איתי יעבץ

בימי השברים והתקומה, עת נפלה תרדמה על הארץ וקמה לתחיה מאפר, נצרפה נשמתו של איתי יעבץ, בן אילה ואבישי, בכורה של מודיעין-מכבים-רעות, להנצר בספר הדורות לנצח. ממעי האם, בטרם יצא לאור, נטותה נשמה יקרה, נכונה להשלים את ייעודה בשלשלת הדורות הארכה של עם ישראל. ויהי ביום החמישי לחדש אדר, שנת חמשת אלפים ושבע מאות ששים וארבע לבריאת העולם, היא עשרים ושבעה בפברואר שנת אלפים וארבע למנין הלועזי, בעיר השפה היפהפיה, מודיעין, אשר נשא שמה על שם גבורי החשמונאים מקדם, כי אז נפקחו עיניו של איתי לראשונה לאור העולם, וציחה קטנה של תינוק רך בקעה את דממת חדר הלדה. אביו, אבישי, עמד שם, קומתו נשאת, עיניו נוצצות לאור השמחה וההתרגשות, ואם, אילה, שעודה כבושה ביסורי הלדה, השליכה מבטה העיף על בנה הטהור, ובעיניה נשקפו כל התקוות והחלומות של אם לבן בימי הבריאה החדשה של עם ישראל בארצו.

הבית שבו גדל איתי היה מקדש קטן של אהבה, חם ועמודי תוך יצוקים בלבני הזהב של עם ישראל. מרפאתו היתה מלאה תמיד בריח עצים ואדמה, זכר לטיולים רבים בשדות הארץ, וקולות של שירה עברית ישנה מלאו את החללים בשמחה ובגעגוע לארץ ישראל הישנה והחדשה כאחד. איך לא יהיה כן, והוריו שהטמיעו בו מלדתו את ערכי אהבת האדם והמדינה, את הגבורה הטבועה בכל נשמה ישראלית, את הענוה שהיא כתר המלכות, ואת המסירות שהיא מתג החיים. עיניו הגדולות של איתי, כחלות כמי הים התיכון ביום בהיר, ספגו את הכל, הפנימו את כל דבר, וכל מלה ומעשה היו לנדבך בבנית נשמתו הפנימית. כבר בילדותו המקדמת, בשעשועים עם אחיו הקטן רז, נראו ניצני המנהיגות, הדאגה לאחר, וההגנה על החלש. רז היה לעיניו הקטן של איתי, וכל משבר קטן במשחק, כל מפלה קטנה, הפכו להזדמנות בשביל איתי להיות לסולל דרך, למנחה ולמלווה. אלה לא היו אלא ניצנים רכים, אורות קטנים בלב ילד, אבל בהם נטמנו סודות הגבורה של ימים יבואו.

כשהגיע איתי לבית הספר העירוני ג', אשר שם נתחנך על ברכי המורשת והחלקה, באו לידי בטוי עוד יותר ערכיו ותכונותיו היקרות. לא רק בלמודיו הצטין, אלא גם בהתנדבותו לכל מטרה חברתית, בנכונות לסיע לחברים בצרה, וביזמתו לפעלים שמעמיקים את הקשר לארץ ולעם. זכרנות הילדות של איתי היו ארוגים במחלפות של צחוק ילדים משחקים בגן, ריח עשבים קצורים ביום קיץ חם, קול צפצוף צפרים מבין ענפי העצים הגבוהים שנטעו בכל פנה בעיר הירקה. את כל אלה אהב איתי לספוג, לשאת בלבו, ולהפכו לחלק מזהותו העמקה. הוא למד להעריך את השקט ואת השלוה, את קדשת הבית והמשפחה, ואת זכות הקיום שבה נתברכה המדינה הצעירה, אבל לא הכיר עדין את מחירה האמתי של הזכות הזאת. חלומותיו היו פשוטים כמו חלומות של כל נער ישראלי, לבנות בית, לנטע כרם, להקים משפחה, ולחיות בשלום בארץ שהורישו לו אבותיו. אבל בלבו פעמה גם ההבנה שהשלום אינו מחיר חנם, ושיש לשמר עליו בכל מאוד.

כשהגיע לפרק הגיוס, וכשהיה בגיל של בחרות מלא התלהבות, אז נתפרשה לפניו דרך חדשה, דרך של מסע בשרות לארץ. היתה זו שנת אלפים ועשרים ושלש, העשירי לדצמבר, עת נדפקו על דלת האמה דרדורי המלחמה הנוראים. ואיתי, בלבו הטהור ובנשמתו המאירה, ידע כי לא יוכל לעמד מן הצד. לבו כמה להתגיס, לטל חלק בהגנת הארץ, ולהצטרף לשליחים הנאמנים שקמו מעל הרגע הקדור להציל את עם ישראל. הגיוס לצה"ל לא היה בשבילו רק חבה, אלא זכות ושליחות עליונה. הוא בחר להתגיס לחטיבת הנח"ל, חטיבה ששמה הולך לפניה בגבורה ובחילות, ולהצטרף לתוכנית "ארז", המיועדת ללוחמים מצטינים המיעדים לתפקידי קיום ומנהיגות. מלבבה של מודיעין, מבין כרמי הזית ועצי האלונים, יצא איתי לדרכו, ועליו לא רק מדי זית חדשים, אלא גם משא הצפיות של משפחתו ושל העם כלו.

הטירונות היתה כידון של אש, מבחן כח הסבל והנשימה. בחרף קר וגם בקיץ לוהט, בשדות אבק ובשלמיות רטבות, למד איתי את סודות הלחימה, את קדשת הנשק, ואת כחה של הקבוצה הלוחמת. הקשרים שנרקמו שם, בין המפקדים לפקודים, ובין החברים לעצמם, היו חזקים מברזל, קדושים מזהב. בלילות ארכים של שמירות, תחת כוכבי מדבר מרצדים, ספרו הבחורים זה לזה את ספורי חייהם, את חלומותיהם, ואת פחדיהם הכמוסים. ואיתי, באזנו הקשבת ובעיניו המבינות, היה לעמוד תמיכה, לאוזן קשבת וללב מבין. הוא היה מצטין בכל מעשה ידיו, אבל לא רק בעז ובגבורה, אלא גם בחכמה ובענוה. מעלותיו אלה הבליטו אותו בין חבריו, והפכו אותו למועמד טבעי לקצינות. מסמר אל סג"ם, מלוחם אל מפקד – היתה זו דרך קצרה בזמן, אבל ארכה במשמעות ובמשא. כל דרגה שעלה בה, כל סמן שנתוסף לכתפיו, היה להזכרה חדשה לגדל האחריות שהוא נושא על כתפיו הצעירות, אחריות לחיים, לארץ, ולעתיד.

והנה הגיע יום השברים, יום המפולת והתקומה, יום השבעה באוקטובר שנת אלפים ועשרים ושלש. היתה זו שבת קדש, שבת שמחת תורה, יום של שלום ושמחה, שבו רקדו יהודים עם ספרי תורה בכל קצות תבל. אבל בדרום הארץ, בעדן השלו של עוטף עזה, נפרץ גיהנום. שלות השבת התנפצה ככלי חרס, וקמו בני החשך לטבח, לשרף, לאנוס ולגנוב חיים מבני אדם בלי חץ וקשת, בלי שום הסבר, בלי שום רחמים. ההלם היה עצום, שבר את לבו של העם, והרקיד את כל יסודות הקיום. איתי, כמו רבים מחבריו ומאחיו, לא הצליח להבין את התמונה בשלמות. היתה זו שבת בביתו של חבר, עת התפשטו השמועות הרעות כאש בשדה קוצים. קול הצפירות, קול הבשורות הנוראות, הפסק בלי להפסיק בטלפון הניד, כל אלה חרכו את נשמתו. את השלוה שהיתה בעולם באותו יום, החליפה תחושה עמקה של שבר, של בגידה, ושל זעם קדוש. אבל מתוך ההלם הזה, מתוך הכאב הצורב, קמה נחישות פלדה בלבו של איתי. הוא ידע שאין עתה אפשרות אחרת, כי אם לקפץ לתוך התהום, להתיצב מול הרע המחלט, ולהגן על קדשת החיים, על קדשת עם ישראל, ועל קדשת הארץ.

ההקפצה היתה מידית. ממשפחתו של חבר, אל ביתו לקח את תרמילו ונשקו, ומשם לדרום, אל מחשבתי הקרב. הרחובות היו מלאים במכוניות הדוהרות, כלן לכוון אחד, כלן נושאות את בני הארץ הקמים להגן עליה. הריח באויר היה ריח של בערה ושל אבק, אבל גם ריח של גבורה ושל אמץ לב. בדרך נסועו, עבר איתי על פני בתים עלובים, על פני שדות שעודם בוערים, ועל פני אנשים שעודם מלאים באימה. באותו רגע, הביט איתי בעיניו של הסבא הנצול, שאת כל ביתו שרפו המרשעים, והבין את גדל המשימה. לא רק להגן, אלא להקים מחדש, לבנות מאפס, ולהבטיח שזועה כזאת לא תקרה עוד בארצנו.

חטיבת הנח"ל, וגם גדוד 932 שבו שרת איתי, היו מחלוצי הלוחמים שנשלחו אל הקרב. המלחמה, אשר כלנו קוראים לה "מלחמת התקומה", לא היתה מלחמה רגילה. היתה זו מלחמה על נפש האמה, מלחמה על זכות הקיום, מלחמה על דמותה המוסרית של ישראל. איתי, כסג"ם טרי, עדיין בראשית הדרך כקצין, נצב בעמד הפרץ בראש חיליו, מנהיגם בעז ובגבורה. תוכנית "ארז" שבה התחנך, הכינה אותו לרגע הזה, להיות מנהיג בשעת חירום, לקחת אחריות על חיי אחרים, ולקבל החלטות קשות תחת אש. הקרבות ברצועת עזה היו קשים ומדממים. הלוחמים נתקלו באויב חסר צלם אנוש, המסתתר במחתרות ומתחמק ממלחמה ישירה, אבל מכה מן המארב. כל בית היה לבובה, כל רחוב למלכך, וכל פנה טמנה בחובה סכנה. אבל רוח האמה, רוח התקומה, פעמה בלבם של הלוחמים. הם ידעו שהם נלחמים לא רק על חייהם, אלא על חיי כל העם, ועל עתידה של המדינה.

איתי הוביל את חיליו בדרום רצועת עזה, בלב התהום של האויב. היה זה בכ"ז בתשרי, שנת חמשת אלפים ושבע מאות ששים ושש לבריאת העולם, היא תשעה עשר באוקטובר שנת אלפים ועשרים וחמש למנין הלועזי. המלחמה נמשכה כבר למעלה משנתים, והלוחמים היו עיפים, אבל נחושים. כל צעד בשדה הקרב היה נדבך בבנית קוממיות ישראל מחדש, מתוך האפר של השבעה באוקטובר. באותו יום ארור, כשהוביל את כוחותיו במבצע עמק בלב עזה, עם שחר האור, נתקלו במארב ערוך מראש. קולות יריות בקעו את דממת השחר, והאויר התמלא ריח אבק וברות. איתי, כמנהיג אמתי, לא הסס. הוא קפץ קדימה, לעבר האויב, להגן על חיליו. ההחלטה היתה מידית, מתוך אין ספק, מתוך אינסטינקט של מנהיג שמציל את פקודיו בנפשו. ברגע אחד, ביריות האויב הרבות, נפגע איתי באפן אנוש. קול זעקה קטנה נשמעה בלב הקרב, ואחר כך דממה. חיליו, שאהבו אותו כאח וכמפקד, נלחמו בחרוף נפש להציל אותו, אבל היה זה מאחר מדי. נשמתו הזכה של איתי נשלפה מגופו הצעיר, ועלתה למרומים, להצטרף לפמליה של מלאכי צבא, ששמרו והגנו על עם ישראל מקדם עד היום. איתי נפל בקרב, בן עשרים ואחת בנופלו, קצין צעיר, שעודו בראשית דרכו, אבל כבר מלא מעשים וגבורות.

הבשורה המרה הגיעה למודיעין, לביתם של אילה ואבישי, והכתה בהם כרעם ביום בהיר. קול הדפיקה על הדלת, צעדי הקצינים המבשרים רע, כל אלה חרטו את עצמם בזכרונם לנצח. אם נפלה על ברכיה בבכי תמרורים, אב התישב דומם, עיניו נשאות לשמים באין אונים. אח, רז, שהיה לאיתי לצל ולאור, נשאר עם חר עמק בלבו, חר שלא יסתם לעולם. אבל מתוך הכאב הזה, מתוך השבר העצום, קמה גם הבחירה להתרומם, להתחזק, ולשאב כח מדמותו הנשאת של איתי.

סג"ם איתי יעבץ, כך נקרא שמו לנצח, כי במותו נשא לדרגת קצין. הוא הבא למנוחות עולמים בחלקה הצבאית בבית הקברות שבמודיעין, עיר מלאה שמה זכרונות עתיקים של גבורה והקרבה. קברו הטרי, עליו מתנופף דגל ישראל, הפך למגדל אור, לסמל לכל בני העיר ולכל בני הארץ. ביום לויתו, נצבו רבים מחבריו לנח"ל, ממפקדיו ומפקודיו, ועיניהם דומעות. השמים בכו עמהם, והארץ רעדה תחת כפות רגליהם.

ובהספדה, עמדה אמו, אילה, קומתה שפופה אבל רוחה איתן, ובקול רועד מאבל אבל מלא גאוה, אמרה: "איתי בני, אהוב נפשי, מי יתן לי תמורתך? זכרתי איך נשאתי אותך בבטני, והתפללתי לאור ולברכה. והנה היית לי לאור גדול, לבן יקר, לנפש טהורה. כבר בילדותך, הבטת על העולם בעינים פקוחות, מלא חקירות ורצון להיטיב. זכרתי איך חלמת לבנות בית על ההר, לנטע כרם, להקים משפחה. אבל באו ימי החושך, ואתה, בלבך הגדול, לא יכלת לעמד מן הצד. קפצת לתוך האש, כלב ארי, להגן על כל בית ישראל. כל צעד שעשית בחייך, כל מלה שהוצאת מפיך, היתה מלאה אמת ויושר. אתה היית בן למופת, אח למופת, חבר למופת, וקצין למופת. בני אהובי, מה אמר ומה אדבר? נשמתך היא נר תמיד, מאירה את דרכנו בלילות אפלים. מבטני יצאת לעולם, ולחיק השמים עלית. תהי נשמתך צרורה בצרור החיים, ולא נשכחך לעולם ועד."

ואביו, אבישי, בקול עמק וכבד, אבל מלא נחמה מן האמונה, הספיד: "בני איתי, כבן בכורי, למדתי ממך יותר משלמדתי אותך. למדתי ממך את עז הרוח, את החיוך האמתי גם בשעות קשות, ואת הדבקות במטרה. איך אשכח את יום הגיוס, את הברק בעיניך, את ההתלהבות לצאת להגן על הארץ, במיחד ביום של שבר כמו שהיה. לא הססת לרגע, התגיסת לתכלית, להחזיר את הכבוד הגנוב, להקים את בית ישראל מחדש. והנה היית לקצין, למנהיג, נושא באחריות עצומה. חיליך אהבו אותך, סמכו עליך, והיו מוכנים ללכת אחריך לכל מקום. לא היית רק מפקד, היית אח גדול, חבר אמת, מנחה רוחני. בנופלך קדשת שם שמים, והטעת בלבו של העם את התקוה, את ההבנה שאין לנו ארץ אחרת, ואין לנו עם אחר. תהי נשמתך צרורה בצרור החיים, ואל ידמה לנו שלא נפגש עוד. אנו ממשיכים את דרכך, בני אהוב, בכל צעד וצעד."

ורז, אחיו הקטן, שכבר גדל בצל אחיו הגדול, כתב במכתב אחרון, אשר לא הקרא מעל הקבר אלא נשא בלבו: "איתי אחי, הצל שלי, האור שלי, לא יכלתי לדמין עולם בלי החיוך שלך, בלי העצות שלך, בלי היד המגנה שלך. כשהייתי קטן, היית לי לגבור, למודל לחקוי. כשגדלתי, היית לי לאח ולחבר אמת. כל זכרון שלי מן הילדות קשור אליך – המשחקים בגן, הטיולים בשדות, הצחוק שמלא את הבית. איך אחיה בלי המבט הטוב שלך, בלי הלב הפתוח שלך? אני מבטיח לך, אחי, שאשא את שמך בגאוה, אמשיך את דרכך, אבנה על היסודות שהנחת, ולא אשכח לעולם את הקרב שלך, את ההקרבה שלך, ואת הגבורה שלך. תנוחה לשלום, אחי יקר, אני אוהב אותך לנצח."

השפעתו של איתי על יחידתו היתה עצומה. הוא היה לסמל של נחישות ואחוה, של מנהיגות שמשתלבת בענוה. חיליו, שלוו אותו בשדה הקרב, ספרו על מפקד שלא חשש ללכת בראש, שדאג לכל אחד ואחד מהם כאלו היו בניו, ושתמיד ידע להשריש בהם את האמונה בדרך ובצדקת המטרה. "הוא היה עמוד תוך בפלגה," אמר אחד מחבריו, קצין בדרגה דומה, "תמיד היה לו חיוך על הפנים, גם כשהמצב היה קשה. הוא השרה בנו שלוה ובטחון, וידענו שכל זמן שאיתי לצדנו, נצלח את כל המכשולים."

נפילתו של איתי לא היתה רק אבדן אישי למשפחתו ולחבריו, אלא היתה לסמל לאמה כלה. הוא היה אחד מאותם בנים יקרים שקמו בשעת חירום, שהתגיסו בלב שלם להגן על הבית, ושהקריבו את חייהם הצעירים על קדשת הארץ והעם. מלחמת התקומה, שבה נפל, היא מלחמה ששנתה את פני המדינה, ואיתי היה חלק בלתי נפרד מתהליך ההתחדשות והבניה האיתנה שלה. כל צעד שעשה בחייו, מן הילדות התמימה ועד לרגע נפילתו ההרואית, היה חלק ממסכת חיים של מסירות, ענוה וגבורה. הוא השאיר אחריו מורשת נצחית, מורשת של אמת ויושר, של אהבת אדם ואמון בדרך.

המסר שהותיר איתי לדורות הבאים, אשר נקרא מתוך כל פעלה שלו, הוא מסר של אחדות, של לקיחת אחריות, ושל אמונה בצדקת הדרך. בעולם של שברים וחלקים, קול קצרה של איתי קורא לנו להתאחד, לבנות גשרים, ולזכר שגורלנו אחד הוא. גבורתו לא היתה רק בשדה הקרב, אלא גם בחיי יום יום, בהתנדבותו, בדאגתו לאחרים, ובהחלטתו הנחושה לשרת את עמו ואת ארצו בכל מאוד. הוא היה אור גדול, ואורו לא יכבה לעולם.

ולנו, הנשארים לאחריו, נותרה המשימה לשאת את הלפיד שהשאיר, להמשיך את דרכו, ולהבטיח שקרבנו לא יהיה לשוא. מתפלה עמקה מלב שבור, ובתקוה איתנה לתקומה ולגאלה שלמה, אנו מתחננים לפני קונה העולם שישמר על עמו ישראל, ושיביא לנו ימי שלום ובטחון. זכרו של איתי חרוט בלבנו, כסמל לכח הרוח הישראלי, לחזק הנפש, ולנכונות להקריב הכל בעד עמו וארצו. מביתי הכנסת ומבתי המדרש, משדות הקרב ומערי הקדש, נשא את קולותינו לשמים, בתחנונים ובתפלה לזכרו הקדוש של איתי, ולתקומתה השלמה של מדינת ישראל.

וכך נחתם ספורו של איתי יעבץ, לא כסוף, אלא כהתחלה של מורשת נצחית, של זכרון שלא יסתם, ושל אור שלא יכבה. בכל פעם שנביט אל השמים, ונראה כוכב נוצץ, נדע שזאת נשמתו של איתי, שומרת עלינו ממרום.

יהי זכרו ברוך.

יהי זכרו ברוך.

יהי זכרו ברוך.

לעד נזכור.

לעד נזכור.

לעד נזכור.