יוסף אבנר דורן

בבית מרווח ושטוף אור, אי שם בעיירה קטנה בצרפת, החל סיפורו של יוסף, ילד עם עיניים גדולות וחיוך רחב, שנועד ללכת בדרכים שמעבר לים. הוריו, רחל ואלי, נטעו בו כבר מראשית דרכו את אהבת הארץ, אהבה עמוקה שחרגה מעבר לספרי היסטוריה או סיפורי אגדות; זו הייתה אהבה פעילה, כזו שרוחשת בשיחות ערב סביב שולחן האוכל, כשקולותיהם של מנהיגים ומשוררים עבריים מתערבבים בריח תבשילים צרפתיים. יוסף, שנולד בי"א באב תשנ"ז, ב-14 באוגוסט 1997, ספג לתוכו את הציונות לא כאידיאולוגיה יבשה, אלא כצבע חי שצובע את חייהם, כהבטחה גלויה באוויר. הוא גדל לצד אחיותיו דבורה ושרון ואחיו אייל, כשהם יודעים היטב שיש מקום אחד בעולם שבו שורשיהם נטועים עמוק יותר מכל אדמה אחרת, מקום שאליו הם שייכים באמת. הבית היה תמיד מלא שיח על ישראל, על חלוצים ועל בנייה, ויוסף, בעודו ילד קטן, כבר תפס את הקשר הבלתי נפרד בין החלום למעשה, בין הכמיהה לארץ לבין ההחלטה לעלות אליה.

כשהיה בן שש, התגשם החלום. משפחת דורן ארזה את חייה ועברה לישראל, היישר אל העיר הדרומית ביותר, אילת, עיר המפרץ האדום, שבה השמש קופחת ללא רחם והים כחול עמוק. המעבר לא היה פשוט; שפה חדשה, תרבות שונה, נופים אחרים לגמרי מאלו שהכיר בצרפת. אילת, עם חום המדבר העוטף אותה והרוחות המלטפות של הים, הפכה לכר פורה עבור יוסף הצעיר, שחיפש דרכים להשתלב ולמצוא את מקומו. הוא מצא את נחמתו ואת אתגרו בעולם הספורט. שעות ארוכות בילה באימוני אומנויות לחימה, לומד משמעת, כבוד וחוזק פנימי, כשהוא מתרגל שוב ושוב את אותן תנועות מדויקות, מרגיש את השרירים מתחזקים ואת הביטחון העצמי גדל. אבל הייתה זו השחייה שבה באמת פרח. המים המלוחים של הים האדום, ואחר כך מי הבריכה הצוננים, היו עבורו מקום מפלט וזירת תחרות. הוא אהב את תחושת החופש והכוח במים, את השקט המוחלט שמתחת לפני השטח, את הקצב האחיד של הידיים והרגליים שחותכות את המים. הוא התאמן שעות על גבי שעות, משפר את סגנונו, מתמקד בכל תנועה, ועד מהרה החל לקטוף פירות: מדליות בתחרויות שחייה מקומיות וארציות, שהציבו אותו בחוד החנית של השחיינים הצעירים. לצד השחייה, נמשך גם לטריאתלון, האתגר המשולש שדרש ממנו לא רק מהירות במים אלא גם סיבולת על אופניים וריצה בשמש המדברית הלוהטת. יוסף הצעיר, עם חיוכו הכובש, כבר אז הפגין נחישות יוצאת דופן ורצון עז להצטיין, תכונות שלימים ילוו אותו בכל אשר יפנה.

כאשר סיים את בית הספר היסודי ונכנס לכיתה ז', קיבלה משפחת דורן החלטה נוספת, שוב מתוך עומק רגשותיה הציוניים: לעבור לירושלים. העיר הקדושה, עם ההיסטוריה העשירה שלה, סמטאות האבן העתיקות והאווירה הייחודית, קראה להם. המעבר מאילת שטופת השמש והים, אל ירושלים ההררית והמרובדת, היה שינוי חד נוסף בחייו של יוסף. הוא נפרד מהחברים, מהמדבר ומהים הפתוח, וקיבל בברכה את קירות האבן המחבקים של ירושלים. כאן, בין רחובותיה ההומים, המשיך את לימודיו, ועד מהרה הפך לחלק בלתי נפרד מהנוף הירושלמי. סימן ההיכר שלו, החיוך הרחב והכובש, ליווה אותו לכל מקום. זה לא היה רק חיוך חיצוני; הוא נבע מתוך טוב לב אמיתי, מעיניים שראו את האחר, שהתעניינו באנשים סביבו. הוא חייך לכולם, גם למי שלא הכיר, והקרין שמחת חיים מדבקת. נוכחותו הייתה שקטה וצנועה, אך עם זאת עוצמתית. בגובה של 1.85 מטר, הוא היה ניצב זקוף ורחב כתפיים, גופו חסון ומפוסל מאימוני הספורט של ילדותו, אך הליכותיו היו עדינות ומכבדות. הוא היה אדם של אנשים, תמיד מוכן להקשיב, לעזור ולתמוך, כשהוא משלב בתוכו קשיחות פנימית עם רכות אנושית שובה לב.

כבר בתיכון, בעוד בני גילו מתלבטים בין מגמות לימוד, יוסף כבר צעד בנתיבים אקדמיים. הוא נרשם לאוניברסיטה הפתוחה והחל ללמוד לתואר ראשון בביולוגיה, צעד יוצא דופן של נער בגילו. התשוקה שלו למדע, לחיים עצמם, בערה בו בעוצמה, והייתה לה השתקפות ברורה באביו, אלי, מהנדס תהליכים בעל שם, שסטה מדרכו לעולם הביוטכנולוגיה והתמקד בפיתוח מיקרואורגניזמים פוטוסינתטיים ליצירת חומרים פעילים. יוסף צעד בעקבות אביו, כשסקרנותו האינסופית והרצון להבין את סודות הטבע מנחים אותו. במרתף ביתם בירושלים, שהפך למעין מעבדה סודית, ערך יוסף, בהיותו בן חמש עשרה בלבד, ניסוי יוצא דופן שהעיד על גאונותו ועל יכולותיו הטכניות המרשימות. הוא בנה מערכת הידרופונית מתקדמת לגידול חסה, כזו שכללה תאורה עם ספקטרום משתנה – אורות כחולים, אדומים ולבנים שנדלקו ונכבו בקצב מתוכנת מראש, מדמים מחזור יום ולילה מושלם. מערכת אוורור מבוקרת שמרה על זרימת אוויר קבועה, ובקרת אקלים מדויקת דאגה לטמפרטורה ולחות אופטימליות. הוא שיחק עם עוצמות האור, בדק את רמות הלחות השונות והתנסה בהרכבי חומרי הזנה מגוונים, במטרה למצוא את תנאי הגידול המושלמים. המרתף היה מלא בזמזום קל של משאבות, באור סגול-כחול עמום ובריח ירקרק של צמחים. הוא היה יורד לשם שעות ארוכות, כורע ליד הערוגות המלאכותיות, בוחן כל עלה חסה קטן, רושם נתונים במחברת, ומדבר לעצמו בקול רם, מנתח את התוצאות, נשמע כבר אז כמו חוקר מנוסה מ-MIT, כפי שסיפרו חבריו. הניסוי הזה, שבו שילב ידע בביולוגיה, הנדסה ותכנות, היה שיקוף מדויק של רוחו הסקרנית, היצירתית והנחושה.

עם סיום לימודיו התיכוניים, כשהוא כבר נושא תואר ראשון חלקי בביולוגיה, התגייס יוסף לצה"ל. הוא לא חיפש מסלול קל, אלא שאף ליחידה מובחרת, כזו שתאתגר אותו פיזית ומנטלית ותאפשר לו לתרום באופן המשמעותי ביותר למדינה שאהב. הוא התקבל לשייטת 13, יחידת הקומנדו הימי של חיל הים, שם שירת כלוחם איסוף ייעודי. המסלול בשייטת היה קשה מאין כמותו, דרש יכולות פיזיות אדירות, חוסן נפשי יוצא דופן ונחישות בלתי מתפשרת. יוסף, עם גופו החסון ורוחו העקשנית, צלח את כל המכשולים. הוא היה לוחם אמיץ, מסור ואחראי, שנרתם לכל משימה, קשה ככל שתהיה, ללא היסוס. הוא הפגין אומץ לב יוצא דופן, נחישות ברזל ותחושת שליחות עמוקה, שהפכה אותו לדמות נערצת בקרב חבריו ומפקדיו. הוא אהב את הים, את תחושת המים הקרים עוטפים אותו, את השקט של המעמקים ואת האתגר של פעילות ימית מורכבת. יחד עם זאת, ובאופן שהעיד על צניעותו המופלגת, הוא מעולם לא התרברב בשירותו. חבריו לספסל הלימודים סיפרו כי למרות קשיחותו הברורה, הוא היה "הלוחם הנחמד", כזה שמעולם לא הראה מאיפה הגיע או מה עשה בצבא. הוא שמר על דברים אלה קרוב לחזה, מתוך הבנה שזוהי שליחותו ולא עניין לראווה. הקשיחות שלו השתלבה עם עדינות, ועל אף היותו לוחם קומנדו עז נפש, הוא נותר אותו אדם חייכן, אכפתי ונעים הליכות שכולם הכירו ואהבו.

לאחר שחרורו מצה"ל, חזר יוסף לעולם המדע שהיה כה יקר ללבו, שוב בחיבור הדוק לאביו. יחד, תכננו והקימו מערכת ייצור לציאנובקטריות, אותם מיקרואורגניזמים פוטוסינתטיים שאביו חקר. הפעם, הפרויקט לקח אותם בחזרה לאילת, לעיר שבה בילה יוסף את שנותיו הראשונות בארץ. שם, במו ידיו, שיקם פוטוביוריאקטור תעשייתי, מתקן מורכב שנועד לגידול אצות. הוא לא הסתפק בתכנון על הנייר; הוא חפר תעלות ארוכות וקשות באדמה הלוהטת של המדבר כדי להזרים מים וחשמל, תכנן מערכות סינון מתוחכמות, התקין צנטריפוגה להפרדת האצות, ותכנן מערכות קירור מורכבות שהיו חיוניות לשמירה על טמפרטורה אופטימלית בסביבה המדברית. הוא עסק באופטימיזציה בלתי פוסקת של תנאי הגידול, משפר כל פרמטר קטן, מתקן, משנה ומתאים. המערכת, שפעלה 24 שעות ביממה, שבעה ימים בשבוע, דרשה ממנו מחויבות מוחלטת. יוסף היה שם, לילות כימים, עוקב אחר הנתונים, מתערב כשצריך, פותר תקלות, כשהוא מונע מאותה תשוקה בלתי נדלית למדע וליצירה. בזכות עבודתו הקשה והגאונות הטכנית שלו, הצליח לשלש את תפוקת האצות לעומת ניסויים דומים שבוצעו בפריז, הישג מרשים שביסס את מעמדו כמהנדס ומדען צעיר ומוכשר.

ואז, לפני כשנתיים, נכנסה לחייו טליה. היא הייתה סטודנטית לארכיטקטורה באוניברסיטת אריאל, ומהרגע שעיניהם נפגשו, משהו השתנה. טליה הייתה האהבה הגדולה של יוסף, והיא אפיינה את השנתיים האחרונות של חייו – תקופה קצרה, אך מלאה ואמיתית, שבה כל רגע היה משמעותי. הוא, שחיפש תמיד אתגרים חדשים, הצטרף אליה לאוניברסיטה ונרשם ללימודי מכנוטרוניקה, תחום ששילב את אהבתו למכונות, אלקטרוניקה ותכנות. ספסלי הלימוד באריאל הפכו לזירת פעילות נוספת עבור יוסף. חבריו לספסל הלימודים, משה, אופיר וייזן, סיפרו על סטודנט חרוץ ושקדן, שהיה שקוע עמוקות בלימודיו ובמחקר. הוא אהב במיוחד לתכנן ולבנות רובוטים, מפרק ומרכיב חלקים, מפיח חיים במכונות דוממות. ייזן, חברו, נזכר בחיוכו הרחב שלא יצא להם מהראש, וכיצד יוסף "הפתיע אותנו מיום ליום". הוא היה "נסיך", שאהב את כולם, וחייך גם לאנשים שלא הכיר. הוא דאג לכולם, ולא ויתר לעצמו גם כשלפעמים היה לו קשה. יוסף היה מגיע לספרייה "משום מקום", ורק נוכחותו, שאלותיו העמוקות וגישתו המיוחדת, היו מעלות חיוך על פניהם של כולם. הוא התעניין במחקרים, הראה לחברים את הרובוטים שבנה בעבודה, ותמיד היה שם כדי להקשיב או לעזור. לעיתים היה זורק משפטים בצרפתית, יחד עם בן דודו שלמד איתם, זכר לימים עברו ולשורשיו הצרפתיים. האוניברסיטה הייתה עבורו לא רק מקום ללמוד, אלא גם זירת מפגש חברתית, שבה שילב את עולמו המדעי עם אישיותו החמה והאוהבת.

במקביל ללימודיו התובעניים, עבד יוסף בחברת "מנטי רובוטיקס", סטארט-אפ חדשני בתחום הרובוטיקה. הוא היה אחד העובדים הראשונים בחברה, וכסטודנט צעיר להנדסת מכונות, השתלב במהרה באחד מצוותי הפיתוח המובילים. מנכ"ל החברה, ליאור וולף, נועה שוס ממשאבי האנוש, ואורי גדות, חברו לצוות, העידו על טביעת האצבע הניכרת שלו בכל פינה בחברה. יוסף אהב לעבוד במקביל עם הידיים ועם הראש, והצליח לגעת בכל תחום בפיתוח הרובוט – החל ממחשוב ואלקטרוניקה, דרך מנועים ותכן מכני, ועד להרכבה הסופית. לא היה חלק אחד ברובוט שלא נגע בו ולא השאיר עליו את חותמו הייחודי. יוסף היה מגיע לעבודה כל בוקר עם חיוך רחב על פניו, מלא באנרגיה חיובית ובחשק לעשות. הוא היה מוקף תמיד בעובדים מכל רחבי החברה, כשהוא משלב מקצועיות מושלמת עם אותו "זיק שובב בעיניים" שכולם זכרו. הנוכחות של יוסף השאירה חותם מקצועי ואישי עמוק על כולם. הם זכרו אותו באהבה רבה, בהערכה עמוקה ובכאב שלא ירפה. הוא היה מודל לחיקוי עבור חבריו ושותפיו לעבודה, אדם שחיבר בין עולמות של ידע, יצירה ואנושיות.

החיים המלאים והתוססים של יוסף, שהיו שזורים בלימודים, עבודה, אהבה וחלומות, נקטעו באחת בשבת כ"ב בתשרי, שמחת תורה תשפ"ד, ב-7 באוקטובר 2023. בשעה שש וחצי בבוקר, פרץ ארגון הטרור חמאס במתקפת פתע רצחנית על ישראל. בחסות ירי מסיבי של אלפי טילים ורקטות מרצועת עזה לאזורים נרחבים בארץ, חדרו אלפי מחבלים – יבשתית, ימית ואווירית. הם החלו במסע רצחני על יישובי עוטף עזה, על שדרות, אופקים ונתיבות, על מבלי מסיבות טבע סמוך לקיבוצים רעים ונירים, על בסיסי צה"ל ועל העוברים בדרכים באזור. המחבלים רצחו כשמונה-מאות אזרחים בבתיהם, במכוניותיהם, ביצעו בהם פשעים כבדים, חטפו לרצועת עזה מאות ישראלים והחריבו, בזזו והעלו באש בתים ורכוש. מאות חיילים, שוטרים, אנשי כוחות הביטחון וחברי כיתות הכוננות המקומיות נפלו בקרב. בבוקר זה החלה מלחמה.

יוסף, ששמע את קולות האזעקות ואת הדיווחים המזעזעים בחדשות, לא יכול היה לשבת בחיבוק ידיים. תחושת השליחות העמוקה, שהייתה טבועה בו מילדות, בערה בו בעוצמה שלא ידע. הוא חש צורך עז להגן על העם ועל המדינה, על הבית שבנה לעצמו בישראל. הוא היה "על קוצים", כפי שתיארה אחותו שרון, לא ישב שנייה. הוא פנה לכל מי שרק הכיר, לכל בן אדם על מדים, התקשר שוב ושוב, התחנן שיגייסו אותו לשירות מילואים. סא"ל ע' מהשייטת, מפקדו לשעבר, סיפר כי בתחילת המלחמה, "כשעוד לא היה ברור לאן הולכים, באת אלינו והתעקשת שאם לא אצלנו אתה תיקח חלק משמעותי במלחמה. לא נקראת, לא חויבת, בחרת מתוך ערכים לקחת חלק משמעותי במלחמה. ביקשת לעזור לעם ישראל בשעתו הקשה ביותר, בדיוק לאור הערכים שחונכת". לאחר ימים של חוסר וודאות ותסכול, ב-12 באוקטובר, הגיעה סוף סוף הבשורה. יוסף גויס ליחידת הניוד המבצעי (הבלנ"ם), יחידה שתפקידה לספק גיבוי וחילוץ ליחידות הלוחמות בשטח. כשהוא עלה על מדים, לאחר יומיים של מאמץ בלתי פוסק, הייתה לו שמחה וגאווה גדולה. אחיו אייל סיפר כי יוסף היה "שמח שאתה יכול לתת מעצמך למדינה", וכי היחידה החדשה "הביאה אותו לעננים". לא היה סיכוי שזה יקרה אחרת, כי "אנחנו ציונים ועלינו לארץ כי אין לנו ארץ אחרת", כפי שהדגישה שרון אחותו. יוסף מצא את מקומו בלב המאמץ המלחמתי, נחוש לתרום את חלקו, להגן על משפחתו, על טליה, ועל כל מה שהאמין בו.

בחודשים שחלפו, יוסף לחם בעוז ובנחישות בצפון רצועת עזה. הוא נטל חלק בפעילויות מבצעיות מורכבות, כשהוא מביא לידי ביטוי את כל הכישורים שרכש בשייטת, את אומץ ליבו, את יכולותיו הטכניות ואת מחויבותו הבלתי מתפשרת. ביום שישי בבוקר, ה-15 בדצמבר, שוחח עם אחיותיו, דבורה ושרון. דבורה סיפרה לו שהיא עצובה, והוא, באופיו המנחם והאכפתי, ניסה להרגיע אותה. הוא סיפר לה סיפורים מעזה, אולי כדי להפיג את המתח, אולי כדי להעניק לה תקווה, ואמר לה ש"עוד מעט זה ייגמר". הוא דאג מאוד לטליה, אהובתו, ורצה לוודא שיהיה מי שישמור עליה. הדיבורים על סיום המלחמה, על החזרה הביתה, היו קריאת כיוון לעתיד שקיווה לו. אלא שהעתיד הזה לא הגיע עבורו. בשבת, 16 בדצמבר 2023, ד' בטבת תשפ"ד, השתתף יוסף בפעילות מבצעית בצפון הרצועה. במהלך הקרבות, כשהוא נלחם באומץ לב ובנחישות שכה אפיינה אותו, נפגע יוסף. הוא נפל בקרב, בן עשרים ושש בנופלו.

הבשורה המרה נפלה כרעם ביום בהיר על משפחתו, חבריו וכל מכריו. רב-סמל ראשון יוסף אבנר דורן הובא למנוחות בבית העלמין הצבאי בהר הרצל בירושלים, העיר שכה אהב ובה הקים את ביתו. הוא הותיר אחריו את טליה, אהובתו, את הוריו רחל ואלי, אחיו אייל ואחיותיו דבורה ושרון. החלל שהותיר היה עצום, והכאב בלתי נתפס. אך יחד עם הכאב, הדהדה גם גאווה עצומה, על אדם שבחר לחיות חיים מלאים ומשמעותיים, וברגע האמת, בחר להגן על ביתו ועל עמו.

אחיו אייל, שראה ביוסף מודל לחיקוי מגיל קטן, ספד לו בכאב קורע לב: "מגיל קטן חלמתי להיות כמוך, אתה מודל לחיקוי. עכשיו אין מי שייתן לי עצות על הצבא והחיילים. אתה רצית להיות שם, נלחמת בכל הכוח בתחילת המלחמה כדי שיגייסו אותך ומצאת את היחידה שהביאה אותך לעננים. היית שמח שאתה יכול לתת מעצמך למדינה. יש משהו שאתה בטוח היית אומר לי: 'אם אני רואה אותך בוכה, אני שובר אותך'. היית אומר לי להיות חזק, בשבילי ובשביל המשפחה והלוחמים שלי. אני פה חזק בשבילך, מבטיח לך שאני לא אבכה, נשבע להיות חזק. אוהב אותך אחי הגדול". דבריו של אייל חשפו את מערכת היחסים העמוקה ביניהם, את ההערצה והדרישה לחוזק, גם מול הכאב הבלתי נסבל.

אחותו דבורה, שזכרה את שיחתם האחרונה ביום שישי, ביטאה את הכאב וההבטחה: "דיברנו ביום שישי בבוקר כי היה לי עצוב. ניסית לנחם אותי, סיפרת לי סיפורים מעזה, שעוד מעט זה ייגמר. כשהתחילה המלחמה ולא קראו לך אתה לא ישבת שנייה, היית על קוצים. התקשרת לכל בן אדם על מדים שאתה מכיר רק שיקראו לך להילחם, אחרי יומיים עלית על מדים והייתה לך שמחה וגאווה גדולה. לא היה סיכוי שזה יקרה אחרת, כי אנחנו ציונים ועלינו לארץ כי אין לנו ארץ אחרת... לא רצית שנהיה עצובים עליך, רצית שנספר בדיחות. דאגת לטליה המון, עכשיו אני אדאג לה. היא לעולם לא תהיה לבד. מעכשיו כל כוס ויסקי וכל סיגר יהיו לזכרך. כל שמחה תהיה מהולה בעצב. רק אל תשכח בתחיית המתים אתה חוזר לפה. אנחנו אוהבים אותך גיבור שלנו". דבריה שיקפו את רוחו של יוסף – אדם שרצה לראות את כולם שמחים, ודאג לאהוביו עד רגעיו האחרונים. אחותו שרון חזרה על דברים דומים, הדגישה את רוחו הציונית ואת מסירותו הבלתי מתפשרת. יובל, חברו מימי תגלית צרפתים, נזכר בחיוך הגדול, בשמחת החיים ובאנרגיות שג'וזי הקרין, ובקושי לקבל את העובדה ש"יספרו גם על הגבורה של ג'וזי".

יוסף הותיר חותם עמוק לא רק על משפחתו וחבריו, אלא גם על הקהילות שבהן פעל. הישיבה התיכונית "שפע – מקור חיים" שבירושלים, שבה למד, הוציאה לזכרו חוברת של דברי תורה, הוקרה לעומק אישיותו ולשורשיו. באוניברסיטת אריאל, ב-11 ביוני 2025, התקיים אירוע סיום השנה, שבו הוצגו פרויקטים מסכמים של המחלקה להנדסת מכונות ומכטרוניקה. האירוע כולו הוקדש לזכרו של יוסף. הסטודנטים, המרצים וצוות ההנהלה עמדו שם, מוקפים ברובוטים ובמכונות שיוסף כל כך אהב לתכנן ולבנות, והרגישו את נוכחותו. הפרויקטים שהוצגו, פרי עמלם של חבריו לספסל הלימודים, היוו עדות חיה לרוח היצירה והחדשנות שאפיינה את יוסף. הם סימלו את המשך הדרך, את התקווה והבנייה, גם לאחר האובדן הגדול. זכרו של יוסף אבנר דורן, הילד מצרפת שהפך ללוחם, למדען, לאוהב ולגיבור, ימשיך לחיות בלבבות כל מי שהכירו, ברוח הציונות ובמעשי התקומה של האומה הישראלית, שאותה כל כך אהב והגן עליה בחירוף נפש.