קארין שוורצמן

בחולון, ביום סתיו צונן של כ"ז בכסלו תשס"ג, ה-12 בנובמבר 2002, נולדה קארין שוורצמן, ילדתם הבכורה של אסנת אסיה ויבגני. משהו באוויר הרך של בוקר הולדתה כבר רמז על הנשמה הקורנת שתבוא לעולם, על הילדה שתמלא כל חלל באור ובצחוק, גם אם דרכה אל הקול הייתה רצופת אתגרים. עוד בטרם למדה לדבר, עברה קארין ניתוחים חוזרים במיתרי הקול, מאבק שקט ראשון בחייה הקצרים אך העוצמתיים. תקופה ארוכה של שתיקה כפויה, שבה הסתכלה על העולם בעיניים גדולות וחקרניות, אגרה בתוכה מילים ורגשות, ורק לאחר שגברה על המכשול, פרץ קולה החוצה, צלול וברור, ומאז – כך סיפרו הוריה בחיוך מהול בעצב – היא פשוט לא הפסיקה לדבר. לא הייתה לה שום כוונה להשלים עם שתיקה נוספת, והיא הפכה ל"דוברת" של כל מקום שאליו הגיעה, קולה הקטן והנחוש מבטא את עולמה הפנימי העשיר, את דעותיה הברורות ואת רצונה הבלתי מתפשר לשתף ולהיות שותפה.

כילדה, קארין הייתה שובבה, בלונדינית עם שתי צמות שקפצו עם כל תנועה, ותמיד במרכז ההתרחשות. הבית הקטן בחולון, ספוג ריחות של בישול ביתי וצלילי שיחות ערב, היה המבצר שלה, המקום שבו למדה את כוחה של אהבה ומשפחה. היא גדלה להיות אחות גדולה, אשת סוד וחברת נפש למאיה הקטנה, שראתה בה מודל לחיקוי וכתף תומכת לכל בעיה. קארין הייתה הדבק שחיבר את כל חלקי הפאזל המשפחתי, בת מסורה ואוהבת, שכיבדה את הוריה עד מאוד, ושיתפה אותם בפתיחות ובכנות בכל פרט מחייה. כל החלטה, קטנה כגדולה, עברה דרך שולחן השיחות המשפחתי, שבו ניתחו יחד את האפשרויות, שקלו את היתרונות והחסרונות, והגיעו יחד למסקנות. הוריה ידעו על כל מורה, על כל חבר, על כל אירוע בחייה, לא מתוך חקירה, אלא מתוך רצונה העמוק והטבעי לשתף ולחלוק את עולמה. היא הייתה ילדה של חיבוקים ונשיקות, שתמיד ידעה לתמוך ברגעים קשים, להעניק חום ואהבה ללא תנאי, ולהפיץ סביבה אווירה נעימה ומרגיעה.

האופי המיוחד של קארין ניכר בכל אינטראקציה שלה עם העולם. היא הייתה נערה שמחה, קורנת, טובת לב ורגישה לזולת, עם חיוך רחב ומדבק שפתח דלתות ולבבות. אינספור חברים וחברות נמשכו לאורה, וכל אחד מהם הרגיש שבקשר שלו עם קארין יש משהו מיוחד, אינטימי ועמוק. היא העניקה לכל אחד מהם תחושה של ייחודיות, של אהבה אמיתית, כאילו רק הוא או היא היו מרכז עולמה באותו הרגע. כשהיו מספרים עליה, היו חבריה אומרים שהיא הצליחה לגרום לכל אחד להרגיש נאהב ומיוחד, סוד קסמה של נשמה נדירה שידעה לראות את הטוב בכל אדם. היא הייתה דעתנית, שוחרת צדק ללא פשרות, עמדה על עקרונותיה בתוקף וביושר, ולרוב השיגה את מה שרצתה, לא בכוחניות אלא באמצעות כוח שכנוע פנימי ועוצמה שקטה. ניחנה ביציבות, ביכולת ניהול וארגון מרשימות, והייתה אופטימית חסרת תקנה, מעשית, ותמיד ניסתה להוסיף טוב ואור לעולם. היא האמינה בבורא עולם, ותמיד אמרה ש"הכול בידיו", אמירה ששיקפה את שלוות נפשה ואת תפיסת עולמה המאירה.

את לימודיה התיכוניים עשתה בבית הספר "עמל הולץ חיל האוויר" בתל אביב, מוסד שעיצב את דרכה לעבר שירות משמעותי. היא אהבה את בית הספר ואת המורים, למרות שלעיתים הייתה "מבריזה" ורבה איתם על ענייני צדק ושוויון – מריבות קטנות שהעידו על רוחה החופשית ועל מצפונה הטהור, אך לא פגמו בהערכתה העמוקה אליהם. היא השקיעה בלימודים, התמודדה עם האתגרים שהציבו בפניה, ומצאה שיטות לימוד משלה, ייחודיות ויצירתיות. היו לה שעות ארוכות של ישיבה בבית, מול הספרים, נחושה להבין, להפנים, ולבסוף – להצליח. וכך אכן היה. היא הגיעה להישגים נאים, לא פעם כנגד כל הסיכויים, תוך שהיא מפתחת ראש טכני מבריק, אהבה לחשמל ולאלקטרוניקה, ויכולת לבצע פרויקטים מסובכים שדרשו דיוק וחשיבה מחוץ לקופסה. היא הייתה מספרת להוריה הכל, מהפרטים האישיים ביותר ועד לוויכוחים סוערים על פוליטיקה, ולא הסתירה דבר, כשהיא מתייעצת עם אביה על כל החלטה גדולה בחייה, מכבדת את הוריה ברמה הגבוהה ביותר.

במסגרת לימודיה, יצאה קארין למשלחת נוער לפולין, מסע שהותיר בה חותם עמוק. היא פקדה את שרידי הקהילות היהודיות שחרבו, ביקרה באתרי ההשמדה, ושם, בין קירות אבן שותקים ותערוכות מצמררות, התעצם בה הרצון לתרום למדינת ישראל ולביטחונה. זו לא הייתה רק תחושה חולפת, אלא הבנה עמוקה של החשיבות של קיום יהודי עצמאי ובטוח, תחושה שהפכה למצפן פנימי עבורה. בצד הלימודים והמסעות, מצאה קארין את ייעודה בתנועת הנוער "כנפיים של קרמבו", המשלבת ילדים ונוער עם צרכים מיוחדים לצד בני נוער מהחינוך הכללי. במשך שנים אחדות התנדבה לתפקידי חונכות והדרכה, והייתה דמות מרכזית בתנועה. החיוך הרחב שלה, האווירה הנעימה שיצרה סביבה, הפתיחות והמקצועיות שלה, הפכו אותה למלאך של ממש עבור החניכים. היא ענדה צמיד של התנועה על ידה במשך כל חייה, סמל למחויבותה ולאהבתה, ורק במותה הוא הוסר והועבר למשפחתה, המטפלת בו מכל משמר. הצמיד, דהוי מעט אך מלא משמעות, סיפר את סיפורה של נתינה ללא גבולות.

קארין הייתה אשת שיחה מרתקת, וניגשה לכל אדם בנעימות ובלבביות, ללא דעות קדומות וללא שיפוטיות. היא הקפידה לאחל "יום נעים" למאבטח בכניסה לבית הספר, לעובדי הניקיון, ולכל מי שנקרה בדרכה, מתוך תפיסה עמוקה של כבוד אדם באשר הוא אדם. המעשים הקטנים האלה, היומיומיים והכנים, שיקפו את גדולת נפשה. היא נתנה מכספה לדרי רחוב באופן קבוע, ולא פעם קנתה אוכל ושוקולד, ולעיתים גם סיגריות, למקבצי נדבות קבועים שזיהתה בפינות רחוב מסוימות בתל אביב. היא ראתה בהם בני אדם, לא רק צללים, והעניקה להם לא רק סיוע חומרי אלא גם יחס אנושי וחיוך חם. אהבתה לבעלי חיים הייתה אדירה, במיוחד לכלבים וחתולים. מדי ערב, כשהרחובות התרוקנו והאוויר התקרר, הייתה יוצאת להאכיל את חתולי הרחוב בשכונת מגוריה. היא קראה להם "המלאכים שלה", וראתה בהם יצורים עדינים ופגיעים הזקוקים לחום ואהבה. חלמה להרוויח הרבה כסף בבגרותה כדי לפתוח בית מחסה להצלת כלבים וחתולים חסרי בית, מקום שבו יוכלו למצוא מקלט, מזון ואהבה. גם כשטיילה בחו"ל, שקית של אוכל יבש לחתולים הייתה פריט חובה בתיקה, למקרה שתפגוש חתול רעב ברחובות זרים. היא הייתה מציירת חתולים קטנים ללא הרף, גם בשיעורים, כשהם מופיעים על כל דף פנוי, ביטוי ויזואלי לאהבתה הבלתי נלאית. היא אף נהגה להכין בלוני קרח בימים חמים, כדי להקל על חתולי הרחוב מהחום הכבד.

תקופת מגיפת הקורונה, בין השנים 2020 ל-2021, מצאה את קארין בפעילות נוספת, כשהיא עובדת במתחמי בדיקות של קופת חולים "מכבי". גם שם, בתוך הכאוס והחשש של התקופה, בלטה נכונותה לעזור. היא סייעה לא אחת לאנשים מבוגרים שהגיעו להיבדק ולא שלטו בשפה העברית, נרתמה לתרגם להם את ההוראות ולהסביר את תהליך הבדיקה בסבלנות ובאמפתיה. היא רכשה חברים בכל מקום שרק רגליה דרכו, והייתה אחראית כלפי כל תפקיד שקיבלה על עצמה. קארין חיה את חייה באינטנסיביות בלתי רגילה, בשמחה תוססת, ותמיד הייתה "במרכז העניינים". היא הייתה מעודכנת באקטואליה ובפוליטיקה, ולא היססה לנהל ויכוחים כבדים בנושאים אלה עם הוריה, כשהיא מציגה את עמדתה בבהירות ובנחישות. בכל יום מיהרה בין הלימודים, לעבודה, לתנועת הנוער, נפגשה עם חברים, יצאה לרקוד במסיבות טראנס שאהבה כל כך, ובילתה שעות איכות יקרות עם בני משפחתה. תמיד אמרו עליה שהיא "ממהרת לחיות", לא עוצרת לרגע, סופגת כל חוויה, כל רגע, בכל הכוח. היא טיילה רבות בחו"ל עם משפחה וחברים, וגם אהבה לצייר, להאזין למוזיקה ולקרוא ספרים, עולמה היה מלא ברגש, והיא תמיד רצתה שלכולם יהיה טוב. למרות גופה הקטן והנמוך, היה בה כוח פנימי עצום, יכולת לנהל אירועים ענקיים בעבודתה, ולהשפיע על כל סביבתה.

במהלך לימודיה בתיכון, הכירה קארין את עמית יהודה בן אבידה. זו הייתה אהבת אמת, אהבה ראשונה ואחרונה, אהבת נפש שחיברה ביניהם באופן עמוק ובלתי נפרד. הם היו זוג כל כך יפה, ולעיתים אפילו חשבו שהם אחים מרוב הדמיון ביניהם, בתווי הפנים, בחיוך, באנרגיה המשותפת. קארין הייתה אהובה מאוד במשפחתו של עמית, והוא במשפחתה שלה, שתי משפחות שהתמזגו לאחת סביב האהבה הגדולה הזו. הם חלמו יחד על עתיד משותף: להינשא, לגדל חמישה ילדים שימלאו את ביתם בצחוק, ולגור בבית פרטי עם חתול שיסתובב בין הרגליים. חלומות פשוטים, אנושיים, מלאי תקווה, של זוג צעיר שרק החל את דרכו המשותפת. הם טסו יחד לפסטיבל מוזיקת הטראנס "אוזורה" – הגשמת חלום עבור שניהם, חוויה של חופש, מוזיקה וחיבור עמוק, שהפכה לסמל לאהבתם ולשמחת החיים שלהם.

ביום ה-26 ביולי 2023, התגייסה קארין לצה"ל. על בסיס לימודיה המקיפים בתיכון "הולץ חיל האוויר", עברה קורס מקצועי בבסיס הקריה בתל אביב. היא נהנתה ללמוד ולצבור ידע, והייתה נרגשת מהאתגרים החדשים. תפקידה, טכנאית מערכות הספק ובקרה ביחידת להק הציוד של חיל האוויר, היה משאת נפשה. היא הייתה מאושרת ונרגשת כששובצה אליו, והייתה כה גאה בייעודה עד שהתחייבה מראש לשירות קבע, וחלמה על קריירה צבאית ארוכה ומשמעותית. היא ראתה בתפקידה שליחות, דרך לשרת את המדינה שכל כך אהבה, מתוך אמונה עמוקה בציונות ובמוטו של "אהבת חינם" שהנחה את חייה. אמה, אסיה, קנתה לה את כל הציוד המשרדי הדרוש לתפקיד החדש, עפרונות, מחברות, תיק, פריטים תמימים שנועדו ללוות אותה בדרכה המקצועית, אך הוחזרו להורים בשבעה, עדות אילמת לחיים שנגדעו בטרם עת, וחלומות שנותרו תלויים באוויר. קארין הספיקה רק להתחיל את שירותה, להניח את הצעדים הראשונים בקריירה שכה ייחלה לה, אך גם בזמן הקצר הזה, הותירה את חותמה על סביבתה בצבא, רכשה חברים חדשים, והצליחה להוכיח את יכולותיה המרשימות.

ביום שישי, ערב שמחת תורה תשפ"ד, ה-6 באוקטובר 2023, נסעה קארין עם עמית, אהוב ליבה, לפסטיבל "סופרנובה" ליד קיבוץ רעים. המיקום, כחמישה קילומטרים בלבד מרצועת עזה, לא הטריד אותם. הם היו שם כדי לרקוד לצלילי מוזיקת טראנס ששניהם אהבו, לחגוג את החיים, את האהבה, את החופש, כמו אלפי צעירים אחרים שפקדו את המסיבה. זו הייתה ליל שמחה, אווירה של התרוממות נפש, של ריקודים ללא מעצורים וגבולות, עד שהשמש שקעה והעלתה את יופיו של הלילה במדבר. קארין יכלה לרקוד שם שעות, ללא הפסקה, שקועה בקצב ובשמחה, חיה את החיים בדיוק כפי שרצתה לעצמה.

בשבת בבוקר, כ"ב בתשרי, שמחת תורה תשפ"ד, ה-7 באוקטובר 2023, בשעה שש וחצי, נשמעו אזעקות צבע אדום מעל מתחם הפסטיבל. השמיים, שזה עתה החלו להאיר באור יום רך, התמלאו בשובלי עשן של יירוטי כיפת ברזל. המהומה פרצה בבת אחת. מפקד משטרת אופקים הורה מיד על סגירת האירוע, וכוחות משטרה ואבטחה החלו לכוון את אלפי המשתתפים המבוהלים ליציאה מהמתחם במכוניותיהם, דרך כביש 232. קארין ועמית, עם זוג חברים נוסף, מיהרו לברוח מהמקום. הם נכנסו לרכב, כשהמוזיקה הוחלפה בצליל צפירות האזעקה ובשאון המנועים המנסים להימלט. אחרי נסיעה של דקות ספורות, נחסם הכביש בפניהם. המחבלים כבר החלו לחדור לשטח ישראל, ופקקי תנועה ארוכים נוצרו כשהמכוניות נתקלו בחסמים בלתי צפויים – ירי בלתי פוסק, מחבלים על הכביש.

הם חיפשו נואשות מחסה מירי הרקטות המסיבי, שהפך כעת לירי צלפים ומקלעים. ההחלטה התקבלה במהירות: לצאת מהרכב ולהיכנס למיגונית – בטונדה קטנה ומוגנת – בצומת רעים (מערב). במיגונית הצפופה, שהייתה אמורה להיות מקלט בטוח, שהו כבר כשלושים צעירים, כולם מבוהלים, כולם מנסים להבין מה קורה בחוץ, כולם מחפשים פיסת ביטחון. באותו זמן, סביב השעה שבע בבוקר, החלו להתקבל במשטרה דיווחים ראשונים על מחבלים שיורים על מבלים בפסטיבל. חוליות מחבלים נוספות ארבו לצעירים שנמלטו מהמקום, והגיעו במהירות גם למיגוניות הפזורות באזור.

כשקארין שמעה מרחוק קולות ירי, היא הבינה שהמחבלים מתקרבים גם למיגונית שבה היא נמצאת. הפחד הקר חלחל ללבבות, אך קארין, על אף שהייתה ילדה קטנה ונמוכה, ניחנה בעוצמה פנימית אדירה. היא ניסתה לשמור על אופטימיות, לומר את משפטה הקבוע "למה שלא יהיה טוב? הכל בסדר", אולי כדי להרגיע את עצמה ואת סביבתה, או אולי מתוך אמונה עמוקה באמת שמאחורי המילים. אבל המציאות הייתה אכזרית יותר. כעבור דקות בודדות, שנראו כנצח, נכנסו המחבלים למיגונית. הירי פרץ פנימה. קארין ועמית נורו על ידי המחבלים ונפלו במקום, מחובקים, זה לצד זו, עד נשימתם האחרונה, אהבתם עוטפת אותם גם ברגעים האחרונים. רב-טוראי קארין שוורצמן נפלה בקרב ביום כ"ב בתשרי תשפ"ד, ה-7 באוקטובר 2023. בת עשרים הייתה בנופלה. בימים הראשונים לאחר הטבח, נחשבה קארין כמנותקת קשר, ורק ביום רביעי בלילה, לאחר ימים ארוכים ומורטי עצבים של חרדה ותקווה, הגיעה הבשורה המרה על מותה, ששברה את לבבות משפחתה וחבריה לרסיסים.

קארין הובאה למנוחות בבית העלמין הצבאי בחולון, העיר שבה נולדה ובה גדלה, כשהיא משאירה אחריה הורים, אסנת ויבגני, ואחות, מאיה, ואלפי לבבות שבורים. לאחר נפילתה, הועלתה קארין לדרגת סמל, כהוקרה על שירותה ומותה בהגנה על המדינה. אימה, אסיה, ספדה לה במילים נוגעות ללב, מילים שביטאו את עומק הכאב והגעגועים: "קארין שלי, ילדה שלי. כולנו זוכרים ואוהבים אותך. כל יום הוא יום הזיכרון. הכאב עצום, החוסר שלך פועם בי עם כל נשימה והלב מדמם. תודה לך שהיית חלק מהחיים שלנו ונתת לנו אהבה, חום וחיוך. השארת בנו אור כדי להמשיך לחיות". ידיד קרוב, שאהב אותה אהבת נפש, ספד לה במילים ששיקפו את הקשר המיוחד שלה עם כולם: "היית נשמה שפלטה אור גם בחושך. תמיד תישארי אחת מהאנשים האהובים עליי בעולם הזה. את הנשמה היחידה שהרגשתי שאני מכיר אותה מזמן. תמיד שידרנו על אותו התדר. לאב יו, קארליק". סיגל, חברת המשפחה, הוסיפה: "קארין הייתה כמו בתי ונכנסה לי ללב יותר מכול מאות הילדות שטפלתי בהן כי הייתה הכי עדינה, רגישה, דומה למלאך עם חיוכה הכובש הביישני. אנצור אותה לעד." גם המורה שלה, דולב, ביטא את הכאב והזיכרון: "קארין תלמידה יקרה ואהובה שלי, הגעגוע גובר מיום ליום וזה שאת לא כאן פשוט בלתי נתפס, עד כמה הכל נגמר פתאום, ככה ברגע אחד חיים שלמים. אבל אני רוצה לזכור אותך צוחקת, חייכנית וחיה את החיים בדיוק כמו שרצית לעצמך." ואריאל דורון, חברתה מ"כנפיים של קרמבו", זכרה אותה כ"קאריני, החניכה הכי קופצנית ושמחה! כל יום חיכיתי שתגיעי… היית ונשארת מלאך."

מורשתה של קארין, שהייתה כה מלאה בנתינה ואהבה, ממשיכה לחיות ולהאיר בדרכים רבות ומגוונות. לזכרה, נוצר יין לבן המורכב משישה זני ענבים, כולם מבציר 2023, שנת נפילתה. ובנוסף, יין אדום המורכב מקברנה ומורבדרה, נוצר לזכרם של קארין ועמית יחד, זוג שאהבתם נצחית. תלמידי תיכון "אמית באר טוביה", בהשראת אהבתה העצומה לחתולים, הכינו בתים מקרטון לחתולי רחוב, בדיוק כפי שקארין נהגה להכין, וכן שקיות אוכל לחתולים, שעליהן הוטבע המשפט האופטימי שנהגה לומר: "למה שלא יהיה טוב? הכול בסדר". הוריה של קארין, אסנת ויבגני, קעקעו על גופם ציור של שני חתולים, אותו ציור שקארין עצמה ציירה במתנה לבן זוגה, עמית, סמל בלתי נמחק לאהבתם ולזיכרון המתוק. לזכרם של קארין ועמית, נכתב השיר המרגש "שתי נשמות" על ידי מעיין בן שלום והדר שטראוס, שיר המבטא את סיפור אהבתם וטרגדיה נפילתם: "היא רצתה לנשום את הרוח / את אוויר השדה הפתוח / לצד אהובה היחיד / עד שהמוות יפריד. // היא יכלה לרקוד שם שעות / ללא מעצורים וגבולות / עד שהשמש שקעה / היא לא עצרה לדקה. // ואולי זה חלום / אתעורר ואבין / כלום לא קרה / נשמתך התנדפה באוויר / והלב נקרע. // הכול נקטע / יריות באוויר, היא נפלה / גוף שרוע על האדמה / עולה לשמיים והופך לנשמה. // בליבה בערה עוד תקווה / שמישהו שומר, שמישהו ישמע. / הם רצים בשדות קדימה / חושבים על הבית ועל אימא. // שתי נשמות לא הצליחו לשרוד / עלו לשמיים עם המלאכים לרקוד. / שתי נשמות ביחד תמיד / למעלה בשמיים אף אחד לא יפריד". קארין מונצחת גם באנדרטת חיל האוויר שבהר הטייסים, מקום שבו שמות הנופלים חקוקים באבן, וסיפורם הופך לחלק בלתי נפרד מסיפור האומה.

קארין שוורצמן, ילדה שרצתה לחיות, לאהוב, לתת, ולרקוד, נקטפה בשיא פריחתה. היא השאירה חלל עצום, אך גם אור גדול, מורשת של אהבה ללא תנאי, נתינה אין סופית, וציונות עמוקה. היא הייתה פרח ברזל, חזקה ועדינה כאחד, שצמחה באדמת ישראל ונגדעה באכזריות. אך זכרה לא יכהה. הוא ימשיך להאיר בלבבות כל מי שהכיר אותה, בהורים שקעקעו את ציוריה על גופם, באחות ששומרת את סודותיה, בחברים שנושאים את חיוכה, ובכל אלה ששומעים את סיפורה, סיפור של אנושיות, גבורה ותקומה, סיפור שיישאר חקוק לעד בזיכרון הלאומי.