איתי שהם

האוויר בראש העין, ביום חורף בהיר של חשוון תשס"ג, ניחן באיזו רכות מיוחדת, רכות שהבטיחה חיים מלאים באור וצחוק. אל תוך הבית החם של נינה ושחר, בית שכבר רחשו בו קולותיהם של רוני, עומרי ויונתן, נולד איתי – ילד יפה תואר, שבא לעולם ב-11 באוקטובר 2002, והביא עמו ניצוץ שובב לצד עומק נדיר. הוא היה הצעיר מבין ארבעה, ובמהרה מילא את החלל שהמתין לו, קטן וחייכן, תוספת טבעית למארג המשפחתי העשיר. כבר בינקותו, ניכר בו משהו שונה, עדין ומלא סקרנות, עיניים גדולות שבחנו את העולם סביבן בתשומת לב, כאילו מנסות לפענח את סודותיו. הבית היה תמיד מלא חיים, שיחות סביב שולחן האוכל שנמשכו שעות ארוכות, צחוק מתגלגל וחיבוקים חמים שעיצבו את נפשו של איתי הצעיר, והטמיעו בו את הערכים של אהבה, הקשבה וכבוד הדדי. הוא גדל בין אחים בוגרים שהיו עבורו דמויות להערצה ולחיקוי, ואשר הפכו את ילדותו למסע מרתק של למידה והתפתחות, כשהוא סופג מהם, כמו ספוג, את רוח המשפחה והערכים שהנחו אותה.

כשעבר את סף בית הספר היסודי "נווה דליה", כבר היה ברור שאיתי אינו עוד ילד. הוא היה תלמיד מצטיין, ללא מאמץ נראה לעין, אך מעבר לציונים, היה זה ליבו הענק שבלט. הוא היה תמיד הראשון להרים את הכיסאות בסוף היום, פעולה קטנה אך סמלית שביטאה את נכונותו לשרת, לעזור ולתרום לקהילה הקטנה של הכיתה. איתי לא חיפש את אור הזרקורים, אך כשהיה עולה על הבמה בהצגות בית הספר או בטקסים, מבטו הבטוח ונוכחותו השקטה משכו אליו את תשומת לב הקהל. וכשלא הופיע, היה מוצא את מקומו מאחורי הקלעים, מפעיל את מערכות ההגברה, מחובר לחוטיהן ולכפתוריהן בכישרון טכני מפותח, דואג שהקול של האחרים יישמע היטב. אבל הסיפור המכונן ביותר מימיו הראשונים בבית הספר, זה שצרב את אופיו הייחודי והטביע בו חותם עמוק, התרחש בכיתה א'. אחד מחבריו חלה בסרטן ונאלץ להיעדר מבית הספר למשך שנה שלמה. בעוד שילדים אחרים עשויים היו להתרחק מחשש או מבוכה, איתי התנדב, ללא היסוס, להעביר לחברו את שיעורי הבית. מדי שבוע, הוא היה מגיע לביתו של הילד, לא רק עם מחברות וספרים, אלא גם עם חיוך רחב, משחקים וסיפורים מבית הספר, יוצר גשר של חיבור ואופטימיות בתוך מציאות קשה. הוא לא נרתע ממראה המחלה, מהשינויים הגופניים, אלא נשאר נאמן, חבר אמיתי, מלווה את חברו בתהליך ההחלמה הארוך, ונשאר קרוב אליו גם שנים רבות לאחר מכן. אותו חבר סיפר לימים שאיתי "הציל את חייו", עדות עוצמתית לחמלה האינסופית ולרגישות העצומה שאיתי הפגין מגיל כה צעיר. הוא היה ילד שקט ועדין, בעל נימוסים, אך בשום אופן לא ביישן. הביטחון העצמי שלו נבע מתוך מקום פנימי של שלווה וקבלה עצמית, שאפשר לו לגשת לאנשים בפתיחות גדולה, להתחבר אליהם במהירות ולהיכנס עמוק לליבם, משאיר אחריו תחושה של חום ואמון.

כשעלה ל"חטיבת היובל" ול"תיכון בגין", איתי כבר היה דמות מוכרת ואהובה בראש העין. אהבתו לספורט, ובמיוחד לכדורסל, מילאה חלק ניכר משעות הפנאי שלו. הוא שיחק במחלקת הנוער, רץ על המגרש עם אותה נחישות שקטה שאפיינה אותו בכל תחומי חייו, זורק לסל, מוסר לחבריו, חלק בלתי נפרד מהקבוצה, תמיד עם מבט ממוקד ותשוקה למשחק. אבל היה זה בתנועת הנוער "הצופים" שבה פרח איתי במלוא הדרו. הוא החל כחניך, ילד סקרן שיוצא למסעות בטבע, יושב סביב מדורות ושר שירי ארץ ישראל. במהרה, התרומם בסולם התפקידים, הפך למדריך, לרשג"ד (ראש גדוד) ולבסוף למרכז צוות הדרכה בשכבה הבוגרת. בתנועה דיברו עליו כעל "בן אדם מושלם", "חייכן מאוד, נשמה", "מאוד פעיל, מאוד נוכח, עם המון מוטיבציה, יוזמה ויצירתיות". הוא היה שם לכולם, אוזן קשבת, כתף תומכת, מנהיג שקט שסחף אחריו את חבריו בזכות אישיותו המיוחדת ולא בזכות צעקות או פקודות. במפגשי הצופים, סביב המדורה המרצדת או בשיחות עמוקות בחדר המועדון, הוא אהב להעמיק בשיחות וברעיונות, להעלות דילמות פילוסופיות ואתיות שאינן אופייניות לגילו, ולבחון אותן מכל זווית אפשרית. אחת השיחות הללו, בארוחה משפחתית טיפוסית, חושפת את עומק נפשו והשקפתו הפתוחה. איתי סיפר על חבר שרצה להגיע למסיבת הסיום של בית הספר לבוש בשמלה. הוריו, נינה ושחר, הגיבו בכנות, ואמרו כי לדעתם מדובר במצב מורכב. איתי, שהיה כבר אז בעל שיעור קומה רעיוני, ענה בתשובה שהדהדה בחדר ונותרה חרוטה בליבם של הנוכחים: "אם אתה רוצה שהסביבה תקבל אותך, אתה צריך קודם כול לקבל את עצמך. אז אם אתה רוצה להגיע עם שמלה, זה אולי יהיה מורכב, ואם תרגיש מבוכה, תבוא אלי ואהיה שם בשבילך. העיקר שתעשה מה שמתאים ונכון לך". אותן מילים היו עבור חברו לא פחות מהצלה. הוא סיפר לימים, בלב פתוח, כי באותה תקופה שבה יצא מהארון, הוא ספג הצקות וחרמות קשות, ואיתי היה היחיד שעמד לצידו, הגן עליו בגופו ובנפשו, והיה לו עוגן של תמיכה בלתי מתפשרת. "הוא הציל את חיי", אמר, וקולו נשבר.

עם סיום לימודי התיכון, איתי עמד בפני פרשת דרכים, אך כיוונו היה ברור: הוא רצה להעמיק את הבנתו בעולם, להרחיב את אופקיו, לפני שיתגייס לשירות משמעותי. הוא נרשם למכינות קדם-צבאיות והתקבל לשלוש מהן, בחר לבסוף להצטרף למכינת "מנשרים קלו" במעגן מיכאל. שם, בין שדות ירוקים לבין רחש גלי הים, מצא איתי כר פורה לסקרנותו האינטלקטואלית. הוא התעניין באופן עמוק בהיסטוריה של הסכסוך הישראלי-ערבי, קרא ספרים, השתתף בדיונים סוערים, וחיפש דרכים להבין את המורכבות העצומה שבין העמים. בכל ליבו האמין בדו-קיום ובשלום, לא כסיסמה ריקה, אלא כדרך חיים אפשרית, שדורשת הקשבה, הבנה ואמפתיה. את עבודת הסיום שלו במכינה הקדיש לאמירה המפורסמת של הפילוסוף ז'אן פול סארטר: "הזולת הוא הגיהינום". איתי, שאהב פילוסופיה והגות אך היה מטבעו "איש של אנשים", הגיע למסקנה הפוכה לחלוטין. הוא סיכם את עבודתו במשפט חד משמעי: "הזולת הוא גן עדן", תמצית פילוסופית לאמונתו העמוקה בטוב שבאדם ובכוחם של קשרים אנושיים. חבריו למכינה תיארו אותו כמי שמקרין אושר, מלמד אותם "להסתכל תמיד על הטוב באנשים ובמעשיהם", וכמי שמעניק "תחושת ביטחון אמיתית, שיכולה להרגיש לפעמים כמעט פיזית", כי "הוא שם תמיד לעזור ולהשגיח ולראות שהכל בסדר".

במקביל לעיסוקיו האינטלקטואליים, איתי השקיע שעות רבות באימוני כושר קרבי, מתוך מטרה ברורה לשרת ביחידה מובחרת. אביו, שחר, בנה עבורו מתחם אימוני "נינג'ה" בחצר הבית, והבית הפך למעין מחנה אימונים פרטי, כשקולות קפיצות וריצות נשמעים מהחצר. איתי טיפס על קירות, התנדנד על חבלים, דחף את גבולותיו הפיזיים בכל אימון. פעם אחת נקע את הרגל, פציעה שהייתה עשויה לייאש רבים, אך לא את איתי. הוא סירב לוותר לעצמו, המשיך להתאמן, להתחזק, ולהתכונן בנחישות ליום הגיוס. ב-11 באוגוסט 2021, הגיע הרגע המיוחל. הוא התגייס לצה"ל, והחל את דרכו ביחידת "אגוז" – יחידת הקומנדו העילית של זרוע היבשה. המסלול היה תובעני, פיזית ומנטלית, אך איתי עמד באתגרים בגבורה שקטה. הוא הפך במהרה ל"חבר הכי טוב של כולם" בצוות, דמות מפתח שסייעה לשמור על המורל ועל הלכידות. הוא גילה מנהיגות שקטה, יסודיות ומקצועיות בכל משימה, וזכה לאהבה ולהערכה רבה גם ממפקדיו, שראו בו חומר לקצונה. במסגרת תפקידו, סיים בהצטיינות הכשרה למפקד חוליה רפואית (מח"ר), והיה אחראי על קבוצת חובשים, תפקיד הדורש אחריות עצומה וקור רוח תחת לחץ.

גם בתוך המסלול האינטנסיבי והדרישות הפיזיות והמנטליות של יחידת קומנדו, איתי לא ויתר על עולמו הפנימי העשיר. הוא אהב מאוד לקרוא, והחזיק תמיד ספר בהישג יד. אחד ממפקדיו בטירונות סיפר בהפתעה כיצד מצא בארונו של איתי, במהלך מסדר ציוד שגרתי, את הספר "האדם מחפש משמעות" מאת ויקטור פרנקל – עדות מובהקת לעומק מחשבתו וחיפושו הבלתי פוסק אחר משמעות. בנוסף לקריאה, איתי אהב מאוד לכתוב. הוא נהג לפרוק את מחשבותיו, רגשותיו ורעיונותיו אל הכתב, כמעין יומן פנימי ששימש לו מפלט ודרך לעבד את חוויותיו. לקראת התרגיל המסכם במסלול, "מסכם קומנדו", כתב איתי טקסט ששיקף שוב את פילוסופיית חייו: "מחשבות לקראת ה'מסכם קומנדו': הזולת הוא גן עדן. מה עזר לי קצת לצאת מעצמי ולהשתחרר מהפחד במגדל, בקורס צניחה? הרגע שבו וולפסון, בחור שאני לא מכיר מ'אגוז' נוב', הגיע גם לקפוץ. שם המשימה שלי השתנתה מלהתגבר על החשש שלי, לאיך אני עוזר לו להתגבר על שלו. אין תחושת סיפוק כמו לעזור לאדם אחר. הרבה מהאושר שלנו נמצא באחרים". המילים הללו, שנכתבו בלב ליבו של מסלול קומנדו, חשפו את האמת העמוקה ביותר שאיתי חי על פיה: הגשמה עצמית דרך נתינה ודאגה לזולת.

איתי היה אדם סקרן, בוגר מאוד, ובעל יכולות ניתוח רעיונות וניהול שיח מעמיק שאינן אופייניות כלל לגילו הצעיר. בסדנה שהתקיימה במהלך המסלול, התבקשו אנשי הצוות לציין את הלוחמים עליהם הם סומכים בעת קרב. חלק מהלוחמים העלו חשש מסוים בהקשר לאחד מחבריהם. איתי, שתמיד אמר את אשר על ליבו, גם אם דבריו לא היו פופולריים, בחר לבטא עמדה אחרת. הוא אמר כי הוא סומך על חברו לצוות וביקש מחבריו לשנות את השיח. "במקום לדבר על 'מה לא בסדר' ביקש לקיים שיח בונה על מה נדרש לשפר על מנת שהלוחמים יחושו ביטחון בעת קרב עם כל חברי הצוות: 'שיח מדיר גורם ל'דם רע' בקבוצה במקום לכידות וחיבור. אם יש הערות והארות, בואו תגידו משהו בונה ומפתח'". הבהירות המוסרית, האומץ לדבר אמת והרצון לבנות ולחבר, היו חלק בלתי נפרד מאישיותו של איתי. הוא ידע ליצור קשרים עמוקים עם כל מי שפגש, להשרות על סובביו נינוחות ופתיחות, בזכות יכולות הקשבה ושיחה ייחודיות.

מעבר לשירות הצבאי התובעני, איתי שמר על קשר קרוב, עמוק וחם עם משפחתו. הוא אהב לשוחח עם הוריו ואחיו, להקשיב לחוויותיהם, להתייעץ איתם ולחלוק את מחשבותיו. הוא העריך והעריץ את אחותו ואחיו הגדולים, ראה בהם מודל לחיקוי וחברים לחיים. הטיולים המשפחתיים היו עבורו עולם ומלואו. הוא היה זה שתכנן ובנה את מסלולי הטיול ברחבי העולם, לפרטי פרטים, מברר על ההיסטוריה המקומית, על המאכלים הייחודיים ועל פינות חמד נסתרות. בטיולים אלה, הוא התעניין במיוחד בבעלי החיים ובטבע המקומי בכל מקום אליו הגיע. לעיתים קרובות היה מתעורר מוקדם בבוקר, עוד לפני שהשמש טיפסה גבוה בשמיים, ויוצא לצלם ציפורים עם אביו, שחר. הרגעים האלה, של שקט והתבוננות, היו עבורו אוצר. אהבתו למוזיקה הייתה עמוקה לא פחות. הוא נהג ללכת להופעות חיות רבות, סופג את האנרגיה של הבמה והקהל. וגם כלוחם ב"אגוז", מצא זמן ללמוד לנגן על יוקלילי, כלי נגינה קטן ונייד, שצליליו העליזים היוו עבורו מפלט מרגעי המתח והקושי.

איתי היה בפתח חייו, בן 21 בלבד, עם חלומות גדולים על העתיד. הוא חשב ללמוד רפואה או הוראה, לחזור אל האדמה שכה אהב ולעסוק בחקלאות, אולי בחינוך, כפי שחלם לסייע בשיקום עוטף עזה לאחר המלחמה. הוא היה צעיר עם לב פתוח, נשמה רגישה ותחושת שליחות עמוקה.

ואז הגיע אותו בוקר שחור. שבת, כ"ב בתשרי, שמחת תורה תשפ"ד. 7 באוקטובר 2023. השעה הייתה שש וחצי בבוקר, ובן רגע התהפכו החיים בישראל. צלילי אזעקות מחרישי אוזניים, פיצוצים עזים ודיווחים ראשוניים על חדירת מחבלים, קרעו את שלוות השבת. ארגון הטרור חמאס פתח במתקפת פתע אכזרית וחסרת תקדים על יישובי עוטף עזה ועל ערי הדרום. אלפי מחבלים חדרו לישראל ביבשה, בים ובאוויר, והחלו במסע רצחני, תוך ביצוע פשעים נוראיים נגד אזרחים חפים מפשע. באותו בוקר נורא, החלה מלחמה.

היחידה של איתי, יחידת "אגוז", הוקפצה באופן מיידי לשטחי הכינוס שבעוטף עזה. האווירה הייתה מתוחה, כבדה, מלווה בתחושה של אי ודאות ודחיפות. הלוחמים החלו באימונים קדחתניים, מתכוננים ללחימה קרקעית ברצועה, כשהם יודעים שכל רגע עלול להיות קריטי. איתי, בדרכו המיוחדת, לקח איתו לשטחי הכינוס את היוקלילי שלו. אולי קיווה למצוא רגעים של שקט ושל נחמה בצליליו, רגעים שבהם יוכל לפרוט על המיתרים ולשחרר מעט מהמתח האדיר. הוא חלם על עתיד אחר, על שיקום, על חיים. הוא דמיין את עצמו חוזר אל עוטף עזה לאחר המלחמה, לא כדי להילחם, אלא כדי לבנות, לחנך, לעבוד באדמה. הוא ראה לנגד עיניו שדות ירוקים, ילדים צוחקים, וקהילות משגשגות – חלום של תקומה שזיהה את עומק הכאב ואת פוטנציאל הריפוי.

בסוף אוקטובר 2023, כחלק מהכוחות הקרקעיים הראשונים, נכנס איתי ללחימה ברצועת עזה. המעבר משטחי הכינוס אל תוך לבה של המערכה היה חד וחסר פשרות. ב-8 בנובמבר 2023, ארבעה ימים בלבד לפני נפילתו, כתב איתי בפתק האחרון שהשאיר בטלפון שלו, מילים שמהדהדות בעוצמה בלתי נתפסת: "אני מבין שעכשיו זה תורי, הרגע שלי להילחם עבור המדינה ועבור החברים שלי. זו מלחמת הטוב ברע", כתב, וחתם את דבריו במשפט שהפך לצוואה רוחנית: "מוכרחים להמשיך לנגן". הוא הבין את גודל השעה, את האחריות המוטלת על כתפיו, ואת האמונה העמוקה שלו בניצחון הטוב על הרע. הוא לא דיבר על גבורה במובן המליצי, אלא על חובה אנושית, על נאמנות לחבריו ולערכיו, על הרצון להמשיך ליצור, גם אל מול תופת המלחמה.

ארבעה ימים לאחר מכן, ב-12 בנובמבר 2023, נהרג סמל איתי שהם בקרב עז בצפון רצועת עזה. בן עשרים ואחת בלבד במותו. הוא נפל כגיבור, מגן על עמו ועל ארצו, נאמן לערכים שהנחו אותו כל חייו. החדשות על נפילתו הגיעו לראש העין כרעם ביום בהיר, והותירו את משפחתו, חבריו וקהילתו כואבים והמומים. איתי הובא למנוחות בבית העלמין הצבאי בראש העין, כששמיים אפורים עטפו את האלפים שליוו אותו בדרכו האחרונה. לאחר נפילתו, הועלה בדרגה מסמל לסמל ראשון, הוקרה על מסירותו ותרומתו. הוא הותיר אחריו הורים שבורי לב, נינה ושחר, אחות אחת ושני אחים, רוני, עומרי ויונתן, שנותרו עם חלל עצום בלבותיהם.

החלל שאיתי הותיר היה עמוק וכואב, אך מורשתו החלה לפרוח באלף דרכים. אחיו, עומרי, כתב עליו מילים מרגשות, שנגעו בלבבות רבים: "כל יום הולדת שלי חיכיתי לקבל את הברכה שלך. תמיד ידעת לגעת, תמיד הכי ריגשת, ידעת מה להגיד, הצ'ארמר שכולם מחכים לקבל ממנו ברכה, זה שאפילו טורח לשלוח פרחים ליום הנישואים של ההורים או לשלוח ברכה מוקלטת ליום ההולדת של סבתא. הכי מיוחד כזה היית. תודה שנתת לנו עשרים ואחת שנים מדהימות. אין אדם שלא הושפע ממך, הר של כוחות, ערכים, לב טהור שכבר אין". עומרי המשיך וסיפר על איתי גם בפודקאסטים "שבעה על שבעה" ו"קול מי שאיבד", כשהפרק בפודקאסט הראשון נקרא "הזולת הוא גן עדן" – תזכורת מצמררת לפילוסופיה שהנחתה את חייו של איתי.

גם איש התקשורת גלעד שלמור, שפגש את איתי במקרה בחתונה, ספד לו במילים נוגעות ללב, שציירו את דמותו באופן חי ובהיר: "'אתה גלעד, נכון?' שמעתי קול מאחורי, הסתובבתי וגיליתי בחור בהיר שיער ויפה תואר. קראו לו איתי. הוא סיפר שהוא לוחם ב'אגוז'... שהוא חולם להיות מורה או רופא ושעדיין אין לו חברה, כי למי יש זמן לזה במסלול. הוא גם היה מודאג מהדאגה של הוריו לגורלו. נשאבנו לשיחה ארוכה, הוא שאל שאלות צמאות וחכמות על עיתונות ועל עבודת השטח. חיבבתי אותו מיד, גבר עם עיניים של ילד שמדבר בטון עדין שלא ממש התאים לזקיפות הקומה שבה התהלך. היה בו משהו טהור כזה, שמאפשר לו להסתכל על הג'יפה של העולם במעין חיוך מרוחק... הוא נגע לליבי... הילד-גבר עם העיניים הטובות נהרג בהיתקלות עם מחבלים והשאיר אחריו אלפי לבבות שבורים שמבכים את לכתו". גם חבריו למכינה זכרו אותו בחום. בר כתבה: "אני חושבת שמעטים האנשים בעולם ששומעים את השם איתי שוהם ולא עולה להם ישר הפרצוף המחייך והמקרין אושר שלך. למדתי ממך להסתכל תמיד על הטוב באנשים ובמעשים שלהם". מאיה הוסיפה: "איתי היה האדם שנותן לך תחושת בטחון אמיתית, שיכולה להרגיש לפעמים כמעט פיזית. כי הוא שם תמיד לעזור ולהשגיח ולראות שהכל בסדר".

זכרו של איתי מונצח במגוון דרכים, המשקפות את העושר וההשפעה של חייו. תנועת הנוער "הצופים", שבה פרח ופעל, מנציחה אותו באתר הזיכרון שלה. באתר memoriz.plus נפתח עמוד לזכרו, המאפשר לאנשים לשתף זיכרונות וסיפורים. המסעדה האיטלקית "נונו" בהוד השרון, מקום שבו איתי אהב לבלות, קראה על שמו את המנה האהובה עליו: סנדוויץ' מוצרלה ומיץ תפוזים – מחווה קטנה ומרגשת לשגרת חייו. אהבתו העצומה למוזיקה מצאה ביטוי מרגש לאחר מותו. סולן להקת "אתניקס", זאב נחמה, הלחין טקסט שאיתי כתב ביום הזיכרון לחללי צה"ל באייר תשפ"ב (מאי 2022). השיר, "דברים שכתבתי", שמבצעת הלהקה, מציג את עומק מחשבתו של איתי: "היום הזה רק התחיל/ הכניס לי קצת רוח/ אין ספק שהוא עוזר לחדד משמעויות/ עשו תמיד יום יום - מה שטוב יום יום". עמיחי, מורהו ליוקלילי, כתב גם הוא שיר לזכרו, "מוכרחים להמשיך לנגן", שמהדהד את מילותיו האחרונות של איתי. שקד, חברו לצוות מ"אגוז", הלחין ומבצע את השיר "רק אתה ידעת", שנכתב על פי מילים שכתב שחר, אביו של איתי, ומבטא את הכאב והגעגוע. כל השירים הללו זמינים להאזנה, ומאפשרים למנגינת חייו של איתי להמשיך ולהדהד. להקת "פול טראנק", שאיתי אהב, ניגנה באזכרתו את השיר "חדוות המאבק", ובהופעה בבארבי הקדישה לו את השיר, כשכל הקהל שר לזכרו. שחר אבן צור מלהקת "מוניקה סקס", שאיתי העריץ, שיתף זיכרון מרגש: שנה לפני נפילתו, איחל לאיתי מזל טוב בסרטון והבטיח להיפגש בהופעה. במקום זאת, מצא עצמו שר בהלווייתו את השיר "מספיק בן אדם". "התקווה היחידה שהרגשתי בלב, נמצאת באחדות המשפחה המופלאה שלו, ובאהבה של חבריו אליו", כתב. "אין מילים לתאר איזה איש ואיזה לב נדם. בדרך הביתה על כביש 5 השמש שקעה כמו שלא ראיתי אותה מעולם, הרגשתי שזו השקיעה של איתי".

הוקם גם אתר אינטרנט, "איתי שהם - סיפור חיי", המרכז את סיפורו באומר, בתמונות ובצלילים, משמש עדות חיה ונושמת לאדם שהיה. איתי שהם, הילד יפה התואר מראש העין, שהפך לנער סקרן ורגיש, ללוחם אמיץ ורב ערכים, השאיר אחריו לא רק כאב, אלא גם מורשת עשירה של אהבת אדם, חמלה, מנהיגות שקטה ואמונה בלתי מתפשרת בטוב שבאדם. הוא חי את חייו כשהוא מגלם את תפיסת עולמו: "הזולת הוא גן עדן", והוכיח במעשיו ובמילותיו כי גם ברגעים הקשים ביותר, "מוכרחים להמשיך לנגן". הוא נפל על הגנת המולדת, אך רוחו ממשיכה לפעום בליבנו, סמל לתקומה ישראלית, לגבורה אנושית, ולכוחה הבלתי נלאה של הנשמה להאיר את העולם גם בחשכה. זכרו ופועלו יהיו חקוקים לעד בתולדות עמנו.