איתי יהודה באוסי

בקבוצת יבנה, שם האדמה נושמת את סיפוריהם של דורות, בבית שדלתותיו תמיד היו פתוחות לרווחה, נולד איתי יהודה באוסי ביום קיץ חם, ב-10 באוגוסט 2001. הוא היה בנם השני של ג'וליאנה דורה ושחר, אחרי נועה הבכורה, ולימים יצטרפו למשפחה גם יואב ואסף הצעירים ממנו, שיהפכו אותו לאח, מדריך, וחבר נפש. מראשית דרכו, ניצבה קבוצת יבנה כעוגן בחייו – נוף ילדותו, זירת משחקיו, והמקום שבו התעצבה אישיותו החמה והאוהבת. החיוך שלו, רחב ומידבק, היה סימן ההיכר שלו. הוא היה מסוג הילדים שמאירים את החדר ברגע כניסתם, שקולם המתנגן והצחוק המתגלגל שלהם ממלאים את החלל באופטימיות שאי אפשר לעמוד בפניה. חבריו מצאו בו אוזן קשבת ונאמנות שקטה, וחוש ההומור השנון שלו, מעולם לא על חשבון אחר, ידע תמיד להפיג מתיחות ולזרוע שמחה. מורתו מהיסודי תיארה אותו כ"ילד מנומס ומתוק", והוסיפה בפשטות ובכנות, "אי אפשר שלא לאהוב אותו". והיא צדקה.

הקיבוץ, במלוא פשטותו ועומק חייו, היה כר פורה להתפתחותו של איתי. הוא לא היה רק ילד חייכן, אלא גם נער חרוץ, שאת שעות הבוקר המוקדמות, עוד לפני שהשמש הציצה מעל גגות הרפת, מצא אותו כבר פעיל. ידיו, שעדיין נשאו את רכות הילדות, למדו את מגע הפרווה החמה של הפרות, את תנועת החליבה המדויקת, ואת ריח החלב הטרי הממלא את האוויר. הוא טיפל במסירות בחיות הבית והמשק, מבין את שפתם השקטה, ומוצא נחמה וסיפוק בקרבתם. כשהתבגר מעט, עבר לעבודה הקשה יותר בשדות הקיבוץ. דמיינו אותו בשש בבוקר, כשהטל עוד מכסה את עלי הכותנה או את שיבולי החיטה, עולה על הטרקטור הישן, מניע את מנועו הרועש, ריח הסולר והאדמה הלחה מתערבבים באוויר הצונן. הוא היה מצויד בבקבוק קפה שחור מהביל, מריר וחם, שחמם את גרונו והפיח בו כוח להמשך היום. תחושת הסיפוק בסוף יום עבודה, כשהשמש שוקעת בצבעי אש מעל השדות המעובדים, היתה עבורו תמצית החיים. הוא היה רגיש וקשוב לסביבתו, לא רק לחיות ולאדמה, אלא גם לאנשים. תמיד הפיץ סביבו אור ואהבה, היה שם כדי להקשיב, לייעץ, או פשוט לחבק. הוא נרתם לעזרת אחרים בטבעיות מוחלטת, ללא ציפייה לתמורה, רק מתוך רצון אמיתי לסייע. טוב ליבו ויחסו המכבד לכל אדם, מקטן ועד גדול, הקנו לו מעמד מיוחד בקהילה, ורבים העריצו אותו על דרך ארץ זו. אהבת הארץ, לא כסיסמה אלא כתחושה פנימית עמוקה, בערה בו, והוא שאף לתרום למדינה ככל יכולתו, כפי שלמד בבית הספר העל-יסודי "אמית קבוצת יבנה", שחינך את תלמידיו לחיי תורה ועבודה – שילוב שדיבר מאוד אל נפשו. סיפור אחד קטן ממוריו בתיכון ממחיש את אופיו המיוחד: מורה שלימד מאות תלמידים במהלך השנים, סיפר שאיתי היה התלמיד היחיד שטרח לכתוב לו ברכת שנה טובה אישית, משהו קטן ואינטימי, שמלמד על תשומת הלב והכבוד שהעניק לכל אדם.

בגיל שבע-עשרה, כשהוא עדיין תלמיד תיכון, נכנס לחייו פרק חדש ומרגש – הוא הכיר את כרמל. בין ספסלי הלימוד, בחצר בית הספר, או אולי בטיול קיבוצי, ניצתה ביניהם אהבה צעירה ותמימה, שהלכה והתעצמה עם השנים. הקשר ביניהם היה עמוק, מבוסס על חברות אמת, צחוק משותף, והבנה שקטה. הם בילו שעות ארוכות בשיחות, בתכנון עתיד משותף, ובחלומות על בית קטן ומשפחה שתקים. כרמל הפכה להיות לא רק אהובתו, אלא גם חברתו הטובה ביותר, שותפתו לחיים, שזיהתה בו מיד את האור הייחודי והנדיר. איתי, שאהב את החיים בפשטותם, מצא בכרמל שותפה לדרך, מישהי שידעה להעריך את הדברים הקטנים, את השקט, את הקפה של הבוקר, ואת הריח של האדמה אחרי הגשם.

עם סיום לימודיו בתיכון, בטרם גיוסו לצה"ל, בחר איתי לצאת לשנת שירות, לא לטיול ארוך בעולם, אלא לעשייה משמעותית, כזו שתבטא את אהבתו לארץ ולעבודה. הוא הצטרף לחווה חקלאית של ארגון "הרועה העברי", ליד היישוב מעלה אדומים. זו לא הייתה סתם חווה; זה היה מקום שבו בני נוער בסיכון, כאלה שהחיים לא האירו להם פנים, מצאו בית, מסגרת, ותקווה דרך עבודת כפיים, טיפול בבעלי חיים וחיבור לאדמה. איתי, עם חיוכו הכובש וטוב ליבו, השתלב במהרה. הוא ישן באוהל צנוע, בדיוק כמו הנערים שחנך, חי בפשטות ובצניעות, בלי מותרות, רק עם מה שבאמת נחוץ. הוא קם עם שחר, עבד בשדות, טיפל בצאן, ובתוך כל זה, יצר קשרים קרובים ועמוקים עם הנערים. הוא לא היה רק מדריך, אלא מודל לחיקוי, דוגמה אישית לעבודה קשה, לדבקות במטרה, ולאהבה אמיתית למקום. הוא לימד אותם את סודות החקלאות, את ההתמדה הדרושה כדי להצמיח יבול, ואת האחריות הכרוכה בטיפול בבעלי חיים. הוא הקשיב לסיפוריהם, עודד אותם, והראה להם שיש דרך אחרת, דרך של עשייה ומשמעות. אחד החניכים סיפר לימים, בעיניים נוצצות, שבזכות העידוד המתמשך שקיבל מאיתי, החליט להירשם למכינה קדם-צבאית ולאחר מכן לשרת בצבא, דבר שכלל לא תכנן לעשות. איתי, גם לאחר שסיים את שנת השירות, שמר איתם על קשר, התעדכן במצבם, והמשיך להיות עבורם עוגן של תקווה. הוא היה מסוג האנשים שהשפעתם נמשכת הרבה מעבר לנוכחותם הפיזית.

ב-6 בדצמבר 2020, הגיע הרגע שאיתי ציפה לו – הוא התגייס לצה"ל. איתי, שאהב את הארץ ושאף לתרום, בחר לשרת ביחידה מובחרת, יחידת "דובדבן", חלק מעוצבת הקומנדו. זוהי יחידה ידועה לשמצה, המתמחה בלוחמה בטרור ובפעילות מסוערבת נגד מחבלים, לעיתים קרובות בשיתוף פעולה הדוק עם השב"כ. הוא עבר מסלול הכשרה מפרך, שכלל אימונים פיזיים ומנטליים קשים, שדרשו ממנו את המיטב. אך איתי, עם רוחו החזקה ונחישותו, צלח את כל המכשולים. הוא שירת בתפקיד קשר מפקד פלגה (מפל"ג), תפקיד קריטי הדורש אחריות רבה, קור רוח, ויכולת תיעול מידע תחת אש. במהלך שלוש שנות שירותו, השתתף בעשרות פעולות צבאיות מורכבות, כאלה שמעולם לא יפורסמו במלואן, אך כל אחת מהן תרמה למניעת פיגועים רבים, לעיתים קרובות תוך סיכון חייו שלו. הוא היה חלק מצוות לוחמים, אחים לנשק, שהפכו למשפחה. החברות ביניהם הייתה עמוקה, מבוססת על אמון מוחלט וידיעה שכל אחד יסכן את חייו למען חברו. בן, חברו לצוות, תיאר את הקשר המיוחד שלהם במילים נוגעות ללב: "ניסיתי לחשוב לאיזה חלק אני הכי מתגעגע, והתשובה היא למישהו שרואה אותי. הייתה לך דרך כזאת לראות פנימה מה מפריע לי, מה יושב עליי, ולא משנה כמה הייתי מנסה להסתיר את זה. לא משנה כמה צחוקים היינו עושים, היית בא אליי ושואל אותי מה יושב עליי. לא הייתי מבין בכלל איך הצלחת לראות את זה, ופשוט הייתי שופך עליך את כל מה שהיה יושב עליי. זה כל כך חסר לי היום. מתגעגע לבן אדם שתמיד היה יודע מה להגיד ואיך לגשת אליי. מתגעגע אליך, אח שלי". מילים אלו מדברות על איתי לא רק כלוחם, אלא כאדם, כחבר, כנפש רגישה שידעה לחדור מבעד למסכות.

איתי היה אמור להשתחרר משירות סדיר בדצמבר 2023, חודשים ספורים לאחר אותה שבת נוראה. הכרטיסים לתאילנד כבר היו בידיו, כשהוא מתכנן טיול חלומי עם חבריו לצוות, טיול של אחרי צבא, של שחרור ושל חוויות משותפות. אבל מעבר לטיול, היו לו חלומות צנועים ופשוטים לשנים הבאות, חלומות שדיברו על מהות החיים בעיניו. הוא תכנן להינשא לכרמל, בת זוגו, אחרי חמש שנות חברות עמוקות. הוא ראה לנגד עיניו בית קטן ונחמד, לא גדול ולא מפואר, מקום שיהיה להם מקלט משלהם, ותמיד יהיו בו כלבים ובעלי חיים נוספים, כי אהבתו אליהם מעולם לא שככה. איתי חלם על חיים פשוטים, מלאי אהבה, חברות, וקרבה לטבע ולאדמה.

בסוף השבוע של שמחת תורה תשפ"ד, יצא איתי לחופשה מהצבא. הציפייה לשחרור הייתה באוויר, והוא נשם את אוויר הבית המתוק. בערב שבת, כמיטב המסורת, השתתף בסעודת ליל שבת עם בני משפחתו בקבוצת יבנה. השולחן היה עמוס כל טוב, קולות צחוק ושיחות מילאו את הבית, והחום המשפחתי עטף את כולם. הוא חיבק את הוריו, את אחותו ואת אחיו הצעירים, נפרד מהם בחום וסיפר על כוונתו לצאת לבלות באותו לילה. הוא ישן כמה שעות בדירתו שבקיבוץ, וכשמחוגי השעון הגיעו לחצות, נסע עם חבר טוב מהקיבוץ אל פסטיבל המוזיקה "סופרנובה" שליד קיבוץ רעים, בעוטף עזה. שם, תחת כיפת השמיים הפתוחים, לצד כשלושת-אלפים מבלים, הוא רקד במשך שעות ארוכות, עד אור הבוקר. המוזיקה הסוחפת, האווירה המשוחררת והמלאה בשמחה, והמפגש עם חברים שפגש שם – כל אלה יצרו עבורו רגעים של אושר טהור, של חופש אמיתי, רגעים שבהם אפשר היה פשוט להיות, בלי מדים, בלי אחריות, רק עם המוזיקה והשמחה.

אך האושר הזה נקטע באחת, באותה שבת שחורה, כ"ב בתשרי, שמחת תורה תשפ"ד, 7 באוקטובר 2023. בשעה שש וחצי בבוקר, כשקרני השמש הראשונות ניסו לפרוץ מבעד לערפל הקל של הבוקר, פתח ארגון הטרור חמאס במתקפת פתע רצחנית על ישראל. מטח אדיר של טילים ורקטות שוגר מרצועת עזה אל עבר מרכזי אוכלוסייה נרחבים בארץ, ומתחת למעטה האש הזה, חדרו אלפי מחבלים – יבשתית, ימית ואווירית – אל יישובי עוטף עזה, ואל שדרות, אופקים ונתיבות. הם פשטו על בתי אזרחים, על בסיסי צה"ל, על הדרכים, ועל מבלים תמימים בפסטיבלי טבע ליד קיבוצים רעים ונירים. בתוך שעות ספורות, נרצחו כשמונה-מאות אזרחים בבתיהם ובמכוניותיהם, אחרי שבוצעו בהם פשעים מחרידים. מאות ישראלים נחטפו לרצועת עזה, ובתים ורכוש נהרסו, נבזזו והועלו באש. מאות חיילים, שוטרים, אנשי כוחות הביטחון וחברי כיתות הכוננות המקומיות נפלו בקרבות עקובים מדם. בבוקר זה, בבת אחת, החלה מלחמת התקומה של מדינת ישראל.

כשהחל ירי הרקטות מעזה ונשמעו האזעקות הראשונות, המוזיקה במתחם הפסטיבל הופסקה בפתאומיות. קולות הכריזה של אנשי הביטחון האיצו במבלים לצאת מהמקום, לרוץ, למצוא מחסה. הבהלה החלה להתפשט, אך איתי, בשיא הדרמה, דאג בראש ובראשונה למי שאהב. "בטח הכלבים שלי בבית לחוצים בגלל האזעקות", אמר לחבריו, משפט קטן שחשף את עומק נפשו הרגישה. בשעה שבע וחצי בבוקר, בשיחת טלפון קצרה עם אביו, קולו נשמע מתוח: "אבא, יורים סביבי". הוא נכנס לרכב עם חברו והחל לנסוע, מנסה להימלט מהתופת שהחלה להתפתח. אבל אז, מראה קורע לב קטע את מנוסתו. הוא ראה בחורה צעירה פצועה מהירי, שוכבת על הקרקע, חסרת אונים. בלי היסוס, בלי לחשוב פעמיים על הסכנה המיידית לחייו, החליט לעצור. הוא יצא מהרכב, ניגש אליה, וברגעים של קור רוח מדהים, השתמש בחוסם עורקים מאולתר כדי לעצור את הדימום, ופינה אותה להמשך טיפול באוהל שהוקם במתחם למטרה זו. הוא לא יכול היה להשאיר איש מאחור.

הוא המשיך לרוץ עם חברו, בין הכדורים השורקים שעפו מכל עבר, צלילי יריות כבדות וקלות התערבבו בצרחות ובבכי. הם הגיעו לאמבולנס שחנה שם, אך גילו שהוא ריק. בלי להתייאש, איתי פתח אותו, לקח תיק עזרה ראשונה, ומיד מיהר אל עבר כוחות המשטרה הספורים שהיו במקום. "אני לוחם ביחידה מובחרת", אמר לשוטרים, בקול נחוש וברור, למרות הלבוש האזרחי – מכנסי ג'ינס קצרים וחולצת טריקו – ועם תיק גב קטן ובו כמה תפוחים, ללא נשק. הוא לא היה חמוש, אך מוחו היה חד וליבו מלא גבורה. בקור רוח מוחלט, תחת אש תופת, הוא ניהל איתם את האירוע, ארגן את הכוחות המצומצמים והחל לפעול. הוא מצא רכב תפעולי קטן ("קלאב קאר") בשטח, וכמו מלאך מציל, החל לאסוף בעזרתו פצועי ירי ולהביא אותם לטיפול רפואי. כמה מהפצועים, שהצליחו לשרוד את התופת, סיפרו אחר כך להוריו של איתי, בקול רועד מהתרגשות, שבנם הציל את חייהם. אחד המבלים, חובש קרבי בהכשרתו, ראה את פועלו של איתי ולא יכול היה שלא להתפעל: "איתי תפס פיקוד על הסיטואציה ועזר לנו לשלוט בה. הוא רץ לעזור, ולא ניסה לברוח ולהציל את עצמו. זה בן אדם שאני מעריץ". איתי לא חשב על עצמו. הוא ראה סבל, ופעל. זו הייתה מהות הגבורה שלו – גבורה אנושית, יומיומית, של אדם שבחר להגן על ביתו ועל בני עמו גם כשהוא עצמו בסכנה אנושה.

תוך כדי פעולות ההצלה ההרואיות הללו, כשהוא מנהל את הכאוס סביבו, התקשרו לאיתי חבריו לצוות מ"דובדבן". הם שמעו על הפלישה, על הזוועות, וביקשו ממנו שיחבור אליהם, שיגיע ליחידה שנלחמת במחבלים שחדרו לעוטף. "אני מטפל באירוע", השיב להם בקיצור נמרץ, ניתק את השיחה, והמשיך במלאכת הקודש שלו. הוא ידע שחבריו צריכים אותו, אך באותו רגע, הפצועים שלפניו היו בראש סדר העדיפויות. הוא היה שם, הוא ראה את הצרכים המיידיים, והוא לא יכול היה להפנות עורף. זו הייתה עוד הוכחה לנאמנותו העמוקה, לא רק לחבריו לנשק, אלא לכל אדם באשר הוא. כעבור כשעה, בשעה 8:46 בבוקר, שלח איתי הודעה קולית אחרונה לבת זוגו, כרמל, שהייתה אז בארצות הברית. בקול חלש, אך עדיין עם נימה של אופטימיות זהירה, סיפר לה שנורה בגב וברגל. "אני בסדר", אמר, מנסה להרגיע אותה, "אני אוהב אותך, אני מתגעגע". אלו היו מילותיו האחרונות. לאחר מכן, פצוע ומדמם, ניסה להימלט אל השדות הסמוכים, מתוך תקווה למצוא מחסה, אולי עזרה. אך המחבלים הארורים איתרו אותו, וביריות צרורות, שמו קץ לחייו הצעירים והמלאים. רב-סמל איתי יהודה באוסי נפל בקרב ביום כ"ב בתשרי תשפ"ד, 7 באוקטובר 2023, כשהוא בן עשרים ושתיים בלבד. הוא נפל כגיבור, כשעל גופו אין מדים, ובידו אין נשק, אך בליבו הייתה אש של אהבה לבריות, ותעצומות נפש שאין להן אח ורע.

הבשורה המרה הכתה בקבוצת יבנה ובישראל כולה כרעם ביום בהיר. איתי, הילד החייכן, הנער החרוץ, הלוחם האמיץ, לא ישוב עוד. הוא הובא למנוחות בבית העלמין של קבוצת יבנה, מוקף באלפי אנשים שבאו לחלוק לו כבוד אחרון – משפחה, חברים, חברי קיבוץ, חבריו לצוות מ"דובדבן", ואנשים שמעולם לא פגש אך שמעו על גבורתו. הוא הותיר אחריו הורים שבורי לב, אחות ושני אחים, בת זוג אהובה, וקהילה שלמה שנותרה המומה וכואבת.

אימו, ג'וליאנה דורה, ספדה לו במילים קורעות לב, ששיקפו את האהבה האינסופית והגאווה העצומה: "בני היפה, המתוק והאכפתי. אני גאה להיות אימא שלך. אנא שמור עלינו ותן לנו כוח. אוהב אותך לנצח, ילד אמיץ ואוהב". דודו, גלעד, הוסיף בכאב גדול: "תיתי שלי, אחיין שלי, גבר שבגברים, הלב שבור. אני לא מאמין שלא נזכה עוד לראות את החיוך על פניך ולשמוע את הצחוק המתגלגל שלך. היית לוחם ללא חת, האריה של המשפחה. אגדה בחייך וגיבור במותך. אני מבטיח שלעולם לא נשכח אותך". כרמל, בת זוגו, שהייתה רחוקה בארצות הברית כששמעה את הבשורה הנוראה, מצאה מילים לבטא את עומק הקשר ביניהם ואת ההשפעה העצומה שלו על חייה: "כמה שאני מתגעגעת לאהבה שהיית נותן לי, לחבר הכי טוב שלי. מעולם לא דמיינתי שזה יהיה סוף הסיפור שלנו, אבל לדמיין דברים זה אוברייטד. למדתי ממך איך לחיות את הרגע, בלי לחשוב יותר מדי על מה אם ואיך. רק לחיות הכי בפשטות את הכאן ועכשיו, לחיות כמוך ולא לפחד מכלום. תודה על כל מה שלימדת אותי. מקווה שטוב לך עכשיו למעלה, כי כאן למטה לא כזה להיט. ועם זאת מבטיחה לך שאני חזקה בשבילך. איתי, היית אור ענק בעולם, ואני לא אתן לאור הזה לכבות אף פעם. אני אוהבת אותך ומרגישה אותך יחד איתי כל רגע. שלך לעד". דודתו, סיון, ספדה לו: "אין מילים שיספיקו לתאר אותך, את חסרונך, את גודל הכאב, האובדן והאהבה שלך ואליך. נזכור, נזכיר ונתגעגע עד הנצח. גיבור שלנו – גאוות המשפחה". גם חבריו לצוות, אלו שקראו לו לחבור אליהם והוא בחר להציל חיים, התקשו לעכל את האובדן. בן, חברו לצוות, דיבר על היכולת הנדירה של איתי לראות מעבר למילים, לחדור לנפש: "מתגעגע לבן אדם שתמיד היה יודע מה להגיד ואיך לגשת אליי. מתגעגע אליך, אח שלי". חברת המשפחה, דנה, סיכמה את דמותו: "איתי היקר, נזכור אותך תמיד, את טוב ליבך, גבורתך, את השובבות והקריצה. השארת מורשת של הפצת אהבה בעולם". ושחר, חברה נוספת, ביטאה את הגעגוע העצום: "הכי חתיך, הכי מצחיק, הכי גבר, גיבור. תיתוש, אני כל כך מתגעגעת אליך! אני מקווה שאתה ממשיך לחגוג עם בן ועם מייק ועם כל הגיבורים הצעירים לנצח". אימו של איתי, בראיונות רבים לכלי התקשורת בישראל ובעולם, חזרה והדגישה פעם אחר פעם, בקול נחוש וגאה: "הבן שלי גיבור".

מורשתו של איתי יהודה באוסי אינה רק סיפור גבורה נקודתי, אלא סיפור של חיים שלמים שהוקדשו לאהבה, עשייה, ואחריות. היא מהדהדת בלבבות כל מי שהכירו אותו וגם בלבבות אלה שרק שמעו את סיפורו. לוחמי הצוות שלו מיחידת "דובדבן", אלה שאיתם חלק את הרגעים הקשים והמסוכנים ביותר, אך גם את הצחוקים והחברות העמוקה, החליטו להנציח אותו בדרך שהכי מתאימה לו. הם הקימו אתר הנצחה לזכרו בקבוצת יבנה, מקום מגוריו, שיכלול פינות ישיבה שנבנו מאוטובוס ישן, בצמוד לבריכת דגים שתשוקם. זו הבריכה שאיתי עצמו טיפל בה בילדותו, עוד כשהיה ילד קטן עם ידיים עדינות ולב מלא חלומות. הם כתבו: "איתי היה ילד שאהב לשבת עם חברים, לצחוק וליהנות מהפשטות". האתר הזה, "זולה" לזכרו, יהיה "מקום לברוח אליו מהכול, לחברי הצוות, ובמיוחד לבני משפחתו של איתי. זוהי 'זולה' לזכרו. ככה היה רוצה שננציח אותו, כמו שהוא". זהו מקום שבו יוכלו לשבת, להעלות זיכרונות, לצחוק ולבכות, לחוש את רוחו של איתי, את אהבתו לפשטות, לחברות, ולחיים עצמם. לזכרו של איתי הוקם גם עמוד אינסטגרם בשם remember_itai_bausi, ואיתי מונצח גם באתר האינטרנט של עמותת "דובדבן". בכל אלה, ובליבותיהם של אלפים, ממשיך איתי לחיות. סיפור חייו, שנקטע באכזריות רבה, הפך לסמל של תקומה, של אומץ לב, ושל הנצחת הערכים הישראליים העמוקים ביותר: אהבת הארץ, דאגה לזולת, ונכונות להקריב הכל למען הכלל. איתי יהודה באוסי, הילד החייכן מקבוצת יבנה, הלוחם האמיץ של דובדבן, וגיבור ישראל שנפל במלחמת התקומה, זכרו חקוק לעד.