ג'ואד עאמר

בליבו של הגליל העליון, בין פסגות ירוקות שנושקות לשמיים תכולים ונופים פראיים שעוטפים את הכפר בחיבוק של שקט עתיק, שוכנת חורפיש. קהילה דרוזית איתנה, שורשית, החיה את חייה על פי מסורת מפוארת, אך פניה תמיד אל העתיד, אל ההשתלבות, אל התרומה למדינה. שם, בין בתי אבן עתיקים לבתים חדשים שצמחו מתוכם, בבית שדלתותיו היו תמיד פתוחות לרווחה אל השכנים ואל העולם, נולד ג'ואד עאמר. זה היה ביום קר ובהיר של השמונה בינואר בשנת אלפיים, כשהשמש החורפית האירה את חלונות הבית והבטיחה את בוא האביב, וקול בכיו הראשון מילא את החלל בשמחה מהולה בהתרגשות עמוקה. ראשדה ואכרם, הוריו, הביטו בו ברגשות גואים, רואים בו לא רק בן אלא המשך לשושלת, לדרך, לערכים של דורות רבים שקדמו לו. הוא היה הילד השני במשפחה, אח צעיר לג'אד הבכור, והבטחה עתידית לנביה ונואל שעוד יבואו אחריו, כורם יקר במארג המשפחתי ההולך ומתרחב, שהיה עתיד להפוך לעוגן ומופת.

הבית של משפחת עאמר לא היה רק ארבעה קירות וגג, אלא היה ליבת חיים תוססת, מקום שבו ניגנו צחוק ושיחות עמוקות זה לצד זה, שבו ריח תבלינים גליליים התערבב בארומה של קפה מהביל שהוגש לאורחים בכל שעות היום, ושם תמיד מצאת אוזן קשבת, עצה טובה וחיבוק חם. אכרם, האב, היה איש עבודה קשה, שקט בדרך כלל, אך כשדיבר, מילותיו היו שקולות ומלאות חוכמה, והוא נהג ללמד את ילדיו, לא במילים רבות, אלא בדוגמה אישית, את חשיבות היושרה, הנאמנות והעמידה בהבטחות. ראשדה, האם, הייתה רוח הבית, זו שארגה את כל החוטים יחד, עם חיוך רחב ועיניים טובות שראו תמיד את הטוב בכל אדם. היא הייתה המנהיגה השקטה, זו שדאגה שכולם יהיו שבעים, לבושים, מאושרים, ובעיקר – שכולם ידעו מהי אהבה ללא תנאי. ג'ואד גדל בתוך עולם כזה, עולם שבו המשפחה הייתה מעל הכל, שבו כבוד הדדי היה אבן יסוד, ובו כל ילד למד מגיל צעיר את מקומו ואת אחריותו כלפי הקהילה הרחבה. הוא היה ילד סקרן, עם עיניים בוהקות שחיפשו תמיד להבין את העולם סביבו. הוא אהב לרוץ בשדות שסביב הבית, לדלג מעל גדרות אבן עתיקות, להרגיש את האדמה הלחה תחת כפות רגליו היחפות, לראות את עצי הזית העתיקים שעומדים שם כבר מאות שנים, עדים אילמים לסיפורים שאין להם סוף. כשהיה חוזר הביתה עם ברכיים שרוטות ושיער פרוע, ראשדה הייתה מקבלת אותו בחיוך עייף אך מלא אהבה, מנקה את פצעיו וממשיכה לספר לו סיפורים על גיבורים דרוזים עתיקים, על אומץ לב ועל נאמנות, סיפורים שנספגו בו עמוק והפכו לחלק בלתי נפרד מזהותו.

הימים בחורפיש זרמו בקצב משלהם, איטי ושקט, אך מלאי תוכן ועשייה. ג'ואד, כילד, אהב לבלות שעות ארוכות עם אחיו ג'אד, ויחד הם היו יוצאים להרפתקאות קטנות ביער הסמוך, בונים מחבואים בין השיחים הסבוכים, או מתחרים מי יטפס על העץ הגבוה ביותר. כשהצטרפו אליהם נביה ונואל, הבית הפך למוקד של המהומה מתוקה, של צחוקים ושל ויכוחים קטנים, של משחקי קופסה שנמשכו אל תוך הלילה ושל סיפורים שהומצאו על המקום. ג'ואד היה האח האמצעי, ואיכשהו מצא את עצמו תמיד בתפקיד המגשר בין הבכור לקטנים, זה שמסוגל להבין את כולם, להרגיע את הרוחות, ולמצוא פשרה שתשביע את רצון כל הצדדים. כבר אז ניכרה בו תכונה של מנהיגות שקטה, של מישהו שאחרים סומכים עליו, שמרגישים בטוחים לידו. הוא היה ילד עם לב זהב, שתמיד דאג לחלשים ממנו, אם זה היה חבר לכיתה שסבל מהצקות, או חתלתול רחוב שנפצע וזקוק לעזרה. הוא זכר את הפעם ההיא, כשהיה בן שמונה בערך, ומצא גור כלבים קטן ורזה משוטט ליד בית הספר. במקום ללכת הביתה לשחק, הוא בילה את שעות אחר הצהריים בניסיון להאכיל אותו, לדאוג לו, ולבסוף שכנע את הוריו לאמץ אותו, למרות התנגדותם הראשונית. "הוא צריך בית, אבא," אמר בקול שקט אך נחוש, "הוא בדיוק כמונו, צריך מי שידאג לו." אכרם הביט בבנו, ראה את הרצינות בעיניו, והבין שאין טעם להתווכח. הגור קיבל שם, פינה חמה, ומאז הפך לחלק בלתי נפרד מהמשפחה, עדות נוספת לרוח הרחבה והחמלה של ג'ואד.

שנות בית הספר היסודי היו עבור ג'ואד תקופה של גילויים. הוא לא היה התלמיד המבריק ביותר, אבל היה חרוץ ומסור, עם רצון עז ללמוד ולהבין. הוא אהב שיעורי טבע, שם יכל ללמוד על הצמחים והחיות שכה אהב לראות סביבו, ואהב שיעורי היסטוריה, שבהם נחשף לסיפורי גבורה של עמים שונים. המורים זכרו אותו כילד רגוע, מנומס, שתמיד מוכן לעזור לחבריו. הוא היה חלק בלתי נפרד מחבורת הילדים ששיחקה כדורגל במגרש העפר ליד המסגד אחרי הלימודים, שבה הרעש והאבק היו חלק בלתי נפרד מהחוויה. גם שם, על המגרש המאובק, הוא גילה את יכולתו להניע אחרים, לעודד, לשמור על רוח ספורטיבית גם כשההפסד נראה באופק. "לא נורא, בפעם הבאה ננצח," היה אומר לחבריו המאוכזבים, ומציע אסטרטגיות חדשות למשחק הבא, כבר חושב על התיקונים הנדרשים. הילדות שלו הייתה ארוגה במארג צפוף של משפחה, קהילה וטבע, והיא עיצבה אותו לאדם צעיר עם בסיס איתן של ערכים, כבוד וחמלה, מוכן לעבור לשלב הבא של חייו.

כשג'ואד עבר לשנות התיכון, הוא התחיל להבין יותר ויותר את המשמעות של להיות צעיר דרוזי בישראל. הוא שמע את שיחות המבוגרים על השירות הצבאי, על המחויבות למדינה, על המסורת ארוכת השנים של שיתוף פעולה והגנה הדדית. הוא ראה את בני דודיו ואת חבריו הבוגרים מתגייסים, חוזרים הביתה במדים, גאים וזקופים, ובעיניו נצנצה תמיד ניצוץ של הערכה ורצון ללכת בדרכם. התיכון היה עבורו תקופה של התבגרות משמעותית. הוא החל לפתח תחומי עניין חדשים, כמו ספורט אתגרי וטיולים רגליים ארוכים בהרי הגליל, שם יכל למצוא שקט והשראה, ולחשוב על העתיד. הוא היה תלמיד בינוני, אבל כזה שהשקיע מאמץ רב במה שחשוב לו. הוא הצטיין במיוחד במקצועות הריאליים, שם מצא עניין באתגר של פתרון בעיות ובהבנת העולם דרך מספרים ונוסחאות. במקביל, הוא הקפיד לשמור על קשר הדוק עם חבריו, והפך למוקד חבורתי, זה שהיה מארגן את המפגשים, את היציאות, את הפעילויות המשותפות. "נו, ג'ואד, מה עושים היום?" הייתה השאלה הקבועה שקידמה את פניו בכל בוקר, והוא תמיד ידע למצוא תשובה יצירתית.

הקשר שלו עם אחיו הקטנים, נביה ונואל, העמיק מאוד בתקופה זו. הוא היה להם לא רק אח, אלא גם מודל לחיקוי, יועץ, ולפעמים גם שותף למעשי קונדס קטנים. נואל, אחותו הצעירה, הייתה נהנית במיוחד לשבת לידו ולשמוע את סיפוריו מהטיולים או מחיי החברה, והוא תמיד הקפיד להקשיב לה בסבלנות כשסיפרה לו על יום הלימודים שלה או על צרות קטנות עם חברות. "אל תדאגי, נואל, הכל יסתדר," היה אומר לה, ומחייך חיוך מרגיע. לא פעם, כשאכרם היה מגיע הביתה עייף מיום עבודה, ג'ואד כבר היה שם, עוזר לו בשדות או מתקן משהו קטן בבית, מראה יוזמה ואחריות. "אבא, תנוח קצת, אני כבר אדאג לזה," היה אומר, וקולו היה מלא כבוד ואהבה. הוא למד מהוריו לאהוב את האדמה, לא רק כרכוש, אלא כחלק מזהות, כמקור פרנסה וכמקום שבו שורשיה של המשפחה נטועים עמוק. הוא אהב את תחושת הסיפוק שבסוף יום עבודה פיזי, כשהשרירים כואבים אך הנפש מלאה שלווה מהעשייה. הוא נהנה לעזור בקטיף זיתים בסתיו, לטפל בגינת הירק הקטנה של אמו בקיץ, ולהרגיש את המגע של הידיים שלו באדמה הלחה, לחוש את העמל שנדרש כדי להוציא ממנה את הטוב ביותר.

ההתלבטות לגבי השירות הצבאי לא הייתה קיימת באמת. ג'ואד ידע, כמו כל צעיר דרוזי בחורפיש, שזוהי דרכו, ייעודו, חלק בלתי נפרד ממי שהוא וממה שהקהילה מצפה ממנו. אבל מעבר למסורת, הייתה זו גם בחירה אישית עמוקה. הוא רצה לתרום, להגן, להיות חלק ממשהו גדול יותר מעצמו. הוא ראה בכך הזדמנות להתפתח, ללמוד, להכיר אנשים חדשים, ולבחון את גבולותיו. לקראת הגיוס, הוא החל להתאמן באופן אינטנסיבי. כל בוקר, לפני עלות השחר, היה יוצא לריצות ארוכות בשבילי הכפר, מטפס על הגבעות, מחזק את גופו ואת רוחו. הוא ידע שהשירות בחיל רגלים דורש כושר פיזי ומנטלי גבוה, והוא היה נחוש להגיע מוכן. "אני רוצה להיות הכי טוב שאני יכול," אמר פעם לאכרם, כשאביו הביט בו בחשש מהול בגאווה. "אני רוצה שתהיו גאים בי." אכרם הניח יד על כתף בנו, "אנחנו תמיד גאים בך, בני. רק תשמור על עצמך." במילים אלה נשמעה כל האהבה והדאגה של אב לבנו, וג'ואד הבין את כובד האחריות המוטלת עליו.

ב-24 במרץ 2019, יום הגיוס, האוויר היה קריר אך השמש כבר החלה לחמם את פני האדמה. משפחת עאמר כולה התייצבה כדי ללוות את ג'ואד לנקודת האיסוף. ראשדה חיבקה אותו חיבוק ארוך, לוחשת לו ברכות ותפילות שקטות, ועיניה היו לחות. אכרם לחץ את ידו בחוזקה, מבט של הבנה והערכה בעיניו. ג'אד, נביה ונואל נפרדו ממנו בהתרגשות, מבטיחים לבקר אותו בבסיס בהזדמנות הראשונה. ג'ואד עצמו היה נרגש, אך גם רגוע ונחוש. הוא עלה לאוטובוס, מביט בחלון אל משפחתו, וחש גל של אהבה וגאווה ממלא את לבו. הוא ידע שהוא יוצא לדרך חדשה, דרך שתשנה אותו, שתעצב אותו, ושעתידה להפוך אותו לאדם שנועד להיות. הטירונות בחיל רגלים הייתה מאתגרת, קשוחה, פיזית ונפשית. שבועות ארוכים של אימונים מפרכים, של מסעות ארוכים עם ציוד כבד, של לילות ללא שינה, ושל דרישות בלתי פוסקות. אבל ג'ואד לא נשבר. הוא מצא כוח בחבריו לפלוגה, בבדיחות המשותפות, בעזרה ההדדית ובשיחות הליליות על הבית ועל החלומות לעתיד. הוא למד מהר מאוד להתמודד עם הקשיים, להתגבר על העייפות, ולמצוא את הכוחות הפנימיים שמעולם לא ידע שקיימים בו. הוא התגלה כחייל מקצועי ומסור, עם משמעת עצמית גבוהה ומוטיבציה שאינה נגמרת. המפקדים זיהו את הפוטנציאל הגלום בו, את יכולתו להוביל בשקט, את הרצינות שבה ניגש לכל משימה, ואת האחריות שלקח על עצמו מעבר למצופה.

לאחר הטירונות, ג'ואד שובץ לתפקיד מנהל שטח אש. זהו תפקיד הדורש דיוק, סדר, ידע טכני רב, ואחריות עצומה. מנהל שטח אש הוא האדם האחראי על בטיחותם של עשרות, ולעיתים מאות, חיילים המבצעים אימוני ירי. הוא זה שמגדיר את גבולות שטח האימונים, מוודא שאין אדם או בעל חיים בשטח המסוכן, בודק את תקינות הציוד, ומנחה את היורים על כללי הבטיחות הקפדניים. ג'ואד נכנס לתפקיד במלוא הרצינות. הוא למד כל פרט ופרט, שינן את הנהלים, הקפיד על כל פסיק ונקודה. עבורו, זה לא היה רק תפקיד, זו הייתה שליחות – להבטיח שכל חייל יחזור הביתה בשלום. הוא בילה שעות ארוכות בשטחי האימונים, תחת שמש קופחת או גשם שוטף, מאבק ואבק שריפה, כשהוא מפקח על כל תנועה, בודק כל פרט, מוודא שכל אימון מתבצע על פי הספר. קולו היה נשמע ברור וסמכותי כשנתן הוראות, אך תמיד נשמרה בו נימה של כבוד ואמפתיה כלפי החיילים. הוא ידע שכל אחד מהם הוא עולם ומלואו, עם משפחה שמחכה לו בבית. "הבטיחות מעל הכל, חברים," היה אומר תמיד, "אין קיצורי דרך כשמדובר בחיי אדם."

הוא התקדם במהירות בסולם הדרגות, ועד מהרה ענד את דרגות רב-סמל. דרגות אלו סימלו לא רק את הוותק שלו, אלא בעיקר את האמון הרב שנתנו בו מפקדיו, את ההערכה למקצועיותו, למסירותו וליכולותיו כמנהיג. ג'ואד לא היה מפקד שצועק או מאיים, אלא כזה שמוביל בדוגמה אישית, בהקשבה, ובגישה אנושית. חיילים רבים ראו בו אח גדול, מישהו שאפשר לפנות אליו בכל בעיה, בין אם היא צבאית או אישית. הוא ידע לשלב בין נוקשות צבאית לרכות אנושית, בין דרישה לביצועים לבין הבנה למצוקות. הוא היה שם עבורם, תמיד. בסופי השבוע, כשהיה חוזר לחורפיש, הוא היה משיל מעליו את המדים, אך לא את האחריות. הוא היה חוזר לחיק המשפחה, אל ריחות הבית המוכרים, אל המאכלים של אמו, אל השיחות הארוכות עם אביו על מה שמתרחש בכפר ובעולם. הוא אהב את הניגוד הזה – את המתח בין העולם הצבאי הקשוח לבין השקט והחום של הבית. "איך היה השבוע?" הייתה שאלתה הקבועה של ראשדה, וג'ואד היה מספר לה סיפורים קטנים, מצחיקים לפעמים, תמיד תוך שמירה על סודיות צבאית, אבל תמיד עם נימה של סיפוק על העשייה.

הוא ניצל כל רגע פנוי כדי לבלות עם אחיו. עם ג'אד, הם היו יוצאים לטיולי שטח ברכב, חוקרים פינות נסתרות בגליל, או סתם יושבים בבית קפה בכפר ומדברים על החיים, על תכניות לעתיד, על חלומות משותפים. עם נביה, הוא היה משחק כדורגל בחצר, או עוזר לו בשיעורים, מסביר לו בסבלנות חומר שלא הבין. ועם נואל, הוא היה יושב ומקשיב לה, מייעץ לה בענייני חברות או לימודים, תמיד עם חיוך ומילה טובה. הוא היה עוגן עבורם, דמות יציבה ואוהבת שניתן לסמוך עליה בעיניים עצומות. הוא גם היה מעורב באופן פעיל בחיי הקהילה בחורפיש, אם זה היה בעזרה באירועים מקומיים, או סתם בשיחות עם השכנים במכולת, תמיד עם מילה טובה וחיוך מאיר פנים. הוא לא היה אדם שמתבלט, אבל נוכחותו הורגשה. הוא היה אחד מאותם אנשים שאתה יודע שאפשר לסמוך עליהם, שיהיו שם כשצריך, בלי שאלות, בלי היסוסים. הוא היה סמל לאותם ערכים שהקהילה הדרוזית כל כך מתגאה בהם: נאמנות, כבוד, אחריות, ואהבת הארץ.

שנת 2023 החלה, וג'ואד חגג את יום הולדתו ה-23 בינואר. הוא היה בשיא פריחתו – מקצוען בתחומו, אהוב על חבריו ומפקדיו, אדם משפחה מסור עם עתיד מבטיח לפניו. הוא החל לדבר על תכניותיו לאחר השחרור, על לימודים אקדמיים, אולי בתחום ההנדסה, על הקמת משפחה משלו בחורפיש, על בניית בית. הוא ראה את עצמו ממשיך את דרך הוריו, תורם לקהילה, ומקים דור המשך שימשיך את המסורת. החיים נראו יציבים, ברורים, עם אופק של שלווה ושגשוג. אבל החיים, כידוע, הם רצף בלתי צפוי של אירועים, ולעיתים, הרגעים השקטים ביותר הם אלה שמבשרים את הסערה הגדולה ביותר.

בוקר שבת, השבעה באוקטובר 2023, החל כמו כל בוקר שבת רגיל, שקט ורגוע, עם הבטחה ליום נעים של מנוחה. ג'ואד היה בבית, בחורפיש, נהנה מחופשה מהצבא, מוקף בחום משפחתו. הוא קם מאוחר יחסית, שתה קפה עם אמו, וככל הנראה תכנן לבלות את היום בנחת, אולי בטיול קצר או מפגש עם חברים. אבל השקט הזה התנפץ באחת. קולות הפיצוצים הרחוקים, ההודעות הראשונות בטלפון, שיחות הטלפון המבוהלות בין בני המשפחה – כל אלה סימנו שמשהו נורא מתרחש. הטלוויזיה הופעלה, ועד מהרה התברר גודל האסון: מתקפת פתע אכזרית על יישובי הדרום, פלישה של מחבלים, טבח חסר תקדים. האווירה בבית עברה משלווה לחרדה. ג'ואד, כחייל מילואים פעיל וכקצין במילואים בעל ניסיון, ידע מייד מה עליו לעשות. הוא לא המתין לצו 8 רשמי. הוא ידע את מקומו, את תפקידו, את מחויבותו.

הטלפון רטט בידו. הודעות וואטסאפ החלו לזרום בקבוצות הצבאיות – קריאות להתייצב, הוראות ראשוניות, עדכונים דרמטיים מהשטח. הוא קרא אותן בעיניים ממוקדות, ללא היסוס, ללא פחד. "אני צריך ללכת," אמר לאמו, וקולו היה נחוש, אך גם עם נימה של דאגה שהשתקפה בעיניו. ראשדה הביטה בו, פניה חיוורות, אך היא ידעה שאין דרך לעצור אותו. היא גידלה אותו להיות לוחם, להיות מגן, והיא ידעה שהוא חייב ללכת. "תשמור על עצמך, בני," לחשה, וחיבקה אותו חזק, חיבוק שהיה ארוך יותר מהרגיל, כאילו ידעה שזהו חיבוק פרידה. אכרם לחץ את ידו, מילותיו שקטות אך מלאות כוח. "לך לשלום, ג'ואד. תעשה את מה שצריך." ג'אד, נביה ונואל ליוו אותו אל מפתן הדלת, מבטיהם מודאגים אך מלאי הערצה. ג'ואד לבש את מדיו במהירות, ארז תיק קטן עם הציוד החיוני, ודהר אל הרכב. הדרך צפונה, אל בסיסו, הייתה מתוחה. הכבישים היו עמוסים ברכבים צבאיים, באזרחים מבוהלים, ובשוטרים שניסו להשליט סדר. הטלפון לא הפסיק לרטוט, עדכונים מהשטח, הוראות משתנות.

הוא הגיע לבסיסו, ושם פגש את חבריו ליחידה, את פניהם המודאגות, את עיניהם הממוקדות. האווירה הייתה טעונה, מלאה במתח, באדרנלין ובנחישות. כולם ידעו שהמדינה נמצאת במצב חירום חסר תקדים, ושעליהם מוטלת אחריות כבדה. ג'ואד, בתפקידו כמנהל שטח אש, היה חיוני בהכנת הכוחות לפעולה. הוא דאג לאספקת ציוד, לתקינות כלי הנשק, לוודא שכל לוחם מצויד ומוכן. הוא פעל ביעילות ובקור רוח, למרות הכאוס מסביב, וסייע להכניס סדר בתוך הבלבול. יחד עם זאת, האיום לא הגיע רק מדרום. עם התפתחות האירועים, החלו להגיע דיווחים על ירי מלבנון, על חשש מחדירת מחבלים גם מהגבול הצפוני. האזור שבו ג'ואד פעל, הגליל העליון, הפך במהרה לחזית נוספת, פוטנציאלית.

ביום שני, התשעה באוקטובר, יומיים בלבד לאחר פרוץ המלחמה, המצב בגבול הצפון הסלים. התקבל מידע מודיעיני על חוליות מחבלים המנסות לחדור לשטח ישראל מלבנון, במטרה לבצע פיגועים ביישובי הגבול. ג'ואד ואנשיו הוקפצו במהירות. הם ידעו שהם יוצאים למשימה מסוכנת, למפגש ודאי עם אויב אכזר. המתח היה ניכר באוויר, אך ג'ואד שמר על קור רוח, על מקצועיות. הוא ווידא שכל הציוד תקין, שכל לוחם מבין את תפקידו, ושכולם מוכנים לכל תרחיש. הוא שוב ושוב חזר על נהלי הבטיחות, על חשיבות הדיוק, על הצורך בשיתוף פעולה. "אנחנו נגן על הבית," אמר לחבריו, קולו נשמע יציב וברור, "לא ניתן להם לעבור."

הם נעו במהירות אל עבר נקודת החדירה המשוערת. האוויר היה ספוג בציפייה ובחשש. כל רחש, כל צל, כל תנועה חשודה הייתה תחת בדיקה קפדנית. כשהגיעו לאזור המיועד, השקט היה מתוח, מטעה. לפתע, נשמעו יריות. חוליית מחבלים אכן הצליחה לחדור, והקרב פרץ במלוא עוזו. ג'ואד ואנשיו נכנסו לפעולה מייד, מגיבים באש עזה, נחושים לעצור את המסתננים. הוא פעל בקור רוח מופתי, מנהל את הקרב, מורה לחבריו על עמדות ירי, מזהה את מיקומי האויב, מגיב במהירות לכל שינוי בשטח. הוא לחם באומץ לב עילאי, מגן על חבריו, על הגבול, על הבית, על כל מה שהאמין בו. הוא ירה לעבר המחבלים, מסתער, לא מהסס לרגע. באחד מרגעי הקרב העזים, כשפעל להגן על חבריו ולהדוף את המחבלים, הוא נפגע אנושות מירי. הוא נפל בקרב, בן עשרים ושלוש בלבד, בשיא חייו, מגן בגופו על ארצו.

הידיעה על נפילתו של ג'ואד היכתה בחורפיש כרעם ביום בהיר. השמועה החלה להתפשט במהירות, מפה לאוזן, מבית לבית, ועד מהרה הגיעה לבית משפחת עאמר. האבל היה בלתי נתפס, קורע לב. ראשדה ואכרם איבדו את בנם האהוב, את עמוד התווך, את הצחוק שהיה ממלא את הבית. ג'אד, נביה ונואל איבדו אח, חבר, מודל לחיקוי. הקהילה כולה נכנסה לאבל עמוק. ג'ואד היה אהוב על כולם, סמל לטוב לב, למקצועיות, למסירות. ההודעה הרשמית של צה"ל, שאישרה את הבשורה המרה, הייתה רק חותמת כואבת על המציאות הבלתי נתפסת.

הלווייתו של רס"ל ג'ואד עאמר התקיימה בבית העלמין הצבאי בחורפיש. אלפים ליוו אותו בדרכו האחרונה – משפחה, חברים, שכנים, מפקדים וחיילים, פוליטיקאים ואנשי ציבור מכל קצוות הארץ. השמיים היו אפורים, כאילו מבכים יחד עם האבלים. קולות הבכי התערבבו עם קולות ההספדים, שתיארו אדם צעיר, מלא חיים, שכל עתידו היה לפניו, ושנלקח בטרם עת. כל מילה שנאמרה בהספדים הדגישה את אופיו המיוחד, את רוחב לבו, את אומץ לבו, את מסירותו למשפחתו, לקהילתו ולמדינתו. מפקדיו סיפרו על חייל מקצועי למופת, מנהיג שקט ואחראי, שתמיד היה הראשון להתנדב למשימות הקשות ביותר. חבריו סיפרו על חבר נאמן, עם חיוך כובש ותמיד מוכן לעזור. משפחתו סיפרה על בן ואח אהוב, שהיה אור גדול בחייהם. דגלי ישראל התנופפו בחצי התור, וקולות ירי הכבוד נשמעו באוויר, מלווים את ג'ואד אל מנוחת עולמים.

ג'ואד הותיר אחריו הורים כואבים, ושלושה אחים – ג'אד, נביה ונואל – שיישאו את זכרו לעד. הוא השאיר חלל עצום בבית, בקהילה, בלבבות כל מי שהכירו ואהבו אותו. אבל מעבר לכאב, נותרה גם תחושת גאווה עצומה על דרכו, על מעשיו, על האופן שבו חי ועל האופן שבו נפל. ג'ואד עאמר לא היה סתם חייל, הוא היה גיבור ישראלי אמיתי, שחירף נפשו למען הגנת המולדת. גבורתו לא נבעה מסיסמאות או ממילים גבוהות, אלא מהמעשים שלו, מהבחירה שלו לקום וללכת להגן על הבית, על משפחתו, על חבריו ועל המדינה כולה. הוא היה חלק בלתי נפרד מהרקמה העדינה והחזקה של החברה הישראלית, גשר בין מסורת עתיקה לבין מודרנה, סמל למחויבות הדדית.

מורשתו של ג'ואד חיה ונושמת בכל פינה בחורפיש, בכל זיכרון של חיוכו, של קולו, של מעשיו. היא חיה בלבבות הוריו ואחיו, שיתאמצו להמשיך את דרכו, לחיות על פי הערכים שהנחיל. היא חיה בקרב חבריו ובני משפחתו, שיספרו את סיפורו לדורות הבאים, כדי שמעשיו לא יישכחו. היא חיה בצה"ל, ביחידתו, שם הוא ייזכר כדוגמה למקצועיות, למנהיגות ולאומץ לב. סיפורו של ג'ואד עאמר הוא סיפור על אדם צעיר שחי חיים מלאים, שאהב את משפחתו ואת עמו, ושבחר לעמוד בפרץ מול הרשע. הוא נפל במלחמת התקומה, מלחמה שבה קמה ישראל מחדש מתוך האפר, נחושה להגן על קיומה ועל עתידה. ג'ואד הוא אחד מאותם עמודי תווך שעליהם נבנית תקומה זו, וזכרו יהיה חקוק לעד בספר דברי הימים של מדינת ישראל, מגדלור של אומץ לב, מסירות ואהבת הארץ. יהי זכרו ברוך.