איתי פוגל

ביקיר, יישוב קטן וצומח בלב השומרון, נולד איתי פוגל ביום אביבי אחד, כ"ז בניסן תשס"ב, תשעה באפריל 2002. הוא היה בנם של יעל ויואב, תינוק שלישי במשפחה, אח קטן לערן ואבישי שכבר הסתובבו בבית, ומאוחר יותר אח גדול לנדב. הבית ברחוב השקד, בית עם גינה קטנה בחזית, היה מלא תמיד בצחוק ילדים, בריח של ארוחות שישי מתבשלות, ובשיחות שקטות בין יעל ויואב בשעות הערב המאוחרות, אחרי שהילדים כבר נרדמו. איתי נולד לתוך חום משפחתי עוטף, לקהילה שבה כולם מכירים את כולם, שבה הילדים גדלים עם שבילי עפר מתחת לרגליים ועצי זית עתיקים באופק. הוא היה ילד שקט יחסית בתחילת דרכו, מתבונן, סופג את העולם סביבו בעיניים גדולות וסקרניות.

את שנותיו הראשונות בילה איתי במעון ובגנים ביישוב יקיר, תחילה בגן רימון ואחר כך בגן שקד. הוא זכר את הריח המתוק של הבצק בגן, את תחושת החול בין האצבעות בארגז החול הגדול, ואת קולות הילדים הרבים מתרוצצים ומשחקים. הוא אהב במיוחד את פינת הבנייה, שם בנה מגדלים גבוהים מלגו, מתכנן בקפידה כל קומה, מנסה שוב ושוב עד שהמבנה עמד איתן. כבר אז ניכרה בו סבלנות מיוחדת ויכולת התמדה, לצד העין הרגישה לפרטים הקטנים. הגננות סיפרו להוריו שאיתי הוא ילד עם נשמה טובה, כזה שתמיד שם לב אם למישהו קר או עצוב, ומציע עזרה בשקט, בלי לבקש תמורה. הוא היה הילד שיחזיר לחבר צעצוע שאבד, או יושיט יד קטנה למי שמעד ונפל. בערבי שבת, כשהמשפחה הייתה מתכנסת סביב השולחן, הוא היה מקשיב לסיפורים של סבא וסבתא, עיניו בורקות מהתרגשות. הוא אהב את הקשר עם המבוגרים, את החוכמה השקטה שדיברה מתוכם, את הזיכרונות הרחוקים שהפכו פתאום כל כך קרובים.

כשעלה לבית הספר היסודי הממלכתי דתי ביקיר, איתי כבר היה ילד פתוח יותר, עם חברים קרובים שהכיר עוד מהגן. הוא אהב את שיעורי הטבע, את היציאות לגינה הלימודית של בית הספר, שם למד על צמחים ובעלי חיים, על מחזוריות החיים והיופי שבבריאה. הוא אהב את הריח של האדמה אחרי הגשם, את תחושת העלים הרטובים בין אצבעותיו, את ההתבוננות בנמלים עובדות במרץ. הוא גילה עניין רב במלאכות כפיים, בבניית דגמים מעץ, ביצירה מחומרים שונים. בשיעורי חשבון, הוא היה זה שתמיד ניגש לעזור לחברים שקצת התקשו, מסביר בסבלנות את דרך הפתרון, לא מוותר עד שהבינו. המורים העריכו את טוב ליבו ואת נכונותו לעזור לזולת, את יכולתו לראות את הצרכים של האחר. הוא לא היה הילד שצועק ורועש, אלא זה שפועל בשקט, ביעילות, עם חיוך רחב על הפנים. שישי בצהריים היה שמור תמיד לשיחה עם סבא וסבתא, טקס קבוע שהחל עוד כשהיה פעוט. "איתי, תתקשר לסבתא, תשמע מה שלומם," יעל הייתה אומרת, ואיתי היה ממהר לטלפון, מתאר את השבוע שלו, שומע על שלהם, מחליף בדיחות קטנות שרק הם הבינו. הקשר הזה עם המבוגרים היה עוגן יציב בחייו, מקור לעצות, לסיפורים ולתחושה של שייכות.

בגיל ההתבגרות, עבר איתי ללמוד בישיבת נחלים. המעבר מהסביבה המוכרת של יקיר למסגרת פנימייתית היה אתגר, אך איתי קיבל אותו בחיבוק. הוא מצא את מקומו במהרה בין הנערים, התחבר לחברים חדשים, וגילה עניין רב יותר בעולם הרעיונות והפילוסופיה. הוא אהב את הדיונים הסוערים בחדר האוכל, את השיחות הארוכות לתוך הלילה על משמעות החיים, על תפקידו של האדם בעולם. הוא לא נרתע מהמורכבות, אלא חיפש אותה, מנסה להבין לעומק כל נושא. הוא גם גילה את אהבתו למוזיקה. הוא היה יושב שעות בחדר המועדון, מנגן בגיטרה, מוצא נחמה בצלילים, יוצר מנגינות משלו. המוזיקה הייתה עבורו דרך לבטא רגשות, לספר סיפורים ללא מילים, להתחבר למשהו עמוק וראשוני. הגיטרה הפכה לחברה קרובה, והוא ניגן בה בכל הזדמנות, לעיתים לבדו, לעיתים עם חברים ששרו אתו.

אחרי נחלים, המשיך איתי לעוד שנתיים וחצי של למידה משמעותית בישיבה הגבוהה "מעלה אליהו" בתל אביב. המעבר מיקיר השקטה לתל אביב הרועשת והתוססת היה שינוי חד, אך איתי שוב מצא את דרכו. הוא אהב את הניגודים, את השילוב בין לימוד עמוק ואינטנסיבי באולמות בית המדרש לבין ההמולה של העיר הגדולה. הוא היה יושב שעות ארוכות עם ספרים פתוחים לפניו, אבל גם יצא לטייל ברחובות העיר, סופג את האנרגיה שלה, מצלם אנשים, רגעים, אורות וצללים. הצילום הפך לתחביב נוסף, דרך עבורו לתעד את העולם בעיניו, למצוא את היופי בפרטים הקטנים, את הסיפורים הנסתרים מאחורי פנים אנושיות. הוא היה מצלם את הזקן היושב על ספסל בפארק, את הילד המשחק בכדור ברחוב, את האור המשתקף בחלון בניין ישן. כל תמונה הייתה עבורו הזדמנות לספר סיפור, להעמיק את המבט. הוא למד לשלב את עולם התורה עם עולם העשייה, לא ראה בהם ניגוד אלא השלמה. עבורו, הלימוד לא היה רק ידע תיאורטי, אלא מצפן לחיים, מנוע לפעולה, דרך להבין טוב יותר את האדם ואת העולם, ולפעול למען תיקונם.

האמפתיה שאפיינה אותו עוד בילדותו התגבשה לכדי מעורבות פעילה בחברה. איתי התנדב בעמותת "אילן" ו"כנפי רוח" עם ילדים עם צרכים מיוחדים. הוא היה מגיע אליהם עם חיוך רחב, משחק איתם, מקשיב להם, מעניק להם תשומת לב כנה ואמיתית. הוא זכר ילד אחד, דניאל, שהיה מתקשה לדבר, אך עיניו היו מספרות סיפור שלם. איתי היה יושב לידו, מחזיק את ידו הקטנה, ומנסה להבין את עולמו דרך תנועות וצלילים. הוא היה מביא לו צעצועים חדשים, משחק איתו בפאזלים, ולעיתים פשוט יושב לידו בשקט, מאפשר לו להרגיש בטוח ואהוב. המגע עם הילדים האלה לימד אותו על כוחה של רוח האדם, על עמידות, ועל היכולת למצוא שמחה גם בתוך קשיים גדולים. הוא יצא מההתנדבות הזו עם תחושה עמוקה של סיפוק, בידיעה שנתן משהו מעצמו, וקיבל בחזרה הרבה יותר. הוא ראה את הניצוץ בעיניים שלהם, את החיוך הקטן שפרח על פניהם, וידע שזו הדרך הנכונה עבורו.

במרץ 2023, הגיע תורו של איתי להתגייס לצה"ל. הוא בחר לשרת בחיל השריון, חטיבה 401, מסלול קרבי תובעני, שדרש כוח פיזי ונפשי כאחד. יום הגיוס היה יום מרגש. כל המשפחה ליוותה אותו לבקו"ם, יעל דומעת, יואב מחבק אותו חזק. ערן, אבישי ונדב עמדו לצידו, גאים באחיהם. איתי, עם התיק הגדול על הגב, נראה נחוש מתמיד. הוא ידע שהוא הולך למקום שידרוש ממנו את המיטב, ושזה בדיוק מה שהוא רוצה לתת. הטירונות הייתה קשה, פיזית ומנטלית. הימים היו ארוכים, האימונים מפרכים, הצעקות בלתי פוסקות. אבל איתי לא נשבר. הוא מצא כוח בחברים לצוות, בתחושת השייכות, ובידיעה שהוא משרת מטרה גדולה יותר. הוא התבלט במהרה כחייל מצטיין, כזה שלא מוותר, שתמיד נותן מעצמו עוד קצת, שתמיד מוכן לעזור לאחרים. הוא היה הראשון לקפוץ למשימה, האחרון להתלונן. המפקדים זיהו בו את הפוטנציאל לפיקוד, את הקור רוח, את יכולת ההנהגה הטבעית.

לאחר שסיים את מסלול הטירונות בהצטיינות, המשיך איתי לצמ"פ – שלב האימון המתקדם במסלול פיקוד. כאן, האחריות גדלה. הוא למד את רזי הטנק, את המורכבות הטכנולוגית שלו, את התיאום הנדרש מצוות. הוא התאמן שעות ארוכות בשטח, תחת שמש קופחת וקור מקפיא, לומד לנהוג, לטעון, לכוון ולירות. הוא למד להבין את השטח, לקרוא מפות, לתכנן תנועה. החיים בטנק היו צפופים ואינטנסיביים, אבל הוא מצא בהם קסם מיוחד, את הקשר הבלתי ניתן לניתוק בין ארבעה אנשים שהופכים ליחידה אחת, לסמוך זה על זה בעיניים עצומות. הוא אהב את תחושת העוצמה של הברזל, את רעש המנוע הרועם, את האבק שעולה מהזחלים. הוא ידע שהכלי הזה הוא כלי מגן, כלי שנועד לשמור על הבית.

כשהמלחמה פרצה, בשבעה באוקטובר 2023, איתי היה כשבועיים לפני סיום הצמ"פ. בבוקר שמחת תורה, הטלפונים החלו לצלצל. הודעות ווטסאפ זרמו ללא הפסקה, מילים כמו "חדירה", "טבח", "מלחמה" החלו להדהד. האווירה במחנה השתנתה בבת אחת, מתחושת סיום קורס קרובה לתחושת חירום קיומית. איתי וחבריו לצוות נשארו בכוננות, עוקבים בדאגה אחרי החדשות, מנסים להבין את גודל האסון. תוך שעות ספורות, הם כבר היו על מדים, מוכנים לכל פקודה, מבינים שהעולם השתנה, ושתפקידם עומד לקבל משמעות חדשה, אדירה. הבית התקשר בדאגה, יעל ויואב ביקשו שישמור על עצמו, אבל ידעו שאין דרך לעצור אותו. הוא היה נחוש, חדור מטרה.

כחודש לאחר שהחלה המלחמה, איתי צוות לפתוח את פלוגת טנקי הברק החדשים. זו הייתה הזדמנות יוצאת דופן להיות בחוד החנית של הטכנולוגיה הצבאית, ללמוד ולהתאמן על כלים חדישים שהיו אז בחזית הפיתוח. הוא וחבריו עברו הכשרה אינטנסיבית, לילות כימים, ללמוד כל פרט ופרט במערכות המתקדמות של הטנק. הריח של המכונות החדשות, הקולות של לוחצי המחשב, המסכים הצבעוניים שהציגו מפות שטח בתלת ממד – כל אלה הפכו לחלק בלתי נפרד מחייו. עם טנקי הברק החדשניים, הוא נלחם בעזה במשך כחודשיים וחצי. הוא חווה את הלחימה העירונית, את המתח הבלתי פוסק, את הדריכות בכל רגע. הוא ראה את חבריו נלחמים לצידו, את האבק ואת הפיצוצים, את הפחד ואת האומץ. בתוך הטנק, בין קודשי חול, הוא מצא את שיווי המשקל שלו. לצד מפות טקטיות ומכשירי קשר, הונחו ספרים – ספרי קודש וספרי חול. לעיתים, ברגעים קצרים של שקט יחסי, הוא היה פותח ספר, שוקע במילים, מוצא נחמה והשראה. בין אם היה זה ספר פילוסופיה או קובץ שירה, הוא מצא בו דרך להישאר מחובר לעצמו, לעולם הערכים שהניע אותו, גם בתוך התופת.

אחרי תקופה ארוכה של לחימה אינטנסיבית, עבר איתי לקורס מפקדי טנקים. הוא היה מוכן לאתגר הזה, ללקיחת האחריות על צוות שלם ועל כלי לחימה מורכב. הוא למד תורות לחימה, פיקוד בשטח, קבלת החלטות תחת לחץ. הקורס היה תובעני, והוא נדרש להפגין לא רק ידע טכני, אלא גם יכולת הנהגה, קור רוח, ואמפתיה לחיילים תחת פיקודו. הוא זכר את הדיונים עם המפקדים האחרים, את התכנון המדוקדק של תרחישים שונים, את התרגילים בשטח שדימו מצבי אמת. הוא ידע שהמפקד הוא זה שנותן את הטון, שמרגיע את הרוחות, שמקבל את ההחלטות הקריטיות שמשפיעות על חיי אדם. הוא לקח את התפקיד הזה ברצינות תהומית, מתוך הבנה עמוקה של גודל המשימה.

בסיום הקורס, איתי שובץ לפלוגה המבצעית בגדוד 46, פלוגה ג' – "הבחורים". הוא היה עכשיו מפקד טנק מן המניין, עם צוות משלו, עם אחריות מלאה על חייליו ועל משימות הלחימה. הפלוגה פעלה במסדרון נצרים, רצועת קרקע אסטרטגית שחילקה את רצועת עזה, ולאחר מכן בעיקר ברפיח. הלחימה ברפיח הייתה שונה, מורכבת יותר, צפופה יותר, בתוך סבך של מבנים, סימטאות ומוקשים. איתי וצוותו נלחמו יום ולילה, תחת אש, חשופים לסכנות רבות. הוא היה מקפיד לשמור על קשר עם הבית, מטלפן כשהיה יכול, שולח הודעות קצרות כדי להרגיע את ההורים. "אני בסדר, אל תדאגו," היה כותב, למרות שידע שהם דואגים בכל רגע.

כארבעים יום לפני נפילתו, הגיעה הבשורה המרה על מותו של בן דודו, אלקנה נבון ז"ל, בקרב בג'נין. הבשורה הכתה בו קשות. אלקנה היה קרוב אליו, חבר ילדות, שותף לטיולים ולחלומות. איתי הרגיש את החלל שנפער, את הכאב העמוק של המשפחה. הוא שוחח עם הוריו ארוכות, ניסה לעכל את האובדן. המוות של אלקנה חידד בו עוד יותר את תחושת השליחות, את ההבנה שכל רגע הוא יקר, ושיש מחיר כבד לחירות ולביטחון. הוא ידע שאלקנה נלחם באומץ, ושהוא, איתי, חייב להמשיך את דרכו, להגן על הבית בכל כוחו. הוא נשא את זכרו של אלקנה בלב, כמקור לכוח והשראה, גם בתוך הטנק, בלב לבה של הלחימה.

ערב יום כיפור, ט' בתשרי תשפ"ה, 11 באוקטובר 2024. האוויר ברפיח היה כבד, רווי באבק ובמתח. צוות הקרב הגדודי יצא להתקפה בשכונת הבכירים, יעד אסטרטגי שדרש תכנון מדוקדק וביצוע נועז. איתי, מפקד טנק בגדוד 46, היה בחוד החנית של הכוח. הוא בדק את הצוות שלו בפעם האחרונה, וידא שכל אחד יודע את תפקידו, שכל המערכות מוכנות. "קדימה, חבר'ה," אמר בקול שקט אך נחוש, "שומרים על ערנות, נשארים ביחד." הטנק החל לנוע לאיטו בתוך הסמטאות הצרות, זחל אחרי זחל, מנועו רועם בעוצמה. העיניים היו דרוכות, סורקות כל חלון, כל פתח, כל פינה נסתרת. הלבבות דפקו בקצב מהיר.

ההתקפה התקדמה, משימה אחר משימה. הטנק של איתי הוביל, מגן על הכוחות הרגליים מאחוריו, מנטרל איומים. לפתע, שריקה חדה חתכה את האוויר. שבריר שנייה של אימה, ואז פיצוץ עז שזעזע את הטנק כולו. טיל נ"ט, שנורה מרחוק ובדיוק קטלני, פגע ישירות באיתי. הוא נפגע אנושות, במקום. אף אחד מחברי הצוות האחרים לא נפגע. הטנק נעצר בחריקת בלמים. חברי הצוות, המומים וכואבים, מיהרו לפעול לפי הנהלים, מטפלים בפגיעה, מדווחים בקשר. אבל כבר היה מאוחר מדי. איתי, בן עשרים ושתיים בלבד, נפל בקרב, מגן על חבריו, על עמו, על ביתו. הוא נפל כגיבור, בלב לבה של העשייה שכה האמין בה, בשילוב של תורה עם דרך ארץ, בנתינה אינסופית.

הבשורה על נפילתו של איתי הכתה במשפחת פוגל כרעם ביום בהיר. הטלפון המצלצל בשעת לילה מאוחרת, קולו של קצין העיר, המילים הקשות שהחריבו עולם שלם. יעל ויואב, ערן, אבישי ונדב – כולם נשברו באחת. הכאב היה בלתי נתפס, החלל שנפער עצום. הקהילה ביקיר, שכל כך אהבה והעריכה את איתי, התכנסה באבל כבד. כל בית הרגיש כאילו איבד בן משלו. ההורים והאחים נותרו עם זיכרונות רבים, עם תמונות של ילד חייכן, נער סקרן, ולוחם אמיץ. סמ"ר איתי פוגל, הועלה לדרגת סמל ראשון לאחר מותו, אות הערכה והכרה במנהיגותו ובמסירותו.

הוא הובא למנוחות בחלקה הצבאית בבית העלמין ביקיר, מוקף באלפי אנשים שבאו לחלוק לו כבוד אחרון. השמש יקדה בשמיים, והאדמה ביקיר קבלה את בנה בחזרה. מעל קברו הטרי, נשבעו בני המשפחה וחבריו להמשיך את דרכו, לשאת את מורשתו. איתי השאיר אחריו חלל עצום, אך גם מורשת עשירה של אהבת אדם, אהבת הארץ, עשייה בלתי מתפשרת, וחיבור עמוק לערכים של נתינה והגנה. הוא היה אדם שראה את הטוב בכל אדם, שחתר לשלמות בכל מעשיו, וששילב בחייו את עולם הרוח עם עולם המעשה באופן מרגש ויוצא דופן. הוא היה מפקד, חבר, בן, אח, ומתנדב – בכל תפקיד נתן את כולו.

סיפור חייו של איתי פוגל ז"ל הוא סיפור של תקומה ישראלית, של דור צעיר שקם להגן על ביתו בנחישות בלתי מתפשרת. הוא סיפור על אומץ לב שנובע לא מסיסמאות, אלא מתוך אהבה עמוקה לאנשים, למשפחה, לקהילה, ולמקום שבו בחר לחיות. זכרו של איתי, עם חיוכו הרחב, עם עיניו הטובות, ועם רוחו הגדולה, ימשיך להאיר את הדרך, להוות השראה לכולנו, ולספר לעד את סיפורו של גיבור ישראלי אמיתי, שבחר בחיים, ונפל למען החיים. מורשתו תמשיך לחיות בליבם של הוריו, אחיו, חבריו, ובכל מי ששמע את סיפורו, מורשת של אנושיות, גבורה, וגאווה ישראלית.