איתי סעדון

בבית החולים "איכילוב" בתל אביב, בשעה שהשמש כבר החלה לשקוע ביום כ"ט בסיוון תשס"ב, התרחש רגע מכונן עבור ליאת ואייל סעדון. בשעה 18:35 בדיוק, בתוך המולה עדינה של חדר לידה, הגיח לאוויר העולם איתי, בנם הבכור, תינוק שקט ורציני עם רעמת שיער שחורה, עיניים כהות ומבט חכם שכבר אז, עוד לפני שהוציא הגה, נשא בתוכו עולם שלם של סקרנות ופוטנציאל. הוא היה נכד בכור למשפחת סעדון ולמשפחת שדה, עתיד למלא את חייהם של סבא אלי וסבתא מרים, ושל סבא מיכאל וסבתא סימה, בשמחה וגאווה. שלוש שנותיו הראשונות עברו עליו בעיר מודיעין, בבית חמים ורחב ידיים שנדמה היה כאילו נבנה במיוחד כדי להכיל את קצב התפתחותו הייחודי. איתי היה ילד ש"התבשל" לאט, עשה כל דבר בקצב שלו, כאילו בוחן כל שלב בכובד ראש לפני שהתקדם הלאה. לא היה טעם לנסות לזרז אותו, כי הוא פשוט לא נכנע ללחצים חיצוניים, תכונה שליוותה אותו לאורך כל חייו. בגיל חמישה חודשים כבר זחל, רגליו הקטנות דוחפות את גופו הזעיר קדימה על הרצפה המצוחצחת, סקרן לחקור כל פינה בבית, אך את צעדיו הראשונים הוא בחר לעשות רק שנה לאחר מכן. וכשכבר החליט ללכת, עשה זאת בצעדים בטוחים ויציבים, ללא שמץ של פחד, כאילו צעד על מסלול המראה שנסלל במיוחד עבורו.

כפעוט, איתי בילה שעות ארוכות צמוד להוריו, מוגן וחמים בתוך מנשא. הוא אהב את תחושת הקרבה, את פעימות הלב של אימו או אביו, את ריח הבגדים המוכר. כשהגיעו לגן השעשועים, עיניו נצצו למראה ארגז החול הרחב, בו בנה מגדלים וטירות עם כפות ידיו הקטנות, מרגיש את הגרגירים הרכים מחליקים בין אצבעותיו. הוא טיפס במרץ על המתקנים, התגלש שוב ושוב במגלשה, צוחק בקול רם כשהרוח ליטפה את פניו. בבית, הוא מצא חברה נאמנה בטופי, החתולה הג'ינג'ית של המשפחה. שעות ארוכות היה יכול לשבת וללטף אותה, עוקב אחרי תנועותיה החינניות, מרגיש את פרוותה הרכה תחת כף ידו. כבר בגיל שלושה חודשים, לקחו אותו הוריו לחוג שחיית תינוקות, ומהרגע הראשון היה ברור שהמים הם סביבתו הטבעית. הוא שחה כמו דג, בביטחון ובכישרון, ובגיל שנה כבר חצה בעצמו את רוחב הבריכה הקטנה, גופו הרך מחליק על פני המים, קולות השפריץ מלווים את נשימותיו הקצרות. זו הייתה תזכורת נוספת למזגו המיוחד – כשהוא החליט לעשות משהו, הוא עשה זאת במלוא הרצינות והמקצועיות, כאילו נולד למשימה.

אבל מה שבאמת תפס את דמיונו של איתי הצעיר, אולי יותר מכל דבר אחר, הייתה החיבה העזה שלו למכוניות ולכלים מוטוריים. עוד בטרם ידע לדבר במשפטים שלמים, ידע לזהות מכוניות בכביש לפי המבנה והצורה שלהן. הוא היה מצביע בהתלהבות על כלי רכב חולפים, ממלמל את שמותיהם או את מאפייניהם הייחודיים. שעות ארוכות היה יכול לבלות בצפייה בטרקטורים ובדחפורים, מרותק לתנועתם המאסיבית, לקול המנוע הרועם, לאופן שבו הכף הענקית חפרה באדמה והרימה ערימות עפר. זה לא היה רק משחק, זו הייתה אובססיה, תחילתו של רומן עם מכונות וכוח, עם דיוק ומהירות. לצד חיבה זו, התגלתה אצלו יכולת התמצאות מרשימה במרחב, כמעט על-טבעית. כבר בגיל שנתיים וחצי ידע בעצמו את הדרך לגן, רגליו הקטנות מדדות בביטחון ברחובות המוכרים, כאילו מפה חיה מוטבעת במוחו. כשגדל, כשרונו רק השתכלל: חבריו נהגו לכסות את עיניו, לסובב אותו סביב עצמו עד אובדן התמצאות מוחלט, וכשפקח את עיניו, ידע מיד להצביע על הצפון. "זה כאילו שיש לי מצפן בתוך הראש", נהג לומר בחיוך, כמעט מתנצל על הכישרון יוצא הדופן הזה. לאור כישרון זה, תפקידו בטיולים המשפחתיים לחו"ל היה ברור: הוא היה הנווט הראשי, מוביל את בני המשפחה ברחובות הערים הלא מוכרות. די היה לו להעיף מבט חטוף במפה, לרגע קצר של ריכוז, וכבר ידע את הדרך, את הפניות הנכונות, את היעדים הנסתרים. זה היה חלק מהותי מזהותו, הידיעה שהוא תמיד יודע לאן הוא הולך, תמיד מוצא את דרכו.

כשאיתי היה בן שלוש, עשתה המשפחה שינוי משמעותי בחייה ועברה להתגורר ביישוב הר חלוץ שבגליל, מקום קטן ופסטורלי, מוקף טבע ירוק ונופים עוצרי נשימה. כאן, בין ההרים והעצים, הוא גדל, למד, ועיצב את אישיותו עד סוף כיתה י"ב, בבית הספר התיכון האזורי במשגב. האוויר הצלול, השקט והמרחבים הפתוחים שימשו רקע הולם לאופיו המתפתח. בתקופה זו, הצטרפה למשפחה אחותו הקטנה והאהובה, מיקה. מהרגע הראשון, היה חשוב להוריו לא רק לגדל את איתי ומיקה בנפרד, אלא גם לטפח את הקשר המיוחד ביניהם. המסר היה ברור: אין ביניהם תחרות, יש מספיק אהבה ומשאבים לכולם, והקשר ביניהם הוא נכס יקר מפז. מערכת היחסים שלהם הייתה מלאה באכפתיות, בהתחשבות הדדית ובהבנה עמוקה. הדאגה שלהם זה לזו לא נבעה מתוך הכרח, אלא מתוך רצון ואהבה טהורה. כשאיתי השתתף ב"שוק קח-תן" בבית הספר, הוא הקפיד להביא מתנה קטנה גם למיקה, חושב עליה גם כשהיה שקוע בענייניו שלו. וכשמיקה גילתה חטיף חדש וטעים, תמיד השאירה חלק ממנו בצד, כדי שאיתי יוכל לטעום ולהתענג איתה.

מיקה, לימים, סיפרה על הקשר המיוחד הזה בגעגוע עמוק: "היינו עושים הרבה דברים יחד, אבל מה שהיה לי הכי טוב זה התחושה שאני מוגנת ובטוחה כשאני לידו, שיש מישהו שדואג לי." היא זכרה מקרה אחד במיוחד, כשהייתה ביסודי ומישהו עצבן אותה בהסעה. כשירדו ממנה, ראתה את איתי עצבני, פניו קפוצות. "שאלתי מה קרה והוא אמר: 'אם מישהו הציק לך זה נוגע אליי'." המילים האלה, שנאמרו בנחישות של אח גדול, חקקו בה את עוצמת הקשר ואת תחושת הביטחון המוחלט שאיתי העניק לה. הקשר שלהם לא תמיד הצריך מילים; לעיתים קרובות, עצם הנוכחות הייתה מספיקה. "הייתי יכולה לשבת לידו על המיטה במשך שעה או שעתיים, לא מדברים, אבל ביחד. זו התקשורת שהייתה בינינו," היא סיפרה, ותיארה את השקט המלא במשמעות, את ההבנה הלא-מילולית שחיברה ביניהם עמוק כל כך.

איתי אהב לבלות גם עם בני דודיו והיה קשור אליהם מאוד. כל קיץ, בילו כל בני הדודים במשך שבוע שלם אצל סבא אלי וסבתא מרים במושב, חוויה שהייתה ציון דרך בלוח השנה המשפחתי. השבוע הזה היה מלא וגדוש בפינוקים, בצחוקים, ובשלל אטרקציות שהכינו עבורם הסבא והסבתא האוהבים. באחת השנים, לכבוד ט"ו בשבט, שתלו הנכדים עצי שסק בחצר המטופחת של סבא וסבתא, לכל נכד עץ משלו, חונכים אותו בטקס חגיגי. מאז, מדי שנה, הפכה מדידת הגובה של העץ מול גובה הנכד למסורת משעשעת, סמל לצמיחה המשותפת, הטבעית והאנושית. בימי שישי, התכנסה המשפחה כולה לארוחת שישי חגיגית אצל סבא מיכאל וסבתא סימה. איתי אהב במיוחד את הפיצה ואת החצילים המטוגנים שסבתו הכינה, ניחוחות המטבח ממלאים את הבית, והוא היה יושב ליד השולחן הגדול, נהנה מכל ביס, מוקף באהבה ובחום משפחתי. עם סבו, מיכאל, שנפטר כשאיתי היה רק בן תשע, הוא בילה בשנות ילדותו הצעירות בטיולים קטנים, יושב בעגלה או בתלת-אופן, סבא דוחף אותו בעדינות, קולם של שניהם מתערבב בצחוק מתגלגל.

איתי תמיד התעקש לעשות את הדברים בדרכו שלו, בעקשנות נעימה ובביטחון עצמי. הוא היה קשוב מאוד לרצונותיו הפנימיים, ידע לבטא אותם בבהירות, ולא נכנע ללחץ חברתי. תכונה זו בלטה גם בלימודים. הוא הוכיח להוריו ולמוריו שוב ושוב, שהוא תמיד יעשה הכול בקצב שלו, גם אם זה אומר לסטות מהנורמה או לעורר תהיות. כשהיה בכיתה ו', לדוגמה, התקשה מאוד באנגלית. למרות שלמד עם מורה פרטית וקיבל ביטחון מסוים, גם בחטיבת הביניים נותרו ציוניו נמוכים, מה שהדאיג את הוריו. אבל אז, בסוף כיתה ט', טס עם משפחתו למסע מחוף לחוף בארה"ב, חוויה שהייתה אמורה להיות רק טיול מהנה. שם, להפתעת כולם, הוא פטפט באנגלית בנחת ובביטחון, מנהל שיחות עם מקומיים, שואל שאלות, מבין בדיחות. כשהוריו שאלו בפליאה: "מאיפה אתה יודע אנגלית כל כך טוב? הרי הציונים שלך...", הוא ענה בחיוך שובב, "תזכרו את השאלה הזאת בפעם הבאה שאתם אומרים לי שאני מבלה יותר מדי שעות ביוטיוב." המסך הקטן, שהם ראו בו מבזבז זמן, הפך לכלי למידה עוצמתי עבורו.

בכיתה י', הגיעה עוד "הוכחה" לדרכו הייחודית של איתי: הוא קיבל שש נקודות מתוך מאה במבחן במתמטיקה. הוריו מספרים שזה היה כל כך "כשרוני" מצידו להצליח להשיג כל כך מעט נקודות במבחן, שהדבר הפך לבדיחה משותפת בינו לבין חבריו. הגישה החינוכית של הוריו הייתה מבוססת על אמון ובחירה חופשית: הם נתנו לילדיהם לקחת אחריות ולקבל החלטות עצמאיות לגבי חייהם. הם הסבירו לו את הצורך להשקיע בלימודים, את החשיבות של המתמטיקה, אך השאירו את ההחלטה הסופית לשיקולו. ואכן, בסופו של דבר, כשזה באמת היה חשוב לו, איתי ניגש לבגרות בארבע יחידות מתמטיקה וקיבל תשעים ושש נקודות מתוך מאה, מוכיח שוב שאם הוא רוצה, הוא מסוגל לכל. במסגרת מגמת האלקטרוניקה בה למד בתיכון, זכה לייצג את בית הספר בתחרות רובוטיקה בינלאומית בארה"ב. יחד עם הצוות שלו, עבד שעות ארוכות, מתכנן, בונה ומתכנת את הרובוט, ממוקד מטרה ודרוך. הם זכו במקום השלישי וחזר עם מדליה נוצצת, סמל נוסף לכישרונו הטכני ולנחישותו.

כשסיים את לימודיו בתיכון, עברה המשפחה לתל אביב, שינוי דרמטי מהשקט הגלילי. איתי אהב את העיר הגדולה, את האנרגיה התוססת, את הרחובות ההומים ואת האפשרויות הבלתי נגמרות שהציעה. הוא נהנה לבלות בה עד גיוסו לצבא, סופג את האווירה האורבנית. לפני הגיוס, עבד בגלידרייה ברחוב דיזינגוף, מאחורי הדלפק המצוחצח, מגיש כדורי גלידה צבעוניים ללקוחות מרוצים. שם, בין טעמי הווניל והשוקולד, הוא רכש חברים טובים והכיר את ליזה, אהובתו. ניצני האהבה הראשונים פרחו בין כוסות הקפה והקצפת, מלווים בצחוק מתוק ושיחות ארוכות אל תוך הלילה.

אבל מעל לכל, מעל ללימודים, לעבודה, לחברים ולאהבה, ריחף החלום הגדול והישן של איתי: להיות טייס. כל נתיב חייו היה מכוון להגשמתו של החלום הזה, שהיה טבוע בו עמוק עוד מילדותו. הוא בנה דגמים מורכבים של מטוסים, פרסם אותם בחדרו, זיהה מטוסים בשמיים בקלות בלתי נתפסת לפי צלליתם ורעש המנוע, והכיר את כל הסיפורים המפורסמים על תקלות, נחיתות חירום וטיסות שהשתבשו, כאילו היו אלה סיפורי עם. כשהיה בן תשע, רכש את הסימולטור הראשון שלו, והעולם נפתח בפניו. הוא ניהל מחברת טיסה מסודרת ומפורטת, שבה הכין מסלולי טיסה מורכבים, למד שמות של שדות תעופה מכל העולם, וכן את שמותיהם ותפקידיהם של כל הכפתורים והמכשירים בתא הטייס, כאילו היה טייס מקצועי המתכונן לטיסתו הראשונה.

כנער, היה מדריך בתנועת הנוער "הנוער העובד והלומד", וגם שם, חלומו מצא ביטוי. מדי פעם, הזמין את חניכיו הביתה, לא רק לשיחות חינוכיות, אלא כדי ללמד אותם לטוס בסימולטור, להדביק אותם בחיידק הטיס. הוא לא רק לימד ילדים; הוא לימד גם מבוגרים בקבוצת חובבי סימולטורים מכל העולם, משתף את הידע העצום שלו. הוא הכין סרטוני הדרכה מפורטים ומקצועיים לכל מי שהתעניין ורצה ללמוד ממנו, בסבלנות ובבהירות. בטיסות לחו"ל עם משפחתו, הוא ביקש תמיד לשבת ליד החלון, ומעל הכנף. לא הנוף עוצר הנשימה עניין אותו כל כך, אלא תנועת המנועים, הפתיחה והסגירה של מדפי ההיגוי, הדיוק המכני. הוא היה יכול לדבר על כך שעות ארוכות, להסביר את המכניקה, את הפיזיקה, את הקסם שמאחורי כל תנועה.

את טיול הבר-מצווה שלו ערכה המשפחה בפריז ובלונדון, חוויה אירופית קלאסית. אבל הרגע השיא עבור איתי היה בדרך חזרה, כשעלו על טיסת "אל-על" בבואינג 737, המטוס האהוב עליו בסימולטור. במהלך הטיסה, נענו הטייסים לבקשתו המנומסת והכניסו אותו לתא הטייס. שם, בין מאות הכפתורים והמסכים, הם התלהבו מבקיאותו המדהימה ומכירותו העמוקה עם כל פרט ופרט. הם הזמינו אותו לשבת לצידם שוב במהלך הנחיתה, חוויה שהפכה לרגע בלתי נשכח עבורו, חותם את חלומו במציאות, ולו לרגע קצר. איתי היה מה שהורים מכנים "ילד טוב" במובן העמוק ביותר של המילה: קשוב, אחראי ונבון. הוא לא נטה לכעוס, וקיבל מעט מאוד עונשים מהוריו, אם בכלל, כילד וכנער. היה מאוד קשה לריב איתו, שכן הוא תמיד ידע להקשיב ולהבין, וקל מאוד היה לדבר איתו. כל קרוביו ומכריו ידעו שאפשר לסמוך עליו בעיניים עצומות. הוא היה חבר טוב ואכפתי, איש שיחה נעים וחכם, שידע הרבה דברים ותמיד שמח לחלוק מהידע שלו וללמד אחרים, בסבלנות ובהומור.

הקשר שלו עם הוריו היה קרוב מאוד, קשר של אמון והבנה הדדית. עם אביו, אייל, חלק תחומי עניין רבים, שהפכו לאבני יסוד בקשר המיוחד ביניהם. כילד, הלך עם אביו למשחק של קבוצת ילדותו, "הפועל עכו" בכדורגל, חוויה שהפכה למסורת. מאז, בילו יחד הרבה במגרשים, צופים במשחקים, מנתחים מהלכים, חולקים את המתח והשמחה. איתי אהד את "הפועל עכו" ואת "מכבי תל אביב", וכילד השתתף בחוג כדורגל. הוא אהב בעיקר להיות השוער, עומד בשער, בוחן את כיוון הכדור המתקרב, מחשב זוויות ומהירויות. הוא הסביר כי הוא לא אוהב לרוץ על המגרש, ויותר נהנה לחשב את הזווית שבה הכדור אמור לפגוש אותו בשער, דיוק וחישוב מול מאמץ פיזי, שוב תכונה המאפיינת אותו. ריצה אכן לא הייתה הצד החזק שלו, אבל בכל הקשור למשחקים מוטוריים, הוא הצטיין במיוחד, כאילו נולד עם גנים מכוונים למהירות ודיוק. הוא עקב באדיקות אחרי מרוצי המכוניות "פורמולה 1", סחף אחריו את אביו וראה יחד איתו את כל המרוצים, רועדים מהתרגשות מול המסך, מנתחים כל עיקול וכל עקיפה. הוא היה חבר פעיל בקהילה הישראלית של מרוצי מכוניות "פורמולה 1" בסימולטור, והשתתף בתחרויות רבות. גם כשהיה בצבא, למרות העומס והשעות הארוכות, הוא נהג להגיע לתחרויות עם המדים והנשק, לפעמים אחרי לילה ללא שינה, רק כדי להשתתף. ולמרות שלא היה לו זמן להתאמן כמו המשתתפים האחרים, הוא הצליח להעפיל לגמר ולסיים את התחרות בעשירייה הראשונה, הוכחה נוספת לנחישותו וכישרונו הטבעי.

הוא הרבה לטייל בעולם עם משפחתו, חווה תרבויות חדשות, טועם מאכלים חדשים ומרגשים, ומכיר מקומות מעניינים. במהלך שנות חייו הקצרות, הספיק לבקר בשלוש-עשרה מדינות, כל אחת מהן הטביעה בו חותם. הוא היה סקרן, אהב להתעמק וללמוד דברים שעניינו אותו, וחי חיים מגוונים, עשירים ומלאים בחוויות. הוא העז לעלות על רכבות הרים מהמפחידות בעולם, צורח מצחוק או ממתח כשהרכבת צוללת מטה במהירות מסחררת. הוא טיפס ברגל עד לראש מגדל אייפל, מתנשף אך נחוש, נהנה מהנוף הפנורמי של פריז הנפרש לרגליו. הוא למד להטיס רחפן, שולט בו בדיוק מדהים, והתנסה בגלישת גלים, מרגיש את עוצמת האוקיינוס תחת רגליו. באחד הרגעים המכוננים, בניסיון לשכנע את אימו לעשות יחד צניחה חופשית משפחתית, אמר לה את המילים שהפכו כמעט למוטו שלו: "אימא, כשמציעים לך חוויה בחיים, תגידי כן." למרות חששותיה הטבעיים, היא לא יכלה לעמוד בפניו ובין רגעי פחד והתרגשות, הסכימה. וארבעתם, כל המשפחה, צנחו יחד, חוו יחד חוויה בלתי נשכחת, תלויים בין שמיים לארץ, כמעט נוגעים בחלומו הגדול של איתי.

כשאיתי קיבל את צו הגיוס הראשון שלו, זה היה מבחינתו הצעד הראשון והמכריע להגשמת חלומו להפוך לטייס. ברגע זה, אימו, ליאת, החליטה לתעד את דרכו המרגשת לשם, והחלה לכתוב בלוג מרגש בשם "מגדלת כנפיים – מיומנה של אימא לטייס בפוטנציה". היא עקבה אחריו צעד אחר צעד, מתארת את המתח, את התקוות, את הציפייה. איתי עבר את השלבים השונים בדרך לקורס הטיס המיוחל, כל שלב מקרב אותו עוד קצת אל השמיים. אך בסופו של דבר, הוא נפל בשלב האחרון – הגיבוש. הרגע הזה, שבו הגיעו תוצאות הגיבוש, היה קשה מנשוא. הוא נשבר. יומיים ארוכים הוא בכה במיטה, כואב ומיואש, חלומו הגדול נגוז ברגע. אבל אז, כמו תמיד, הוא קם. הוא קם מהמיטה, עיניו עדיין אדומות, ואמר לאימו את המשפט שביטא את עוצמתו הפנימית: "החלום שלי גדול יותר מזה, אם סגרו לי את הדלת הזו, אני אמצא דלת אחרת." הוא לא ויתר. הוא תכנן בתום שירותו הצבאי להשתחרר ולנסוע ללמוד תעופה אזרחית בקנדה, נתיב חלופי, אך נחוש לא פחות.

ב-22 במרץ 2021, התגייס איתי לצה"ל ושירת בחיל השריון, חיל קשוח ודורש, רחוק כל כך מהשמיים שכה אהב. בהמשך, יצא לקורס מפקדי טנק, שם החל ללמוד את רזי הפיקוד והלחימה. במחברת הקורס שלו, בכתב ידו המסודר, כתב את חזונו למפקד שהוא רוצה להיות: "המפקד שאני רוצה להיות: להקשיב לחיילים שלי, לראות את מצבם הנוכחי ולפעול בהתאם, בלי להיות עם הראש בקיר. להיות חבר של החיילים שלי, לצחוק איתם כשאפשר, להיות אחד שתמיד אפשר לפנות אליו, אבל גם להיות קשוח איתם כשצריך. לא לפקוד על חיילים שלי לעשות משהו שאני לא הייתי עושה. ואם פקדתי משהו שהוא על סף הלא-הגיוני, אז לשמש דוגמה ולהיות הראשון להוביל את המשימה. להיות אני, לא לוותר על מי שאני ומה שאני בגלל דמות המפקד." הוא התכוון לכל מילה, ויישם אותה בכל פעולה ובכל שיחה עם פקודיו.

כשזכה להשתתף בהכשרה המבצעית של טנק ה"ברק" החדש, עיניו נצצו בהתלהבות. הוא התפעל מהטכנולוגיה החדישה, מהמסכים המתקדמים, מהיכולות שטרם נראו כמותן. הוא הכיר כל כפתור וכל מערכת, כאילו היו אלה כפתורי תא הטייס של מטוס. "זה הכי קרוב לתפעול של מטוס", טען בהתלהבות, מוצא נחמה וחיבור לחלומו גם בתוך הכלי המשוריין. מפקד הגדוד, שהבחין בכישרונו, במוטיבציה שלו ובאיכותו כמפקד, הציע לו לצאת לקצונה, להמשיך בשירות קבע, להפוך לקצין. אך איתי השיב בכנות ובצער כי הוא אמנם אוהב את הפלוגה, את החברים, את האתגר, אבל יש לו חלום גדול יותר להגשים באזרחות, ולכן לא יוכל לחתום קבע. חלומו להיות טייס בעולם האזרחי היה חזק מכל תפקיד צבאי, חשוב ככל שיהיה. כשהוריו קיבלו את חפציו האישיים לאחר מותו, הם מצאו מחברת צבאית שהכותרת "מחברת מפקד" מודפסת עליה, ולידה, בכתב ידו של איתי, בתוספת קטנה ומרגשת, נכתב: "וטייס לעתיד". שתי מילים אלו סיכמו את חייו, את התפקיד שמילא ואת החלום שעדיין בעבע בו.

לאחר שירות קשה ומאתגר בשטחים, שכלל שעות שמירה ארוכות, פעילויות מבצעיות מורכבות ומתח תמידי, קיבל איתי תעודת הצטיינות על תפקודו. בתום הטקס, מוקף בחבריו ובמפקדיו, הוא כתב בעמוד האינסטגרם שלו מילים שהפכו למורשת: "תנו מעצמכם מאה אחוז תמיד, גם כשקשה, בעיקר כשקשה. תעבדו קשה גם אם לא בא לכם להיות איפה שאתם, כי אתם כבר שם אז תשפיעו. תעשו טוב וטוב יחזור אליכם". אלה לא היו רק מילים, אלה היו עקרונות חיים, פילוסופיה של נתינה, התמדה והשפעה.

בשבת כ"ב בתשרי, שמחת תורה תשפ"ד, ביום שבת ה-7 באוקטובר 2023, בשעה שש וחצי בבוקר, השקט הופר. ארגון הטרור חמאס פתח במתקפת פתע אכזרית וחסרת תקדים על ישראל. בחסות ירי מסיבי של אלפי טילים ורקטות מרצועת עזה לאזורים נרחבים בארץ, חדרו אלפי מחבלים – יבשתית, ימית ואווירית, והחלו במתקפה רצחנית על יישובי עוטף עזה ועל כל הנמצאים באזור. בבוקר זה החלה מלחמה, מלחמה שתשנה את פני המדינה ואת חייהם של רבים כל כך. סוף השבוע של שמחת תורה היה אמור להיות השבת האחרונה של איתי על מדים לפני השחרור המיוחל, שהיה אמור לקרות ב-15 בנובמבר. הוא קנה כבר כרטיסי טיסה לברלין, שם תכנן לבלות בטיול משתחררים עם חבריו. אבל באותה שבת ארורה, כל התוכניות השתנו. איתי, כמו תמיד, התנדב לבלות את השבת בבסיס שברמת הגולן, עם חייליו וחבריו לפלוגה, דואג להם, נמצא שם עבורם. בשבת, עם פרוץ המתקפה, הוחלט לשלוח אותם לדרום, אל לב התופת.

מאותו רגע, איתי התחיל לכתוב יומן מלחמה, תיעוד מצמרר של הימים הראשונים והמתוחים: "בום! שבת, 7:00 בבוקר, צלצול טלפון למ"פ: 'אתה רואה מה רץ בחדשות? הולכים להקפיץ אותנו'... אני מנסה לחזור לישון, אולי זה רק חלום. אני לא מצליח, זאת מציאות... המ"פ תופס אותי: 'תארגן לי שלושה חיילים לחפ"ק' ואז עוצר ושואל: 'אתה רוצה לבוא איתי?' חפ"ק הולך מקדימה, ראשונים, אבל אני לא רוצה להיות ראשון. אני מסתכל עליו ואומר לו: 'כן, אני איתך'". המילים האלה, שנכתבו בתוך הכאוס, מבטאות את המתח, את חוסר האונים הראשוני, ואז את ההחלטה האמיצה, את הבחירה להיות בחזית, להגן, להילחם. איתי היה אמור לטוס לברלין, לטיול של חופש ושחרור, אך במקום זאת, הוא נשאר בצבא, נשאר להגן על ביתו, על עמו, על עתידו של חלומו.

לאחר מספר שבועות של אימונים והכנה אינטנסיביים, שבהם התאמנו ללא הפסקה, מחדדים את הכישורים, לומדים את תוואי השטח ומתרגלים תרחישים שונים, נכנס איתי יחד עם הכוחות הקרקעיים ללחימה ברצועת עזה. הוא נלחם בגבורה, מפקד על הטנק שלו בנחישות ובמקצועיות, מילא את תפקידו ללא חת, מוביל את חייליו קדימה, מגן עליהם, משרה עליהם ביטחון. הוא הפעיל את הטנק, כפתור אחר כפתור, במומחיות של מי ששולט היטב במכונה, בדיוק של טייס, מנווט את הכלי המשוריין בתוך סמטאות העיר הצפופות, בין ההריסות והאש. ביום חמישי, ה-2 בנובמבר 2023, במהלך קרב עקוב מדם בצפון רצועת עזה, נפגע איתי. הוא נורה בחזהו, ונהרג במקום. סמל ראשון איתי סעדון נפל בקרב ביום י"ח בחשוון תשפ"ד, כשהוא בן עשרים ואחת בלבד. הוא הובא למנוחות בבית העלמין במשגב, קרוב לבית בו גדל, מותיר אחריו הורים, ליאת ואייל, ואחות אהובה, מיקה, ואלפי חלומות שנגדעו בטרם עת.

על מצבתו, חקקה המשפחה את המילים המצמררות: "לפעמים העולם מלמעלה נראה יפה ומרוחק מכדי שעיני האדם יוכלו לראות." מילים אלה, יותר מכל, מבטאות את מהותו, את חלומו, ואת המקום בו הוא נמצא עכשיו. אימו, ליאת, ספדה לו במילים קורעות לב, שזורות באהבה אינסופית ובגעגוע עמוק: "כל נתיב חייך היה מוקדש להגשמת החלום הגדול שלך להיות טייס... בגיל שש-עשרה קיבלת את הזימון המיוחל למיונים לטיס... עד שהגיעה ההודעה: 'לצערנו לא עברת את הגיבוש'... שם נשברת. יומיים בכית במיטה ואז קמת ואמרת לי: 'החלום שלי גדול יותר מזה, אם סגרו לי את הדלת הזו, אני אמצא דלת אחרת'... עיניך תמיד היו נשואות לשמיים לחפש מטוסים, ועכשיו אתה בשמיים וקיבלת כנפיים. של מלאך." ליזה, אהובתו, כתבה לו מילים מרגשות: "איתיתי שלי, היית בן אדם מדהים, חברותי, אדיב, מופנם, טוב לב, מצחיק, יפה, ממוקד מטרה, כזה שמוביל ומשפיע על האחרים... כשהייתי מספרת עליך, הייתי אומרת: 'חבר שלי שהוא טייס לעתיד'. שמחתי שסופסוף מצאת בית ספר לטיס בקנדה, גם אם זה יצריך מאיתנו לגור בשתי יבשות שונות לחמש שנים... היית אמור להיות הטייס שמפזר לבבות מלמעלה, כי כזה היית, נגעת בכל הלבבות."

מורשתו של איתי נשארת חיה בלבבות רבים. הוא מונצח ב"כותל השמות" של חללי חיל השריון בלטרון, שם שמו חקוק באבן, וכן באתר תנועת הנוער "הנוער העובד והלומד", בה היה מדריך אהוב. ליגת הסימולטורים הישראלית של "פורמולה 1", בה היה חבר פעיל ומצטיין, ערכה אירוע לזכרו, בו סיפרו כולם כמה היה נחוש, התמיד ולא ויתר לעצמו גם כשנתקל בקושי. אחד מחבריו ביקש מהוריו תמונה של איתי, כדי לשים אותה בארנק, והסביר: "נרשמתי ללימודים בטכניון, אני יודע שזה הולך להיות מאתגר, ואני רוצה להביט בתמונה של איתי ברגעים הקשים, כך שאוכל לשאוב ממנו כוח ולא להישבר." אחד מחייליו של איתי כתב לו לאחר מותו: "הייתי אומר לך כל הזמן שאני רוצה שתמשיך להיות המפקד שלי גם אחרי השחרור והופ זה קרה. אני קם בבוקר ומסתכל על התמונה שלך וזה נותן לי כוח." האיגוד הישראלי לתעופה ספורטיבית קיים מטס לזכרו, בדיוק שנה אחרי המועד שבו היה אמור להשתחרר מצה"ל. שישים וחמישה מטוסים, כאילו מלווים אותו במסעו האחרון אל השמיים, ציירו לבבות וקווי טיסה לזכרו. בבית הספר התיכון "עתיד תפן" נערך טקס נטיעת עץ לזכרו של איתי, עץ שיצמח ויפרח, סמל לחיים שנקטפו בטרם עת אך ממשיכים להשפיע. אימו, ליאת, הקריאה את הבלוג שכתבה עליו בפרק מרגש של הפודקאסט "אחד ביום", הנקרא: "מגדלת כנפיים: יומן פרידה מאיתי סעדון", קולה רועד אך נחוש, משתף את העולם בסיפורו של בנה. אביו, אייל, פתח אתר בשם "ציוצים לאיתי"- "tweetsforitay" ובו ריכז את כל הציוצים שכתב על איתי בטוויטר, בחייו לפני ואחרי נפילתו, מתעד כל רגע, כל מחשבה, כל געגוע. ואחותו של איתי, מיקה, בחרה ללכת בדרכו ולהתגייס לחיל השריון, מורשתו של אחיה מנחה אותה. מיקה קיבלה את נשקו האישי של איתי, ובטקס סיום קורס מדריכות שריון, העניקו לה הוריה את הכומתה שלו, סמל למסורת, לגבורה, ולנתינה שהיתה טבועה עמוק באחיה. איתי סעדון, טייס לעתיד, מפקד בהווה, גיבור לעולם. זכרו לעד.