קאמיי אחיאל

בפתח תקווה, עיר שבתיה המתפשטים חובקים בתוכם אלפי סיפורים, נולדה ביום ח' בחשוון תשס"ה, הלא הוא העשרים ושלושה באוקטובר 2004, ילדה ששמה נשא עמו הבטחה עתיקה ורבת משמעות – קאמיי. בתם הבכורה של קארין וניר, אחות בכירה למיקה ויהלי שבאו אחריה, היא נכנסה לעולם עם שם שהדהד תרבויות רחוקות, הוואי ויפן, ובכל אחת מהן סימל "אלוהי", "שמימי", "נצחי". כבר בראשית דרכה, טרם ידעה לפענח את סודות השפה, נשאה קאמיי בתוכה מהות שלא ניתן היה לטעות בה – תמצית של אור וחיים, שהייתה עתידה להאיר את דרכם של רבים, גם אם לזמן קצר מכפי שמישהו יכול היה לשאת.

הבית שבו גדלה קאמיי היה מלא בצחוק מתגלגל ואנרגיות טובות. קארין וניר, הורים צעירים ונרגשים, ראו בבתם הבכורה את התגלמות החלומות והתקוות שלהם. היא הייתה ילדה חייכנית, שקערוריות קטנות נחרטו בלחייה בכל פעם שצחקה, ועיניה הגדולות הקרינו סקרנות ותשוקה לחיים. בפתח תקווה, ברחובות המוכרים ובגינות השכונתיות, החלה קאמיי לטוות את אריג ילדותה, שהיה עשיר בכישרונות ובחדוות יצירה. היא למדה בבית הספר היסודי ממלכתי על שם שיפר, שם כבר בלטה כתלמידה מצטיינת. לא היה זה רק הציון הגבוה שהביאה הביתה, אלא הדרך שבה ניגשה ללימודים: עם רצינות שקטה, התמדה עיקשת, ויכולת נדירה להציב לעצמה מטרות ולחתור אליהן מבלי לדרוך על איש. המורים אהבו את נוכחותה בכיתה – את הרצינות שבה הקשיבה, את השאלות המעמיקות ששאלה, ואת חוש ההומור השנון שלה, שהיה פורץ מדי פעם בצחוק מתגלגל ומיד כובש את לב כולם. היא הייתה כזו גם בחטיבת הביניים על שם רשיש, ממשיכה להצטיין, לא רק בלימודים אלא גם ביכולתה ליצור קשרים חמים ואמיתיים עם חבריה לכיתה. היא הייתה המרכז השקט, זה שכולם נמשכים אליו, שילוב נדיר של שאפתנות וטוב לב.

אבל מעבר לספסל הלימודים, היה עולם שלם שמשך את קאמיי בקסמו – עולם הריקוד. מגיל חמש, כשרגליה הקטנות בקושי הגיעו לרצפה, היא כבר עמדה במרכז סטודיו למחול, מוקסמת מהמוזיקה, מהתנועה ומהאפשרות לבטא את עצמה דרך הגוף. חגית ויחנסקי, המורה שלה לריקוד, זכרה אותה כילדה שהפכה במהרה לרקדנית מדהימה, יפיפייה, בעלת נוכחות בימתית יוצאת דופן. קאמיי בילתה שעות ארוכות בסטודיו, ריח זיעה של מאמץ ושמחה מילא את נחיריה, קירות המראות החזירו לה את השתקפותה השקועה בתנועה. היא השתתפה בתחרויות בינלאומיות, רגליה הקלות מפזזות על במות נוצצות, והופיעה ברחבי הארץ עם אמני ילדים, כשהיא מרגישה בכל פעם מחדש את פרפור הפרפרים בבטן לפני עלייתה לבמה, ואת הסיפוק העצום שבסוף המופע. חלומה הגדול היה להופיע בפסטיגל, על אותה במה מוארת וצבעונית שבה התגשמו חלומות ילדותיים של כל כך הרבה בני נוער ישראלים. היא דמיינה את האורות המסנוורים, את קולות הקהל, את תחושת הריחוף כשכל תנועה מתוזמנת ומושלמת. הריקוד לא היה רק תחביב, אלא חלק בלתי נפרד מנשמתה, דרך שבה מצאה ביטוי לעושר הרגשי ששכן בה.

בגיל חמש-עשרה, עברה קאמיי עם משפחתה, הוריה ושתי אחיותיה הצעירות מיקה ויהלי, לראש העין. המעבר לעיר חדשה, הרחק מהמוכר והידוע של פתח תקווה, היה שינוי גדול בחייה של נערה מתבגרת, אך קאמיי ניגשה אליו באותה נחישות וחיוך קורן שאפיינו אותה תמיד. היא השתלבה במהירות בבית הספר התיכון על שם בגין, ובחרה במגמת רפואה – בחירה שהעידה על נטייתה הטבעית לעזור ולטפל. גם שם, בתוך שגרת לימודים מאתגרת ורצינית, עשתה חיל. המסדרונות החדשים, הפנים הלא מוכרות, לא הפריעו לה לפרוח. היא למדה שעות ארוכות, קוראת ספרי לימוד עבי כרס, מבינה את מורכבות גוף האדם, ומתכוננת במרץ למבחנים. היא סיימה את לימודיה בהצטיינות יתרה, ואף זכתה לקבל תעודת מצטיין מנכ"ל משרד החינוך – הישג שמקנה רק למעטים, לאלה שבאמת עולים על כולם. היא נמנתה עם קבוצת תלמידים מצומצמת בעלי הישגים יוצאי דופן, ובכל זאת, נשארה צנועה, חייכנית, ונגישה לכל מי שביקש עזרה או הסבר.

הבית בראש העין המשיך להיות עוגן של שמחה ואהבה. קאמיי, כבת בכורה, מילאה תפקיד חשוב בחיי אחיותיה הצעירות. היא הייתה אחות אוהבת ותומכת, תמיד שם כדי להקשיב, לייעץ, או פשוט לצחוק. "קאמיי, היית ילדה יפה ותמיד תהיי," ספדה לה יהלי אחותה הצעירה, "היית מצוינת בכל המקצועות וחורשת כדי שאבא ואמא יהיו גאים. היית אחות מדהימה עם צחוק מדהים." קול צחוקה המתגלגל היה פסקול קבוע בבית, ממלא כל פינה באנרגיה חיובית. דודה אייל תיאר אותה כ"אור של המשפחה", הילדה שהכניסה חיים שמחים לכל מפגש משפחתי. כשהייתה נכנסת לחדר, נדלק אור של שמחה, של בידור, של אותו צחוק מתגלגל שהיה סימן ההיכר שלה. היא הייתה יפת תואר, מצחיקה, מלאת חיים, חכמה, מדויקת, מנהיגה אמיתית – כל התכונות האלה התגבשו בה כבר בנעוריה, מבשרות על עתיד מזהיר.

קאמיי חיה לפי אמונה שהפכה למצפן דרכה: לנצל כל יום עד תום, משום שכל יום שעובר אינו חוזר. לא הייתה זו סיסמה ריקה מתוכן, אלא פילוסופיה שהתבטאה בכל מעשיה. בשמחת חיים בלתי נדלית ומאור פנים, היא יישמה אמונה זו מדי יום ביומו. היא הייתה תמיד קורנת, תמיד שמחה וצוחקת, צובעת את העולם בקשת של גוונים ונוגעת בכל כך הרבה אנשים. היא הייתה אישה מלאת נתינה, אהבת הזולת ומתן בסתר. הדוגמה המובהקת ביותר לכך נחשפה רק לאחר מותה, כאשר הוריה גילו, במהלך הלוויה, את סודותיה הטובים. אחת לשבוע, נהגה לבקר ניצול שואה קשיש, לארח לו לחברה, להקשיב לסיפוריו, ולסייע לו ברכישת מצרכים – מעשה של חסד טהור, שנעשה ללא ציפייה לתמורה או הכרה. היא התנדבה גם לסייע לילדים בעלי צרכים מיוחדים, משקיעה בהם זמן ואנרגיה, מחלקת חיוכים וחום, וגורמת להם להרגיש אהובים ומוערכים. היא לא דיברה על מעשיה, אלא פשוט עשתה אותם, מתוך הבנה עמוקה של הערך שבעזרה לזולת.

עם סיום התיכון, כשהיא עומדת על סף הבגרות, הכירה קאמיי את ניתאי. הוא היה ספורטאי מצטיין, בעל כישרונות פיזיים מרשימים, שקיבל פטור משירות צבאי. אבל קאמיי, עם עקרונותיה הברורים ואישיותה החזקה, הציבה בפניו תנאי: "אם אתה רוצה להיות בן הזוג שלי, אתה חייב להתגייס ולשרת כלוחם." זו לא הייתה דרישה קשוחה, אלא ביטוי לאהבת המולדת העמוקה שפעמה בה, להבנה ששירות צבאי הוא שליחות וזכות, וציפייה שבן זוגה ישתף פעולה בערכים אלו. ניתאי, שאהב את קאמיי אהבה עזה, נענה לאתגר. הוא התגייס לצנחנים, לגדוד 202, ושירת כצלף, ובכך הוכיח את מחויבותו לא רק למדינה, אלא גם לבת זוגו ולערכיה. הקשר ביניהם היה עמוק, מבוסס על כבוד הדדי, אהבה, ושותפות דרך.

אבל מעל הכל, מעל הריקוד, הלימודים, ההתנדבות והאהבה, היה לקאמיי קשר בלתי נפרד עם הים. הים היה בשבילה הרבה יותר מגוף מים; הוא היה מקור לשלווה, לרוגע, לתחושת חופש אין קץ. היא אהבה לגלוש, לרכוב על הגלים, להרגיש את כוחו העצום של הטבע תחת רגליה, את רסס המים המלוחים על פניה. שעות ארוכות בילתה מול הים, בתצפית קבועה עם אביה ניר. שם, מול המרחב הכחול האינסופי, ניהלו שיחות והתייעצויות, על החיים, על החלומות, על כל מה שעל הלב. הים היה המקום שבו יכלה לפרוק את כל רגשותיה, להרגיש חלק ממשהו גדול ורחב יותר. לכן, היה זה אך טבעי, כמעט בלתי נמנע, שתבחר לשלב בין אהבתה העזה לים לבין שירותה הצבאי. היא ידעה שהיא רוצה לשרת את המדינה, אך ידעה גם שהיא רוצה לעשות זאת במקום שבו נשמתה תוכל לנשום עמוק – במקום שבו המים נושקים לשמיים, והאופק נפתח אל אינסוף.

בשישה עשר בפברואר 2023, התגייסה קאמיי לצה"ל. כשהיא עומדת במדי הזית החדשים, עם שיער אסוף בחוזקה ועיניים נוצצות, היא הרגישה שהיא מגשימה ייעוד. קאמיי, שהתחנכה על ערכים של אהבת המולדת, ראתה בשירות הצבאי שליחות עליונה. היא לא רצתה שירות קל או בטוח; היא רצתה לשרת כלוחמת, לתרום את חלקה באופן משמעותי, להגן על הבית. היא ניגשה לגיבוש של קורס חובלים, מסלול יוקרתי ומפרך, שדורש יכולות פיזיות ומנטליות יוצאות דופן. היא עברה את רוב שלבי הגיבוש בהצלחה, דוחפת את עצמה לקצה גבול היכולת, אבל ביום האחרון, פציעה כואבת קטעה את דרכה לשם. אולם רוחה של קאמיי לא נשברה. היא ידעה שדרכים רבות מובילות אל הים, ותמיד ישנה אפשרות נוספת. הפציעה הובילה אותה ליחידת "סנפיר" – יחידה לוחמת בחיל הים, המבצעת משימות אבטחה וביטחון שוטף בגבול הימי ובנמלי ישראל. זו הייתה התאמה מושלמת.

עם גיוסה, רשמה קאמיי כמה מילים ששיקפו את עולמה הפנימי ואת מניעיה: "הים הוא המקום בו הרעש היחידי הינו שבירת הגלים, מקום מנחם שמאפשר לפרוק את כל הרגשות ומזכיר לי כל פעם מדוע בחרתי לשרת בצבא ובחיל הים בפרט." היא הבינה ששירותה הוא המשך ישיר לערכים שעליהם גדלה. "לאורך כל השנים נלחמו עבורי, שמרו עליי ואפשרו לי ולמשפחתי לחיות במדינה שכזו ולמצוא מעט שלווה ונחת מכל הטירוף הסובב אותנו," כתבה. "כעת הגיעה המשמרת שלי, הרגע בו אני צריכה לשמור על ילדים קטנים שרוצים להגיע לגן או לבית הספר כאשר הם גדלים בשקט. הרגע בו אני מאפשרת לאוכלוסייה המבוגרת לחיות כשסביבם תחושת ביטחון." המילים האלה לא היו רק הצהרת כוונות, אלא מפת דרכים לנשמתה.

היא עברה את קורס סנפיר, שהיה אינטנסיבי ותובעני, בהצטיינות יתרה. המסעות הרגליים, האימונים במים, לימוד המערכות הטכניות של כלי השיט – בכל אלה בלטה קאמיי. בסיום הקורס, כאות הערכה על מסירותה, מקצועיותה ורוח המנהיגות שבה, הוענקה לה הכומתה האישית של מפקדת הקורס – מחווה נדירה שמסמלת הערכה עמוקה. היא שובצה כלוחמת בפלגה 914, והוצבה על כלי שיט מסוג "צרעה", ספינת בט"ש מהירה וקטלנית, שנועדה להגן על גבולותיה הימיים של ישראל. על הצרעה, בלב ים, מצאה קאמיי את מקומה. היא השתלבה במהירות ביחידה, אהבה מאוד את התפקיד, והרגישה בבית. ריח הדלק והים, רעש המנועים העוצמתיים, תחושת הסיפון הרועד תחת רגליה – כל אלה הפכו לחלק משגרת יומה. היא בלטה במסירותה ובמקצועיותה, הייתה אהובה על מפקדיה וחבריה ליחידה, שהעריכו את חיוכה המדבק, את נכונותה לעזור ואת רוח הלחימה הבלתי מתפשרת שלה. היא הייתה תמיד הראשונה להתייצב למשימה, האחרונה לוותר, ותמיד עם מילה טובה או בדיחה שנונה על השפתיים. היא הייתה לוחמת בכל רמ"ח איבריה, חדורת תחושת שליחות.

בבוקר שבת כ"ב בתשרי, שמחת תורה תשפ"ד, בוקרו של השבעה באוקטובר 2023, השתנה הכל. בשעה שש וחצי בבוקר, פתח ארגון הטרור חמאס במתקפת פתע רצחנית על ישראל. אלפי רקטות נורו מרצועת עזה, מחפות על חדירה המונית של מחבלים – יבשתית, ימית ואווירית – אל יישובי עוטף עזה, ואל הערים שדרות, אופקים ונתיבות. הם פשטו על מסיבות טבע תמימות סמוך לקיבוצים רעים ונירים, על בסיסי צה"ל ועל העוברים והשבים בדרכים. תוך שעות ספורות, נרצחו כאלף ומאתיים אזרחים וחיילים באכזריות בלתי נתפסת, מאות נחטפו לרצועת עזה, ובתים ורכוש נהרסו, נבזזו והועלו באש. מאות חיילים, שוטרים, אנשי כוחות הביטחון וחברי כיתות הכוננות המקומיות נפלו בקרב, כשהם מגינים בגופם על האזרחים. בבוקר זה, יום חג ושמחה, החלה מלחמה.

ההלם היה עצום, והכאב בלתי נסבל. המלחמה, שהחלה בדרום, התפשטה במהרה גם לצפון הארץ, אל הגבול עם לבנון, שם ארגון הטרור חיזבאללה החל להפעיל לחץ, מנצל את המצב כדי לנסות ולערער את ביטחונה של ישראל. קאמיי, על הצרעה שלה בפלגה 914, מצאה את עצמה בחזית הצפונית, מול איום חדש ומתפתח. האזעקות תכפו, והיציאות למשימות אבטחה בגבול הימי הפכו לשגרה מתוחה. בתוך הכאוס והאי-ודאות, קאמיי שמרה על קור רוח ועל אמונה עמוקה.

ב-11 באוקטובר 2023, שלושה ימים בלבד לפני נפילתה, כתבה קאמיי מכתב בטלפון האישי שלה. זו לא הייתה מודעת פרידה, אלא יותר הרהור של לוחמת בשטח, בין אזעקה לאזעקה, בין יציאה לגבול לחזרה למוצב. המכתב, שנמצא רק לאחר מותה והפך למילות פרידה מצמררות, חשף את עומק נפשה: "למשפחה שלי, לחבר שלי, לקרובים שלי. אני כאן בגבול לבנון. עושה את מה שמוטל עליי! מגינה על המדינה שלי, על החשובים לי מכול. אני כותבת את זה בין האזעקות, בין היציאה לגבול ובחזרה למוצב. חשוב לי שתדעו שאין מאושרת ממני שבחרתי לעשות את מה שאני עושה. שמחה לקום כל בוקר ולשרת את המדינה שלי ביחידת 'סנפיר'. אני אוהבת אתכם, מתפללת ומבקשת שכל החטופים, הנעדרים והמשפחות מצפון ועד דרום יישארו בריאים ושלמים. שכל חיילי צה"ל ילכו לשלום ויחזרו לשלום. אנחנו העם הנבחר." במילים פשוטות וכנות, היא ביטאה את כל מה שהניע אותה: אהבה למשפחה ולחבר, תחושת שליחות עמוקה, שמחה על הבחירה שעשתה, ותפילה כנה לשלום העם כולו.

ארבעה ימים לאחר מכן, ביום שבת, 14 באוקטובר 2023, יצאה קאמיי עם יחידתה לפעילות מבצעית במרחב הימי בגבול הצפון. השמיים היו אפורים, הים סוער, והאוויר היה רווי במתח. במהלך הפעילות, התקבל דיווח על חדירת מחבלים בצלילה – איום חמקמק ומסוכן, הדורש תגובה מהירה ומדויקת. קאמיי, כלוחמת מיומנת על הצרעה, קיבלה פקודה להטיל רימון המיועד להתפוצץ רק בעומק של שישה מטרים, עם שינוי הלחץ במים. זו הייתה פעולה שדורשת קור רוח, דיוק, והבנה של המערכות. היא אחזה ברימון, עיניה סורקות את המים, מוכנה לבצע את המוטל עליה. אולם, רגע לפני שהספיקה להרפות ממנו, עקב תקלה טכנית בלתי צפויה, הרימון התפוצץ בטרם עת. הפיצוץ היה עז ורב עוצמה. קאמיי, שעמדה קרוב ביותר, ספגה את מלוא הפיצוץ. היא נהרגה במקום, כשהיא מונעת בגופה פגיעה בשאר הלוחמים על כלי השיט. במעשה גבורה עילאי, ברגע אחד של הקרבה עצמית, הצילה את חבריה. בתקרית נפצעו שבעה חיילים נוספים, אך חייהם ניצלו בזכותה.

רב-טוראי קאמיי אחיאל נפלה בפעילות מבצעית ביום כ"ט בתשרי תשפ"ד, 14 באוקטובר 2023. היא הייתה בת שמונה-עשרה בלבד בנופלה, כשבוע בלבד לפני יום הולדתה התשע-עשרה, אותו תכננה לחגוג עם משפחתה וחבריה. הבשורה המרה הגיעה לבית הוריה בראש העין, וריסקה את עולמם. "אני לא יודע מאיפה להתחיל נגמרו לי הדמעות והמילים," כתב אביה ניר. "המלאך שלי קאמיי נהרגה בעת פעילות מבצעית על הגנת המולדת בגבול לבנון. היא הייתה לוחמת סיירת סנפיר. גיבורה, אמיצה ולא ויתרה להגיע ליחידה המובחרת. לא מאמין שזה קרה לנו, אמא ואבא קוברים את הבת הבכורה שלהם והיא רק בת 18. עוד שבוע יש לה יום הולדת 19 ב-23.10. יהי זכרך ברוך, תשמרי עלינו מלמעלה נשמה יפה שלי, עוד ידברו עלייך רבות!!!!"

היא הובאה למנוחות בבית העלמין הצבאי סגולה שבפתח תקווה, עיר הולדתה, באדמה שבה החלה את חייה. מסע הלוויה היה מלווה בהמון אדם, חברים, בני משפחה, מפקדים, חיילים, ואפילו אותו ניצול שואה קשיש, שחשף בפני הוריה את סוד חסדיה של קאמיי. היא הותירה אחריה הורים שבורי לב, קארין וניר, ושתי אחיות, מיקה ויהלי, שאיבדו את אחותן הבכורה ואת אור חייהן. לאחר נפילתה, הועלתה קאמיי מדרגת רב"ט לדרגת סמל, כאות הערכה על תרומתה ומעשה גבורתה.

הכאב היה עצום, והלב סירב להאמין. "ילדה יפה שלי, את כל כך חסרה, שזה פשוט מוציא מן הדעת. הלב מסרב להאמין והמוח לא מעכל," ספד לה אביה ניר בכאב בלתי נתפס. "הצחוק שלך עוד מהדהד לי בראש, השיחות שלנו, הצחוקים ביחד, הכבוד שהענקת לאחרים, אהבת החינם והעזרה לזולת. אוהב אותך עד יום מותי ואדאג להנציח אותך בכל מקום שידעו איזו אבדה למדינה... תשמרי עלינו מלמעלה, נשמה יפה שלי, עוד ידברו עלייך רבות."

גם אחותה מיקה, שנה לאחר מכן, עדיין חיה בצל הטרגדיה: "שנה עברה מאז אותו יום, היום שבו החיים שלי ושל המשפחה שלי השתנו מקצה לקצה. משחזרת את הרגעים הנוראיים האלה בראש שלי, וחושבת שזה קרה אתמול. מאז אותו מקרה, הזמן ממשיך לעבור ואני תקועה בתוך בועה, מנסה להדביק את הקצב. זיכרון של אושר הוא כבר לא אושר, זיכרון של עצב הוא תמיד עצב – תזכרו ליהנות מהחיים שלכם עד הסוף, כמו שאחותי אמרה 'ליהנות מהחיים ולנצל כל יום עד תום'." יהלי אחותה הצעירה הוסיפה וספדה לה: "קאמיי, היית ילדה יפה ותמיד תהיי. היית מצויינת בכל המקצועות וחורשת כדי שאבא ואמא יהיו גאים. היית אחות מדהימה עם צחוק מדהים."

ניתאי, בן זוגה שנענה לאתגרה והתגייס לצה"ל, חש שאיבד את כל עולמו. "את היית אהבת חיי ואת תישארי אהבת חיי לעולמים," ספד לה. "אם העולם היה הוגן המצב היה הפוך. אני אוהב אותך הכי בעולם ומתגעגע עד אין סוף." הכאב שלו לא ידע גבול. באופן טרגי, חצי שנה לאחר שקאמיי נהרגה, נפצע ניתאי קשה בקרב ברצועת עזה, אך גם לאחר פציעתו הקשה, נשא את רוחה של קאמיי עמו. הוא התנדב לסייע לילדים בעמותת "אחים לחיים", ממשיך את מורשת הנתינה והעזרה לזולת שאפיינה את אהובת חייו.

חגית ויחנסקי, מורתה לריקוד, כתבה בדמעות: "הלילה ליבי נשבר 💔 לפנות בוקר התבשרתי על נפילתה בפעילות מבצעית של הרקדנית שלי לשעבר: קאמיי אחיאל ז"ל. קאמיי רקדה אצלי בסטודיו מגיל 5 עד גיל 15 ולימדתי אותה אותה בעצמי את צעדי הריקוד הראשונים עד שהפכה לרקדנית מדהימה ונערה יפיפייה. תודה על הכל ילדה יפה, היתה לי הזכות להכיר אותך."

דודה אייל, שראה בה את אור המשפחה, התקשה להשלים עם האובדן: "קאמיי שלנו או קאמיי שלי, האור של המשפחה, הילדה שהכניסה לנו חיים שמחים בכל מפגש משפחתי, כשהיית נכנסת נדלק אור השמחה, הבידור והצחוק המתגלגל שלך... היית מורעלת צבא, להתגייס, לתרום, להיות חלק מהעם הזה. זו מי שאת היית, יפת תואר, מצחיקה, מלאת חיים, חכמה, מדויקת, מנהיגה אמיתית, אני בטוח שהיה יכול להיות לך עתיד מזהיר."

משפחתה של קאמיי, מתוך כאב עמוק ורצון עז להנציח את זכרה, פועלת ללא לאות כדי להשאיר את חיוכה ואת רוחה חקוקים בזיכרון הלאומי. הם עיצבו כובעים וחולצות עם לוגו מיוחד המשלב את האות הראשונה של שמה, 'ק', יחד עם סנפיר – סמל ליחידה שבה שירתה בגאווה. הם הפיקו אלבום זיכרון מרגש ומדבקות שבהן נכתבו המשפטים שאפיינו אותה כל כך: "החיוך של קאמיי" ו"ליהנות מהחיים ולנצל כל יום עד תום". הם פתחו דף אינסטגרם לזכרה, remember_kamay, שבו הם מעלים זיכרונות, תמונות וסרטונים מתחנות חייה השונות, ומספרים על פעולות ההנצחה הרבות.

גם דרך דברים קטנים ויומיומיים, זכרה של קאמיי ממשיך לחיות. אתר "מתכון עם זיכרון" פרסם את מתכון הסינבון המפורסם שלה – מאפה מתוק שהייתה מכינה לאירועים משפחתיים חגיגיים, ובכל מוצאי שבת דאגה להכין לחבריה ליחידה, כדי להמתיק להם את סוף השבוע. המכתב שכתבה בטלפון הנייד שלה, שהפך למכתב פרידה, מופיע בספר "אם אתם קוראים את המילים האלה", המרכז בתוכו מכתבי פרידה של חיילים שנפלו.

סמל קאמיי אחיאל הייתה ילדה מיוחדת במינה, נערה פורצת דרך, ולוחמת אמיצה. חייה הקצרים היו מלאים באור, שמחה, נתינה, ומסירות אין קץ – למשפחתה, לחבריה, למדינה. היא הייתה השילוב המושלם של יופי חיצוני ופנימי, של שאפתנות וצניעות, של חוש הומור ואחריות. היא חיה כל יום כאילו היה האחרון, ניצלה כל רגע, נגעה בכל כך הרבה אנשים, והשפיעה עמוקות על סביבתה. במותה, במעשה גבורה עילאי, הצילה חיים רבים, והותירה אחריה חלל עצום, אך גם מורשת עשירה של אהבה, חיוך, ורוח לחימה בלתי מתפשרת. "תמיד נזכור את החיוך של קאמיי וטוב ליבה," כתבו בני משפחתה. ואכן, חיוכה של קאמיי, שהיה תמיד קורן ומדבק, ימשיך להאיר את דרכנו, להזכיר לנו את מחיר החיים, את ערך ההקרבה, ואת התקווה שתמיד קיימת. יהי זכרה ברוך, וסיפור חייה יהווה נר תמיד של גבורה ישראלית, של אנושיות, ושל תקומה.