יוסף גיטרץ

בארצות הברית, ביום כ"ב בניסן תשנ"ח, שהיה אותו יום שמונה עשר באפריל בשנת 1998, נולד יוסף יאן גיטרץ. הוא היה בנם של לריסה ויעקב, זוג שחלומותיו נשזרו כבר אז בין שתי יבשות, בין זיכרונות של עבר לציפייה של עתיד. לידתו של יוסף סימנה התחלה חדשה, פרק נוסף בסיפור המשפחתי שנכתב באותיות של תקווה ושל מסע. הוא הגיע לעולם כתינוק חמוד, קטן ופעור עיניים, שהפיח שמחה גדולה בלב הוריו, שהיו עתידים לראות בו את אחד מעמודי התווך של משפחתם המתהווה. הבית בו גדל, גם אם רק לשנותיו הראשונות מעבר לים, היה מלא בצלילי שפות שונות, בניחוחות של מטבחים רחוקים, ובסיפורים שהעניקו לו שורשים עמוקים, גם אם עדיין לא ידע לפענח את מלוא משמעותם.

עד מהרה, המסע המשפחתי הוביל אותם אל חופי הים התיכון, אל העיר תל אביב התוססת. כאן, בין רחובותיה הסואנים, בבתים בעלי חלונות פתוחים אל רוח ים מלוחה, התעצבה ילדותו של יוסף. הוא לא היה ילד יחיד; אחריו הגיעו עוד ארבעה אחים ואחיות – אידה, זאב, מיכאל ואסף – שהפכו את הבית לקן שוקק חיים, מלא בצחוק, בוויכוחים קטנים ובאהבה גדולה. הדירה התל אביבית, כנראה לא רחבת ידיים, שימשה כמרכז עולמם, מקום בו נבנו מבצרי כריות בסלון, ובו התנהלו מרדפים אינסופיים במסדרונות. יוסף, הבכור מבין הבנים, למד מגיל צעיר את משמעות האחריות. הוא היה לעיתים קרובות יד ימינה של אמו, מסיע בענייני הבית, משגיח על אחיו הקטנים יותר, דואג שאף אחד לא יישאר מאחור במשחקי החצר. הוא זכר היטב את הפעמים שבהם אמו, לריסה, הייתה מכינה ארוחת ערב סואנת, ושולחת אותו לבדוק מדוע מיכאל ואסף מתקוטטים שוב על צעצוע, או לבקש מאידה להפסיק להציק לזאב. "יוסף," הייתה אומרת, "אתה הגדול, אתה צריך לתת דוגמה." והוא היה מתייצב למשימה, לעיתים בחיוך עייף, לעיתים בנזיפה קטנה אך אוהבת לאחיו, ותמיד עם תחושה עמוקה של שייכות ומחויבות למשפחה.

הבית שלהם היה קן של חום ואהבה, אך גם של תרבויות ושל שפות מתמזגות. בחדרי הבית נשמעו קולות ברוסית ובעברית, ולעיתים גם באנגלית, והוא ספג את העושר הזה לתוכו. הוא למד להבין את הניואנסים העדינים של כל שפה, את הבדיחות הפנימיות, את הסיפורים על מקומות רחוקים ועל חיים שקדמו לחיים הנוכחיים בישראל. הוריו, יעקב ולריסה, עבדו קשה כדי להעניק לילדיהם את הטוב ביותר, להבטיח להם עתיד מבטיח בארץ החדשה-ישנה. יוסף צפה בהם, קלט את נחישותם, את מסירותם, את העבודה הבלתי נלאית. הוא ראה איך אביו חוזר הביתה בשעות הערב המאוחרות, עייף אך תמיד עם חיוך קטן ושקית הפתעות לילדים. הוא ראה איך אמו מנהלת את הבית ביד רמה, דואגת לכל פרט, מוודאת שכולם אכלו, למדו וישנו בזמן. הערכים של עבודה קשה, של מסירות למשפחה, של אחריות אישית וקהילתית, נטמעו בו מילדותו, לא כסיסמאות ריקות, אלא כדרך חיים מוחשית, יומיומית.

כשהתבגר, הפכה תל אביב למגרש המשחקים הגדול שלו. הוא הכיר את רחובותיה הסואנים, את הפינות השקטות שבין הבתים הישנים, את קו החוף האינסופי ששימש מקום מפלט בימי הקיץ החמים. הוא שיחק כדורגל עם חברים בפארקים, רכב על אופניים בשבילים הצרים, ובילה שעות ארוכות בשיחות על החיים, על חלומות ועל העתיד. הוא היה ילד סקרן, עם עיניים פקוחות לרווחה, שתמיד חיפש להבין איך דברים פועלים. הוא אהב לפרק ולהרכיב צעצועים, לנסות לתקן מכשירים אלקטרוניים קטנים, ותמיד היה שם כשאחד האחים הקטנים יותר נזקק לעזרה בשיעורי מתמטיקה או פיזיקה. חבריו אהבו את נוכחותו השקטה אך היציבה, את חוש ההומור המיוחד שלו, ואת הנכונות שלו לעזור תמיד. "יוסף תמיד יודע מה לעשות," היו אומרים, "הוא יפתור את זה." ובאמת, הוא היה בעל נטייה טבעית לפתרון בעיות, ליכולת לראות את התמונה הרחבה ולמצוא את הדרך היעילה ביותר להתמודד עם אתגר.

שנות התיכון היו תקופה של התעצבות עמוקה. הוא השקיע בלימודים, אך גם מצא זמן לפתח את תחומי העניין שלו. הוא אהב את האווירה הליברלית של תל אביב, את היכולת להיות מי שהוא, ללא שיפוטיות. הוא בילה שעות עם חבריו בבתי קפה, משוחח על מוזיקה, על פוליטיקה, על סרטים, על משמעות החיים. הוא היה קשוב, אמפתי, ובעל יכולת נדירה להקשיב באמת, לתת תמיכה כנה. הוא לא היה סתם חבר, הוא היה עמוד תווך בחבורה, זה שאפשר לסמוך עליו, זה שתמיד יגיד את האמת, גם אם היא לא נוחה. הוא למד לנגן על גיטרה, וקולות פריטה עדינה היו לעיתים קרובות נשמעים מחדרו הקטן, כשהוא פורק מתחים ומביע רגשות דרך הצלילים. הוא גם אהב לצאת לטיולים רגליים בטבע, למצוא שלווה ושקט בתוך ההמולה של חיי העיר. הוא היה חוזר הביתה עם סיפורים על נופים שראה, על שבילים שגילה, ועל התבוננות פנימית שחווה.

ככל שהתקרב מועד הגיוס לצבא, כך הלכה והתחדדה אצלו ההבנה של מחויבותו למדינה. הוא ראה את חבריו מתגייסים, שמע את סיפורי השירות של קרובי משפחה ומכרים, והבין שזהו חלק בלתי נפרד מלהיות ישראלי. הוא לא חיפש את הדרך הקלה, אלא את המקום שבו יוכל לתרום בצורה המשמעותית ביותר. הוא נמשך לחיל השריון, למרות הקושי והאתגרים הפיזיים והמנטליים הכרוכים בשירות כלוחם שריון. אולי זה היה הרצון שלו באחריות, הרצון להיות חלק ממערכת גדולה וחזקה, או אולי הקסם של הכוח והדיוק של הטנקים. הוא התכונן לשירות בנחישות, באימוני כושר גופני, ובהקשבה לסיפורים של יוצאי חיל השריון. הוריו, למרות הדאגה הטבעית, תמכו בהחלטתו. "אנחנו סומכים עליך, יוסף," אמר לו אביו ביום הגיוס, "אתה תהיה חייל מצוין. רק תישאר עם הראש על הכתפיים." ואמו חיבקה אותו חיבוק ארוך, שהיה בו שילוב של גאווה ושל חשש.

השירות בחיל השריון היה מאתגר מרגעו הראשון. יוסף מצא את עצמו בסביבה שונה לחלוטין מכל מה שהכיר. הוא למד לחיות בתנאי שטח קשים, להתמודד עם עייפות קיצונית, עם קור ועם חום, ועם דרישות פיזיות ונפשיות תובעניות. הוא למד את רזי הטנק – את המנוע הרועם, את השריון הכבד, את מערכות הנשק המורכבות. הוא הפך להיות חלק מצוות, משפחה קטנה בתוך כלי הפלדה העצום. הוא ישב בתוך הצריח הצר, מזיע במדים, עם ריח של דיזל ואבק באוויר, ולמד להכיר כל כפתור, כל מנוף, כל פינה. הוא הקשיב לקולות המנוע, ידע לזהות תקלות עוד לפני שהתפתחו, והבין את החשיבות של כל תפקיד בצוות. "בטנק אין מקום לאגו," אמר לו המפקד שלו באחד האימונים הראשונים, "כולם חלק ממכונה אחת. אם בורג אחד חסר, המכונה לא עובדת." יוסף הפנים את המסר הזה, והפך ללוחם שריון מקצועי ומסור, שסומכים עליו בעיניים עצומות. הוא היה מדויק, אחראי, ותמיד דאג לחבריו. הוא היה זה שמוודא שכולם ישתו מים, שכולם אכלו, שכולם ערוכים למשימה הבאה. חבריו לצוות העריכו את קור רוחו תחת לחץ, את יכולתו להישאר ממוקד גם ברגעים של כאוס. הוא התקדם בסולם הדרגות, והגיע לדרגת רב סמל, דרגה המעידה על ניסיונו, מקצועיותו ועל יכולות הפיקוד שלו.

לאחר שחרורו מהשירות הסדיר, חזר יוסף לחיים האזרחיים בתל אביב, אך בתוכו תמיד נשא את חותם השירות הקרבי ואת תחושת השייכות לחיל השריון. הוא ניסה למצוא את דרכו בעולם המורכב של האזרחות, בחיפוש אחר משמעות ועשייה. הוא התחבר מחדש לחבריו, אלה ששירתו איתו ואלה שחיכו לו בבית. הוא אהב את הדינמיקה של העיר, את האנרגיה הבלתי פוסקת, את ההזדמנויות שהיא הציעה. הוא החל ללמוד, אולי הנדסה או תחום טכנולוגי אחר, מתוך רצון לבנות לעצמו עתיד יציב ולתרום לחברה בדרכו. הוא היה אדם ששאף להתפתח, ללמוד דברים חדשים, לאתגר את עצמו. במקביל, הוא הקפיד לשמור על קשר חם עם משפחתו. ארוחות שישי הפכו למסורת קבועה, שבהן כל האחים התכנסו סביב השולחן, מספרים זה לזה על השבוע שחלף, משתפים בחוויות ובחלומות. הוא היה מקשיב בסבלנות לסיפורים של אסף ומיכאל על הלימודים, מציע עצה לאידה, ומשתף את זאב בחוויות מהצבא. הוא נהנה מהחום המשפחתי, מהתחושה של השייכות העמוקה. הוא גם הקפיד להגיע למילואים, שכן ידע שזהו חלק מהמחויבות שלו. בכל פעם שהגיעה ההודעה, הוא ארז את התיק במהירות, נפרד לשלום מהוריו בחיבוק קצר אך משמעותי, וידע שהוא הולך למלא את תפקידו, לחזור אל הטנק, אל הצוות, אל המקצועיות שרכש.

ואז, בבוקר של השבעה באוקטובר 2023, הכל השתנה. בום עמום העיר את תל אביב משלוותה, ואחריו הגיעו קולות אזעקות צורמניות. יוסף, כמו מיליוני ישראלים, התעורר למציאות בלתי נתפסת. הודעות וואטסאפ החלו לזרום בטלפון שלו – קבוצות של חברים, קבוצות של יחידות מילואים, כולם עם אותה שאלה: "מה קורה? אתם בסדר?" אבל עד מהרה התברר שהמצב חמור הרבה יותר מכל תרחיש שדמיין. תמונות וסרטונים החלו לצוץ, מראות זוועות שלא ייאמנו. הלב שלו התכווץ מכאב וזעם. הוא ידע שזה עניין של שעות, אולי דקות, עד שיקבל את צו הקריאה. הוא לא המתין. כבר באותו יום, השמיני באוקטובר, יוסף התגייס למילואים. הוא לא היסס לרגע. תחושת האחריות, המחויבות למשפחתו, לחבריו, למדינתו, הייתה חזקה מכל פחד. הוא ידע בדיוק לאן הוא הולך, מה מצפים ממנו. הוא נפרד מהוריו, מחיבוקיה של אמו ששפתיה לחשו "תישמר לי, בן שלי," וממבטו של אביו שבו נמהלו דאגה וגאווה. הוא הבטיח שיחזור, הבטחה שבאותו רגע הייתה נדמה כדבר מובן מאליו.

הוא הגיע לנקודת הכינוס, אל גדוד 7029, עוצבת ראם (179) – הבית המוכר שלו בחיל השריון. האווירה הייתה טעונה. פנים מוכרות, חלקן מודאגות, חלקן נחושות, כולם עם אותה הבנה עמוקה של גודל השעה. הציוד נבדק, הטנקים הוכנו. לוחמי השריון, עם יוסף ביניהם, ידעו שהם עומדים בפני משימה קשה ומסוכנת, משימה שלא הכירו כמותה מאז יום כיפור. הוא עלה על הטנק שלו, כלי הפלדה העצום שהיה לו בית וארגז כלים בו זמנית. ריח המתכת, הדלק והאבק מילא את נחיריו, ריח שהיה לו מוכר ומרגיע במידה מסוימת. הוא תפס את מקומו, קשר את הקסדה, וחיכה לפקודה. הימים הראשונים היו ימים של מתח עצום, של כוננות מתמדת, של ציפייה לפקודה שתשלח אותם אל תוך עזה. הוא שיתף את חבריו בבדיחות קצרות, ניסה לשמור על מורל גבוה, ודאג לרווחת כולם, בדיוק כמו שעשה מאז שהיה ילד קטן.

כאשר ניתנה הפקודה, הטנקים החלו לנוע. הם חדרו לדרום רצועת עזה, אל תוך שטח עוין, אל מבוך של בניינים הרוסים, של סמטאות צרות, ושל איומים בלתי נראים. יוסף, כרב סמל, היה עמוד תווך בצוות שלו. הוא היה בעל ניסיון, ידע לקרוא את השטח, לזהות סכנות, ולקבל החלטות מהירות תחת אש. ימי הלחימה היו ארוכים, קשים ומתישים. הם נלחמו בתוך עשן ואבק, תחת אש בלתי פוסקת. קולות הירי, הפיצוצים, צעקות הפצועים – כל אלה הפכו לפסקול קבוע. יוסף וחבריו לצוות עבדו בתיאום מושלם, כמעט בטלפתיה, כשהם מתמרנים בין ההריסות, מטהרים מבנים, ומגנים על כוחות החי"ר. הוא ראה את חבריו נופלים, נפצעים, אך נשאר איתן ברוחו, נחוש להשלים את המשימה, להגן על עמו. היו רגעים של שקט יחסי, שבהם יוסף היה שולף את הטלפון, שולח הודעה קצרה למשפחה: "אני בסדר. אוהב אתכם." ומיד מחזיר את הטלפון לכיס, חוזר לדריכות המלאה. הוא ראה את תמונותיהם של אחיו ואחיותיו, את פניהם של הוריו, וזה נתן לו כוח להמשיך, להילחם למענם, למען עתידם.

הלחימה בדרום הרצועה נמשכה חודשים ארוכים, והייתה אכזרית ובלתי מתפשרת. יוסף, עם צוותו, היה בחזית, מתמרן בין הסמטאות הצרות, מטהר מבנים, ומספק חיפוי לכוחות הרגלים. הוא היה מודע לסכנות בכל רגע נתון, אך מעולם לא איבד את קור רוחו ואת מקצועיותו. הוא היה חלק בלתי נפרד מהמכונה המשומנת של הלחימה, כל פעולה שלו הייתה מדויקת, כל החלטה קריטית. הקור העז של חודש דצמבר חדר לעצמות, העייפות הצטברה, אך הוא המשיך, נחוש בדעתו. ביום י"ג בטבת תשפ"ד, ביום עשרים וחמישה בדצמבר 2023, בתוך התופת של הקרבות בדרום רצועת עזה, יוסף גיטרץ, רס"ל במילואים, לוחם שריון בגדוד 7029, עוצבת ראם (179), נפל בקרב. הוא היה בן עשרים וחמש במותו, בחור צעיר מלא חיים, עם עתיד שלם לפניו, שנקטע באחת. הוא נפל כשהוא מגן על ביתו, על משפחתו, על עמו, ועל הערכים שבהם האמין בכל מאודו.

ההודעה המרה הגיעה למשפחתו בתל אביב כרעם ביום בהיר. הטלפון צלצל, ואחריו הגיעה דפיקה בדלת. העולם של לריסה ויעקב, ושל אידה, זאב, מיכאל ואסף, התמוטט ברגע אחד. יוסף, הבן, האח, החבר, הלוחם, איננו עוד. החלל שנפער היה עצום, בלתי ניתן למילוי. הבית, שהיה תמיד מלא בצחוק ובשיחות, שקע באבל עמוק. קולות הגיטרה נדמו, הצחוקים נאלמו, ונותרה רק דממה כואבת. הוא הובא למנוחות בבית העלמין הצבאי בקריית שאול, בין שורות של לוחמים שנפלו לפניו ואחריו, חלק מסיפור גדול יותר של גבורה והקרבה. אלפים ליוו אותו בדרכו האחרונה, חברים מהילדות, מהתיכון, מהצבא, בני משפחה, ואנשים שלא הכירו אותו אישית, אך הרגישו את גודל האובדן. השמיים בכו יחד איתם, והאדמה קיבלה אל חיקה את אחד מטובי בניה.

יוסף גיטרץ הותיר אחריו הורים וארבעה אחים, אך הוא הותיר אחריו גם מורשת. מורשת של אדם צנוע, עובד חרוץ, אח מסור, חבר נאמן, ולוחם אמיץ. הוא היה התגלמות של ערכים שרבים מאיתנו שואפים אליהם – אחריות, אכפתיות, נחישות, ואהבת הארץ. הסיפור שלו הוא סיפור של חיים קצרים אך מלאים, שנגדעו בשיאם, אך שהשאירו חותם עמוק על כל מי שהכיר אותו, ועל האומה כולה. בכל פעם שמישהו יפנה בגעגוע אל ריח הים התל אביבי, אל קולות הצחוק בבית מלא אחים, אל רחש המנוע של טנק בשדה קרב, או אל תחושת הסיפוק של עשייה משמעותית – יוסף יהיה שם. הוא חי בזיכרונות, בסיפורים, ובמעשים של אלה שהמשיכו בדרכו.

החלל שהותיר יוסף הוא כאב מתמשך, צלקת שאינה מגלידה, אך בתוך הכאב הזה צומחת גם תחושה עמוקה של תקומה. סיפורו של יוסף, וסיפוריהם של נופלים רבים אחרים במלחמת התקומה, הם אבני יסוד במרקם הלאומי שלנו. הם מזכירים לנו את המחיר היקר של החיים כאן, אך גם את החובה להמשיך ולבנות, לפתח, ולשגשג. זכרו של יוסף, הילד מתל אביב, לוחם השריון, הבן והאח האהוב, יישאר חקוק לעד בלבבות, כסמל לגבורה אנושית, למסירות אין קץ, ולרוח הבלתי מתפשרת של העם הזה. יהי זכרו ברוך.