שלי שבור שבור, ממש שבור, אנחנו אוהבים ותמיד תישאר בליבנו ובזיכרונותינו... אימא תמיד מחכה לילד, הפעם זו פרידה לתמיד. הלב כואב. תשע-עשרה שנים זה מעט מדי. תמיד תישאר אצלי בלב לנצח. תודה שהיית כאן תודה על הכול מה שעשית ועשית לא מעט. עשית הרבה למען רבים והמדינה." גם אביו, ויקטור, שקיריל סחף אותו לתחום הרכיבה באופנוע, וקיבל רישיון לאופנוע מעט לפני נפילת בנו, מצא את עצמו מול כאב גדול מנשוא, שמונע ממנו מאז לעלות על האופנוע, לסמל את האובדן ואת השיתוק שמלווים אותו.

מחנכת הכיתה שלו מהתיכון, שראתה אותו גדל והתעצב, עמדה גם היא וספדה לו, קולה נשבר מהתרגשות. "קיריל תלמיד אהוב שלי," אמרה, "הגעת אלינו ילד שובב עם המון שמחת חיים, אהבת לעשות שטויות ולצחוק עם החברים, אבל עם הזמן התבגרת והפכת לנער רציני שמסמן מטרות לחיים וגם משיג אותן. היית נער ערכי, בעל עקרונות, עם חוש צדק מפותח. בדיונים וויכוחים בכיתה תמיד הקול שלך היה נשמע והייתה לך דעה מוצקה כמעט על כל דבר." היא הדגישה שוב את צניעותו ואת עשייתו: "אף פעם לא דרשת כלום מאף אחד, לא ביקשת כלום, ועשית את הכול בעשר אצבעות... קיריל, אי אפשר היה שלא לאהוב אותך. כואבת לי המחשבה שיש אנשים בעולם הזה שכבר לא יזכו להכיר אותך, אבל אנחנו נדאג שכולם יידעו מי היית... תודה קיריל על שהגנת עלינו בגופך ולחמת עד נשמתך האחרונה. זו הייתה זכות גדולה להיות מחנכת של גיבור כמוך." סגן מפקד החטיבה, סא"ל אלון פלד, הוסיף גם הוא בקול סדוק, את ההכרה המקצועית והאישית: "היית לוחם מוביל ואמיץ... כך גם באותו בוקר. קפצת בלי לחשוב פעמיים והיית הראשון ברכב כדי להגן על האזרחים. היית בכוח שמנע אירוע קשה בקיבוץ נירים. הגנת בגופך על התושבים יחד עם יתר החפ"ק ונפלת בעת הלחימה הקשה. דמותך הייחודית וערכיך יהיו לסמל ומצפן." מילים אלו, שנאמרו מפי אנשים שראו בו חבר, תלמיד, חייל ומפקד, שרטטו את דיוקנו המלא של קיריל – אדם שקט, צנוע, אך עם עוצמה פנימית בלתי רגילה, נחישות, ואהבה עזה למולדתו ולאנשיה.

מורשתו של קיריל ברודסקי, על אף חייו הקצרים כל כך, ממשיכה לחיות ולהדהד. ראש עיריית רמת גן, בהחלטה שריגשה את המשפחה והקהילה כולה, הורה להסב את שמו של קטע מהרחוב שבו מתגוררת משפחתו ל"רחוב קיריל". עכשיו, בכל פעם שמישהו יעבור ברחוב, שמו של קיריל יהיה חרוט באבן, תזכורת יומיומית לגיבור שגדל שם, לילד עם החיוך שובה הלב והניצוץ בעיניים. חבריו, אלה שהפכו למשפחה, בחרו דרך אינטימית ואישית יותר להנציח אותו: הם עשו קעקוע לזכרו. ציור של קו השפתיים שלו, אותה גומת חן צוחקת, בשילוב האות "K" בכתב ידו של קיריל עצמו, בתוספת לב קטן, המציין את אהבתם העצומה אליו. הקעקוע הזה, חרוט על עורם, הוא עדות חיה לקשר בל יינתק, לזיכרון שאינו דוהה. ובתיכון "שמעון בן צבי", המקום שבו התעצבה אישיותו, שבו חלם על עתידו, הוציאו סרט לזכרו, "שיידעו שהיה קיריל", סרט שניתן לצפייה באתר יוטיוב. הסרט הזה הוא לא רק מסמך תיעודי, אלא צוואה חינוכית, דרך להעביר לדורות הבאים את סיפורו של קיריל, את ערכיו, את אומץ ליבו, ואת החיוך שלו שהאיר כל חלל. קיריל ברודסקי, בן תשע-עשרה בנופלו, השאיר אחריו חלל עצום, אבל גם מורשת של גבורה אנושית, של נתינה, של אהבת אדם ואהבת מולדת. הוא היה אור, והוא ממשיך להאיר, זיכרונו חרוט בלבבות, בסיפורים, ברחובות, ובתחושת התקומה והגאווה הישראלית שהוא מייצג.