יוסף מלאכי גדליה

בירושלים נולד, ביום הראשון של טבת תשס"א, עשרים ושישה בדצמבר של שנת אלפיים, יוסף מלאכי גדליה, ילד שעיניו הכחולות נשאו בתוכן עולם שלם של שקט וחיוניות. הוא היה הבן השני לדינה לאה ויצחק דוד, אח קטן לשירה ואשר, שלימים יצטרפו למשפחה גם יעל, מיכה – שכולם כינו צ'רלי – אסתר ואלישבע, שישה אחים ואחיות שיצרו יחד קן משפחתי חם ותוסס, כזה שבו תמיד היה רעש של צחוקים ושיחות, ניחוח של תבשילים וקדושה מהולה בחיי היומיום. ביתם לא היה רק קירות ותקרה, אלא מרקם חי של אהבה וערכים, ארוג בחוטים של תורה, עבודה, נתינה וחיבור עמוק לארץ. יוסף מלאכי גדל בבית שמש, בנוף ההררי שסביב לעיר, בין גבעות ירוקות בקיץ וצהובות בשיא החום, לבין סלעים עתיקים ושיחי צבר. כבר מגיל צעיר ניכר בו סקרנות טבעית ועניין בכל מה שמרחף באוויר. הוא היה ילד שאהב לבהות בציפורים, לדמיין את עצמו עף מעל העצים, וכל טיסה של מטוס בשמיים משכה את מבטו המהורהר.

עוד לפני שהגיע לגיל מצוות, כשהוא עדיין ילד עם ברכיים שרוטות וחלומות גדולים, רכש יוסף יחד עם אחיו רחפן קטן. עבור ילדים אחרים, אולי היה זה עוד צעצוע חולף, אבל עבור יוסף, הרחפן היה שער לעולם שלם. הוא היה לוקח אותו איתו לכל מקום, בתיק קטן שנתלה על כתפו, כשהיה יוצא לטייל בשבילי העפר של הרי בית שמש, או לגלוש בים באשדוד, שם הרגיש את מליחות המים על עורו ואת כוחם של הגלים. הרחפן היה עבורו כלי להרחיב את נקודת המבט, לראות את העולם מלמעלה, לגלות פינות נסתרות שאף עין לא הגיעה אליהן. הוא למד לשלוט בו במיומנות, להטיס אותו מעל עמקים וערוצים, לצלם את הנוף הפראי ואת החברים הרוכבים איתו על אופניים, רוח מנשבת בשיערם וצחוקם מתגלגל באוויר. החיבור הזה לטכנולוגיה ולמבט ממעוף הציפור, הפשטות שבה תפעל מכשיר מורכב, הייתה בו כבר אז ניצוץ של מה שיהפוך אותו למנהיג ופורץ דרך שנים מאוחר יותר.

כשעלה לבית הספר התיכון "חורב" לבנים בירושלים, העיר שאליה חש חיבור עמוק ואמיתי, יוסף מלאכי הצטיין בלימודיו באופן טבעי, כמעט ללא מאמץ. הוא בחר במגמות ריאליות, חמש יחידות במתמטיקה ובמדעי המחשב, ונכנס לעומק הסוגיות המורכבות בהן בקלות מפתיעה. המספרים והקודים דיברו אליו בשפה ברורה, והוא פתר בעיות מורכבות במהירות ובבהירות. אך יוסף לא היה רק תלמיד מצטיין; הוא היה ילד של אנשים, ילד של פעילות. הוא שיחק בקבוצת הכדורסל המקומית, "אליצור בית שמש", ועל המגרש, במדים הכחולים-לבנים, היה מראה את הנחישות והעבודה הקשה שאפיינו אותו. כל קליעה לסל, כל מסירה מדויקת, הייתה ביטוי לרצון שלו להצליח ולתרום לקבוצה. בנוסף, הוא הצטרף לקבוצת שחקני פריזבי, ספורט שהיה אז פחות נפוץ, ובו מצא שילוב של אתלטיות, קואורדינציה ורוח צוות. מדי יום שישי אחר הצהריים, כשהשמש כבר החלה לרדת וצבעה את השמיים בגוונים של כתום וארגמן, היה מגיע לקמפוס גבעת רם, שם היה משליך את הצלחת המעופפת, רץ וקופץ יחד עם אחיו, בני דודיו וכמה מחבריו הקרובים. הם היו מבלים שעות ארוכות על הדשא, צוחקים, מתחרים, ויוצרים זיכרונות שיקרבו אותם זה לזה. חייו בתיכון היו מאוזנים להפליא: שעות הלימודים, שעות ארוכות עם חברים, והזמן היקר עם המשפחה, שעות הספורט שבהן פרק אנרגיה וחישל את גופו. הוא היה מוקף תמיד בחברה, צוחק וצוחק, אבל גם יודע למצוא את השקט הפנימי שלו, את הזמן להתבוננות וללמידה.

עם סיום התיכון, כשהיה ברור לו שהשירות הצבאי הוא היעד הבא, בחר יוסף מלאכי להצטרף למכינה הקדם-צבאית "בני דוד" ביישוב עלי, השוכן בהרי בנימין. זה היה צעד טבעי עבורו, דרך להעמיק את שורשיו הערכיים והרוחניים לפני הכניסה לעולם הצבאי התובעני. במכינה, במעגלי לימוד עמוקים ובשיחות אינסופיות עם חברים ורבנים, יוסף מלאכי פרח. הרב כרם ורטמן, שהיה רב מחנך במכינה, זכר אותו כבחור שקט, לא מתבלט, אך עקבי ויסודי בכל מעשיו. הוא השקיע בלימוד התורה לא רק מתוך חובה, אלא מתוך חיפוש אמיתי וכן אחר משמעות. הדברים שלמד, המילים שנאמרו בשיעורים ובבתי המדרש, חדרו עמוק לליבו ולנשמתו, עיצבו את תפיסת עולמו והעניקו לו מצפן ברור. הוא לא היה מסתפק בתשובות שטחיות, אלא תמיד חקר, הטיל ספק, וביקש להבין את העומק שמאחורי כל מילה.

את המחשבות הללו, את הסוגיות שהעסיקו אותו ואת התובנות שרכש, היה יוסף מלאכי נוהג לכתוב ביומן אישי, סוג של שיח פנימי שהתנהל בינו לבין עצמו. ביומן הזה, מצאה סיני רעייתו, שנים מאוחר יותר, מילים מצמררות ששיקפו את עומק מחשבתו ואת בגרותו הנפשית. באחד הקטעים, הוא התחבט בשאלה הקיומית: "למה ה' לוקח את הטובים תמיד?" והשיב לעצמו, בניסוח בהיר וצלול: "מתי שהאנשים האלו מתים נגלה לעולם איזה אנשים מיוחדים הם, וזה עושה קידוש השם. הם הצדיקים מתים ומכפרים על עם ישראל. מובן שיש עוד סיבות נסתרות וגלויות". זו הייתה דרכו להבין את הסבל, לתת לו פשר, ולראות במוות של הטהורים והטובים לא רק אובדן, אלא גם התעלות ומשמעות עמוקה. בקטע נוסף, הוא התייחס למשמעותו של יום הזיכרון לחללי צה"ל, וביקש להרחיק אותו מהמלנכוליה והעצבנות: "יום הזיכרון – המטרה זה לא לבכות על מה שקרה ואיך שהיו אנשים גיבורים, אלא להבין שלכל אחד מאיתנו יש את היכולת והכוח לעשות מה שהם עשו, והם מעוררים אותנו לראות כמה כוח יש לנו". יוסף מלאכי ראה בזיכרון לא רק דרך לכאוב, אלא קריאה לפעולה, להשראה, להבנה שהגבורה אינה נחלתם של יחידי סגולה בלבד, אלא פוטנציאל הטמון בכל אחד ואחת. מילים אלו, שנכתבו שנים לפני שנפל בעצמו, קיבלו בדיעבד משמעות נבואית, והעידו על איש צעיר בעל נפש עמוקה, שהיה מוכן לחיות ולהקריב למען עקרונותיו.

ב-29 במרץ 2020, כשהוא חדור מוטיבציה ועם לב גדוש תקווה, התגייס יוסף מלאכי לצה"ל. הוא בחר לשרת ביחידת "דובדבן" המובחרת, יחידת הקומנדו, בחירה ששיקפה את רצונו לתרום באופן המשמעותי ביותר, להיות בחזית, ולהשתמש בכישוריו הפיזיים והמנטליים למען ביטחון המדינה. כבר בטירונות הקשה, שבה נדרשו הלוחמים למאמץ פיזי ונפשי עילאי, בלט יוסף מלאכי. חבריו לצוות, שהפכו במהרה למשפחה, העריצו אותו. הוא היה תמיד הראשון לעזור, להושיט יד, לדאוג לאחרים לפני שדאג לעצמו. כשהיה חבר נופל מקושי באימון, יוסף היה שם, מציע עזרה, מחזק במילה טובה, לעיתים נושא את הציוד של חברו בנוסף לשלו. הוא הביא לשירות הצבאי את אותה נחישות, אחריות ויסודיות שאפיינו אותו עוד מילדותו. לא היה משימה שלא לקח על עצמו במלוא הרצינות, לא היה פרט שהתעלם ממנו. הוא היה לוחם בכל רמ"ח איבריו, שקוע במשימה, ממוקד במטרה.

מעבר להיותו לוחם מצטיין, יוסף מלאכי הטביע את חותמו ביחידה בדרך ייחודית. הוא, שאהבת הרחפנים והתעופה החלה אצלו עוד בילדות, הקים את צוות הרחפנים של היחידה, ובכך חולל מהפכה של ממש. הוא היה זה שהכשיר לוחמים רבים לתפעול הרחפנים, לימד אותם את סודות השליטה מרחוק, את הניווט המדויק ואת היכולת לזהות איומים ממעוף הציפור. בזכותו, יחידת דובדבן יכלה להיעזר בטכנולוגיה מתקדמת זו לטובת זיהוי כוחות אויב, איסוף מודיעין בזמן אמת והיערכות טובה יותר לקרב. חבריו לצוות הרחפנים סיפרו שהביא עמו יכולות טכניות גבוהות במיוחד, הבנה אינטואיטיבית של המערכות, אך למרות כל כישרונותיו והישגיו המרשימים, תמיד נשאר צנוע. מעולם לא נתן ליכולותיו לעלות לו לראש, לא התפאר, אלא פעל בשקט, ביעילות, מתוך רצון אמיתי לתרום. רב היחידה סיפר עליו כי גם במהלך השירות הצבאי התובעני, כששעות השינה היו מועטות והעומס רב, הקפיד יוסף מלאכי על לימוד תורה מדי יום. הוא למד בשיטת "שניים מקרא ואחד תרגום", שיטה עתיקה המעמיקה את ההבנה בפסוקי התורה, ובכך שמר על קשר הדוק לשורשיו הרוחניים, גם כשהיה במרחבי האימונים או בפעילות מבצעית.

עם תום שירותו הסדיר, ועל אף שהיה יכול לבחור בדרך חיים אחרת, יוסף מלאכי בחר להמשיך לשירות קבע ביחידה. הבחירה הזו שיקפה את תחושת השליחות העמוקה שפעמה בו, את ההבנה שתפקידו להמשיך ולהגן, להמשיך ולתרום. במסגרת תפקידו, יצא ליותר ממאה מבצעים שונים, כל אחד מהם טמן בחובו סכנת חיים ממשית. לא פעם מצא את עצמו במצבים שבהם קו דק הפריד בין חיים למוות. אביו, יצחק דוד, סיפר על שבת אחת מיוחדת, שבה חזר יוסף מפעילות מבצעית והגיע לבית הכנסת. כשעלה לברך ברכת הגומל, ברכה המושלמת על הצלה מסכנה, אחיו של האב, שהתפלל באותו מניין, שאל אותו בתמימות על מה בירך. יוסף ענה בקיצור, כדרכו, שבפעילות המבצעית ירו עליו. האב, שלא תמיד היה מודע למורכבות המבצעים, שאל אותו בחיוך תמים: "אבל יוסף, אתה יוצא מדי לילה לפעילות מבצעית ותמיד יורים עליך?" יוסף, במבט רציני, השיב: "נכון, תמיד יורים עלי, אבל הפעם זה היה קרוב, שמעתי את שריקות הכדורים ליד הראש". לאחר מכן, כנראה שיוסף ראה את הדאגה בפניהם של הוריו, ולכן קיים דיון הלכתי עם חבריו ביחידה האם נכון או לא נכון לומר ברכת הגומל בכל פעם שחוזרים מפעילות מבצעית. הם סיכמו, מתוך עדינות ורגישות יוצאת דופן, שלא לומר את הברכה בקול רם בכל פעם, על מנת שלא להפחיד את הוריהם. סיפור קטן זה חשף את עומק אישיותו: לוחם אמיץ וחסר פחד בשדה הקרב, אך רגיש ומתחשב באופן יוצא דופן כלפי משפחתו.

יוסף מלאכי היה אדם שקט, צנוע וחייכן. חיוכו היה כובש, והוא הצליח להאיר כל חדר אליו נכנס. הוא היה אהוב מאוד על בני משפחתו ועל כל מכריו, שכן אישיותו הייתה כובשת והתנהלותו הערכית הייתה מעוררת השראה. כל צעד שעשה בחייו, קטן כגדול, התבסס על ערכי התורה, העבודה, גמילות החסדים והציונות שאותם ספג מיום היוולדו. הוא כמעט לא כעס, ותמיד ניסה למצוא את הטוב באחרים. מעולם לא חטא בלשון הרע, ותמיד הקפיד להימנע משיחות רכילותיות. יתרה מכך, הוא הצליח לסחוף גם אחרים להישמר מעוון ניבול פה. בכל פעם שדיברו לשון הרע בסביבתו, היה קם בשקט, אומר בנחת: "זה לא הולך לקדם את בית המקדש", ופשוט יוצא מהחדר, בהודעה ברורה אך לא מתלהמת על עמדתו.

הקשר שלו עם הוריו ואחיו היה קרוב וחזק, ארוג בחוטים בלתי נראים של אהבה והערכה. הוא ידע כיצד לשמור על הקשר ולטפח אותו, ונהג להתקשר לכל אחד מבני המשפחה בשעה הנוחה ביותר עבורו, מתוך מחשבה כנה על סדר יומם ועומסם. אל אימו, דינה לאה, היה מתקשר בימי חמישי בלילה, כשחזר מפעילות צבאית וידע שהיא ערה ממילא, שקועה בהכנות האחרונות לקראת כניסת השבת. שיחות אלו היו מעין טקס קבוע, רגע של שקט וחיבור לפני שהשבת נכנסה במלוא הדרה. אל אביו, יצחק דוד, נהג להתקשר כשהיה ער לפנות בוקר, וידע שאביו מתעורר לתפילה. פעמים רבות התייעץ איתו בשאלות שונות, לא רק בענייני החיים, אלא גם בענייני הלכה, כמו מתי הוא יכול להניח תפילין אחרי שהיה ער כל הלילה בפעילות מבצעית. הקשר הזה עם אביו היה עמוק, קשר של תלמיד לרב, של בן לאב, ושל שני אנשים שחלקו אהבה משותפת ללימוד תורה.

אהבת הארץ והמדינה זרמה בעורקיו של יוסף מלאכי, אך מעל לכל אהב אהבה עזה את ירושלים. העיר הייתה עבורו לא רק מקום, אלא מהות, לב פועם של קדושה והיסטוריה. במשפחתו נהוג היה לעלות לרגל אל הכותל המערבי בכל חג ומועד, מסורת שחיברה אותם לשושלת הדורות. מגיל עשר, לקח גם הוא חלק במנהג המיוחד הזה, וצעד אל הכותל מבית הוריו שבבית שמש, מרחק של כארבעים קילומטרים, ברגל. זו לא הייתה רק הליכה פיזית, אלא מסע רוחני, שבו כל צעד היה תפילה, כל אבן בדרך הייתה חלק מהסיפור הגדול. גם כששירת בצבא, הקפיד להגיע ולהתפלל בכותל בכל פעם שיצא לחופשה. הרחבה המרוצפת, האבנים העתיקות שספגו דמעות ותפילות של דורות, היו עבורו מקום של שלווה וחיבור עמוק, מעין עוגן רוחני בתוך עולם של אי ודאות וסכנה.

בתחילת אוקטובר 2022, נכנסה לחייו של יוסף מלאכי אהבה גדולה, כשנישא לסיני. את סיני פגש במחנה קיץ בארצות הברית, ושם, מעבר לים, החל סיפור אהבתם. בתחילה שמרו על קשר חברי מרחוק, שיחות טלפון ועדכונים על החיים, אך חודשים אחדים לפני שהחל שירות קבע, הקשר העמיק והם החלו לצאת. יוסף הרבה לספר לסיני עד כמה הוא גאה בה, על האומץ והנחישות שלה לעלות לארץ לבדה, להותיר מאחור חיים מוכרים ולבנות את ביתה בישראל. הייתה זו שנה אחת בלבד של נישואים, אך שנה זו הייתה מהיפות והמאושרות בחייו. הוא שירת בקבע, ועל כן זמנו בבית היה מוגבל וקצוב, אך הוא הקפיד להיות בעל נוכח בכל רגע שהתאפשר לו. הוא לא היה רק נוכח פיזית, אלא נוכח בכל הווייתו, מקשיב, תומך, אוהב. השניים נהנו לטייל יחד בשבילי הארץ ובמעיינותיה, לגלות פינות חמד נסתרות, לשתות את היופי של הנוף הישראלי, ובעיקר, ליהנות זה מזו. אהבתם הייתה עמוקה וכנה, אהבה שמילאה את ליבם באושר ובשמחה, אהבה שהייתה אמורה להימשך חיים שלמים. סיני ספדה לו מאוחר יותר במילים קורעות לב, ששיקפו את הקשר המיוחד ביניהם: "יוסף. יוסף שלי. קשה לדעת איפה להתחיל. שום דבר שאומר לעולם לא ישקף אותך במלואך, לעולם לא אצליח לתאר במילים את הגדולה, הטוהר, הגבורה שלך... אנשים כל הזמן שואלים אותי מה אני צריכה ואני אומרת שאני לא יודעת, אבל אני יודעת. אני צריכה אותך. את הידיים הגדולות והחמות שלך. את איך שאתה שר בזמן שאתה שוטף כלים, את איך שאתה מקניט אותי על זה שאני לא מסוגלת לקפל את הכביסה בחדר אחד בזמן שאתה שוטף כלים בחדר השני. אתה ואני יודעים – אנחנו פשוט היינו חייבים להיות קרובים. כשהיית בבית, לא יכולתי להתרחק ממך... נתת לי כל מה שיכולתי לבקש ויותר. לימדת אותי כל כך הרבה. אני ממשיכה לכתוב כי אני לא רוצה לסיים ולהיפרד, זה לא יכול לקרות. אבל אני יודעת, אני יודעת שאתה תמיד איתי". מילים אלו, שנכתבו מתוך כאב עמוק, שיקפו את החום, הקרבה והאהבה האינסופית ששררה ביניהם.

בשבת כ"ב בתשרי, שמחת תורה תשפ"ד, בבוקר ה-7 באוקטובר 2023, השעה שש וחצי בבוקר, השמש עוד לא הספיקה להאיר את פניה במלוא עוצמתה, כשארגון הטרור חמאס פתח במתקפת פתע אכזרית וחסרת תקדים על ישראל. בחסות ירי מסיבי של אלפי טילים ורקטות מרצועת עזה לאזורים נרחבים בארץ, חדרו אלפי מחבלים – יבשתית, ימית ואווירית, דרך פרצות בגדר הגבול שנפרצה בכוח. הם החלו במתקפה רצחנית על יישובי עוטף עזה השלווים, ועל הערים שדרות, אופקים ונתיבות. המחבלים פשטו על מסיבת טבע סמוך לקיבוצים רעים ונירים, על בסיסי צה"ל ועל העוברים בדרכים באזור. תוך שעות ספורות, רצחו כשמונה-מאות אזרחים בבתיהם, במכוניותיהם, אחרי שביצעו בהם פשעים כבדים ואכזריים מאין כמותם. הם חטפו לרצועת עזה מאות ישראלים, תינוקות וקשישים, נשים וגברים, והחריבו, בזזו והעלו באש בתים ורכוש. מאות חיילים, שוטרים, אנשי כוחות הביטחון וחברי כיתות הכוננות המקומיות נפלו בקרב, כשהם מגינים בגופם על תושבי הדרום. בבוקר נורא זה, החלה מלחמה.

את שמחת תורה חגג יוסף מלאכי יחד עם אשתו סיני ועם כל בני משפחתו, בתפילה משפחתית גדולה בירושלים. אווירת החג, הניגונים, השמחה והאחדות המשפחתית מילאו את האוויר. בדרך חזרה מתפילת ערב החג, שוחח עם אחיו על הדרך שבה כל אחד מהם יכול לסייע בהבאת הגאולה. יוסף, במחשבתו העמוקה והבהירה, ראה את תפקידו בהעמקה בלימוד תורה, בהגנה על עם ישראל ובבניית משפחה חזקה וערכית. הוא האמין שהגאולה אינה רק אירוע חיצוני, אלא תהליך פנימי של בניין וחיבור. את תחילת המתקפה, בבוקר שבת, שמע יוסף בזמן התפילה בבית הכנסת. השמועות החלו לזרום, הדיווחים הראשוניים על חדירת מחבלים, על ירי רקטות בלתי פוסק. הוא היה אמור לצאת מאוחר יותר באותו יום לפעילות מבצעית שגרתית באזור יהודה ושומרון, אך תחושת הבטן אמרה לו אחרת. הוא הבין מיד את חומרת המצב, את גודל הסכנה. כבר בשעה 9:30 בבוקר, יוסף מלאכי, חדור תחושת דחיפות ומודעות למתרחש, החליט יחד עם חברו לצוות, לוחם נוסף מדובדבן, לרדת דרומה, אל התופת. הם לא חיכו לפקודות רשמיות, לא לבשו מדים מלאים, אלא נסעו במכונית פרטית, מתוך הבנה שהזמן הוא קריטי ושכל דקה יכולה להציל חיים.

בסביבות השעה 11:00 בבוקר, הגיעו יוסף וחברו אל קיבוץ כפר עזה, שהיה כבר תחת מתקפה אכזרית של מחבלים. הקרקע רעדה מירי בלתי פוסק, עשן עלה מבתים בוערים, והאוויר היה רווי בצעקות ובריח אבק שריפה. יוסף, עם הניסיון הרב שצבר בתפעול רחפנים, העלה מיד את הרחפן שלו לאוויר. בכישרונו המיוחד, הוא זיהה נוכחות של עשרות מחבלים הפרוסים ברחבי הקיבוץ, ובעיקר את מוקדי הלחימה העיקריים שבהם התרכזו. הוא כיוון את חבריו, שהגיעו עם כוחות נוספים, אל המקומות שבהם הייתה נוכחות המחבלים הגדולה ביותר, תחת אחוות לוחמים, בארבעה רכבים ממוגנים. הם נכנסו לתוך הקיבוץ, ספגו צרורות ירי כבדים מכל עבר, אך השיבו אש ללא היסוס, תוך שהם מסתערים קדימה. בשלב מסוים, כשהבינו את גודל האסון ואת הצורך הדחוף בפינוי נפגעים, יצאו לחלץ פצועים והרוגים לאזור הפינוי, תוך סיכון עצמי עצום. הם לא המתינו לשנייה, ומיד חזרו שוב לתוך הקיבוץ הבוער, חתרו למגע עם המחבלים, נחושים לעצור את הטבח. באחד הרגעים הקריטיים בקרב, נתקלו במחבל שהתחזה למת, שוכב על הקרקע וממתין לרגע המתאים לתקוף. יוסף מלאכי, עם חושיו החדים וערנותו יוצאת הדופן, זיהה את התרמית וחיסל את המחבל מטווח אפס, לפני שהספיק לירות לעברם, ובכך הציל את חבריו ואת עצמו.

הכוח המשיך לחתור קדימה, עמוק יותר לתוך הקיבוץ, והגיע לשכונת הצעירים, לשם חדרו רוב המחבלים וביצעו את מעשי הזוועה שלהם. הקרבות שם היו עזים במיוחד, ירי בלתי פוסק, פיצוצים, והרס בכל פינה. בשלב מסוים, תוך כדי התקדמות תחת אש תופת, יוסף זיהה לוחם פצוע, שרוע על האדמה, מדמם. ללא היסוס, הוא חילץ אותו תחת אש כבדה, יחד עם חבריו לצוות. הם העניקו לו עזרה ראשונה מהירה ויעילה בתוך הרכב הממוגן, ודאגו לפנותו במהירות מהקיבוץ. הלוחם פונה משם באמצעות מסוק, וחייו ניצלו בזכות תושייתו ואומץ ליבו של יוסף. אקט הגבורה הזה, שהתרחש בעיצומו של קרב תופת, שיקף את מהותו של יוסף: תמיד דואג לאחרים לפני עצמו, תמיד מוכן לסכן את חייו למען הצלת נפשות.

מיד לאחר חילוץ הלוחם הפצוע, כשהם יודעים שהזמן קצר והמחבלים עדיין משתוללים, חזר הכוח אל תוך האש והמשיך לנהל קרבות עזים מול המחבלים. הם נלחמו בית אחר בית, סמטה אחר סמטה, מתוך נחישות בלתי מתפשרת. ליד אחד הבתים, נורה טיל RPG לעבר הרכב הממוגן שבו שהו יוסף וחבריו. הרכב ספג פגיעה ישירה והחל להישרף במהירות. יוסף ושאר הלוחמים פרקו במהירות מהרכב הבוער, והמשיכו להילחם רגלית, פנים אל פנים עם המחבלים. שני רימונים נזרקו לעברם, ויוסף, בקריאת אזהרה צלולה ומהירה, צעק: "רימון!" ודילג שמאלה, מנסה להרחיק את עצמו ואת חבריו מהפיצוץ הקטלני. מאותו רגע, קולו של יוסף לא נשמע יותר. הוא לא ענה לקריאותיהם של חבריו, שהמשיכו להילחם באומץ לב מול המחבלים שהקיפו אותם. יוסף מלאכי, באקט של גבורה עילאית, הסתער לעבר המחבלים בירי בלתי פוסק, הצליח להרוג ארבעה מהם, ורק אז נפגע ונהרג. ההסתערות שלו, אקט נואש של הקרבה עצמית, שינתה את מהלך הקרב באותו מקום. ארבעה לוחמי צנחנים, שלחמו מזה שלוש שעות בשער האחורי של הקיבוץ מול מחבלים שניסו להיכנס פנימה, ראו את ההסתערות של יוסף ואת הצלחתו לפגוע במחבלים. בעקבות פעולתו ההירואית, הם יצאו ממקום המסתור שלהם, חייהם ניצלו, והם המשיכו להילחם.

יוסף מלאכי נחשב בגדר נעדר למשך כמה שעות ארוכות, שעות של חרדה וחוסר ודאות. חבריו לצוות, שלא ויתרו לרגע, העלו שוב רחפן לאוויר, מתוך תקווה נואשת למצוא אותו. לבסוף, מצאו אותו מחוץ לגדר של קיבוץ כפר עזה, כשמחבלים גוררים את גופתו. היה קשה להבדיל בין המחבלים לבין כוחותינו, שכן המחבלים לבשו מדים דומים. אך בזכות הציצית שיוסף הקפיד תמיד ללבוש, אותה לבש גם ברגעיו האחרונים, הצליחו לזהותו בוודאות. כוח של חטיבת גולני הוקפץ מיד למקום ברכב משוריין, ובפעולה מהירה ונועזת חילץ את גופתו של יוסף מלאכי, והשיב אותו הביתה. רב-סמל יוסף מלאכי גדליה נפל בקרב ביום כ"ב בתשרי תשפ"ד, ה-7 באוקטובר 2023. בן עשרים ושתיים בנופלו. הוא הובא למנוחות בבית העלמין הצבאי בהר הרצל בירושלים, העיר שאותה כה אהב. הוא הותיר אחריו אישה אהובה, סיני, הורים כואבים, ושני אחים וארבע אחיות, משפחה שלמה שנותרה עם חלל עצום וכאב בלתי נתפס.

האבל על יוסף מלאכי היה עמוק וכבד, אבל מתוך הכאב עלתה גם תחושה עזה של גאווה על חייו ועל גבורתו. סיני, אשתו, נאמה בהלוויה במילים שקרעו את הלב, כשקולה שבור אך נחוש. היא תיארה את הקשר הייחודי ביניהם, את החום של ידיו הגדולות, את השירה שלו בזמן שטיפת הכלים, ואת ההקנטות המשעשעות על קיפול הכביסה. "אתה ואני יודעים – אנחנו פשוט היינו חייבים להיות קרובים", אמרה, ומילותיה שיקפו את החיבור העמוק והבלתי ניתן לניתוק ביניהם. היא דיברה על כל מה שנתן לה ויותר, על השיעורים הרבים שלמדה ממנו, וסיימה בתחושה שאין פרידה אמיתית: "אני ממשיכה לכתוב כי אני לא רוצה לסיים ולהיפרד, זה לא יכול לקרות. אבל אני יודעת, אני יודעת שאתה תמיד איתי". אחיו הגדול, אשר, ספד לו בכאב ובגעגוע, כשהוא מתאר את יוסף כמי ש"נכנס קדוש ויצא קדוש". הוא הדגיש את הפער בין הידיעה למעשה, פער שיוסף ידע לגשר עליו בקלות: "אני הרבה פעמים בחיים יודע מה אני אמור לעשות, אתה לא רק שידעת, גם קיימת. ללמוד, ללמד, לשמור, לעשות". אשר סיפר על שבתם האחרונה יחד, כשרצה לשחק איתו פריזבי, אך יוסף בחר ללמוד תורה בחברותא, "קבעת עיתים לתורה... למדת בכל רגע פנוי, תוך כדי שגרה של פעילויות, יום-יום, לילה-לילה. סיכון יומי, שום דבר לא עייף אותך, זה לא יאומן". הוא שיבח את כבודו להוריו, את אהבתו לשיחות תורה עם אביו ואת הדיונים המורכבים בגמרא. "פעלת בגבורה ונחישות, חטפתם אש כבדה והמשכת להילחם, לא חשבת על עצמך ולא היססת לרגע... בני אדם מתים, מלאכים לא מתים. לכן אני בטוח שאראה אותך שוב".

גם אחיו הצעיר, צ'רלי, ספד ליוסף במילים נוגעות ללב: "צר לי עליך אחי יוסף מלאכי, נעמת לי מאוד. אין מילים, אין תווים, אין אותיות. רק קול בכי נורא... פשוט אוהב אותך במלוא מובן המילה... תמיד היית שם איתי מרחוק ומקרוב, תמיד התעניינת בכל מה שעשיתי, דחפת אותי קדימה במילה קטנה, בבקשה צנועה, רק בהיותך אתה... אני מתגעגע, פשוט מתגעגע אליך, לחיוך, לשמחה, לחיות... פשיטות ותמימות היו חליפותך, עשית רצונן פשוט. אוהב אותך ומתגעגע מעומק הנשמה". שירה, אחותו, כתבה מילים מלאות געגוע וכאב, אך גם תקווה: "אמרו שזה זמן פרידה, אבל איך אפשר. הפרידה הפיזית נכפתה עלינו, אבל לא תהיה פרידה בנפש. אתה חרוך בנשמה ובלב שלי... היית כולך אור, ילד בלונדיני עם עיניים זוהרות... הפעמים הרבות שקפצת, השתוללת ואז נפצעת, ואבא לקח אותך שיתפרו אותך בפעם המי יודע כמה. אני גם זוכרת את האהבה שלך לספרי התורה שאספת... הכנו לך ארון קודש עם פרוכת כדי שתוכל לשחק איתם ולשמור עליהם... עשרים ושתיים שנים של זיכרונות אינסופיים. הרגעים והחיים איתך היו יפים, צר לי שכרגע הזיכרונות גורמים לנו לכאב עמוק כמו תהום... אתה תמיד בחרת בחיים. לא ברור איך המוות תפס אותך. אבל אני מבטיחה שנדאג שאנחנו כולנו נמשיך לבחור בחיים, ולא סתם בחיים. בחיים מלאים ושמחים כפי שאתה רצית לחיות אותם".

חבריו לצוות, שליוו אותו במסלול הלוחם וראו את כוחו הייחודי, ספדו לו בהערכה עמוקה. אחד מהם כתב: "הכול התחיל במסלול שכבר מהרגע הראשון זיהינו משהו מיוחד... כוח שאין באחרים. כוח עצום של נתינה, אהבה, צניעות, חוזקה והכול בשקט, בלי רעש ובלי צלצולים. כבר מהרגע הראשון המפקדים אמרו להיות כמו גדליה, רצו פשוט שנחקה אותך יוסף... כי אתה יוסף, תמיד היית קופץ על העבודה הכי קשה, תמיד היית עונה 'כן' לכל משימה, לכל התנדבות ולכל עזרה, ואז חושב על מה צריך לעשות. בתור מישהו שהיה הצמד שלך כל המסלול, שעבר איתך כל כך הרבה חוויות, אני יכול להגיד שמילים לא יצליחו להביע את העוצמות שלך ואת הייחודיות שלך. ייחודיות של רק טוב, אהבה ועזרה לזולת. אני בטוח שאם היית פה לידי עכשיו, עם כל הצניעות שלך, היית מובך מתוך צניעות ואומר לי 'די, די אני כלום, אני כמו כולם'. אבל אתה לא כמו כולם יוסף, כי אם כל אחד היה לוקח תכונה אחת שלך, רק אחת... היינו טובים הרבה יותר". מילים אלו, שנאמרו מתוך היכרות עמוקה, שרטטו את דיוקנו של יוסף מלאכי כדמות מופת, מנהיג בשקט, אדם שכל כולו נתינה ואהבה.

יוסף מלאכי גדליה, שחייו נקטעו באיבם, הפך לסמל לגבורה ולבחירה בחיים. כדי להנציח את זכרו ואת מורשתו, הוקמו יוזמות רבות. ספר דיגיטלי בשם "זיכרונות מגיבור" מאגד סיפורים ותמונות מתחנות חייו השונות, ומאפשר לכל אחד לצלול אל עולמו העשיר. במסגרת המיזם "מלחמה של גיבורים", המנגיש את סיפורי הגבורה של הלוחמים לילדים, נכתב לזכרו הסיפור "יוסף והרחפן", המשלב את אהבתו לטכנולוגיה ואת תרומתו הצבאית. סיפור גבורתו אף חצה יבשות: בנאום מרגש בפני בית הלורדים, הבית העליון של הפרלמנט הבריטי, סיפר ג'סטין וולבי, הארכיבישוף מקנטרברי, על גבורתו של יוסף, שלו הייתה אזרחות בריטית. הארכיבישוף קרא לפרלמנט הבריטי להכיר רשמית בגבורתו, וסיפורו סוקר בהרחבה בתקשורת הבריטית, מה שהפיץ את אורו של יוסף למרחקים. אביגיל שינפלד הלחינה וביצעה לזכרו את השיר "אור חדש", שאת מילותיו כתב אחיו, אשר, והשיר ניתן להאזנה ביוטיוב, מילותיו וצליליו מהדהדים את חייו. בפודקאסט "The Koren Podcast" הוקדש פרק שלם לסיפורו של יוסף, בהשתתפות אביו, יצחק דוד, ואחיו אשר וצ'רלי, שם הם שיתפו בגעגוע ובהשראה שיוסף השאיר אחריו. עמודים לזכרו, הכוללים תמונות וסיפורים שונים של חבריו ובני משפחתו, נפתחו באתרים Memoriz.plus ו-remember.bio, ועמוד נוסף לזכרו נפתח באינסטגרם תחת השם remember_yosef_guedalia, הממשיך לשתף זיכרונות ולשמר את דמותו. יוסף מלאכי גדליה, הלוחם השקט, הצנוע והחייכן, שבחר בחיים ובחר להגן עליהם עד נשימתו האחרונה, השאיר אחריו מורשת של אהבה, נתינה, אמונה וגבורה, שתמשיך להאיר את הדרך לדורות הבאים, ולהזכיר לנו את הכוח הטמון בכל אחד מאיתנו.