ג'מאל עבאס

בליבו של הגליל ההררי, בין פסגות ירוקות וטרסות עתיקות שנדבקו למדרונות כמו עור שני, שוכנת פקיעין. זהו לא עוד כפר, אלא חלון חי אל אלפי שנים של היסטוריה, מקום שבו האבן זוכרת את הדורות שחרטו בה את סיפורם, והאוויר רוטט מסיפורים שעברו מפה לאוזן. לתוך הנוף הזה, אל בית אבן חם שריח תבלינים ומאפים עטף תמיד את קירותיו, נולד ג'מאל עבאס ביום קר של סוף נובמבר, 29.11.1999. הוא היה בנם של לילא וענאן, ועד מהרה הצטרף לשובבות של אחיו הגדול גדעון, ולימים גם מיראל הקטנה תשלים את מעגל המשפחה. הבית של משפחת עבאס לא היה סתם בית; הוא היה מוזיאון חי של גבורה, אקדמיה שקטה לערכים של שירות ומסירות. קירותיו היו מקושטים בתמונות מצהיבות של מדים, דרגות וסמלי יחידות, ובכל פינה אפשר היה למצוא ספרים על תולדות המדינה ומבצעיה. סבו, אל"מ השייח גדעון עבאס, היה דמות מיתית ביישוב ומחוצה לו, איש צבא ששמו הלך לפניו כמפקד בכיר ומעורר השראה בשנות השמונים. אביו, ענאן, גם הוא קצין בדרגת אלוף משנה, מילא תפקידים בכירים בפיקוד הצפון, ונוכחותו בבית, גם אם לעיתים חסרה בגלל דרישות התפקיד, הייתה תמיד מורגשת – בדמות השיחות הארוכות על אחריות, על חשיבות השירות, ועל התרומה למדינה. כך גדל ג'מאל, עם צליל מנועי ג'יפים צבאיים ברקע וסיפורי קרבות גבורה כשירי ערש.

הילדות של ג'מאל בפקיעין הייתה שזורה בריחות האדמה הלחה אחרי הגשם הראשון, בצלילי צחוקם של ילדים שמתרוצצים בסמטאות הצרות, ובמגע המחוספס של אבני הגליל. הוא אהב לטפס על העצים העתיקים, להרגיש את קליפתם המחוספסת תחת כפות ידיו, ולדמיין את עצמו כצופה על העולם כולו מענפיהם הגבוהים. אלה היו ימים של משחקי מחבואים בתוך מערות נסתרות, של שיטוטים בין עצי הזית העתיקים, ושל רכיבת אופניים פרועה במורד השבילים התלולים, כשרוח קרה מצליפה בפניו וממלאת את ריאותיו באוויר צח. בתוך הבית, בין שיעורי הבית לבין ארוחות הערב המשפחתיות שבהן התכנסו כולם סביב השולחן העמוס במטעמים דרוזיים מסורתיים, נשמו הוא ואחיו את אווירת הצבא. "אתה יודע, ג'מאל," היה אבא ענאן אומר לפעמים, בעיניים נוצצות, "האחריות שלנו היא לשמור על הבית הזה. על פקיעין, על הגליל, על המדינה כולה." וג'מאל, גם אם היה אז ילד קטן שרק בקושי הגיע לשולחן, שתה בצמא את המילים האלה. הוא ראה את התמונות של סבו במדים מבריקים, שמע את סיפורי הגבורה שלו, וגם את אלה של אביו, וידע, בבהירות פנימית שאין לטעות בה, שזהו גם נתיבו שלו. הוא היה ילד אהוב, כפי שסיפר דודו איאד, כזה שתמיד הושיט יד, תמיד תמך, בין אם זה היה לעזור לחבר בשיעורים או לאסוף את הכלים מהשולחן בלי שביקשו ממנו. התמימות של הילדות התערבבה אצלו בתחושת ייעוד עמוקה, שהלכה והתעצבה עם כל שנה שחלפה. באחד מימי שישי, כשכל המשפחה התכנסה בבית הסב, ושיחת הגברים גלשה לסיפורי צבא, נזרקה לחלל האוויר שאלה: "מי יגיע רחוק יותר? מי יעקוף את השייח' גדעון בדרגות?" היתה זו התגרות עדינה, מעין משחק משפחתי. ג'מאל, שהיה אז בן עשר או אחת עשרה, ישב בשקט והקשיב. כשהגיע תורו, הוא הרים את ראשו, עיניו השחורות בוהקות בנחישות, ואמר בקול ברור, בלי שמץ של היסוס: "אני. אני אעשה את זה." לא הייתה זו התרברבות ילדותית, אלא הצהרה של כוונה, של נחישות עמוקה שהרגישה כאילו נטועה בו מלידה. המשפחה צחקה בחום, אבל בעיני הסב והאב ניצתה ניצוץ של גאווה והבנה. הם ידעו שהילד הזה נושא בתוכו אש מיוחדת.

ככל שג'מאל גדל, כך התגבשה בו ההבנה שדרך ההגשמה של ייעודו היא באמצעות שירות צבאי משמעותי. הוא ידע שזה ידרוש ממנו הקרבה, נחישות, ואת היכולת להתמודד עם אתגרים. ההחלטה ללכת לפנימייה הצבאית הייתה טבעית, כמעט בלתי נמנעת. הוא נפרד מהנוחות של בית פקיעין, מהאוכל של אמא לילא, מהנופים המוכרים, ועבר לחיפה, אל הפנימייה הצבאית "פלוגת גרניט" ואל ספסלי בית הספר הריאלי. המעבר היה דרמטי. מפקיעין השקטה, שבה כולם מכירים את כולם, לעיר הגדולה והסואנת, אל מסגרת נוקשה של משמעת צבאית ולימודים תובעניים. "ג'מאל התמודד עם אתגרי הפנימייה ובית הספר הריאלי," סיפרה לימים עידית נבו, אחת ממורותיו, "צלח את מחסום השפה וכל קושי אחר והלך והתפתח כחניך מבחינה מקצועית, חברתית ולימודית, כך שלא במפתיע הוא סיים את הפנימייה, בערך כמו כל הכשרה אחרת בהמשך, בהצטיינות ובייחודיות." הוא לא נרתע מהקשיים. אתגר השפה, המעבר מתרבות לכפר, הציפיות הגבוהות – כל אלה רק חיזקו את נחישותו. הוא למד במרץ, קרא כל ספר שנקרה בדרכו, התאמן פיזית ללא הרף, ובעיקר, הטמיע את הקודים החברתיים של המסגרת החדשה. הוא יצר קשרים חזקים עם חבריו, הפך למנהיג טבעי, כזה שאנשים סומכים עליו ומקשיבים לו. במסדרונות הפנימייה, בין אימונים מפרכים לשיעורים מאתגרים, הוא בנה את דמותו כמנהיג צעיר – נחוש, ערכי, ויודע לקחת אחריות. הוא לא היה רק תלמיד מצטיין, אלא גם חבר נאמן, כזה שידע להקשיב, לייעץ ולתמוך. הוא היה המצפן המוסרי של חבורת חניכים צעירים, והצטיינותו הייתה עדות לא רק לכישרונו, אלא גם לכוח רצונו הבלתי מתפשר. סיום הפנימייה בהצטיינות היה חותמת רשמית על דרכו, אבל עבור ג'מאל, זו הייתה רק ההתחלה.

ביום 18.3.2018, כשהוא עומד על סף גיל 19, עלה ג'מאל על האוטובוס שהוביל אותו לבקו"ם, אל נקודת ההתחלה של שירותו הצבאי. הרגע הזה, שבו הניח את חליפת האזרח ולבש את המדים הירוקים, היה רגע של התגשמות. את פנימיית גרניט הוא סיים בהצטיינות, ועכשיו הגיע תורו לתרגם את כל מה שלמד הלכה למעשה. הוא התגייס לחיל הרגלים, ושאיפתו הייתה ברורה – להגיע ליחידה מובחרת, לתרום כמה שיותר. הטירונות הייתה קשה, כמו לכולם, אבל ג'מאל בלט. הוא לא רק עמד במשימות, אלא הצטיין בהן. כל ריצת בוקר, כל מסע מפרך, כל ירי במטווח – ג'מאל היה שם, ראשון, מוביל, משרה ביטחון בסובבים אותו. סבו, אל"מ גדעון, ידע לומר עליו: "ג'מאל היה מהקצינים המעולים – מהיום שהוא נכנס לטירונות ועד מותו הוא תמיד הצטיין." המשפט הזה לא היה רק שבח, אלא תיאור מדויק של דרכו. הוא התקבל לפלוגת מסלול בגדוד 101 של חטיבת הצנחנים, יחידה שהייתה שזורה עמוק בנרטיב הגבורה הישראלי, בדיוק המקום שבו הרגיש שהוא שייך. הוא עבר את מסלול ההכשרה המפרך, טיפח את הכושר הגופני והמנטלי, למד את מקצוע הלחימה על בוריו, ובעיקר, בנה את עצמו כמפקד. הוא יצא לקורס מ"כים, ואחר כך לקורס קצינים, כשבכל שלב הוא מותיר חותם של מקצועיות, מסירות ויכולת מנהיגות יוצאת דופן. הוא לא רק למד את החומר, הוא חי אותו. לוחמיו ראו בו דוגמה אישית, מפקד שמוביל מלפנים, שתמיד יהיה שם עבורם, שדואג לכל פרט ופרט. הוא ידע לדבר איתם בגובה העיניים, להבין את חששותיהם, ולעודד אותם ברגעים הקשים.

תפקידו כמפקד פלוגה בגדוד 101 לא היה רק דרגה על הכתף, אלא אחריות כבדה ששקלה על כתפיו הצעירות. הוא פיקד על עשרות לוחמים, צעירים כמוהו, שסמכו עליו בעיניים עצומות. הוא היה עבורם מורה דרך, מנטור, ואבא צבאי. הוא הקפיד לדאוג לפרט הקטן ביותר, מציוד הלוחם ועד למצב רוחו. הוא ידע שכל פרט יכול להיות קריטי בשדה הקרב, ושהמורל הוא המפתח לניצחון. כשלא היה בשטח, ג'מאל היה חוזר לפקיעין, לבית החם שחיכה לו תמיד. המעבר מהמסגרת הצבאית הנוקשה אל חיק המשפחה היה עבורו עוגן. הוא אהב את השקט של הבית, את הארוחות המשותפות, את השיחות הארוכות עם אבא ענאן ועם סבא גדעון, שבהן היו מחליפים חוויות ולקחים מהשירות, משווים בין תקופות, ובעיקר, מעמיקים את הקשר המשפחתי המיוחד. הוא היה שואב כוח מהשורשים שלו, מההיסטוריה המשפחתית, ומהקהילה התומכת של פקיעין. לילא, אמו, הייתה מסתכלת עליו ומבינה, ללא מילים, כמה רחוק הגיע הבן הקטן שלה. מיראל וגדעון, אחיו, ראו בו דמות לחיקוי, מודל לחיקוי של מצוינות ונתינה. גם כשהיה לבוש מדים, מפקד על פלוגה, הוא נשאר ג'מאל – הבן, האח, הנכד, החבר, שתמיד זכר מאין בא ולאן הוא הולך. הוא אהב את הטיולים בגליל, את השקט של הטבע, את האפשרות להתנתק לרגע מהמולת השגרה הצבאית. הוא היה יושב על אחד הסלעים, מתבונן בנוף, ושואב השראה מכוחה של האדמה הזו, מהעמידה האיתנה של העצים וההרים. הוא ידע שזו האדמה שעליה הוא נלחם, זו המורשת שהוא נושא, וזו האחריות שהוא מקבל על עצמו יום-יום מחדש.

ואז הגיע השבעה באוקטובר. בוקר שבת רגיל, שהתנפץ לרסיסים של כאוס ואימה. הטלפון של ג'מאל, כמו של אלפי מפקדים ולוחמים ברחבי הארץ, לא הפסיק לרטוט. ההודעות בקבוצות הווטסאפ זרמו ללא הפסקה, מילים כמו "הקפצה", "אירוע רב זירתי", "כל מי שיכול להגיע – שיגיע מיד". הוא לא חשב פעמיים. הרגע הזה, שאליו התכונן כל חייו, הגיע. הרגע שבו כל הערכים שספג בבית, בפנימייה ובצבא, עמדו למבחן. הוא לבש את המדים במהירות, קשר את שרוכי המגפיים בנחישות, וחיבק את הוריו חיבוק חזק, ארוך, כזה שמרגיש כמו פרידה, גם אם אף אחד לא אומר את זה בקול רם. הוא ידע שהוא הולך למלחמה שטרם הכרנו, מלחמה על הבית. הדרך לבסיס הייתה מתוחה. פקקים ארוכים של מכוניות פרטיות עמוסות בלוחמים מכל קצוות הארץ, שכולם ממהרים לאותה מטרה. שתיקה כבדה ריחפה באוויר, מופרת רק על ידי צפירות מדי פעם ועדכונים קצרים מהרדיו. כשהגיע לבסיס, מצא את הפלוגה שלו כבר מתכנסת, לוחמיו עומדים בדממה, עיניהם משקפות תערובת של חשש ונחישות. ג'מאל, כמפקדם, ידע שעליו להשרות בהם רוח של ביטחון. הוא דיבר אליהם בקול יציב, ברור, על המשימה שלפניהם, על חשיבות האחדות, ועל הצורך להגן על העם והארץ. הוא חזר על המנטרה שספג כל חייו: "אנחנו כאן כדי להגן על הבית. אין לנו ארץ אחרת."

ימים של אימונים אינטנסיביים, תדריכים חוזרים ונשנים, והמתנה מורטת עצבים עברו על הפלוגה. השטח בדרום רתח, וההכנות לתמרון הקרקעי היו בעיצומן. ג'מאל, בתוך כל הטירוף הזה, מצא זמן לדאוג למשפחות לוחמיו. הוא ידע שדאגת המשפחה יכולה להשפיע על רוח הלחימה, ולכן הקפיד לעדכן אותן באופן שוטף, להרגיע, להשרות ביטחון ככל הניתן. "אנחנו נכנסים, אבל אנחנו חזקים, מאומנים ומוכנים," היה אומר בשיחות הטלפון הקצרות, "תשמרו על עצמכם ואנחנו נשמור עליכם." הוא הבין את חשיבות הקשר עם הבית, גם כשעמד על סף התהום. ימים ספורים לפני הכניסה הקרקעית, בתוך ההמולה והמתח, הצליחו בני משפחתו – אביו, אל"מ (מיל') ענאן, ואחיו, סרן (מיל') גדעון, ששניהם שירתו באותה עת בפיקוד הצפון – לתפוס את ג'מאל לשיחה קצרה בקשר. "ג'מאל, אתה שומע?" קולו של אבא ענאן נשמע מעומעם, מלווה ברעשי רקע של הקשר הצבאי. "אני שומע, אבא," ענה ג'מאל, קולו נשמע צלול למרות הסטטיקה. זו הייתה שיחה קצרה, עניינית, אבל טעונה כל כך. אבא ובן, מפקדים שניהם, מחליפים מילים אחרונות לפני הכניסה לקרב. "תשמור על עצמך, בן שלי," אמר האב, וג'מאל ידע שהמילים האלה מכילות עולם ומלואו של אהבה, דאגה וגאווה. "אני אשמור, אבא. אתם תשמרו על הבית." זו הייתה שיחתם האחרונה.

התמרון הקרקעי החל. ג'מאל ופלוגתו נכנסו לרצועת עזה, אל עומק השטח הלא מוכר, אל מבוך של סמטאות, בניינים הרוסים ואיומים בלתי נראים. הם לחמו בגבורה, מטהרים בתים, מתקדמים מטר אחר מטר, תחת אש בלתי פוסקת. המציאות הייתה קשה ואכזרית. קולות ירי, פיצוצים, צעקות – כל אלה הפכו לפסקול הקבוע של חייהם. ג'מאל הוביל את פלוגתו בנחישות שקטה, מנווט בין הסכנות, מקבל החלטות הרות גורל בשברירי שנייה. הוא היה שם, תמיד בחוד החנית, מעודד את חייליו, מורה להם איך לפעול, משמש להם דוגמה אישית. הוא לא נתן לפחד להשתלט עליו, גם כשסכנת המוות ריחפה מעליהם בכל רגע. הוא זכר את שיחת הקשר עם אביו ואחיו, את הציפייה של המשפחות שחיכו בבית, ואת האחריות העצומה שהוטלה על כתפיו. ביום שבת, 18.11.2023, כשהוא עמוק בתוך הקרבות ברצועת עזה, נפגע רס"ן ג'מאל עבאס. הוא נפל בקרב, כשהוא מוביל את לוחמיו, מגן עליהם בגופו וברוחו. בן עשרים ושלוש בנופלו, ימים ספורים לפני יום הולדתו העשרים וארבעה. מותו הותיר חלל עצום, פצע פעור בלב משפחתו, חבריו, לוחמיו, ובליבה של מדינה שלמה. הידיעה על נפילתו הכתה בפקיעין כמו רעם ביום בהיר. הבית החם של משפחת עבאס, שהיה תמיד מלא בצחוק ובסיפורים, התמלא בדממה כואבת. קול בכיו של לילא, אמו, נשמע למרחקים, וקולו השבור של ענאן, אביו, נשא את עוצמת האובדן. הסב, אל"מ גדעון, נשא את כאבו בשקט, כשהוא רואה בנכדו את המשך מורשתו, את התגשמות חלומותיו. גדעון ומיראל, אחיו, איבדו לא רק אח, אלא עוגן, חבר, מודל לחיקוי.

ג'מאל הובא למנוחות בבית העלמין האזרחי בפקיעין, אל האדמה שכה אהב, זו שעל הגנתה נלחם ומסר את נפשו. אלפים ליוו אותו בדרכו האחרונה, תושבי פקיעין, בני העדה הדרוזית, חבריו מהפנימייה והריאלי, מפקדיו ולוחמיו מהצנחנים, ואינספור אזרחים שבאו לחלוק כבוד אחרון לגיבור. מעמד הקבורה, תחת שמי הגליל האפורים, היה קורע לב. אולם בתוך הכאב העצום, ניצבה גם תחושה של גאווה. גאווה באדם, גאווה בלוחם, גאווה במפקד שבחר לחיות ולמות למען ערכיו. לאחר נפילתו, הועלה ג'מאל לדרגת רב סרן, הכרה נוספת במסלול המבריק ורצוף ההישגים שעבר. הוא השאיר אחריו מורשת של אומץ לב, של מקצועיות בלתי מתפשרת, של אהבת אדם ואהבת מולדת. הוא היה ונשאר סמל, דוגמה ומופת. סיפור חייו של ג'מאל עבאס הוא סיפורה של מלחמת התקומה כולה – סיפור של בחירה חופשית להגן על הבית, על העם, על הערכים שעליהם נבנתה המדינה. הוא התחנך על ברכי מורשת מפוארת, והוסיף לה נדבך נוסף, משלו, עשוי מחוש אחריות עמוק, מנהיגות שקטה ובלתי מתפשרת, ומסירות אין קץ. הוא נפל כגיבור, אבל רוחו ממשיכה לחיות. היא חיה בלב משפחתו, שנושאת את כאב האובדן ואת מורשת הגאווה. היא חיה בקרב לוחמיו, שממשיכים את דרכו ומבטיחים שלא נפל לשווא. היא חיה בתוכנו, בסיפור שנמשיך לספר, על ילד מפקיעין שבחר להצטיין בכל דרך, להוביל, להגן, ולבסוף, למסור את חייו למען עתיד טוב יותר. זכרו יהיה נצור לעד בלב האומה.