יונתן דין חיים

בפרבריה הפסטורליים של רוצ'סטר שבצפון מדינת ניו יורק, הרחק מההמולה של הכרך הגדול, עמד לו בית חווה עתיק, עטוף בשדות ירוקים וריחות אדמה רעננים. שם, ביום קר של ינואר 1998, ב' בטבת תשנ"ח, נולד ג'ונתן וויליאם דין ג'וניור – ילד חמישי ואחרון למשפחת גרייס וג'ונתן וויליאם דין, אח צעיר לג'סיקה, ר.ג'יי, רנדי וצ'רלס. הבית רחש תמיד חיים, צחוקים וריח של אפייה שעלתה מהמטבח, כשיונתן הקטן גדל אל תוך עולם של מרחבים פתוחים, שקט כפרי וקירבה בלתי אמצעית לטבע. הוא היה ילד סקרן עד מאוד, עיניו הכחולות תמיד חיפשו את הפלא שבכל פרט, בין אם היה זה חרק זעיר שזחל על עלה או ענן ששינה צורתו בשמיים הכחולים. האנרגיה שבו הייתה בלתי נדלית, והוא מילא את החווה כולה בצחוקו המתגלגל ובצעדיו הקלים, חוקר כל פינה ומתנסה בכל משימה.

החווה הייתה עבורו לא רק בית, אלא גם בית ספר חיים. עם שחר, עוד לפני שהשמש טיפסה מעל גבעות העמק, כבר היה מתעורר לקול קריאת התרנגול, ולעיתים קרובות מלווה את אביו ואחיו למשימות הבוקר. ידיו הקטנות, שעוד היו רכות, למדו עד מהרה את מגע הקש המחוספס בעת איסוף חציר, את תחושת הרגליים הדקות של התרנגולות כשאסף את ביציהן הטריות מהלול, ואת הריח האדמתי העמוק של האדמה הלחה שנדבקה לנעליו בעת עבודות הגינון. הוא אהב את תחושת הסיפוק שבשתילת זרע קטן וצפייה בו צומח לעץ ירק ירוק, ואת השקט המהורהר של הטיפול בבעלי חיים, שדרש ממנו סבלנות ואחריות. בקיץ, כשהשדות הבשילו תחת השמש הנדיבה, היה מצטרף לאמו במטבח הגדול והחמים. ריחות מתוקים של פירות יער טריים, ירקות שנבצרו זה עתה, וקנמון, מילאו את האוויר. הוא התבונן בה בנחת כשהיא הפכה את אוצרות הגינה לריבות מתוקות ושימורים צבעוניים, ולמד ממנה את ערך היצירה, החריצות והדאגה למשפחה. הבית היה תמיד פתוח, ושולחן האוכל תמיד מלא, כיאה למשפחה גדולה שחיה מהאדמה.

אף שהיה מלא חיים והרפתקנות, יונתן הצעיר היה גם בעל לב רחב במיוחד, נשמה טהורה כפי שתיאר אותו חבר ילדות. הוא מצא את עצמו לא פעם בתפקיד מתווך השלום בין אחיו הגדולים שהתווכחו, תמיד עם חיוך מרגיע ופתרון יצירתי שהפיג את המתח. הייתה בו עקשנות ברוכה, כזו שלא אפשרה לו לוותר על מטרה שהציב לעצמו, והיא הובילה אותו להגשים כל שאיפה, קטנה כגדולה. הוא למד בבית הספר "האקדמיה הנוצרית קורנרסטון" בעיר ברוקפורט הסמוכה, שם בלט באינטליגנציה ובחריצותו, לא רק בלימודים אלא גם בפעילויות חברתיות רבות. כבר אז, היה בו ניצוץ של מנהיגות שקטה, כזו שמושכת אנשים אליה בכוחה של טוב לב ואותנטיות.

לאחר שסיים את לימודיו בתיכון, התקבל יונתן לקולג' בברוקפורט, שם בחר ללמוד היסטוריה וספרדית לתואר ראשון. הוא נמשך לסיפורים של עבר, לתרבויות רחוקות, ולשפות שפותחות שערים לעולמות חדשים. במסגרת לימודי הספרדית, הגשים חלום וחי במשך סמסטר אחד במקסיקו. המעבר מהשקט הכפרי של ניו יורק אל המקצבים הסוערים והצבעוניות העזה של מקסיקו היה חוויה מטלטלת ומרגשת. הוא הסתובב בשווקים הרועשים, טעם מאכלים חדשים, למד את ניבי השפה המקומיים ונטמע בתרבות החמה והמסבירת פנים. שם, הרחק מהבית, החל להתגבש בו משהו עמוק יותר.

במהלך שנות הקולג' שלו, חברויות חדשות צצו בחייו, וביניהן היו כמה חברים יהודים. איתם, בפעם הראשונה בחייו, נחשף לסיפורי השואה, לזוועות שפקדו את העם היהודי. הסיפורים הללו, שנאמרו בקול רועד ולעיתים בדמעות, הותירו בו חותם עמוק. הנשמה הטהורה והרגישה שלו לא יכלה להישאר אדישה. הוא החל לשאול שאלות, לחקור, לקרוא ספרים ומאמרים. כפי שסיפר אחיו, ה"חיפוש והסקרנות המתמידים שלו הובילו אותו להתעניין ביהדות, במדינת ישראל ובשפה העברית". זה לא היה עניין אקדמי גרידא; זו הייתה קריאה פנימית, התעוררות רוחנית שנגעה בנבכי נשמתו. ככל שהעמיק לחקור, כך גבר הקשר הרוחני שלו ליהדות, תחושה עמוקה של שייכות, כאילו מצא חלק חסר בפאזל חייו.

הקשר העמוק הזה הוביל להחלטה שהפתיעה רבים סביבו אך הייתה טבעית לחלוטין עבורו: הוא החליט ללמוד לתואר שני בניהול חירום ואסונות, לא פחות ולא יותר, באוניברסיטת תל אביב. ההחלטה לעבור לישראל הייתה יותר מסתם מעבר אקדמי; זו הייתה הצהרת כוונות, צעד משמעותי במסע הרוחני שלו. ההתרגשות הייתה עצומה, והוא החל בהכנות קדחתניות, כשהוא לומד את השפה העברית באופן עצמאי עוד בטרם עלייתו ארצה. בשלב זה, ההתקרבות ליהדות קיבלה מימד מעשי, וג'ונתן עבר תהליך גיור. הוא בחר לעצמו שם חדש – יונתן, שם שמרמז על מתנת האל, והוסיף לשם משפחתו את השם "חיים" – סמל מובהק לדרך החדשה שבחר, דרך של נתינה, משמעות וחיבור עמוק לשורשים.

בשנת 2020, בעיצומה של מגפת הקורונה, עלה יונתן לישראל בעזרת ארגון "נפש בנפש", שעזר לו לעשות את הצעדים הראשונים בארץ החדשה. הוא הגיע לרמת גן, לעיר התוססת שבין תל אביב לבני ברק, ומצא את עצמו גר עם שותפים בדירה קטנה. במהרה, השותפים הללו הפכו למשפחתו השנייה, עוגן של חום ותמיכה בארץ זרה. יונתן שקע מיד בלימוד עברית באולפן, כי ידע ששפה היא המפתח להשתלבות אמיתית. הוא התמסר ללימודים, כשהוא סופג כל מילה וכל ניב, ועד מהרה הצליח לדבר עברית באופן שוטף, נוסף לאנגלית ולספרדית שכבר היו שגורות בפיו. במקביל, השלים את תהליך הגיור האורתודוקסי, שהיה כרוך בלימוד מעמיק של הלכה ומסורת, והיה עבורו סגירת מעגל רוחנית ופתיחת פרק חדש ומרגש בחייו.

הוא הרגיש ישראלי בנשמתו, תחושה שהלכה והתעצמה מיום ליום. הוא עשה כל שביכולתו כדי להיות "ישראלי אמיתי", לא רק בזהותו הדתית אלא גם באורח חייו ובמעורבותו בחברה. הוא טייל ברחבי הארץ, מהגולן המושלג בצפון ועד המדבר הצהוב בדרום, סופג את נופיה המגוונים, את ריחותיה הייחודיים ואת רחשי ההיסטוריה שבה. כל אבן, כל עץ, כל נוף סיפר לו סיפור, והוא חש תחושת שייכות עמוקה ועצומה. כחלק מלימודיו באוניברסיטת תל אביב, הוא עסק בפרויקט מחקר מרתק וחשוב שעסק בקשייה של קהילת החירשים במהלך מגפת הקורונה, בשל הדרישה לעטות מסכה שפגעה ביכולתם לתקשר באמצעות שפת הסימנים. הוא, שהיה בקיא גם בשפת הסימנים האמריקאית, הבין את עומק האתגר והיה נחוש למצוא פתרונות. הפרויקט הזה לא היה רק מטלה אקדמית, אלא שיקף את רצונו העמוק לעזור ולתרום, להתחבר לאנשים ולגשר על פערים.

מסלול הלימודים האקדמי שלו דרש ממנו לעבור קורס עזרה ראשונה של "מגן דוד אדום", וכך, במקרה כמעט, הגיע יונתן לארגון שהפך במהרה למשמעותי ביותר בחייו. מהרגע הראשון שבו לבש את המדים הלבנים-כתומים, הוא הרגיש שמצא את מקומו. הדרכת העזרה הראשונה לא הייתה רק סדרה של פעולות טכניות, אלא שיעור עמוק בערך חיי אדם, בהצלה, בנתינה. לאחר שסיים את הקורס בהצלחה, המשיך להתנדב במד"א במסירות אין קץ. ההתנדבות הזו הייתה המשך טבעי למעשי החסד שאפיינו אותו עוד בארצות הברית, שם יזם מבצע לאיסוף שמיכות לחסרי בית ולקורבנות אלימות במשפחה, מבצע שבמהלכו נאספו למעלה מחמש מאות שמיכות בכל שנה. בישראל, מצא דרכים נוספות להפיץ את אורו: הוא עזר לקשישים ניצולי שואה, האזין לסיפוריהם בכבוד ובסבלנות, והושיט יד למשפחות נזקקות, כשהוא עושה זאת בצניעות, מתוך אמונה עמוקה בחשיבות העזרה ההדדית. חבריו במד"א סיפרו עליו בהתפעלות, על הנחישות שלו להגיע לכל קריאה, על הרוגע שלו גם ברגעי לחץ, ועל החיוך שלא מש מפניו גם לאחר משמרות ארוכות ומתישות.

יונתן היה איש אשכולות של ממש. הוא היה אתלט מוכשר, רץ מצטיין שאהב את תחושת הרוח על פניו ואת קצב פעימות לבו בעת ריצה ארוכה, ושחקן כדורגל מיומן שהתמסר למשחק בלהט. מעבר לפעילות הפיזית, הוא היה גם אמן יצירתי, כותב מוכשר שידע לבטא את עולמו הפנימי במילים, וטבח מצוין שאהב להפתיע את חבריו במטעמים שהכין. אבל מעל לכל, יונתן היה חבר נאמן ואמיתי, כזה שאפשר לסמוך עליו בכל עת, שמוכן להקשיב, לייעץ ולתמוך. הוא היה מוקף חברים מכל קצוות הקשת הישראלית, והיה גשר בין תרבויות ואנשים, אהוב על כולם בזכות טוב לבו, חוכמתו ורוחב ליבו. הוא אהב את החיים, את האנשים, ואת המדינה שלמד לאהוב בכל נימי נפשו.

המפגש היומיומי עם החברה הישראלית, עם רוחה התוססת והמאתגרת, עם תחושת הייעוד והאחריות ההדדית, חיזק אצלו החלטה נוספת, אולי המשמעותית מכולן: להתגייס לצבא. למרות שלא היה חייב בכך, למרות שהיה עולה חדש ותהליך הגיור שלו הסתיים זמן קצר קודם לכן, הוא ראה בכך צעד הכרחי, ביטוי עמוק לשייכותו. הוא הרגיש שאינו יכול לעמוד מנגד בזמן שאחרים משרתים ומגינים. ביום 4.1.2022, בהיותו בן עשרים וארבע, התגייס יונתן לצה"ל. הוא בחר לשרת כלוחם בחיל ההנדסה הקרבית, בגדוד 603 שבחטיבת 'סער מגולן' (חטיבה 7). הבחירה בחיל ההנדסה, חיל שדורש אומץ לב, דיוק, וכישורים טכניים מורכבים, לא הייתה מקרית. הוא ראה בשירותו הצבאי בכלל, ובשירותו כלוחם בפרט, הגנה על ערך החיים עצמו – אותו ערך יקר שאפיין את כל מעשיו. הוא האמין שעל מנת לשמר חיים, יש להגן עליהם בחירוף נפש, גם במחיר סיכון אישי.

במהלך שירותו הצבאי, יונתן בלט בחריצותו, במסירותו וביכולתו ללמוד ולהתפתח. הוא התמודד עם האתגרים הפיזיים והמנטליים של שירות קרבי בחזית, תמיד עם חיוך ומוטיבציה. חבריו ליחידה העריצו אותו על דרך ההתמודדות המיוחדת שלו, על האופטימיות הבלתי נלאית ועל היכולת שלו להרים את המורל גם ברגעים קשים. הם ידעו על סיפורו המיוחד, על הדרך הארוכה שעבר מאמריקה לישראל, מהנצרות ליהדות, ועל הבחירה החופשית שלו לשרת כלוחם. הוא היה עבורם מקור השראה, עדות חיה לכוחה של אמונה ושל בחירה. הוא סיפר לחבריו כי בכוונתו להמשיך להתנדב במד"א לאחר שחרורו, ולהציל חיים תוך כדי עבודה כמתורגמן רפואי, שיכול לגשר על פערי שפה ותרבות. "בסופו של דבר, אני רוצה לתת עוד", כתב לחבר במכתב, משפט שביטא את מהות קיומו. הוא כבר החל לספור לאחור את הימים שנותרו לשחרורו, שלושה שבועות בלבד. תוכניותיו היו ברורות: למצוא עבודה, לחזור לשגרת חיים אזרחית, ולהמשיך את מסע הנתינה וההתנדבות. הוא ציפה לפרק הבא בחייו בכיליון עיניים.

ואז הגיע אותו בוקר ארור, שבת כ"ב בתשרי, שמחת תורה תשפ"ד, 7 באוקטובר 2023. בשעה שש וחצי בבוקר, עוד לפני שהשמש הספיקה לפרוש את מלוא זהבה על שמי הארץ, פרץ ארגון הטרור חמאס מרצועת עזה במתקפת פתע אכזרית וחסרת תקדים על ישראל. תוך שעות ספורות, השתנו פני המדינה כולה, ומלחמה עקובה מדם פרצה במלוא עוזה. יונתן, כמו לוחמים רבים אחרים, הוקפץ באופן מיידי. הודעות הווטסאפ האחרונות, קצרות ותכליתיות, שיקפו את הבהילות ואת הנחישות. הוא לא היסס לרגע, לבש את מדיו, אסף את ציודו, ונפרד מחבריו לשירות בחילוף מבטים מהיר, רווי משמעות. יחידתו של יונתן השתתפה בלחימה מתחילתה, והוא נכנס איתה כלוחם אל תוך רצועת עזה, אל עומק התופת, מתוך אמונה בלתי מעורערת במשימתו.

הימים והלילות ברצועה היו רצף בלתי פוסק של לחימה, של מתח בלתי נסבל, של סכנה מוחשית בכל רגע. כלוחם הנדסה קרבית, תפקידו היה קריטי: לפתוח צירים, לטהר מבנים ממטענים, לפרוץ מכשולים, ובכך לאפשר לכוחות החי"ר והשריון להתקדם. הוא נע עם יחידתו מדרום הרצועה, מתמודד עם תשתית טרור מורכבת ומסוכנת, עם מנהרות, מטעני חבלה ממולכדים ולוחמי חמאס שארבו בכל פינה. ביום כ"ו בכסלו תשפ"ד, 8 בדצמבר 2023, כחודש לפני יום הולדתו העשרים ושש, במהלך קרב בדרום רצועת עזה, איבד יונתן את חייו. הוא נהרג יחד עם חברו הקרוב, סמ"ל מאור כהן אייזנקוט ז"ל, כתוצאה מפיצוץ מטען שהוטמן במסגד. המסגד, שהיה אמור להיות מקום תפילה, הפך למלכודת מוות בידי מחבלים שחיללו כל קודש. יונתן, שהיה מיומן בזיהוי ונטרול מטענים, נתקל במלכודת רצחנית שלא הותירה לו סיכוי. הוא נפל כגיבור, כשהוא מגן על חבריו, על עמו, ועל הערכים שלמענם חי ונלחם. הוא היה בן עשרים וחמש במותו, בחור צעיר מלא חיים ותוכניות, שסיים את מסעו הארצי בשיא תפארתו.

הבשורה המרה הגיעה להוריו, לאחיו ולאחותו, והותירה אחריהם כאב עצום ותהום פעורה. העולם של יונתן נדם, אך מורשתו החלה לחיות. לאחר נפילתו, הועלה יונתן מדרגת סמל לדרגת סמל-ראשון, כהוקרה על גבורתו ומסירותו. טקס פרידה מרגש נערך לו במחנה צבאי בישראל, שם חבריו ליחידה וחבריו ממד"א חלקו לו כבוד אחרון. לאחר מכן, קצין נפגעים ונציג הרבנות הצבאית ליוו את ארונו לארצות הברית, למסע חזרה אל אדמת מולדתו. יונתן הובא למנוחות בבית העלמין רוצ'סטר שבניו יורק, בקבורה יהודית מסורתית, כפי שביקש וכפי שחי. בני משפחתו, שכיבדו את דרכו ואת בחירותיו, ערכו לו גם טקס זיכרון נוצרי, שילוב מרגש בין עברו להווה שלו, בין זהותו המקורית לזהותו החדשה, שהעיד על אישיותו המיוחדת והמאחדת.

על מצבתו בבית העלמין בניו יורק, לצד שמו המלא, Jonathan W. Dean Chaim, Jr., נחקקו המילים שכתב יונתן עצמו בפוסט האחרון שפרסם: "Never Stop Loving" – "לעולם אל תפסיק לאהוב". הוא הוסיף וכתב: "איננו נלחמים בגלל שנאה אלא מתוך אהבה לחיים שבליבנו." משפט זה הפך לצוואתו הרוחנית, לתמצית פועלו ומהותו. אחיו ספד לו במילים חזקות ומרגשות: "יונתן מת תוך כדי שהוא מסייע לאנשים, מגן עליהם ואוהב אותם. מגן דוד שוכן כעת מעליך כדי להאיר לך את הדרך... הוא הגן על המדינה שלו ועל העם שלו וייזכר בהיסטוריה כמישהו שמת למען מה שהאמין בו". אח שני הוסיף וסיפר: "יונתן תמיד אמר - אני לא אנוח עד שאשלים את המשימה הזו. זו הדרך שלי, זו השליחות שלי, וזה מה שנקראתי לעשות." לב זהב היה ליונתן, כתבו בני משפחתו, אהבתו החלה במשפחה ובחברים, נמשכה בפעילותו ההתנדבותית, והסתיימה בשירותו לישראל. הוא תמיד רצה לעזור לאנשים, ובסופו של דבר – זה בדיוק מה שעשה.

זכרו של יונתן דין חיים ז"ל הולך לפניו, מואר באור יקרות של אהבה, נתינה וגבורה. הוא מונצח באנדרטת דרך הגבורה לחללי חיל ההנדסה במערכות ישראל שבצומת חולדה, מקום המרכז את סיפורי הגבורה של לוחמי החיל. בעיר מודיעין, ייקרא רחוב על שמו, ואחיו הבכור יסיר את הלוט מעל השלט בשנת 2025, כסמל לכך שדרכו ממשיכה להיחקק בנוף הישראלי. עץ תפוז, סמל לחיים ופריחה, ניטע ברמת גן לכבודו, מפיץ ניחוח מתוק ומרענן, בדיוק כמו זכרו. בתיכון "קורנרסטון" בארצות הברית, שבו למד, הוקמה מלגת זיכרון על שמו, ודגל ישראל עטור בתמונתו מקשט את מסדרון ההנצחה בבית הספר, עדות לקשר הבל יינתק שיצר בין שני עולמות.

משפחתו, מתוך רצון להמשיך את דרכו של יונתן באהבה ובנתינה, הקימה את "פרויקט צבעוני כתום" (Orange Tulip Project). במסגרת הפרויקט, נשלחת למשפחות בארצות הברית חבילה ובה פקעות צבעונים, תמונתו של יונתן, ומכתב המזמין אותן לשתול את הפרחים ולתרום לארגוני צדקה. צבעונים כתומים היו הפרחים האהובים עליו, וכעת הם סמל לתקווה, לחיים ולזכרו המתוק. ואכן, אמבולנס על שמו נתרם למד"א על ידי תורם אנונימי, והמשמרת הראשונה באמבולנס אוישה על ידי חבריו של יונתן ממד"א, שאמרו בהתרגשות: "זה הכי מתאים ליונתן, לאחד אנשים סביב מטרה אחת: הצלת חיים". יונתן דין חיים ז"ל, הילד מהחווה הניו יורקית שהפך ללוחם ישראלי, עולה חדש שבחר להקריב את חייו למען עמו וארצו, חי חיים של אהבה ונתינה, ובנפילתו הנציח את רוח התקומה הישראלית – רוח של אומץ לב, מסירות בלתי מתפשרת, ואהבת אדם שאינה יודעת גבולות. סיפורו הוא מגדלור של השראה, עדות לכוחו של הלב האנושי לבחור בטוב, ולהילחם למענו עד נשימתו האחרונה. יהי זכרו ברוך.