קאלקידן מהרי

בפינה שקטה, מוארת באור חיוור של מנורת נפט, בבית צנוע באדיס אבבה, החל סיפורו של קאלקידן מהרי. היה זה ביום ב' בסיוון תשמ"ו, התשיעי ביוני 1986, כשקאלקידן הצטרף למשפחת אליהו הגדולה והתוססת, ילד שביעי להוריו אלמז ואיינהו, אח לאחד-עשר אחים ואחיות שכבר מילאו את הבית בצחוק, בכי ושיחות אינסופיות: אסתר, סמואל, מספין, חנה, לאה, ירוס, אלסה, צגאי, יאיר, יעקב ונתנאל. הבית תמיד רחש חיים, ריחות תבשילים אתיופיים נישאו באוויר, וקולות שיחות עמוקות וצחוקים מתגלגלים היוו את פסקול ילדותו. קאלקידן היה ילד שקט, לא מהמתבלטים בקולניותם, אך עיניו הבהיקו תמיד בברק סקרן וטוב לב. הוא ישב לעיתים קרובות בצד, מתבונן באחיו הגדולים, קולט את הדינמיקה המשפחתית, לומד בשקט את רזי העולם דרך הפעולות היומיומיות של הסובבים אותו. הוא היה צנוע מטבעו, אך טוב ליבו היה כמעיין נובע, והוא תמיד היה הראשון להושיט יד, לעזור לאימו בעבודות הבית, או לחלוק את מעט הממתקים שקיבל עם אחיו הקטנים.

החיים באדיס אבבה לימדו את קאלקידן הצעיר על קהילה, על עזרה הדדית ועל חשיבות הקשרים האנושיים. הוא גדל בסביבה שבה סיפורים על ארץ רחוקה, ארץ ישראל, היו חלק בלתי נפרד מהשיח המשפחתי. אביו ואחיו הגדולים כבר עשו את הדרך הארוכה, עזבו את הקור והבצורת של אתיופיה אל חום השמש הישראלית, והותירו אחריהם כיסא ריק סביב השולחן שהמתין להתמלא מחדש. קאלקידן ינק את ערכי הציונות ואהבת ישראל לא מספרים כתובים, אלא מתוך שיחות ליליות סביב השולחן, מסיפורי הגעגועים של אימו לאביו, מהמכתבים שהגיעו לעיתים רחוקות ומסיפורי הגבורה והתקווה שעברו מדור לדור. הוא דמיין את הארץ ההיא, לא כפי שהיא מצטיירת במפות, אלא כמקום שבו המשפחה מתאחדת, שבו יש עתיד ותקווה. תמונה זו, של איחוד משפחתי בארץ ישראל, הפכה למטרה בוערת בליבו כבר מגיל צעיר, עמוד האש שהוביל אותו במחשבותיו ובחלומותיו. הוא לא דיבר על כך הרבה, שכן היה ילד שתקן, אך ברק בעיניו ורצינות בהתנהלותו כבר בישרו על נחישות פנימית יוצאת דופן.

ככל שבגר, כך התחזקה בו השאיפה לעלות לארץ. בגיל שמונה-עשרה, כשעמד כבר בפתח הבגרות, קיבל את ההחלטה – לעלות לישראל, לבדו. זו לא הייתה החלטה קלה. המשפחה, על אף התמיכה וההבנה, ידעה את הקשיים שבמסע ובקליטה. אימו, אלמז, חיבקה אותו חיבוק ארוך שנדמה היה שרוצה לאצור את כל חום גופה בבנה, ואמרה לו בקול חנוק: "לך בני, לך אל אביך ואל אחיך. אל תשכח אותנו, אבל אל תפחד מהדרך." הוא נפרד מאחיו ואחיותיו בחיבוקים ובמבטים מבטיחים, כשהוא יודע שהוא נושא עמו לא רק את חפציו המעטים אלא גם את תקוותיהם וחלומותיהם של כל אלה שנשארו מאחור. המסע היה ארוך ומורכב, רווי חששות אך גם התרגשות עצומה. הוא הגיע לישראל בשנת 2006, עלם חמודות בן תשע-עשרה, עורו כהה משמש אפריקה, ועיניו בורקות בציפייה ובנחישות.

ההגעה לארץ הייתה התחלה של פרק חדש, אך גם אתגרים לא מעטים. השפה הייתה זרה, המנהגים שונים, והנוף האנושי והפיזי דרש הסתגלות. הוא הצטרף לבני משפחתו שכבר היו בארץ, אך אתגרי ההתאקלמות היו אישיים ודרשו ממנו כוחות נפש עצומים. עם זאת, קאלקידן מעולם לא התלונן. הוא היה אדם חרוץ, שראה בעבודה קשה דרך להתגבר על כל מכשול. הוא לא התבייש בשום עבודה, ידע שכל צעד קטן קדימה הוא חלק מהמסע הגדול. מכריו מאותה תקופה זכרו אותו כמי שהפיץ אור בכל מקום שהיה בו. לא מדובר באור בוהק וצועק, אלא באור עדין, יציב וחם, כזה שמפיץ שלווה ומשרה ביטחון. הוא למד את השפה במהירות, השתלב בחברה הישראלית, אך תמיד שמר על קשר עמוק לשורשיו. הוא היה בן מסור להוריו, ותמיד דאג לאימו שנשארה באתיופיה. שיחות טלפון תכופות, שבהן דרש בשלומה, סיפר לה על חייו החדשים, שלח לה כסף ועזר לה ככל יכולתו, היו חלק בלתי נפרד משגרת יומו, גשר בלתי נראה שחיבר בין שתי יבשות, בין שני עולמות. הוא היה "הלב של המשפחה", כפי שכינו אותו יקיריו, ציר מרכזי שסביבו התנהלו החיים, תמיד שם כדי להקשיב, לייעץ ולתמוך.

האהבה לארץ ולמדינה לא נשארה רק בגדר רעיון או שאיפה. זמן קצר לאחר עלייתו, כשהוא עדיין מתמודד עם אתגרי הקליטה, קאלקידן היה חדור מטרה להתגייס לצה"ל. הוא ראה בכך לא רק חובה, אלא זכות גדולה, ביטוי עמוק להיותו ציוני בכל רמ"ח איבריו. הוא הרגיש גאווה עצומה לעלות על מדים, ללבוש את צבעי המדינה שאימצה אותו, ולתרום את חלקו להגנתה. הוא התגייס לשירות קרבי בחטיבת "גולני", אחת החטיבות המובחרות והקשוחות בצה"ל. שלוש שנים של שירות אינטנסיבי ומאתגר ציפו לו. חבריו ליחידה זכרו אותו כחייל מלא מוטיבציה, עם חיוך קל על שפתיו גם ברגעים הקשים ביותר. הוא היה קרן אור של טוב ואופטימיות, מי שהצליח להרים את המורל גם כשעייפות חקוקה הייתה על פני כולם, ומי שהיה דוגמה ומופת ל"ישראלי היפה" – חרוץ, מסור, אכפתי ועם נשמה גדולה. הוא לא חיפש קיצורי דרך, לא התחמק ממשימות, ותמיד עשה את המוטל עליו בצורה הטובה ביותר, מתוך הבנה עמוקה של חשיבות תפקידו. הוא למד להכיר את הארץ דרך הרגליים, במסעות ארוכים ובשטחי אימונים מאובקים, וכל קילומטר שעבר רק חיזק את תחושת השייכות שלו למקום.

גם לאחר שסיים את שירות החובה, נשארה רוחו של קאלקידן נאמנה למדינה. הוא התייצב למילואים ככל שנדרש, ללא היסוס, והמשיך לשרת כלוחם בגדוד 223, חטיבת "כרמלי" – יחידת חי"ר מילואים הקשורה לחטיבת גולני. הוא ראה בשירות המילואים לא נטל, אלא המשך טבעי למחויבותו. המדים, על אף שהיו כבר מוכרים, עדיין עוררו בו תחושת גאווה בכל פעם שלבש אותם. הוא אהב את החברותא של המילואים, את השקט של הלילות בשטח, את תחושת הביטחון שהוא חלק ממערכת גדולה יותר שמגנה על הבית המשותף.

כשחזר לאזרחות, חיפש קאלקידן דרכים לבטא את יצירתיותו ואת אהבתו לאנשים. הוא עבד בתחום הביטחון, אך מצא את ייעודו האמיתי בצילום. הוא ניחן ב"עין טובה", יכולת מיוחדת לראות את הרגע הנכון, את הבעת הפנים האותנטית, את הניצוץ שבעיניים. המצלמה הפכה עבורו לכלי דרכו יכול היה לתעד את רגעי האושר של אחרים. הוא צילם זוגות מאוהבים, משפחות מאוחדות עם ילדיהם הצוחקים, אירועים משמחים שבהם האהבה והחיבור האנושי היו בשיאם. הוא אהב לתפוס את הפרטים הקטנים, את המגע העדין של יד ביד, את המבט החם בין הורים לילדיהם. לאחר נפילתו, התגלתה עובדה מרגשת נוספת על אופיו הנדיב: התברר כי לעיתים קרובות היה מצלם בחינם באירועים של משפחות מעוטי יכולת, לא מחפש תמורה, אלא רק את הסיפוק שבנתינה וביצירת זיכרונות יקרים עבור אחרים. הוא לא דיבר על כך, פשוט עשה זאת בשקט, מתוך הלב, כפי שעשה דברים רבים אחרים בחייו.

בשנת 2021, החליט קאלקידן לבצע הסבה מקצועית נוספת. הוא עבר קורס נהיגה והפך לנהג אוטובוס בחברת "דן". הוא עבר לגור בפתח תקווה, והחיים קיבלו תפנית נוספת. הוא אהב את הכביש הפתוח, את המפגש עם האנשים השונים שעלו וירדו מהאוטובוס שלו, את תחושת האחריות על חייהם. בכל בוקר, כשיצא לדרך, הרגיש שהוא חלק ממערכת גדולה יותר, מחבר בין אנשים, מסיע אותם אל יעדיהם. נהיגת האוטובוס, על אף שנדמית שגרתית, הייתה עבורו עבודה מלאת משמעות. הוא קיבל את פני הנוסעים בחיוך, נהג בזהירות ובסבלנות, והיה קשוב לבקשותיהם. רבים מהם זכרו את הנהג בעל העיניים הטובות והחיוך המרגיע.

בחייו הבוגרים, קאלקידן מצא גם אהבה גדולה. הוא הכיר את קנובש, ועד מהרה פרחה ביניהם אהבה עמוקה. הם בילו שעות ארוכות בשיחות, בצחוק ובחלומות משותפים על העתיד. קנובש ראתה בו את כל התכונות שהכי אהבה: את טוב ליבו, את צניעותו, את נחישותו השקטה ואת אהבתו העצומה לחיים ולאנשים. יחד רקמו תוכניות רבות: על בית משלהם, על הקמת משפחה, על טיולים ברחבי הארץ והעולם. כל צעד שהיה קאלקידן מתכנן, היה מלווה בהתרגשות אמיתית ובציפייה גדולה. אחותו, לאה, סיפרה כי זו הייתה התקופה המאושרת בחייו, שבה הרגיש שלם ומוגשם, כשהוא בונה את חייו צעד אחר צעד, עם קנובש לצידו. הוא תיאר לה את ההתרגשות שחש מכל פרט קטן בתכנון עתידם המשותף, מאיך שהם יארגנו את הבית, ועד לאיזו חופשה יסעו. הוא מצא בקנובש שותפה מלאה לדרכו, לערכיו ולחזון שלו.

קאלקידן היה אדם רחב לב, בעל חיבור עמוק לשורשיו האתיופיים, לתרבות העשירה, לערכים ולמידות הטובות של בית הוריו ושל הקהילה שבה גדל. הוא האמין בצדק, שלום ופשרה, ותמיד חיפש את הדרך ליישב סכסוכים, להביא להבנה הדדית. הוא היה איש חסד מלא נתינה, שתמיד היה נכון לעזור לכל אחד ובכל עניין, ללא תמורה. אם חבר היה זקוק לעזרה במעבר דירה, הוא היה שם עם ידיים עובדות. אם מישהו היה זקוק לעצה או לאוזן קשבת, הוא היה מקשיב בסבלנות, בחוכמה ובטהרה. הוא היה ידוע כאדם ערכי, אמיתי ומסור, חבר נאמן לקרובים לו ללא תנאי, אידיאליסט שמאמין בטוב שבאדם ובכוחה של אהבה לחולל שינוי. הוא היה צעיר חכם וישר דרך, שמעולם לא סטה מדרכו הערכית, גם כשזה היה קשה. הוא היה עמוד תווך עבור רבים, מקור השראה בשלוותו, בנדיבותו ובחיוכו המרגיע.

ואז הגיע אותו בוקר שבת, כ"ב בתשרי, שמחת תורה תשפ"ד, השבעה באוקטובר 2023. בשעה שש וחצי בבוקר, כשרוב תושבי ישראל עדיין ישנו בשלווה של חג, התנפצה השגרה באחת. ארגון הטרור חמאס פתח במתקפת פתע אכזרית על ישראל. מטחי טילים ורקטות עצומים נורו מרצועת עזה לעבר יישובים ואזורים נרחבים בארץ, וחיפו על חדירה המונית של אלפי מחבלים – דרך היבשה, הים והאוויר. הם פשטו על יישובי עוטף עזה, על שדרות, אופקים ונתיבות, טבחו במבלים במסיבת טבע ליד קיבוץ רעים ונירים, תקפו בסיסי צה"ל וירו למוות בעוברים ושבים בדרכים. תוך שעות ספורות, נרצחו כשמונה-מאות אזרחים בבתיהם, במכוניותיהם, לאחר שבוצעו בהם פשעים מחרידים. מאות ישראלים נחטפו לרצועת עזה, ובתים ורכוש הועלו באש, נבזזו והוחרבו. מאות חיילים, שוטרים, אנשי כוחות הביטחון וחברי כיתות כוננות מקומיות נפלו בקרב במאמץ נואש להגן על אזרחי המדינה. באותו בוקר נורא, החלה מלחמה.

קאלקידן, כמו רבבות אחרים, גויס למילואים בצו 8 כבר באותו היום. השקט של הבוקר הופר על ידי צלצול טלפון בהול, הודעות וואטסאפ מתרוצצות ועדכוני חדשות מחרידים. הוא לא היסס לרגע. האהבה העמוקה שלו לארץ ולמדינה, אותה ינק כבר בילדותו באתיופיה, בערה בו בעוצמה מחודשת. הוא נפרד מקנובש בחיבוק ארוך ומלא דאגה, הבטיח לחזור, ויצא אל הלא נודע. הוא לבש שוב את מדיו, הפעם בתחושה כבדה יותר, והצטרף לגדוד 223. בתחילה, לחם בגבול הצפון, לשם התפשטה המלחמה במהרה. הימים היו מתוחים, רוויי חשש, אך קאלקידן שמר על קור רוח ועל אופטימיות זהירה. הוא היה שם עבור חבריו, כפי שתמיד היה, מקשיב, מחזק, עושה כל שביכולתו כדי להקל על הלחץ והחרדה. הוא ידע שמשפחתו דואגת, ודאג לשלוח הודעות קצרות ומרגיעות בכל הזדמנות, גם כשהיה קשה למצוא קליטה, רק כדי שידעו שהוא בסדר, שהוא חושב עליהם.

באפריל 2024, כשהמלחמה בעזה נכנסה לשלבים נוספים, ירד קאלקידן עם גדודו דרומה ונכנס לרצועת עזה. זו הייתה כניסה לעולם אחר, שבו כל צעד היה טעון סכנה, כל מבט חשדני, וכל פינה עלולה להסתיר איום. האוויר היה ספוג באבק, ריח עשן ומתח. הוא נלחם במרכז הרצועה, מול מחבלים שארבו בכל פינה. גם שם, בלב התופת, דאג להרגיע את חששות בני משפחתו. "אני בסדר, אל תדאגו," כתב בקבוצת הוואטסאפ המשפחתית, מנסה לשדר ביטחון שגם הוא עצמו נאבק לשמור עליו. הוא ידע שקנובש מחכה לו, שחלומותיהם המשותפים ממתינים להתגשם. רגע לפני כניסתו לעזה, באחד מימיו האחרונים בבית, במעשה שביטא את כל אהבתו ותקוותו לעתיד, הציע קאלקידן לקנובש נישואין. זו הייתה הבטחה לחיים, לרגע של שלווה ואושר שיבואו אחרי הסערה. הוא ראה לנגד עיניו את חיוכה, את הברק בעיניה, ושאב מכך כוח להמשיך.

ביום ראשון, כ' בניסן תשפ"ד, העשרים ושמונה באפריל 2024, ערב חג שביעי של פסח, השתתף קאלקידן בפעילות מבצעית במרכז רצועת עזה. הגדוד פעל באזור רווי סיכונים, שבו התחבאו מחבלים בתוך מבנים אזרחיים, מנסים לפגוע בכוחותינו בכל דרך אפשרית. קאלקידן, כלוחם מנוסה ומסור, מילא את תפקידו באומץ לב, מגן על חבריו ועל משימתם. במהלך הקרב, מול מחבלים שתקפו מתוך הסמטאות הצרות והמבנים ההרוסים, נפגע קאלקידן. באותו אירוע טרגי, נפל לצידו גם רס"ר במיל' עידו אביב ז"ל מכרמיאל, ולוחם נוסף נפצע באורח קשה. קאלקידן, רב-סמל ראשון במילואים, בן שלושים ושבע בנופלו, נפל בקרב. חייו, שהיו מסע של אהבה, נתינה ונחישות, נקטעו באחת, במקום שבו בחר להגן על ביתו ועל עמו.

הבשורה המרה הגיעה למשפחתו. קנובש, שציפתה לשובו של אהובה, נותרה עם לב שבור ועם זכרונות של הבטחות שלא יתגשמו. אימו, אלמז, באדיס אבבה, קיבלה את הבשורה הנוראה. טל, אחייניתו, תיארה את הזעקה של אימו, זעקה שנדמה היה שנשמעה עד ירושלים, זעקה של אם שאיבדה את בנה הלוחם. הלבבות של המשפחה, באתיופיה ובישראל, נשברו לרסיסים. קאלקידן הובא למנוחות בבית העלמין הצבאי באשדוד, מוקף באהבה ובכאב עצום של משפחתו, חבריו ומכריו. הוא הותיר אחריו אם ואחד-עשר אחים ואחיות, ארוסה אהובה וקהילה שלמה שמתאבלת על לכתו.

ההלם היה עמוק, אך לצד הכאב העצום, עלתה גם גאווה. אחותו, אלסה, ספדה לו במילים חמות, "זו הייתה גאווה עבורך לשרת את המולדת... היית איש רודף שלום ופשרה, איש של חסד גמור, תמיד נרתמת לעזור לכולם בכל דבר ועניין. היית איש חרוץ שלא פחד מעבודה קשה. אף פעם לא מתלונן, מקשיב, לא מקטר ולא כועס, תמיד בשמחה ועם ניצוץ בעיניים ואהבה לחיים. הפצת אור גדול בכל מקום שבו היית, הלכת ופנית. כל כך הרבה מידות טובות היו בך." היא תיארה את האור שהפיץ סביבו, את החיוך שמעולם לא ירד מפניו, גם ברגעים הקשים. היא דיברה על מידותיו הנעלות, על הנתינה האינסופית, על היכולת שלו לראות את הטוב בכל אדם. היא אמרה כי "זה הפסד גדול לכולנו שאתה כבר לא פה איתנו," אך מצאה נחמה בידיעה שהוא נפל בהגנה על הארץ שכל כך אהב, במעשה שביטא את המהות העמוקה של אישיותו. היא קראה לקחת ממנו את אהבת הזולת והחסד, לאהוב ולסלוח, להמשיך את דרכו בחיים.

טל, אחייניתו, הוסיפה וספדה לו בכאב עמוק: "קאלקידן, דוד שלי, האח הקטן של אימא, נפל בקרב בעזה. צודקים כשאומרים שתמיד מדובר בטובים ביותר, האיכותיים, הציוניים, האופטימיים, אוהבי האדם והארץ. נלקח מאיתנו המובחר ביותר שלנו." היא הדגישה את איכותו הנדירה, את היותו אדם שכולו אהבה ונתינה, ציוני בנשמתו, אופטימי גם מול קשיים, ואוהב אדם ואדמה בכל נימי נפשו. היא הביעה את הכאב העמוק של המשפחה, את החלל שנפער, אך גם את הגאווה העצומה בו: "אנחנו אוהבים אותך וגאים בך ומסרבים להיפרד. לא נהיה שוב אותה משפחה בלעדיך." מילותיה שיקפו את ההבנה שקאלקידן לא היה רק חבר או אח, אלא עמוד תווך, עוגן שאיחד וחיבר.

המורשת שהותיר קאלקידן מהרי ז"ל חיה ובועטת. חבריו ובני משפחתו הפיצו חולצות ועליהן הכיתוב: "גם אם לא ניפגש עוד בחיינו, בכל זמן אתה בתוכנו." משפט זה, על פשטותו, תפס את מהות נוכחותו המתמשכת בחיי הסובבים אותו. הוא לא רק זיכרון, אלא חלק בלתי נפרד מהם, מרוחו, מערכיו. חברת טאבולה, שבה עבד, ערכה תערוכת צילום ואירוע לזכרו בהשתתפות בני משפחתו, מעשה שחיבר בין אהבתו למצלמה לבין חייו ופועלו. קאלקידן מהרי, העולה מאתיופיה, הלוחם בגולני ובכרמלי, הצלם בעל העין הטובה, נהג האוטובוס חייכן והבן המסור, האח האוהב והארוס המאושר, היה ונשאר סמל לאהבת אדם, אהבת הארץ, נתינה אינסופית וגבורה שקטה. סיפור חייו הוא סיפור של תקומה אישית ולאומית, של מסע מארץ רחוקה אל לב המאבק על קיומה של ישראל, ושל אדם שבחר לחיות חיים מלאי משמעות ולהגן עליהם עד נשימתו האחרונה. זכרו יהיה חקוק לעד בלבבות כל מי שהכירו, ובסיפור הגבורה של מלחמת התקומה.