ג'לאא אבראהים

בכפר סאג'ור שבגליל המערבי, בין עצי הזית העתיקים ששורשיהם נטועים עמוק באדמה, ובין גגות הרעפים האדומים המבצבצים מתוך ירוק עז, נולד בבוקר בהיר של השמיני בספטמבר 1998 ילד שיישא את השם ג'לאא. הבית שבו פקח את עיניו היה תמיד מלא חיים, שוקק אדם, מפיץ ניחוחות תבלינים וקפה מבושל, ומהדהד בצחוק ילדים ובשיחות ערות. הוא היה הצעיר מבין אחד עשר אחים ואחיות – עלא, דועא, פיחא, בהא, בידא, גזאא, גנאא, תיראא, בראא וספאא – ולידתו היתה כמו סיום מתוק למנגינה ארוכה ועשירה. האוויר בבית משפחת אבראהים היה ספוג ברוח פטריוטית עמוקה, לא כזו שמדברת בסיסמאות אלא כזו שנשמה את המדינה בכל פינה: דגל ישראל התנוסס בגאווה על הקיר, צבעיו הכחול-לבן היו חלק בלתי נפרד מהנוף היומיומי, וסיפורי הגבורה של בני המשפחה – מהעבר ומההווה – הילכו כחוט השני בכל שיחה. אביו, סלים, שהיה שוטר ותיק ורב-פעלים במשטרת ישראל, ראה בו כבר מילדותו ניצוץ מיוחד, תבונת כפיים וראש, ונהג לומר בביטחון שג'לאא יהיה "הילד הכי מוצלח שאפשר", נבואה שנתנה לו כנפיים עוד לפני שידע לקרוא ולכתוב. אמו, וספיה, שהיתה עמוד התווך של הבית הגדול והחם, הקפידה לחנך את כל ילדיה לערכים של אהבת הזולת, של צניעות שלא מתפשרת על שאיפות, ושל אהבה עמוקה לארץ הזו, אהבה שמתורגמת לחובה להגן עליה ולשרת אותה בכל מאודם.

המורשת המשפחתית לא היתה רק מילים, היא היתה נוכחת בכל פינה. סיפורי הגבורה של סבו, לוחם מג"ב שנהרג בעת מרדף אחר מחבלים בטולכרם בשנת 1967 ועוטר לאחר מכן בעיטור המופת של המשטרה, סופרו שוב ושוב סביב שולחן האוכל, לעיתים קרובות בלילות חורף קרים כשהגשם מכה בחלונות, וקולם של המבוגרים התערבב בקולות הרוח. ג'לאא הילד הקשיב בפה פעור, דמיין את סבו האמיץ, את הרדיפה, את תחושת השליחות, והמילים "הגנה על המדינה" חלחלו עמוק לנפשו והפכו לחלק בלתי נפרד מזהותו. הוא ראה את שלושת אחיו הגדולים, שהלכו בדרכי המשפחה והתגייסו כקצינים להנדסה קרבית, ושמע את סיפוריהם על השירות, על האתגרים ועל הסיפוק. התחושה היתה ברורה: זו לא רק אפשרות, זו דרך חיים, זו מחויבות שאין עליה עוררין. עוד לפני שידע לקשור שרוכים, כבר ידע שגם הוא, בבוא היום, ילך בדרך הזו. לא היתה שאלה אחרת.

שנות הילדות של ג'לאא עברו עליו במהירות בכפר, בין משחקי רחוב מאובקים של כדורגל עם חבריו, לבין שעות ארוכות של קריאה מתחת לעץ תאנה בחצר האחורית, כשהוא שקוע בעולמות רחוקים שנגלו לו מבין דפי הספרים. הוא למד בגן הילדים המקומי, המשיך לבית הספר היסודי, לחטיבת הביניים ולתיכון – כולם בסאג'ור. מהר מאוד התברר שאביו צדק. ג'לאא היה ילד יוצא דופן, בעל רעב בלתי נדלה לידע ורצון עז להצליח ולהתקדם. הוא היה תלמיד חרוץ מאין כמוהו, שקדן, חכם מאוד, והצטיין בלימודיו בכל המקצועות. המורים בבית הספר לא איחרו לזהות את הפוטנציאל הגלום בו, והוא הוגדר כמחונן, ועל כן זכה ללמוד בכיתת מחוננים בנוסף ללימודיו השוטפים. שם, בין קירות הכיתה המיוחדת, הוא נחשף לאתגרים אינטלקטואליים שהציתו את דמיונו והזינו את סקרנותו. הוא לא רק למד את החומר, הוא חקר אותו, פירק אותו לגורמים, ובנה אותו מחדש בתובנות מקוריות משלו. במסגרת לימודיו בכיתת המחוננים, זכה להשתתף במשלחת יוקרתית לנאס"א, חוויה שהטביעה בו חותם עמוק ופתחה בפניו צוהר לעולם שלם של מדע וטכנולוגיה. הליכה במסדרונות המרכזים של נאס"א, המפגש עם המוחות הגדולים ביותר, וההצצה אל מעבר לכוכבים, גרמו לו להבין שהשמיים הם לא הגבול, אלא רק תחילתו של מסע. בנוסף לכך, הוא יצא למשלחת תלמידים לצרפת, שם נחשף לתרבות אירופאית עשירה ולשפות חדשות, והבין לעומק את חשיבות ההיכרות עם העולם הרחב.

אך לא הכל היה קל וזוהר. כשהיה ג'לאא בתיכון, אירוע טראגי טלטל את עולמו: אביו, סלים, נפטר במפתיע מדום לב. הכאב היה עצום, משתק, והותיר חלל עצום בבית ובלבו של ג'לאא הצעיר. האבא שהאמין בו כל כך, שהיה מגדלור ומקור השראה, נעלם בבת אחת. אבל גם מתוך השבר הזה, היתה לג'לאא עוצמה שאי אפשר היה להסביר. הוא לא נתן לכאב להכריע אותו. במקום לשקוע בעצב, הוא בחר להמשיך בדרכו, להגשים את הציפיות של אביו ממנו, ולכבד את זכרו בדרך היחידה שידע: באמצעות הצטיינות. הוא ניגש לכל בחינות הבגרות, גם כשהלב שלו היה כבד והראש מלא מחשבות, וסיים את כולן בהצטיינות יתרה. זו לא היתה רק הצלחה אקדמית, זו היתה הצהרה – הצהרה של איתנות נפש, של מחויבות, של הבטחה שלא תופר.

ג'לאא לא היה רק איש ספר ומדע. הוא היה אדם רבגוני, עשיר בכישרונות, עם נשמה פועמת ורגישה. הוא אהב לקרוא, אבל גם לשיר ולרקוד, להביא שמחה וקצב לכל התכנסות משפחתית. הוא צייר וניגן, מביע את עצמו דרך קווים וצבעים, דרך צלילים ומנגינות. מעבר לכל אלה, אהב לחשוב, לפתח שיחות ארוכות ועמוקות עם חבריו, לחקור רעיונות, להתווכח ברוח טובה, ולפרוש יחד איתם תמונות מורכבות של העולם. הוא היה אדם חייכן, שתמיד היה הראשון להתנדב לכל משימה, לא משנה כמה קטנה או גדולה. "מי מתנדב?" היה מספיק כדי שג'לאא יהיה הראשון להרים את ידו, עם חיוך מבויש ותחושת שליחות שקטה. הצניעות שלו היתה תכונה בולטת. למרות האינטליגנציה הגבוהה וההישגים המרשימים, הוא מעולם לא התהדר בהם, אלא נשא אותם בפשטות, כחלק טבעי ממי שהוא. תמיד היה לו "ראש על הכתפיים", יכולת נדירה לראות את התמונה הגדולה, להבין את ההקשרים הרחבים, ולפעול מתוך עקרונות ברורים.

הערכים שהנחו אותו היו חקוקים עמוק בנפשו: הגנה על החלשים בחברה, הקפדה על דייקנות ולוחות זמנים – תמיד מגיע בזמן, תמיד עומד בהבטחותיו, חתירה בלתי מתפשרת למצוינות, והעצמה עצמית מתמדת. הוא האמין בכוחה של האחדות, פעל ללא הרף לגשר על פערים, וראה בכבוד ההורים ערך עליון. אהבתו לארץ ולאנשיה לא היתה מופשטת. היא באה לידי ביטוי במעשים, בתחושה שהגנה עליהם אינה רק חובה, אלא זכות גדולה. הוא ראה את הנוף הגלילי, את שדות החיטה, את הכרמים, את הים הכחול, ולא ראה רק יופי – ראה בית, ראה אחריות. חלומו הגדול, אחרי שיסיים את תפקידו בצה"ל, היה ללמוד רפואה. לא כדי לצבור הון או יוקרה, אלא במטרה הצנועה והאצילית ביותר: להציל חיים. הוא דמיין את עצמו עומד ליד מיטת חולה, מביט בעיניו, ומעניק לו תקווה.

כשהגיע יום גיוסו, ב-21 בנובמבר 2016, היתה זו לא רק כניסה לצבא, אלא הגשמת חלום ומימוש ייעוד. הוא התגייס לחיל ההנדסה, בעקבות שלושת אחיו שכבר שירתו כקצינים בחיל. זו היתה בחירה טבעית, כמעט בלתי נמנעת. כבר כטוראי צעיר, בן שמונה-עשרה בלבד, עיניו בורקות בתשוקה, הוא הביע את שאיפתו להיות קצין, ואף מפקד גדוד בהנדסה קרבית. זו לא היתה התרברבות נעורים, אלא הצהרה כנה של כוונות, של נחישות עמוקה. הוא עבר את כל המסלול, צעד אחר צעד, בסבלנות ובאומץ. מלוחם פשוט, שנושא את משקל הציוד והאחריות על גבו, דרך קורס מפקדים, ועד לקורס קצינים היוקרתי. המסלול לא היה קל. במהלכו נפצע, אך גם הפציעה לא עצרה אותו. הוא התאושש, חזר לשירות, וסיים את הכשרתו לקצונה עם אותה נחישות בלתי מתפשרת שאפיינה אותו. את שיא הקריירה הצבאית שלו הגיע עם סיום קורס פו"ם – המכללה הבין-זרועית לפיקוד ולמטה, שהכשירה אותו לתפקידי מפתח פיקודיים. הוא שירת בקבע כמפקד פלוגה בגדוד ההנדסה 601, עוצבת 'עקבות הברזל' (חטיבה 401), תפקיד פיקודי בכיר ומאתגר, בו נשא באחריות כבדה לחיי אדם ולביטחון המדינה.

גם במהלך שירותו הצבאי האינטנסיבי, ג'לאא לא ויתר על אהבתו לידע. הוא שילב את השירות עם לימודים אקדמיים, ובמקביל לתפקידו כמפקד פלוגה, למד באוניברסיטת חיפה. הוא בלט כתלמיד בעל מוטיבציה גבוהה במיוחד, כזה שמשלב את עולם המעשה עם עולם הרוח. הלימודים היו עבורו מפלט, אתגר אינטלקטואלי שאיפשר לו להרחיב את אופקיו גם מחוץ למסגרת הצבאית. הוא סיים תואר ראשון בהצטיינות יתרה בחוג לכלכלה, הוכחה נוספת לכוח הרצון הבלתי נלאה שלו ולכישרונו הרב. ההצטיינות הזו לא היתה רק תואר על קיר, אלא ביטוי נוסף לאותה חתירה למצוינות בכל תחום בחייו.

אבל ג'לאא לא היה רק חייל מצטיין וסטודנט מבריק. הוא ראה בחינוך ובנוער את המפתח לעתיד טוב יותר של החברה הישראלית כולה. הוא האמין בכל ליבו בכוחו של הדור הצעיר לשנות, לשפר ולבנות. מתוך אמונה זו, הוא הקדיש מזמנו היקר להדרכת קבוצות בפנימיות לילדים במסגרת פרויקט "מסבירים צעירים" של עמותת eye2israel, עמותה שמטרתה ליצור הסברה על ישראל באמצעים דיגיטליים. הוא ישב עם הילדים, לעיתים קרובות בשעות הערב המאוחרות, אחרי יום שירות ארוך ומתיש, והקשיב להם בסבלנות אין קץ. הוא דיבר איתם על חשיבות המדינה, על החובה להגן עליה, על האחריות החברתית שיש לכל אחד ואחת. הוא הוביל פרויקטים משותפים בהם השתתפו יהודים וערבים, וראה בכך דרך אמיתית ליצור גשרים, להפיג חששות, ולבנות אמון. הוא אהב מאוד את תלמידיו, תמיד היה קשוב לכל צרכיהם, ותמך בהם ברגעים הקשים, מעניק להם אוזן קשבת, עצה טובה, ולעיתים קרובות גם חיבוק מנחם. הוא לא היה רק מדריך, אלא מודל לחיקוי, אח גדול, מנטור שהאיר את דרכם. במשימות חייו ובפועלו, הביא ג'לאא לביטוי את השילוב הייחודי של כוחות במשפחתו: את עיסוקן של אחיותיו בחינוך, ואת השירות למען ביטחון המדינה שאפיין את כל אחיו. הוא היה נקודת המפגש, הגשר בין העולמות, המגלם בתוכו את המיטב של שניהם.

ואז הגיע אותו בוקר שחור. שבת, כ"ב בתשרי, שמחת תורה תשפ"ד, ה-7 באוקטובר 2023. בשעה שש וחצי בבוקר, כשרוב תושבי ישראל עדיין ישנו או חגגו את סיום החג, פתח ארגון הטרור חמאס במתקפת פתע אכזרית וחסרת תקדים על ישראל. המדינה כולה רעדה תחת מטח כבד ובלתי פוסק של אלפי טילים ורקטות שנורו מרצועת עזה אל אזורים נרחבים בארץ, ממרכז ועד דרום. בחסות ירי הטילים, חדרו אלפי מחבלים – יבשתית, ימית ואווירית – והחלו במתקפה רצחנית על יישובי עוטף עזה השלווים, על הערים שדרות, אופקים ונתיבות, ועל מבלי מסיבות טבע תמימים סמוך לקיבוצים רעים ונירים. הם פשטו על בסיסי צה"ל, על תחנות משטרה, ועל העוברים בדרכים באזור. תוך שעות ספורות, נרצחו כשמונה-מאות אזרחים בבתיהם, במכוניותיהם, אחרי שבוצעו בהם פשעים כבדים ואכזריים. מאות ישראלים נחטפו באכזריות לרצועת עזה, בתים נהרסו, נבזזו והועלו באש. מאות חיילים, שוטרים, אנשי כוחות הביטחון וחברי כיתות הכוננות המקומיות נפלו בקרב, הגנו בגופם על אזרחים. בבוקר זה החלה מלחמה, מלחמה ששינתה את פני המדינה.

ג'לאא ויחידתו, גדוד ההנדסה 601, היו בין הראשונים שהוקפצו. הטלפון צלצל, ההודעות בוואטסאפ זרמו בזו אחר זו, הקולות נשמעו מתוחים, לחוצים, אבל גם נחושים. ג'לאא, שהיה בחופשה קצרה בבית, נפרד מאמו ואחיו בחיבוק חזק, ממהר אל הבסיס. הוא הניע את רכבו, הלב דופק בחזקה, יודע שזהו רגע האמת. הוא הגיע לבסיס כשכבר התארגנו הכוחות, פניהם של הלוחמים מתוחים אך נחושים. הוא עמד מול פלוגתו, העיניים שלו סורקות כל פנים, רואה בהם את הפחד ואת האומץ המתערבבים. הוא נתן להם פקודות ברורות, קצרות, והכניס בהם את רוח הלחימה המיוחדת שלו. הוא הוביל את לוחמיו אל לב שדה הקרב, אל תוך רצועת עזה, בתמרון הקרקעי שהחל זמן קצר לאחר מכן. הוא היה שם מהיום הראשון, על הנמר"ה (רכב קרבי משוריין) שלו, מפקד פלוגה בחזית, לא במשרד עורפי. אחיו, בחיוך של הערכה ודאגה, כינו אותו "מ"פ עזה", כי מעולם לא היה לו משרד ומאז היום הראשון לתפקידו היה כל כולו בשטח.

הוא הוביל את לוחמיו בנחישות ובתעוזה, מתוך אמונה בלתי מעורערת בצדקת הדרך. הפלוגה שלו, פלוגת הנדסה, היתה בחזית הלחימה, מפלסת דרכים לכוחות, מנטרלת מטענים, מחסלת תשתיות טרור, ופורצת את הדרך עבור הכוחות המתמרנים. ג'לאא היה דוגמה ומופת ללוחמיו, תמיד ראשון לפרוץ, תמיד אחרון לסגת, נוכח בכל צומת קבלת החלטות, קשוב לכל חייל. הוא פעל בגבורה עילאית, בנחישות שאין לה אח ורע, ובמסירות נפש טוטאלית, נאמן לרוח הלחימה ולערכים עליהם גדל כל חייו. הוא היה מלח הארץ במלוא מובן המילה, לוחם אמיץ שידע לשלב בין פיקוד נחוש לחברות אמתית, כזה ששמע את חששותיהם של חייליו אבל גם ידע לדרוש מהם את הטוב ביותר. הוא חי את המלחמה, נשם אותה, ולא היתה לו שום כוונה לוותר או לסגת.

במהלך הלחימה, כשהוא עמוק בתוך עזה, הוא התראיין לתקשורת. קולו היה עמוק, מבטו רציני, אבל היתה בו אש פנימית, להט שאי אפשר היה לטעות בו. "חשוב להגיד שאנחנו עושים די הרבה," אמר, קולו נשמע מעט עייף אך מלא ביטחון. "אני לא יודע איך זה משתקף החוצה כי בפנים אנחנו קצת מנותקים, אבל לדברים שאנחנו עושים פה יש משמעות רצינית." הוא דיבר על המטרה, על חשיבותה: "בסוף, אנחנו רוצים להשמיד את ארגון חמאס. לא נכנסנו לעזה כדי ללמד אותו לקח, אנחנו צריכים לוודא שהוא לא קיים. נישאר בפנים עד שנסיים את העבודה." הוא לא התעלם מהמחיר הכבד: "יש למלחמה מחירים כבדים אבל החשיבות של מה שאנחנו עושים בפנים מנצחת הכול. קשה בפנים, אבל הרוח של הלוחמים יותר חזקה." את דבריו סיים באמירה שהפכה למעין מנטרה, למשפט שהדהד בלבבות רבים: "אם אנחנו לא נעשה את זה – אף אחד לא יעשה את זה במקומנו." המילים הללו, שנאמרו מתוך עומק השדה, ביטאו את מהותו, את תחושת האחריות האישית והלאומית, את האמונה הבלתי מתפשרת בכוחם של האנשים הפשוטים לעשות את הבלתי ייאמן.

בבוקר ה-7 ביולי 2024, א' בתמוז התשפ"ד, בשכונת תל סולטאן ברפיח שבדרום רצועת עזה, ג'לאא הוביל את לוחמיו בקרב קשה. האוויר היה ספוג באבק ובריח אבק שריפה, קולות הירי והפיצוצים מילאו את החלל. הוא היה בחזית, כהרגלו, מכוון, מפקד, מגן על חייליו. בשעה שהקרב השתולל, פגע בו מטען חבלה. רס"ן ג'לאא אבראהים, מפקד פלוגה בגדוד ההנדסה 601, עוצבת 'עקבות הברזל', נפל בקרב. בן עשרים וחמש בנופלו. צעיר, מלא חיים, מלא שאיפות, עם עתיד שלם לפניו.

ההודעה על נפילתו הכתה במשפחתו ובכפר כולו כרעם ביום בהיר. הבית השוקק, שהיה תמיד מלא בצחוק ושמחה, התמלא באבל כבד. אמו, וספיה, איבדה את בנה הצעיר, את "הילד הכי מוצלח שאפשר", את התקווה הגדולה. עשרת אחיו ואחיותיו נותרו המומים, כואבים, עם חלל עצום שנפער בלתי צפוי. ג'לאא הובא למנוחות בבית העלמין בסאג'ור, בחלקה הצבאית, כשהכפר כולו מלווה אותו בדרכו האחרונה, וים של דמעות מלווה את ארונו. לאחר נפילתו, הועלה בדרגה מסרן לרב-סרן, אות הערכה צנוע על גבורתו ומנהיגותו.

אחיו ספד לו במילים שדיברו אל הלב, מילים שביטאו את עומק הקשר והאהבה: "זכינו בך כאח. שתים-עשרה שנות לימוד ביחד ולא רק... לכל החיים! נפלת כגיבור וככה תישאר בליבנו לעד. אם אכתוב על הטוב שהיה בך, לא אסיים עד שנה. הייתה תקופה שבה תמיד הסתכלנו על השמיים כנראה שידעת. בראש מורם ובגאווה אמרת: אם לא אנחנו אז מי." המילים הללו, "אם לא אנחנו אז מי", חזרו והדהדו, מילים שביטאו את תמצית אופיו, את רוח הלחימה והשליחות שלו. המשפט "אם אנחנו לא נעשה את זה, אף אחד לא יעשה את זה במקומנו" שאמר בריאיון, הופץ על מדבקות ובשלטי זיכרון, והפך לסמל, למורשת חיה, למילות עידוד והשראה עבור חיילים ואזרחים כאחד. הוא הנציח בכך לא רק את עצמו, אלא את רוחם של כל אלה שנלחמו ולחמו למען ביטחון המדינה.

רס"ן ג'לאא אבראהים, האיש החייכן, האינטליגנטי, הצנוע והנחוש, שהיה מקור השראה למשפחתו ולכפרו, שהיה בן למשפחת לוחמים ותורמים לחברה, השאיר אחריו חלל עצום. הוא היה החלל האחד עשר מהעדה הדרוזית במלחמה הזו, פרק נוסף בסיפור השותפות והגורל בין העדה למדינה. זכרו מונצח באנדרטת דרך הגבורה בצומת חולדה, המנציחה את כל נופלי חיל ההנדסה, שם שמו חקוק באבן, לעד. אבל יותר מכל אבן או אנדרטה, זכרו של ג'לאא חי בלבבות – בלב אמו, אחיו ואחיותיו, בלב חבריו, לוחמיו ותלמידיו. הוא חי ברוח המלחמה שנשאה את דבריו, ברוח התקומה והגאווה הישראלית שממשיכה לפעום. הוא היה גיבור לא בגלל מילים גבוהות, אלא בגלל מעשיו, בגלל בחירותיו, בגלל האמת שחיה בו. סיפור חייו הוא סיפור של מחויבות עמוקה, של אומץ לב נדיר, ושל אהבה אינסופית לארץ ולאנשיה. יהי זכרו ברוך.