קנאו קאסה

בגונדר, עיר עתיקה באתיופיה שבתיה הלבנים מנצנצים תחת שמש חמה ובהירה, נולד קנאו קאסה ביום י"ב בתשרי תשס"ג, שמונה-עשר בספטמבר 2002. הוא היה הילד השלישי במשפחה בת שישה ילדים, בנם של וורקנש וסיסאי, והגיע לעולם שורשי בקהילה שנטעה עמוק באדמת אתיופיה, אך ליבה פעם תמיד לכיוון אחד – ירושלים. הבית שלהם לא היה רק מקום לגור בו, אלא מרכז חי, רוחש סיפורים וחלומות, שבו ניגנו צלילי האמהרית כמו נהר שוצף, וריחות תבשילים עשירים התערבבו באוויר עם ניחוחות הקטורת. קנאו נולד לתוך מורשת של כמיהה, של דורות על גבי דורות ששמרו על זהותם, על אמונתם, ועל חלום השיבה לארץ האבות. סבא וסבתא, דודים ודודות, כולם היו חלק מהאריג הצפוף של המשפחה, ומהם ינק את הסיפורים על ירושלים, על הארץ המובטחת, על הדרך הארוכה והמפותלת שהקהילה כולה עברה. הוא שמע על בתי הכנסת העתיקים, על התפילות הנאמרות בלהט, ועל ההבטחה שבכל דור ודור צמחה מחדש, זו שהחזיקה אותם חזקים ואיתנים מול אתגרי הדרך. עוד בטרם למד לדבר, כבר ספג את תחושת השייכות העמוקה לעם ולמקום שטרם ראה, אך כבר היה חרוט עמוק בנשמתו.

כשהיה רק בן שנה, בשנת 2003, התגשם החלום של הוריו, והם עלו לישראל. קנאו הקטן, זרוק בזרועות אמו, עם שני אחיו הגדולים לצידו, עשה את המסע הארוך והמטלטל, המריא מהאדמה האתיופית המוכרת אל הלא נודע, אל הארץ שכה ציפו לה. הוא לא זכר את הטיסה, את המראות הראשונים של ישראל מבעד לחלון המטוס, אבל הוריו תמיד סיפרו לו על ההתרגשות שאחזה בהם כשנחתו, על האקלים השונה, על השפה המוזרה שפילחה את האוויר. תחילה התמקמה המשפחה במרכז קליטה לעולים חדשים ביישוב מבשרת ציון, ליד ירושלים. זה היה עולם אחר לגמרי. במקום הבתים המוכרים של גונדר, מצאו את עצמם בדירה קטנה, מוקפים במשפחות אחרות שעלו מאתיופיה, כולן מנסות לפלס את דרכן בעולם החדש. קנאו, פעוט עם עיניים סקרניות, הסתגל במהרה. הוא למד את הצלילים החדשים של העברית מילדים אחרים שרצו בחצר, את טעמם של מאכלים ישראליים לצד תבשילי אמו, ואת חום השמש הים-תיכונית שונה כל כך מהשמש האפריקאית. הוריו, וורקנש וסיסאי, עבדו קשה כדי להבין את המציאות החדשה, ללמוד את השפה, למצוא עבודה ולספק לילדיהם את כל מה שצריך. הם דיברו איתו על ההזדמנות הגדולה שניתנה להם, על החובה להגשים את החלום, ועל כך שישראל היא עכשיו הבית, לא רק מקום על מפה רחוקה.

כעבור חודשים אחדים, כשהסתגלו מעט, עברה המשפחה לגור בעיר בית שמש, שהפכה לביתם הקבוע. שם, בין הגבעות הירוקות-צהובות של עמק האלה, צמחה המשפחה והתבססה. קנאו גדל בבית שמש, וכל רחוב, כל פארק, כל סמטה הפכו לחלק בלתי נפרד מנוף ילדותו. את לימודיו החל בבית הספר הממלכתי-דתי "הראל" בשכונת רמת בית שמש א'. הוא היה ילד חייכן, חיוך רחב ומלא אור היה נסוך תמיד על פניו, והוא הקרין שמחת חיים מדבקת. בבוקר, כשהיה מגיע לבית הספר, ילדים היו רצים לקראתו, נמשכים לאנרגיה הטובה שפלט. הוא היה פעלתן, לא יכול היה לשבת בשקט, תמיד רץ, קופץ, משתתף בכל משחק, בין אם זה כדורגל במגרש מאחורי הבניין או תופסת במסדרונות. טוב הלב שלו בלט בכל אינטראקציה – הוא תמיד היה הראשון להושיט עזרה לחבר שנפל, לחלוק את הכריך שלו עם מי ששכח, או להגן על החלש. חברותי היה מלידה, יצר קשרים בקלות, וסביבו תמיד הייתה חבורה של ילדים. בבית, הוא היה עמוד תווך. כיבד את אביו ואת אימו בכבוד עמוק, הקשיב בקשב רב לסיפוריהם ולעצותיהם, והיה מסור לאחיו – שני אחיו הגדולים ממנו, ושלוש אחיותיו הקטנות יותר. הוא שיחק איתם, עזר להם בשיעורים, ובכל פעם שהיה ויכוח או קושי, הוא היה שם, מגשר ומחבק, משרה שלווה.

כבר מגיל צעיר, ניכרה בו שאפתנות יוצאת דופן ורצון עז ללמוד ולהשתפר בכל מעשיו. אם היה משימה בבית הספר, הוא לא הסתפק ב"מספיק טוב", אלא חתר לשלמות. אם היה משחק ספורט, הוא התאמן שוב ושוב עד ששלט בחוקים ובתנועות. הוא לא פחד לטעות, אלא ראה בכל כישלון הזדמנות ללמוד ולצמוח. האהבה לארץ ישראל ולעם ישראל, אותה ינק מהוריו שעלו מתוך כמיהה לירושלים ולארץ הקודש, הייתה חלק בלתי נפרד מזהותו. בבית שוחחו רבות על חשיבות המדינה, על ההגנה עליה, ועל השליחות של כל אחד ואחד מאזרחיה. קנאו ספג את הערכים האלה כאוויר לנשימה. הוא תכנן מגיל צעיר להיות לוחם בצה"ל ולהגן על המדינה שכה אהב. זה לא היה רק רצון חולף של ילד, אלא החלטה מגובשת שצמחה מתוך עולם ערכים ברור. בספר המחזור בסיום כיתה ו', כשנשאל על גיבור שהוא מעריך, ציין את רב-סרן רועי קליין, בעל עיטור העוז, שעצר בגופו רימון יד במלחמת לבנון השנייה ב-2006 ובמותו הציל את חייליו. הסיפור על רועי קליין, על הגבורה העילאית וההקרבה למען אחרים, הדהד עמוק בנפשו של קנאו הצעיר, והוא ראה בו מודל לחיקוי, דמות שהגדירה בעיניו מהו לוחם אמיתי ומהי משמעות ההגנה על הארץ. הוא דמיין את עצמו צועד בנתיב דומה, מוכן לעשות כל שיידרש, חדור תחושת אחריות עמוקה.

עם סיום לימודיו התיכוניים ב"קריית חינוך בית שמש", שבהם המשיך לבלוט כתלמיד חברותי, מצחיק וחד מחשבה, בחר קנאו להקדיש שנה ללימודים במכינה הקדם-צבאית "מגן שאול" ביישוב נוקדים שבגוש עציון. ההחלטה הזו לא הפתיעה איש. הוא רצה להעמיק את שורשיו הרוחניים והרעיוניים, ולהתכונן פיזית ומנטלית לשירות הצבאי המשמעותי שייחל לו. בנוקדים, בין נופי המדבר הפתוחים והשקט העוצמתי, חיזק את רוחו בלימודי גמרא והלכה. הוא ישב שעות ארוכות בבית המדרש, כשהוא רכון על ספרי הגמרא העבים, מנסה להבין את הפלפולים, את הגיון הדברים, את סודות המסורת. הלימוד לא היה רק אינטלקטואלי עבורו, אלא מסע פנימי, דרך לחבר את נשמתו לעבר ולעתיד, להבין את עומק הקשר בין העם לארצו. הוא התווכח עם חבריו לרב, שאל שאלות נוקבות, וחיפש תמיד את האמת. במקביל ללימודים הרוחניים, הקדיש את עצמו בהתמדה לאימוני כושר גופני אינטנסיביים. בבוקר היה רץ בשבילים המאובקים של נוקדים, כשהאוויר הקריר חותך את ריאותיו, וזיעה קרה מכסה את גופו. הוא הרים משקולות, טיפס על סלעים, ובנה את גופו להיות חזק ומוכן לאתגרים הפיזיים של הצבא. הוא ידע שגוף חזק הוא כלי לנשמה חזקה. סדרות ניווט ליליות, שבהן צעד שעות ארוכות תחת כיפת השמיים הזרועה כוכבים, עם מפה ומצפן ביד, לימדו אותו להתמצא בשטח, לסמוך על עצמו ועל חבריו, ולהתמודד עם חוסר ודאות. אימונים בנשק, שבהם למד לפרק ולהרכיב רובה, לטעון ולירות בדיוק, חידדו את חושיו והכינו אותו למציאות של שדה הקרב. המכינה הייתה עבורו כור היתוך, שבו עוצב מחדש, הופך מנער צעיר לגבר בוגר, חדור מטרה ומוכן לשרת.

באוגוסט 2022, כשהוא מלא מוטיבציה וציפייה, התגייס קנאו לחיל השריון. הרגע שבו לבש את מדי הזית, הרגיש את משקל האפוד על כתפיו, ואת תג היחידה של גדוד 46 ("שלח") של חטיבה 401 ("עקבות הברזל") על זרועו, היה רגע מכונן. הוא הגשים חלום ילדות. חטיבה 401, חטיבת שריון סדירה הפועלת תחת פיקוד אוגדה 162 ("הפלדה"), הייתה ידועה כחטיבה מובילה, ומקומו בה מילא אותו גאווה עמוקה. כשנשאל מדוע בחר דווקא בחיל השריון, השיב תשובה שהדהדה את אמונותיו העמוקות: "שריון הוא החיל שתמיד נמצא ראשון בקרב, ואני רוצה להיות בחזית ולהגן על ארץ ישראל". זו לא הייתה הצהרה ריקה מתוכן, אלא ביטוי לרצונו העז להיות בחוד החנית, במקום שבו ההגנה על המדינה היא מוחשית ומידית. הוא לא רצה לשבת מאחור, אלא להוביל, לפרוץ דרך, להגן בגופו ובכליו על המולדת. הוא ראה בטנק לא רק כלי מלחמה, אלא מבצר נייד, חומת מגן מתגלגלת, ורצה להיות חלק ממנה.

הטירונות בשריון הייתה קשה ומפרכת, אך קנאו צלח אותה בנחישות האופיינית לו. הוא למד לחיות בתנאי שטח, לישון תחת כיפת השמיים, לסחוב משקלים כבדים, ולפעול בצוות. אחרי הטירונות, עבר קורס תותחן טנק – תפקיד שדורש דיוק, ריכוז ויכולת לקבל החלטות מהירות תחת לחץ. התותחן הוא העיניים והאגרוף של הטנק. הוא זה ששולט בכל מערכות הירי המשוכללות, מכוון את התותח העוצמתי אל מטרות האויב, ולוחץ על ההדק כדי להשמידן. קנאו אהב את התפקיד הזה. הוא למד את כל הפרטים הקטנים, את הניואנסים של הכיוון והירי, את החשיבות של כל מספר וכל כפתור. הוא בילה שעות ארוכות בסימולטורים, מתרגל שוב ושוב, עד שהפעולות הפכו לטבע שני. הוא הבין את כובד האחריות המוטלת עליו – חיים שלמים תלויים ביכולתו לפגוע במטרה. עם הזמן, בזכות מקצועיותו וכישרונו, נבחר להיות תותחן מ"פ – מי שאחראי לירי פגזים מתוך הטנק שבו פועל מפקד הפלוגה. זה היה תפקיד בכיר יותר, שדרש ממנו להיות העיניים החדות ביותר, היד המדויקת ביותר, והמוח המהיר ביותר בפלוגה. הוא עבד בצמוד למפקד הפלוגה, מבין את כוונותיו במבט אחד, פועל בסינכרון מושלם.

קנאו היה לוחם שריון מקצועי, מיומן ומסור. הוא לא חסך מאמץ, לא ויתר לעצמו, ותמיד שאף למצוינות. מפקדיו העריכו אותו מאוד, ראו בו דוגמה ומופת. הם סמכו עליו בעיניים עצומות, ידעו שאפשר לסמוך על קנאו בכל משימה, קטנה כגדולה. הוא היה מאושר בשירותו הצבאי, חדור תחושת שליחות עמוקה ומלא גאווה על היותו שריונר. האבק שהיה נדבק למדיו, ריח הסולר שדבק לעורו, רעש המנוע של הטנק שרעד תחתיו – כל אלה היו סמלים של ייעוד עבורו. הוא הרגיש שייך, מוגן, ובעיקר – מגן. חבריו לפלוגת "ברקן קרנפים" אהבו אותו מאוד. הם ציינו לטובה את שמחת החיים שלו, את חיוכו הרחב שלא מש מפניו גם ברגעים קשים, ואת האווירה הנעימה שהשרה סביבו. גם במצבי לחץ, כשהעייפות נתנה את אותותיה והמתח היה באוויר, קנאו תמיד מצא דרך להפיג את האווירה, לספר בדיחה, להציע עזרה, או פשוט לחייך ולתת כתף תומכת. הוא היה איש שיחה מרתק, מקשיב אמפתי, וחבר נאמן שתמיד אפשר היה לסמוך עליו. השיחות המאוחרות בלילה, בתוך הטנק או באוהל, סביב כוס תה מהביל, היו איתו תמיד קלות יותר, מלאות בצחוק ובאמת.

ואז הגיע אותו בוקר ארור. שבת כ"ב בתשרי, שמחת תורה תשפ"ד, 7 באוקטובר 2023. השעה שש וחצי בבוקר. קנאו היה בחופשת סוף שבוע בבית, נהנה מהשקט ומהחום של המשפחה, כנראה ישן את שנתו האחרונה לפני שגרת השבוע. לפתע, נשבר השקט. צבע אדום, קולות נפץ רחוקים, ומיד לאחר מכן – טלפון, הודעות וואטסאפ מהירות, בהולות. "הקפצה! כולם לנקודת האיסוף!" ארגון הטרור חמאס פתח במתקפת פתע אכזרית וחסרת תקדים על ישראל. תוך כדי ירי מסיבי של אלפי טילים ורקטות מרצועת עזה לאזורים נרחבים בארץ, חדרו אלפי מחבלים – יבשתית, ימית ואווירית – והחלו במתקפה רצחנית. יישובי עוטף עזה הפכו לזירת טבח, מסיבת הטבע ליד קיבוץ רעים ונירים הפכה למרחץ דמים, ובסיסי צה"ל נפרצו. קנאו קפץ מהמיטה, ליבו הולם בחוזקה. הוא לא היסס לרגע. תוך דקות ספורות היה כבר על מדים, נפרד לשלום מהוריו ואחיו בדאגה מהולה בנחישות, ויצא אל הלא נודע. הוא הצטרף לחבריו, לוחמי השריון, כולם עם אותו מבט בעיניים – הלם, כעס, ונחישות להגן. הטנקים של גדוד 46, שבו שירת קנאו, הועברו במהירות שיא מרמת הגולן, שם היו מוצבים, דרומה. המסע הארוך בכבישים, משאיות המובילים שנעו בטור ארוך, כלים כבדים שדוהרים אל עבר הקרב, כל אלה היו חלק מהתחושה של מצב חירום לאומי.

עם תחילת התמרון הקרקעי של צה"ל בשטח רצועת עזה, שויך הגדוד לצוות הקרב של חטיבה 401. חטיבה זו הייתה בין הראשונות שנכנסו לשטח רצועת עזה מצפון, כבר ב-27 באוקטובר 2023. קנאו והצוות שלו היו בחוד החנית. הטנקים פרצו את הגדר, נכנסו אל עומק השטח העזתי, אל תוך עולם של הריסות, רעש ירי בלתי פוסק וסכנה אורבת מכל פינה. הגדוד הוביל את החטיבה בתמרון, וקנאו השתתף במסגרתו בכיבוש שורה של יעדים מורכבים ברצועה ובמיטוט התשתית הצבאית של ארגון הטרור חמאס. הוא היה שם, בתוך הטנק, עיניו ממוקדות דרך כוונת התותח, ידו על ההדק, מגיב במהירות לכל איום. הריח של אבק שריפה, הדהוד הפיצוצים, רעש המנוע העוצמתי של הטנק, כל אלה הפכו לחלק בלתי נפרד משגרת יומו. הוא ראה את חבריו נלחמים לצידו, את האומץ, את הנחישות, את העייפות הבלתי נתפסת. הם נכנסו לתוך מחילות, השמידו תשתיות טרור, טיהרו מבנים, והתמודדו עם איומים בלתי פוסקים מצד מחבלים שהגיחו מכל כיוון. קנאו, התותחן המיומן, היה בעל תפקיד קריטי בכל קרב וקרב, מגיב במהירות לפקודות מפקד הפלוגה, מנטרל איומים ופורץ דרך לכוחות הרגליים.

בסוף שלב הלחימה השני, בינואר 2024, הועבר הגדוד תחת פיקודה של חטיבת הנח"ל, והמשיך במשימותיו המורכבות. שנת 2024 הייתה עבור קנאו שנת לחימה אינטנסיבית וחסרת הפוגה. הוא השתתף בקרבות רבים בשורה של מוקדים קשים ברצועת עזה. הוא לחם במחנה הפליטים שאטי, סביב כיכר פלסטין ההרוסה, ובמרחב ג'באליה – מוקדי לחימה צפופים, עמוסים במלכודות ובאיומים בלתי צפויים. כל יום היה אתגר חדש, כל מבנה יכול היה להכיל מלכודת נפץ, כל סמטה צרה – מארב. הוא חווה את המתח הבלתי פוסק, את הדריכות התמידית, את הצורך להיות ערני ומוכן לכל תרחיש. היו רגעים של ייאוש, של עייפות מנטלית ופיזית, אך קנאו תמיד מצא את הכוחות להמשיך. הוא שאב אותם מהאמונה בדרך, מהמחויבות לחבריו, ומהזיכרון של הבית בבית שמש ושל הוריו ואחיו, שחיכו לו בבית. הוא ידע שהוא נלחם למענם, למען הביטחון של כולם. החיוך הרחב שלו, גם כשפניו היו מכוסות אבק ופיח, היה נקודת אור עבור חבריו, מקור של עידוד ותקווה. הוא דאג להם, שאל לשלומם, והיה תמיד שם כדי להקשיב או להצחיק.

תחילת ינואר 2025. שנה שלמה של לחימה בלתי פוסקת חלפה, וקנאו וחבריו עדיין היו עמוק בתוך הרצועה. סיירת חטיבת הנח"ל פעלה באותם ימים בבית חאנון, העיר הצפונית ביותר ברצועת עזה, מוקד נוסף של לחימה עיקשת. תנועת הכוחות הרגליים בוצעה בחיפוי של טנקים מגדוד 46, כשאחד מהם היה הטנק של קנאו. השעה הייתה 13:30, יום ח' בטבת תשפ"ה, 8 בינואר 2025. הטנק של קנאו, כלי הפלדה העוצמתי שהפך לביתו השני, נע באיטיות ובזהירות בציר תנועה בבית חאנון. האבק הלבן עלה מגלגלי השרשראות, וקול המנוע הכבד מילא את האוויר. קנאו היה בעמדת התותחן, עיניו סורקות את השטח, דרוך ומוכן. לפתע, ללא כל אזהרה, עלה הטנק על שני מטעני חבלה רבי עוצמה, במשקל עשרות קילוגרמים כל אחד. מחבלי חמאס הניחו אותם זה לצד זה, כנראה בתוך בור חפור בציר התנועה, במארב מתוכנן היטב. הפיצוץ היה אדיר, מחריש אוזניים, זעזע את האדמה כולה. כדור אש ענק עלה לשמיים, ורסיסי מתכת עפו לכל עבר. עוצמת הפיצוץ הייתה כה חזקה, כה קטלנית, שקנאו נהרג במקום, יחד עם עוד שני אנשי צוות הטנק – סמל ראשון מתתיהו פרל וסמל ראשון נבו פישר. באותה תקרית נוראה נפצעו גם שלושה לוחמים נוספים, אחד מהם באורח קשה. הרגע הקטלני הזה, שארך שבריר שנייה, קטע באחת את חייו של לוחם צעיר, מלא שמחת חיים, מסור ואהוב, שהקדיש את כל כולו להגנת המדינה.

הידיעה על נפילתו של סמל ראשון קנאו קאסה הכתה בבית שמש ובמשפחתו כרעם ביום בהיר. הוא הובא למנוחות בבית העלמין הצבאי בהר הרצל, ירושלים, העיר שאליה כה כמהו הוריו ושאותה הוא אהב והגן עליה בחירוף נפש. הוא היה בן עשרים ושתיים בנופלו, והותיר אחריו הורים שבורי לב, ארבעה אחים ואחות, וקהילה שלמה כואבת והמומה. אביו, סיסאי, ספד לו במילים קורעות לב: "קנאו היה האור של הבית, האוויר לנשימה של הבית, וכעת החושך הגיע. קנאו היה אהוב מאוד במשפחה שלנו וגם בקרב חבריו." הבית, שפעם רעש מצחוקו ומהאנרגיה שלו, עמד עכשיו שומם וכבוי, האור נעלם, האוויר נעתק. אחיו, ליאור, תיאר את החלל העצום שהותיר: "איך אפשר בכלל לתאר במילים את החלל שהשארת בלכתך? היית לי יותר מאח. היית שותף לדרך, חבר, אדם שתמיד ליווה אותי. תמיד צעדת לפניי, הובלת, ונתת לי השראה. כשהיינו ילדים, תמיד רציתי להיות כמוך, ללמוד ממך, ללכת בעקבותיך. להיות קצת יותר אמיץ, קצת יותר חכם וטוב, בדיוק כמוך... אחי היקר, אני מבטיח שלא אשכח אותך לעולם. אשא את שמך ואת האור שהבאת לחיים שלי, את כל מה שלימדת אותי. אנסה להיות חזק בשבילך ובשביל המשפחה. נמשיך בדרך שהאמנת בה. נוח על משכבך בשלום. יום אחד ניפגש, ועד אז, תמשיך לחיות בליבי. אוהב אותך, אחי." מילותיו של ליאור שיקפו את ההערצה העמוקה והקשר הבלתי ניתן לניתוק ששרר בין האחים, את המודל לחיקוי שקנאו היה, ואת ההבטחה להמשיך את דרכו, דרך של אומץ, מסירות ואהבה.

גם נועה, מורתו, התקשתה לעכל את הבשורה המרה, ואת היכולת לתאר את קנאו בלשון עבר: ״קנאו קאסה, הלוחם השמונה-עשר מבית שמש, ובשבילי תלמיד אהוב. אני יושבת שעה ארוכה ובוכה את לכתך... קנאו, ילד קסם, מתוק, חבר טוב עם ברק בעיניים וחיוך כובש. הילד הכי חד, הכי מצחיק, הכי הכי חי. איך אפשר לכתוב עליך שאתה כבר מת?". מילותיה תיארו את קנאו הילד, עם הברק בעיניים והחיוך הכובש, את הנער המלא חיים שהיה, את האישיות המיוחדת שקסמה לכל מי שפגש בו. הכאב על לכתם של צעירים כה רבים מבית שמש, ושל קנאו ביניהם, היה עמוק ובלתי נתפס. הוא היה עמוד תווך, עוגן של אור ושמחה, שקרעו ממנו באכזריות ובפתאומיות.

קנאו קאסה ז"ל לא זכה להקים משפחה, לחוות חיים שלמים מחוץ למדים, אך הוא השאיר אחריו מורשת עשירה של אהבה, מסירות, אומץ לב, ונתינה ללא תנאי. חייו הקצרים, אך המלאים כל כך, היו סיפור של הגשמת חלום ציוני, של חיבור עמוק לשורשים, ושל הגנה בלתי מתפשרת על המדינה שכה אהב. הוא היה סמל למסירות ולגבורה האנושית, זו שנובעת מתוך אהבה עמוקה לאדם ולמקום, ולא מתוך מילים גבוהות. הוא נפל כגיבור, מגן על מולדתו, על ביתו, על משפחתו ועל כל אזרחי ישראל. זכרו של קנאו, הברק בעיניו והחיוך הרחב שעל פניו, ימשיך לחיות בלבבות כל מי שהכירו ואהבו אותו, ויהווה מגדלור של השראה, תקומה וגאווה ישראלית לדורות הבאים. דרכו, דרך של אומץ ושל הקרבה, תמשיך להאיר את הדרך, ותזכיר לכולנו את המחיר היקר של החופש והביטחון, ואת החובה להמשיך לבנות ולשמור על הארץ הזו, ברוחו של קנאו.