יוסף איתמר ברוכים

השמש של סתיו תשס"ג, צהובה ועדינה, שטפה את חלונות בית החולים באשדוד ביום י"ט בחשוון, ה-24 באוקטובר 2002, כשאורלי ומאיר ברוכים קיבלו את בנם השני, ילד זכר, עטוף בשמיכה לבנה ורכה, אל זרועותיהם. הם קראו לו יוסף איתמר, שם שילווה אותו בדרכו הקצרה והמלאה. הוא הצטרף אל אחותו הגדולה, ענבל, ומעט אחר כך הגיע גם אחיו הצעיר, נדב, וכך נשלמה המשפחה. הבית ברובעים השקטים של אשדוד, עיר נמל שוקקת חיים, הפך למרכז עולם עבור השלושה. איתמר, ילד עם עיניים גדולות וסקרניות, כבר מראשית דרכו הקרין נוכחות מיוחדת. חיוך קטן, כמעט נסתר, ריחף תמיד על שפתיו, והוא היה מוקף תמיד בחום ובאהבה, ילד שאפשר היה לחוש בו את הקסם האישי, את ניצוץ החוכמה ואת חוש ההומור שילך ויתפתח עם השנים. הוא היה אהוב על כולם, על חבריו הקרובים שרכשה במהרה, ועל בני משפחתו, שהרגישו בו את הלב הגדול והנפש הרחבה.

השנים הראשונות באשדוד היו שזורות בריחות המלח של הים, בקריאות השחפים ובצלילי הגלים המתנפצים על החוף, קולות שחדרו אל ביתם והיו חלק בלתי נפרד מנוף ילדותו. איתמר גדל והתחנך ברחובות העיר התוססת, בין מגרשי המשחקים לגינות הציבוריות, שם בנה ארמונות חול עם נדב, רדף אחרי ענבל, ולמד את העולם דרך משחקים אינסופיים. הוא החל את לימודיו בבית הספר היסודי "יצחק רבין", שם התגלה כאחד התלמידים המבריקים והרגישים בכיתה. לא רק שציוניו היו גבוהים, אלא שהיה לו כישרון נדיר להתחבר לאנשים, להבין את עולמם הפנימי ולסייע להם. המורות זכרו אותו כילד מחייך, שקט לעיתים, אך עם ברק בעיניים, שתמיד היה הראשון להציע עזרה, בין אם לחבר שהתקשה בחשבון או לילדה ששכחה את ארוחתה. הוא אהב את תחושת השייכות לקהילה, את השגרה המוכרת של הבוקר בבית הספר ואת החופש של שעות אחר הצהריים, כשהיה יוצא עם חבריו לרכוב על אופניים ברחובות השכונה, רוח חמה מלטפת את פניו, תחושה של אינסוף מילאה את ימיו.

ככל שאיתמר גדל, התגלו עוד ועוד רבדים בנפשו העשירה. כבר מגיל צעיר נמשך אל עולם האמנות, משיכה שהתבטאה בכישרון יוצא דופן לציור ולרישום. הוא נרשם לתוכנית "מצוינות באמנות" בבית הספר, ושם, בין כן ציור ללוח שרטוט, מצא את מקומו. את הסטודיו הקטן, מלא בריחות צבעי שמן חריפים ומתוקים, אבק פחם ונייר טרי, הוא הפך לממלכה פרטית. שעות ארוכות היה יושב מול כן הציור, מרוכז כולו, מורח שכבות צבע שמן על הבד, יוצר נופים פסטורליים ודיוקנאות מלאי חיים, או רושם בשחור-לבן קווים דקים ועדינים, הופך את המציאות שסביבו לתמונה עשירה ברגש. ידיו היו מתלכלכות לעיתים קרובות בפחם או בצבע, סימנים קטנים של יצירה שהעידו על עבודה מאומצת ומלאת תשוקה. האמנות לא הייתה רק תחביב, אלא שפה שדרכה ביטא את עולמו הפנימי, את הרגישות העמוקה ואת היכולת שלו לראות את היופי גם בפרטים הקטנים ביותר. במקביל לכישרונו האמנותי, נמשך גם למוזיקה, ומצא בה נחמה וביטוי נוסף. הוא ניגן בכלי נגינה רבים, החל מהטרומבון המבריק והעמוק, דרך המנדולינה בעלת הצליל המתוק, ועד הגיטרה האקוסטית, שהייתה חברתו הנאמנה בשעות הפנאי. הבית התמלא בצלילים – לעיתים עליזים וקופצניים, לעיתים נוגים ומהורהרים, כשאצבעותיו פרטו על מיתרים או כששפתיו נצמדו לפיה של הטרומבון. הוא אהב להאזין למוזיקה ישראלית, במיוחד ללחנים המרגשים ולמילים העמוקות של אביתר בנאי ודודו טסה, אך גם נסחף בקצב הרוקנרול הפראי של ה"רולינג סטונס", מוזיקה שהעידה על נפש חופשית ושובבה, כזאת ששמחה לרקוד וגם לצלול למעמקים.

בתיכון "מקיף י"א", שם בחר במגמת ביולוגיה, לא רק המשיך להצטיין בלימודיו אלא גם העמיק את קשריו החברתיים. הוא היה מוקף תמיד בחברים, שראו בו עוגן של יציבות, אדם שאפשר לסמוך עליו בכל מצב. הסיפור של יהב, חברו הטוב, ממחיש זאת יותר מכל. בכיתה ח', כשיהב עבר משבר אישי מורכב, איתמר, שהתגורר במרחק נסיעה של ארבעים דקות באוטובוס מבית הספר, לא היסס. במשך חודש שלם, כל בוקר, הוא היה מגיע לבית הספר כבר בשעה שבע בבוקר – שעה לפני תחילת הלימודים – רק כדי לשבת עם יהב, להקשיב בסבלנות לכל מילה, לייעץ בעדינות, ולהעניק לו את התמיכה הנדרשת. שעות הבוקר המוקדמות, כשהמסדרונות היו ריקים ושקטים, הפכו למרחב בטוח של שיח וקרבה. קולו הרגוע של איתמר, מבטו האוהד, והעובדה שהשקיע מאמץ כה רב כדי להיות שם, סייעו ליהב לעבור את אותו משבר בקלות יחסית. זו לא הייתה רק חברות, זו הייתה מחויבות עמוקה, יכולת נדירה לראות את האחר ולפעול למענו ללא כל תמורה.

התכונות הללו, של מנהיגות, אכפתיות ואהבת הארץ, באו לידי ביטוי גם בפעילותו כמש"צ (מדריך של"ח צעיר). שם, בין שבילי הארץ, תחת שמיים כחולים ובמדרונות ירוקים, הוא פיתח את כישורי המנהיגות הטבעיים שלו. הוא הוביל קבוצות נוער במסעות ארוכים, לימד אותם על צמחייה ובעלי חיים, על היסטוריה ועל גיאוגרפיה, ובעיקר – על אהבת המולדת. טיולים רגליים מפרכים, טבילה במעיינות קרירים וצחורים, ולילות תחת כיפת השמיים לצד מדורה מתפצפצת, היוו עבורו בית ספר לחיים. הוא אהב את תחושת העפר על נעליו, את ריח האדמה אחרי הגשם, ואת קולות הטבע. הוא נהג לומר, בחיוך שובב אך עם ניצוץ של רצינות בעיניו: "מהקוצים שבגופי אפשר להכין ערוגה של מטר על מטר, אבל הם הקוצים של מדינת ישראל". המשפט הזה, שהפך לאחד מסמליו, ביטא את החיבור העמוק שלו לארץ, את נכונותו לשאת את קשייה ואת גאוותו בזהותו הישראלית.

לצד אהבתו לאמנות ולטבע, איתמר הקפיד מאוד על בריאות גופו, מתוך אמונה בחיבור שבין גוף ונפש. הוא התאמן בחוג קרב מגע, שם למד משמעת, מיקוד ושליטה עצמית, ואף שימש כעוזר מדריך, מעביר את הידע שלו הלאה. הזיעה שירדה על פניו באימונים, רעש הנשימות הכבדות באולם, והתחושה של כוח מתפתח בגופו – כל אלה היו חלק בלתי נפרד משגרת יומו. הוא בילה שעות רבות בחדר הכושר, מניף משקולות, רץ על ההליכון, ומקפיד על תזונה בריאה, מבין שהגוף הוא כלי יקר שיש לטפח. השיר "כוכב" של אסף אמדורסקי, עם המילים "תן את ימיך כמו טבעת יהלום", הפך עבורו למעין מנטרה. הוא האמין שיש לחיות את החיים במלואם, להאיר ולנצנץ, להשאיר חותם. והוא אכן חי כך. הוא הוציא רישיון נהיגה מיד כשהותר לו חוקית, חש את החופש והעצמאות שבידיים על ההגה, ברוח המהירה המלטפת את פניו כשהחל לנהוג ברחובות העיר ובכבישים הפתוחים. הוא הקפיד על הופעה נאה ועל בגדים יפים, לא מתוך יהירות, אלא מתוך כבוד לעצמו ולאחרים, ומתוך שמחה בחיים. הוא אהב לצאת לבילויים עם חבריו ועם בת זוגו, ליאור, לרקוד, לצחוק, לחוות את הרגע במלוא עוצמתו.

חבריו הקרובים זכרו אותו תמיד עם חיוך. ארז סיפר עליו: "היינו עושים הכול ביחד, מתאמנים ביחד, טיולים, החלפת תלמידים בגרמניה, מש"צים... אחד הדברים שלמדתי ממנו ולקחתי לחיים הוא ללכת עם מה שאתה מאמין בו, ולעשות את זה בחיוך". החיוך הזה, שהפך לסימן ההיכר של איתמר, היה הדלת שפתחה לבבות ורוממה רוחות. שרון, חבר נוסף, הוסיף: "החיוך של איתמר היה מאיר כל מקום שאליו נכנס ונתן אווירה של חום... הוא היה קורע מצחוק, מספיקה מילה אחת שלו שגורמת לכולם פשוט לבכות מצחוק ולרומם את האווירה ברגע. הדבר שאני לקחתי מאיתמר זה פשוט לחיות בלי פחד, לחיות את הרגע ואיך שאני רוצה, בלי לחשוב מה חושבים או מה אומרים". המילים הללו תיארו נאמנה את איתמר – אדם שהיה קרן אור, שהפיץ שמחה סביבו, שהיה בעל חוש הומור חד ומבריק, ובעיקר, אדם חופשי, שחי את חייו באותנטיות מוחלטת, ללא מסכות או חשש משיפוט.

לאחר שסיים את לימודיו בתיכון, החליט איתמר להעמיק את הכשרתו בתחום הכושר הגופני. הוא למד להיות מדריך כושר מוסמך מטעם "מכון וינגייט", תעודה שסימלה עבורו לא רק ידע מקצועי, אלא גם התמדה ומאמץ. הקורס דרש משמעת עצמית גבוהה, הבנה מעמיקה של פיזיולוגיה אנושית, ויכולת להדריך ולהניע אחרים – כישורים שרק חיזקו את אישיותו. במקביל, במהלך כשנתיים שקדמו לגיוסו לצבא, השתתף בתוכנית ISO, תוכנית הכנה למיונים ליחידות קרביות, שנועדה לפתח חוסן גופני ונפשי. תקופה זו הייתה מאתגרת במיוחד. הוא התמיד להתעורר בבקרים בשעה חמש, כשחושך עדיין שרר בחוץ והקור חדר לעצמות, ועמד באתגרים פיזיים ונפשיים קשים, לרוב לצד נערים שהיו מבוגרים וחזקים ממנו. כל ריצה מפרכת, כל אימון כוח, כל מסע לילי, עיצב אותו והכין אותו לקראת השירות הצבאי התובעני שידע שמצפה לו. ההתמודדות עם הקשיים, הכאב הפיזי, והיכולת לדחוף את עצמו מעבר לגבולות המוכרים, חישלו אותו ועיצבו את אופיו הבלתי מתפשר. בתקופה זו גם מצא מפלט וכיף בגלישה בחוף ימה של אשדוד. כמעט מדי יום, בין אימון לאימון, הוא היה מגיע אל הים, נושם את האוויר המלוח, חש את החול בין אצבעותיו, ומחכה לגל המושלם. התחושה של הגל שמניף את הגלשן, המאבק בזרמים, השקט והריכוז בלב המים, כל אלה העניקו לו רוגע ושחרור, רגעים של שלווה לפני שהחיים עמדו לקבל תפנית משמעותית.

ביום 4 באפריל 2021, הגיע הרגע שאליו התכונן כל כך הרבה – יוסף איתמר ברוכים התגייס לצה"ל. הרגע הזה, של פרידה מהבית ומהמשפחה, של לבישת המדים הירוקים והכניסה לעולם הצבאי, היה מלא בציפייה וברצינות. הוא ידע בדיוק לאן הוא הולך: לשרת בחיל רגלים, בגדוד 101 של חטיבת הצנחנים, יחידה קרבית עילית, סמל למצוינות ולגבורה. עוד לפני שהצטרף לשורותיה, הודיע למשפחתו ולחבריו בהחלטיות אופיינית: "אני הולך להתמקד בלהיות החייל הכי טוב בגדוד 101". זו לא הייתה התרברבות, אלא הצהרה של מחויבות עמוקה. ואכן, הוא עבר את המסלול המפרך של הצנחנים בנחישות יוצאת דופן. מסעות ארוכים, אימונים אינטנסיביים, לילות ללא שינה, ותנאי שטח קשים – כל אלה לא שברו את רוחו. הוא התבלט בין חבריו, והיה ברור לכולם שיש בו משהו מיוחד. כשהגיע הרגע, יצא לקורס מ"כים (מפקדי כיתה), שם למד את רזי הפיקוד והמנהיגות, ועם סיומו, שימש כמ"כ טירונים, מדריך דור חדש של לוחמים. לאחר מכן קודם לסמל מחלקה, ולבסוף לרב-סמל פלוגתי (רס"פ), תפקיד מפתח בבסיס ההדרכה של חטיבת הצנחנים, שבו היה אחראי על תפקודה השוטף של הפלוגה ועל רווחת חייליה. איתמר אהב את השירות הצבאי. הוא ראה בו שליחות, ייעוד, והרגיש מחויבות עמוקה כלפי חייליו, שותפיו לדרך.

את תפיסת הפיקוד שלו, זו שעיצבה את מנהיגותו, הוא כתב לעצמו, כמעין מצפן פנימי: "לא מוותר על אף חייל; לדעת לזהות את החלשים או חסרי המוטיבציה ולהרים אותם; לדאוג לכל עניין רפואי שיש; קודם כול החיילים; סטנדרט גבוה בהכול; כמה שפחות להנפיץ; לא לתת לפיקוד להשתלט עליי; להיות שם לא משנה מה; תמיד לדחוף קדימה; לעודד יוזמות; לא לפחד מגורמים גבוהים יותר". זו לא הייתה רשימת מכולת, אלא פילוסופיה שלמה של מנהיגות, והוא מימש כל סעיף וסעיף בחיי היום-יום בבסיס. כמפקד, הוא הכיר כל חייל וחייל באופן אישי, לא רק את שמו אלא את סיפור חייו, את בעיותיו וקשייו. הוא היה מגיע לחיילים מאוחר בלילה, יושב איתם בשקט, מקשיב בסבלנות, ומציע עזרה ותמיכה בכל דרך אפשרית. בין אם היה זה חייל שמתמודד עם קשיים בבית, או כזה שמתקשה פיזית באימונים – איתמר היה שם. הוא דרש מחייליו להתאמץ, לדחוף את עצמם לקצה גבול היכולת, כדי להפוך ללוחמים הטובים ביותר שיוכלו להיות, אך דרש זאת בראש ובראשונה מעצמו. הוא המשיך להתאמן בעצמו בחדר הכושר הצבאי, וגם בחופשות בביתו, שמר על כושר גופני שיא, והיה דוגמה חיה למה שדרש מחייליו.

סרן נועה, מש"קית ת"ש (תנאי שירות) ששירתה עם איתמר, סיפרה סיפור שממחיש את גודל אכפתיותו: "בשבוע הראשון כשנקלטו החיילים, ישבתי עם כל מחלקה בפלוגה ויידעתי את המפקדים בבעיות הת"ש של החיילים... ברוכים, היחיד שידע את שמות כל החיילים – וזה כבר ביום השני לקליטתם! – זכר את כל בעיות הת"ש של כל אחד מחייליו, ווידא איתי כי אכן אין משהו שאנו מפספסים... אמרתי לעצמי, 'כזאת מפקדת אני רוצה להיות. בדיוק כמוהו'". היכולת לזכור פרטים כה רבים, לחבר שמות לפנים ולסיפורים, לגלות אכפתיות כה עמוקה לפרטי הפרטים של חיי חייליו, הייתה נדירה. היא הוסיפה וסיפרה: "מאז, הקשר בינינו הלך והתחזק... ברגעים קשים הוא היה לצידי והרים לי את הראש. תמיד הזכיר ללכת בראש זקוף. חתיך הורס, קורע מצחוק וטוב כל כך... כששמע שאני רוצה לצאת לקצונה ואני גבולית בזמנים של הריצה, מיד הודיע לי שהוא ואני יוצאים לרוץ למרות ש'אני לא סובל ריצות ומעדיף משקולות', כך אמר. יצאנו לרוץ, ויום למחרת דאג ששוב נצא לרוץ על אף שהיה גמור מעייפות. זה פשוט מתאר את הבן אדם שהוא, ואת מי שהיה עבורי, חבר אמיתי שרואה את האנשים שלו לפני הכול". המילים הללו ציירו תמונה של מפקד וחבר – אדם שלא רק דואג, אלא גם פועל, גם כשהדבר דורש ממנו הקרבה אישית, גם כשהוא עצמו עייף ותשוש. הריצות המשותפות, הנשימות הכבדות באוויר הבוקר, המאמץ המשותף, כל אלה חיזקו את הקשר ביניהם והיו עדות ללב הרחב של איתמר.

אלירן, אחד מפקדיו של איתמר, תיאר אותו כדמות מעוררת השראה: "הוא תמיד ידע מה לומר, שם לב לדקויות הכי קטנות באימון. כמפקד תמיד הסתכל על הפרטים הכי קטנים עד שעושים הכול מושלם. כמו שדחף אותי באימונים, הוא דחף את כל הצוות לרמה הכי גבוהה שיש. פשוט בן אדם זהב ובזכותו גם אני דוחף אנשים קדימה". השאיפה למצוינות, תשומת הלב לפרטים הקטנים ביותר, והיכולת להוציא מהאנשים סביבו את המיטב, היו סימני ההיכר של איתמר כמפקד. הוא לא הסתפק ב"בסדר" או ב"מספיק טוב"; הוא חתר לשלמות, מתוך הבנה שרק כך ניתן להגיע לרמה הגבוהה ביותר הנדרשת מלוחמים.

הערכים שאיתמר רכש בשירותו הצבאי לא נותרו בין כותלי הבסיס, אלא חלחלו אל חייו היומיומיים מחוץ לצבא, ועיצבו את תפיסת עולמו. אחותו ענבל סיפרה סיפור מרתק על חייל דתי שהכיר, בעל אמונה גדולה, שגם כאשר ביצע פעולות הנחשבות לפחות "זוהרות" או "חשובות", כמו ניקיון הבא"ח (בסיס האימונים החטיבתי), נהג לומר: "איזו זכות לנקות את הבסיס של צבא ההגנה לישראל". איתמר, שבתחילה השתומם מהתנהגות זו, מצא בה השראה עמוקה. הוא אימץ את הגישה הזו, והביא אותה הביתה. כשהוריו היו מבקשים מהילדים לסדר את הבית או להשקות את הגינה, פעולות שיכולות להיתפס כמעיקות, איתמר היה פונה לענבל ולנדב ואומר בחיוך: "איזו זכות לסדר את הבית כמו שאימא ואבא ביקשו" או "איזו זכות להשקות את הגינה בארץ ישראל". המילים הללו, שנאמרו בקולו הרגוע והמחייך, הפכו את המטלות השגרתיות למעשים בעלי משמעות, ספוגים בגאווה ובשמחה. בזכותו, ענבל אימצה את המנהג, והודתה לו על היכולת לומר "איזו זכות" גם ברגעים קשים או מעצבנים, ולהצליח לעשות את הדברים בשמחה במקום בבאסה. זו הייתה עדות נוספת ליכולתו ללמוד, לגדול, ולאמץ תפיסות עולם חדשות, ולהפיץ אותן הלאה.

אך מעל לכל, אהבת חייו הייתה ליאור, בת זוגו, איתה ידע אהבת אמת, אהבה עמוקה ומרגשת. הקשר ביניהם היה יציב ומלא חום, והם חלקו חלומות ותוכניות לעתיד. ליאור סיפרה סיפור אחד, שהפך לאבן דרך ביחסיהם, סיפור הממחיש את גודל אהבתו ומסירותו: "אחרי כמעט שנה של זוגיות איתו, היה לי מסע כומתה בסוף הטירונות ואיתמר היה בקורס מ"כים. לא ידעתי אם יצליח לבוא למסע לראות אותי מסיימת הכשרה". מסע כומתה הוא רגע שיא בחיי כל לוחם, רגע של גאווה והישג, וליאור ציפתה לראות את אהובה שם. "בסוף המסע אני רואה אותו עומד שם עם המשפחה שלי. בדיעבד גיליתי שהוא בעצמו עשה 'מסע כומתה' בשביל להגיע לרגע הזה. אחרי לילה לבן של תרגולים מעייפים ומאמצים בשטח עם המחלקה שלו, הוא יצא מהשטח בשלוש לפנות בוקר לתחנת אוטובוס שהייתה במרחק שעה הליכה והחליף כמה אוטובוסים רק כדי שאני אוכל לראות אותו שם בסוף המסע". דמיינו את המחזה: לילה ארוך של אימונים מפרכים, הגוף כואב ותשוש, העיניים שורפות מעייפות, ועדיין, בלב החושך של שלוש לפנות בוקר, איתמר עוזב את המחלקה שלו, יוצא לצעדה של שעה ארוכה אל תחנת אוטובוס נידחת, מחליף כמה קווים, כל זאת כדי להגיע בזמן אל קו הסיום של מסע הכומתה של ליאור. הוא עמד שם, מותש אך מחייך, עיניו נוצצות מאהבה וגאווה, עדות למחויבותו הבלתי מתפשרת. זה היה מסע כומתה משלו, מסע של אהבה וחיבור, שהעיד על מי שהיה – אדם שמוכן לעשות הכול למען אהוביו.

סתיו 2023 הגיע, ואיתמר עמד חודש בלבד לפני חופשת השחרור שלו מהצבא. התחושה של סיום פרק כה משמעותי בחייו ריחפה באוויר, מלווה בתכנונים מרגשים לעתיד. הוא החל לתכנן את "הטיול הגדול" שלו, חלום של צעירים רבים אחרי שירות צבאי, טיול שיכלול הרפתקאות, נופים חדשים, חופש מוחלט. במקביל, כבר נקבע לו ריאיון לקורס מאבטחי מטוסים, צעד ראשון בדרך לקריירה אזרחית, לחיים חדשים. ימיו היו מלאים בציפייה ובשמחה, בתכנון פרטים קטנים וגדולים, בשיחות עם ליאור על העתיד המשותף, על הבית שיבנו, על החיים שיחיו יחד. הוא ראה לנגד עיניו את החופש, את הטיולים, את האהבה, את כל מה שחיכה לו מעבר לפינה.

אך כל התוכניות, כל החלומות, נקטעו באחת בבוקר שבת, כ"ב בתשרי, שמחת תורה תשפ"ד, 7 באוקטובר 2023. השעה הייתה שש וחצי בבוקר. השקט של השבת, השלווה של בוקר החג, התנפצו לרסיסים. ארגון הטרור חמאס פתח במתקפת פתע אכזרית וחסרת תקדים על ישראל. בחסות ירי מסיבי של אלפי טילים ורקטות שנורו מרצועת עזה אל אזורים נרחבים בארץ, חדרו אלפי מחבלים דרך היבשה, הים והאוויר, והחלו במתקפה רצחנית על יישובי עוטף עזה, על הערים שדרות, אופקים ונתיבות, על מבלים תמימים במסיבות טבע סמוך לקיבוצים רעים ונירים, על בסיסי צה"ל ועל העוברים בדרכים באזור. תוך שעות ספורות, המחבלים רצחו בדם קר כשמונה מאות אזרחים בבתיהם, במכוניותיהם, אחרי שביצעו בהם פשעים כבדים ואכזריים. הם חטפו מאות ישראלים, ילדים, נשים וקשישים, אל רצועת עזה, והחריבו, בזזו והעלו באש בתים ורכוש. מאות חיילים, שוטרים, אנשי כוחות הביטחון וחברי כיתות הכוננות המקומיות נפלו בקרב, בניסיון נואש להגן על אזרחי ישראל. בבוקר זה, בבוקר של שמחת תורה, החלה מלחמה.

באותה שבת ארורה, שהה איתמר, שהיה רב-סמל פלוגתי בבסיס ההדרכה של חטיבת הצנחנים, בבית חברתו ליאור. השקט של הבוקר התנפץ עם האזעקות הראשונות, שקרעו את השקט. הטלפון צלצל, הודעות ווטסאפ החלו לזרום, הפקודות היו ברורות: לחזור לבסיס, מיד. תחושת החירום התפשטה במהירות, והוא, ללא היסוס, נפרד מליאור בחיבוק חזק, ממהר אל הבסיס כדי לאסוף את חייליו. האוויר היה ספוג במתח, בריח עשן רחוק, בצפירות הסירנות. הם הגיעו לשדרות, עיר שהפכה לשדה קרב, קטועה ומוכת ירי. המראות היו קשים מנשוא: בתים מפויחים, כלי רכב שרופים, אזרחים מבוהלים, וקולות ירי בלתי פוסקים. איתמר וחייליו החלו מיד במלאכת טיהור העיר ממחבלים, מבית לבית, מסמטה לסמטה. הם חילצו תושבים פצועים מבתיהם ההרוסים, נושאים אותם על כתפיהם אל מרכזי טיפול מאולתרים, ופינו אזרחים תחת אש פצמ"רים בלתי פוסקת. הפיצוצים הרעידו את הקרקע, רסיסים שרקו באוויר, אך איתמר נשאר איתן. חייליו שהיו עמו באותם רגעים קריטיים, סיפרו כי למרות התופת והכאוס, הוא שמר על אופטימיות זהירה. קולו היה רגוע, תנועותיו מדויקות, והוא הקרין תחושה שהכול נמצא תחת שליטה. הוא היה עמוד התווך, המנהיג, העוגן, שנתן לחיילים את הביטחון להמשיך ולפעול תחת אש.

היום הראשון למלחמה הסתיים, אך הלחימה לא פסקה. ביום ראשון, 8 באוקטובר בבוקר, כשאיתמר עבר בין הנקודות השונות שבהן שהו חייליו, מוודא שכולם בסדר, בודק צרכים ומעניק תמיכה, פגעה רקטה ישירות בנקודה שבה שהה. הפגיעה הייתה אנושה. הוא נפצע אנושות, והובהל במהירות לבית החולים "ברזילי" באשקלון, שם צוותים רפואיים עשו כל שביכולתם להציל את חייו. אך פציעותיו היו קשות מדי. על שולחן הניתוחים, בסביבות השעה שתיים בצהריים, נפטר סמל ראשון יוסף איתמר ברוכים. הוא היה בן עשרים בלבד.

הבשורה המרה הגיעה למשפחתו כרעם ביום בהיר, הותירה אותם המומים וכואבים. עולמם חרב עליהם ברגע אחד. איתמר הובא למנוחות בבית העלמין הצבאי באשדוד, עטוף בדגל ישראל, מלווה באלפי בני אדם, חיילים ואזרחים, חברים ובני משפחה, כולם כואבים והמומים. הוא הותיר אחריו הורים שבורים, אורלי ומאיר, אחות אהובה, ענבל, ואח צעיר, נדב, ובת זוג שבורת לב, ליאור.

החלל שהותיר אחריו איתמר היה עצום, והכאב בלתי נתפס. אימו, אורלי, כתבה על ספירת הימים והחודשים מאז נפילתו: "כמו ספירת חודשים בהריון ובשנת החיים הראשונה, כל שמונה בחודש מאז נפילתו של איתמרי הוא תאריך ומשמעותי וכואב. סיפור החיים והנפילה של איתמר רץ בראש שלי כל הזמן. נוספים לו ממדים שונים, מחשבות ותובנות". זוהי ספירה כואבת, ספירה לאחור של חיים שנקטעו, וספירה קדימה של כאב מתמשך. אביו, מאיר, ביטא את גודל אהבתו וגעגועיו במילים קורעות לב: "שלוש פעמים ביום, בוקר, צוהריים וערב, אני מעביר אליו את הכאב ומבקש שיחבוש לי את הלב. ואם השם יתברך היה נותן לי אפשרות לבחור - אותך לעשרים ואחת שנה או ילד אחר לחיים שלמים, הייתי בוחר בך איתמר. איתמרי, תודה שנולדת למשפחה שלנו. עוד ניפגש, זה לא נגמר. זה רק הסוף". במילים אלה, שהיו קריאה מלב שבור, נחשפה אהבה ללא תנאי, אהבה שחורגת מגבולות הזמן והמוות.

ענבל, אחותו הגדולה, חשה את החלל שנפער בחייה באופן מוחשי: "איתמר היה השותף שלי לחיים ולהכול. כל מה שהכרתי הוא הכיר. חלקנו את החיים יחד. עכשיו כשהוא לא פה, אני נותרתי עם זה לבד. אני מרגישה שבמקום מסוים אני סוחבת את החצי שלו עליי". תחושת האובדן של "החצי השני" היא עדות לקשר עמוק, קשר של שותפות גורל, של הבנה ללא מילים. נדב, אחיו הצעיר, נשא את עיניו אל איתמר כדמות מופת: "איתמר היה אחי הגדול, תמיד נשאתי את עיני אליו. היינו אחים שמשחקים ברובה אוויר ורואים סדרות דומות, וכשקצת גדלנו הוא הקפיד שאתאמן, למדתי ממנו על תזונה נכונה, על מבנה גוף האדם ואיך כל מכשיר אימון מחזק חלקים אחרים. תמיד כשחזר הביתה הלכנו להתאמן יחד, וחיכיתי לזמן המשותף שלנו. בזכותו ולזכרו אני מקפיד ללכת לחדר הכושר ולאכול חלבונים. אני גאה באיתמר על הבחירה שלו בשירות קרבי משמעותי, ומקווה שאזכה כמוהו לתרום למדינה שלי". נדב המשיך את דרכו של איתמר, לא רק בחדר הכושר אלא גם בשאיפה לתרום למדינה, כהמשך למורשת שאחיו הותיר.

ליאור, בת זוגו, ביטאה את עומק כאבה במילים שדיברו על קריסת עולמה: "ב-8.10 השמש שלי נלקחה ממני, כוח הכבידה לא פועל עליי כמו קודם, אני מרחפת במציאות לא הגיונית והשמש כבר לא תזרח שוב. איתמר, אתה כל העולם שלי, אתה השמש והירח שלי. אני אוהבת אותך ותמיד אוהב". מילותיה תיארו אובדן כה עמוק, ששינה את עצם חוקי הטבע, הותיר אותה מרחפת בחלל ללא עוגן. סבו, גדליהו, זכר את הרגעים הקטנים והיקרים: "בכל הזדמנות שאיתמרוש היה מגיע הביתה, היה לוקח אותי לטיילת ליד החוף ועושה לי תרגילי ספורט בטיילת שמאוד אהבתי. איתמרוש היה נכד אהוב מאוד על כולם ואני גם אהבתי מאוד את איתמרי וידוע לי שגם איתמרוש אהב אותי מאוד". הליכות ארוכות על טיילת אשדוד, מול הים הכחול, תרגילי הספורט המשותפים, היוו רגעים של חיבור עמוק בין הסב לנכדו, רגעים של אהבה הדדית וטהורה.

מפקדו של איתמר ספד לו, וסיכם את דרכו הצבאית במילים של הערכה והוקרה: "למן תחילת שירותך הצבאי הצטיינת, בחרת ונבחרת לצאת לפיקוד, ולאחר מכן בחרת לחזור לבא"ח ולשמש דוגמה עבור החיילים הצעירים. ביום הקרב דאגת תוך כדי לחימה קשה לחבריך לציוד ותחמושת, ובזכותך ניצלו חיים של תושבים רבים. תודה לך שהראית לכולנו מנהיגות מהי". מילותיו הדגישו את מסלול המצוינות של איתמר, את בחירתו לשוב לבא"ח כדי להכשיר דורות של לוחמים, ואת גבורתו ביום הקרב, שבו פעולותיו הצילו חיים.

זכרו של יוסף איתמר ברוכים ממשיך לחיות ולהאיר בדרכים רבות. כחודשיים לאחר נפילתו, הוקם לזכרו בבית הספר "מקיף י"א" באשדוד, שבו למד, חדר כושר חברתי. חדר זה, המצויד במכשירים חדישים, הפך למרכז שבו התלמידים מטפחים לא רק חוסן פיזי, אלא גם חוסן חברתי, רגשי ומנטלי, בהשראת ערכיו של איתמר. בטקס הפתיחה, חבריו סיפרו: "איתמר הקפיד על כושרם הגופני של חיילים שהיו תחת פיקודו, ומחלקתו אכן הצטיינה במדדי כושר", ומשפחתו הוסיפה: "אחד המשפטים שמייצגים את איתמרי הוא 'נפש בריאה בגוף בריא'". חדר הכושר הזה הוא לא רק קירות ומכשירים, אלא מרחב חי ונושם הממשיך את דרכו של איתמר, מעביר את אהבתו לבריאות ולחוסן לדורות הבאים. כמה חודשים לאחר מכן, נערך בבית הספר יום ספורט שלם לזכרו, יום מלא באנרגיה וברוח ספורטיבית. חבריו החיילים של איתמר העבירו שיעורי חינוך, והוקרנה מצגת מרגשת עם הערכים שאפיינו אותו – התמדה ודבקות במטרה, נחישות, אמונה, בריאות ואורח חיים ספורטיבי. לאחר מכן, צעדו המשתתפים, תלמידים וחיילים יחד, אל פארק אשדוד-ים, שם נערכה פעילות כושר קרבי לזכרו, פעילות שחיברה את הקהילה למורשתו של הלוחם הגיבור.

עוד לזכרו, הוקמה באשדוד, ברובע ט', מיגונית עליה צייר האמן איתי נבט את דיוקנו המרשים של איתמר, מיגונית שהפכה למצבת זיכרון חיה, חלק בלתי נפרד מנוף העיר שכה אהב. גם אתר אינטרנט הוקם לזכרו, ובו מתועדים חייו ומורשתו, כך שסיפורו ימשיך להדהד ולהיות מקור השראה לרבים. יוסף איתמר ברוכים ז"ל, הילד המחייך מאשדוד, האמן הרגיש, החבר הנאמן, המפקד הנחוש, האוהב והנאהב, הפך לסמל. הוא נפל בהגנה על הבית, על עמו, על ערכיו, בבוקר של שמחת תורה תשפ"ד. סיפור חייו, הקצר אך העשיר, המלא באהבה, נחישות, מנהיגות ויופי, הוא סיפור של גבורה ישראלית, גבורה אנושית, כזו שנובעת מתוך המציאות והאמת של אדם שחי חיים מלאים ומשמעותיים, ונתן את ימיו כטבעת יהלום, אורו ממשיך לנצנץ למרחקים.