איתי פאריזאט

בבוקר קיצי אחד של יולי, כשהשמש כבר החלה לשלוח קרניים חמות אל רחובותיה הירוקים של פתח תקווה, ביום כ"ו בתמוז תשס"ד, חמישה עשר ביולי אלפיים וארבע, נולד איתי. הוא היה בנם הבכור של לימור ויניב, ועם בואו מילא את ביתם בשמחה גדולה, בציפייה ובאהבה שרק ילד ראשון יכול להביא. כשהיה תינוק, ידיו הקטנות חיפשו תמיד משהו לאחוז בו, עיניו הסקרניות סרקו את העולם סביבו, כאילו מנסות לקלוט כל פרט ופרט, והחיוך הרחב שלו כבר אז רמז על הקסם שיפיץ סביבו כשיגדל. הבית ברחוב השקט בעיר היה מלא בצחוק, בשיחות ובריחות של בישולים, ומהר מאוד הפך איתי למרכז עולמם של הוריו, שהקדישו לו את כל כולם, מנסים להעניק לו בסיס איתן של ביטחון ואהבה. כשהגיעו אליו האחים הקטנים, סער, נועם, אדל ואריאל, הוא קיבל אותם בזרועות פתוחות, ובאופן טבעי אימץ את תפקיד האח הגדול המגן והדואג, זה שמוביל ומתווה דרך, אך גם זה שמוכן תמיד לשחק, להשתטות וללמד אותם את סודות העולם. הוא היה שם כדי להקריא להם סיפורים לפני השינה, כשהוא משנה את קולו לכל דמות, וגם כדי לתווך בסכסוכים קטנים על צעצועים, תמיד עם חיוך קל בקצה השפתיים, מבין את הדרמות הקטנות של הילדות.

שנות ילדותו המוקדמות של איתי עברו בבית הספר היסודי "נתן יונתן", שם מהר מאוד התגלה כילד מבריק, סקרן באופן יוצא דופן, בעל יכולת קליטה מהירה וזיכרון צילומי כמעט על-אנושי. מוריו נדהמו לגלות כי גם כשהיה נראה שהוא מרחף או מצייר שרבוטים במחברתו, הוא ידע לענות על כל שאלה, לדקלם עובדות היסטוריות או נוסחאות מתמטיות כאילו קרא אותן רגע לפני כן. הוא לא נזקק לרישומים מסודרים, לסיכומים מדוקדקים; המידע פשוט נצרב במוחו, נגיש ובהיר, מה שאפשר לו להצטיין בלימודים בקלות יחסית, תוך שהוא משאיר לו זמן רב לעיסוקים אחרים. הוא אהב את תחושת החופש הזו, את הידיעה שהוא יכול לספוג ידע מכל כיוון, לא רק מספרים או מורים, אלא גם משיחות עם מבוגרים, מקריאת אנציקלופדיות עבות כרס בספרייה העירונית, או מצפייה בסרטי תעודה על חיות פרא ועל ציוויליזציות עתיקות. סקרנותו לא ידעה גבול, והוא היה יכול לשבת שעות ולהקשיב לסיפורים שסיפר סבא יניב על ימי ילדותו בארץ, או להסברים של אמו, לימור, על תהליכים מורכבים במדע. הוא לא רק הקשיב, הוא גם שאל שאלות חדות, חקר וביקש להבין לעומק, מראה כבר אז חוכמת חיים נדירה לגילו.

עם השנים, גברה אהבתו של איתי לספורט, והוא הפך לאוהד מושבע של "מכבי תל אביב" – הן בכדורסל והן בכדורגל. האוויר באצטדיון בלומפילד, רווי בריח דשא רענן, זיעת שחקנים וריח פופקורן, היה עבורו כמו בשמים. הוא אהב את הרעש המחריש אוזניים של אלפי אוהדים שואגים, את צבעי הצהוב-כחול שעיטרו את היציעים, את האנרגיה החשמלית שרחפה באוויר לפני שריקת הפתיחה. הוא היה מגיע למשחקים עם אביו, יניב, או עם חברים, לובש את חולצת הקבוצה בגאווה, קופץ וצועק עם כל שער או סל, חש חלק בלתי נפרד מהדרמה המתחוללת על המגרש. כילד, הוא שיחק בעצמו בקבוצת הילדים של מועדון הכדורגל "מכבי פתח תקווה", שם למד את טעמו של הניצחון ואת צריבת ההפסד, את חשיבות שיתוף הפעולה ואת הריגוש שבבעיטה מושלמת לשער. הוא אהב את המגע של הכדור ברגל, את המאמץ הפיזי, את תחושת השייכות לקבוצה. עם הגיעו לגיל הנעורים, נסק איתי לגובה מרשים של קרוב לשני מטרים, מה שפתח בפניו עולם נוסף של ספורט – הכדורסל. הוא הצטיין גם על מגרש הכדורסל, ניחן בקואורדינציה מצוינת ובקליעה מדויקת, ונהנה מתחושת הניתור והריחוף אל הסל. בנוסף למשחקי הכדור, הוא הקפיד להתאמן במכון הכושר מספר פעמים בשבוע, מרים משקולות ומחזק את גופו, ורץ למרחקים ארוכים, מגיע בקלילות למהירות מרשימה, כשהוא חש את הרוח שורקת באוזניו ואת הדופק הולם בחזהו, תחושה של חופש וכוח.

ככל שגדל, התפתחה אישיותו המיוחדת של איתי במלוא הדרה. חבריו כינו אותו "חתיכי", לא רק בגלל מראהו החיצוני המרשים וגובהו, אלא גם בגלל הקסם האישי שלו, הנוכחות המהפנטת והכריזמה הטבעית שהקרין. הוא היה מוקף תמיד בחברים, אהוב על כולם, וכל מפגש איתו הפך לחוויה בלתי נשכחת. הוא היה חבר נאמן עד אין קץ, כזה שאפשר לסמוך עליו בעיניים עצומות, שאף פעם לא יאכזב ושתמיד יהיה שם כדי להקשיב, לייעץ או פשוט לשתוק יחד. כשמישהו מחבריו היה נקלע לצרה, איתי היה הראשון להציע עזרה, בין אם זו עזרה בלימודים, תמיכה רגשית או סתם כתף להישען עליה. הוא עשה זאת תמיד בצניעות, בסתר כמעט, מבלי לבקש תמורה או להתפאר במעשיו. ידע כללי רחב היקף, יחד עם חוכמת חיים שהייתה מרשימה לגילו הצעיר, הפכו אותו לאיש שיחה נפלא. הוא יכול היה לדון בכל נושא, מפוליטיקה וכלכלה ועד פילוסופיה ואמנות, תמיד עם תובנות מעמיקות ופרספקטיבה מקורית. הוא אהב לטייל ולבלות, לגלות מקומות חדשים בארץ ובעולם, לחוות תרבויות שונות, והיה מסוגל למצוא את הטוב, את ההומור ואת הכיף בכל סיטואציה, גם כזו שנראתה מאתגרת או משעממת. הוא היה זה שתמיד הצליח להצחיק ולשמח את סובביו, בין אם בבדיחה שנונה, בסיפור מצחיק או סתם בחיוך כובש שמיד הפיג כל מתח. "אתה פשוט יודע להסתכל על העולם בצורה אחרת, איתי," אמרה לו פעם חברתו הקרובה, תמר, כשהצליח להפוך יום גשום וקודר לטיול מלא הרפתקאות וצחוק. "איתי, אתה היית היחיד שתמיד אתגר אותי ללכת על זה," כתב עליו חברו הטוב אדם, שנים לאחר מכן, במילים שריגשו עד עמקי נשמה. "כשקפץ לי רעיון וכולם אמרו לי לא לעשות אותו, אני פשוט ידעתי שאתה היית היחיד שהיה מאתגר אותי ללכת על זה. כשהייתי צריך מקום לישון בו, בזמן שלאחרים הייתי צריך להתחנן, אתה היית היחיד להציע. בזמן שכשאחרים רוצים לשאול לשלום מישהו הם שולחים הודעה ושוכחים, אתה היית היחיד להתקשר. קשה, ריק, משעמם בלעדיך, שקט. אני מתגעגע אליך." המילים האלה תיארו בדיוק את מהותו של איתי – אדם של מעשים, של נאמנות עמוקה, של אכפתיות אמיתית ובלתי מתפשרת.

כשהגיע זמן הגיוס, בשישה בדצמבר אלפיים עשרים ושתיים, איתי לא היסס. הוא ידע בדיוק מה הוא רוצה – שירות קרבי משמעותי, כזה שיאפשר לו לתרום באופן ממשי לביטחון המדינה. הוא התגייס לצה"ל ושירת כלוחם בגדוד "שקד" של חטיבת "גבעתי", חטיבת החי"ר הסגולה. ללבוש את המדים הירוקים-חומים, להרגיש את משקל האפוד על גופו ואת הנשק בידיו, היה עבורו מקור לגאווה עמוקה. הוא חשב על כל אותם חיילים לפניו ששירתו באותם מדים, על המסורת הארוכה של הגנה על הבית, וחש תחושה עזה של שייכות ומטרה. הוא לא היה מסוג האנשים שיסתפקו בפחות מהטוב ביותר, ולכן השקיע את כל מרצו באימונים, לא נרתע ממסעות ארוכים תחת שמש קופחת או מגשם שוטף, לא ויתר לעצמו גם ברגעים הקשים ביותר. הוא דחף את עצמו ואת חבריו קדימה, תמיד עם מילה טובה, בדיחה קטנה או חיוך מעודד, וכך הפך לדמות מובילה ומשמעותית בפלוגה. לצד כל זאת, איתי לא זנח את שאיפותיו לעתיד. הוא החליט להמשיך את דרכו של אביו, יניב, וללמוד משפטים לאחר השחרור, להפוך לעורך דין. הוא נהג לקחת איתו לבסיס חומרי לימוד – ספרי משפטים, קבצי פסקי דין – וניצל כל רגע פנוי, בין תורנות שמירה אחת לשנייה, בין אימון למנוחה קצרה, כדי לצלול לעולם המושגים המשפטיים. הוא היה יושב בפינה שקטה, תחת אור עמום של פנס ראש, קורא בעיון ומסמן קטעים חשובים, מכין את הקרקע לחייו האזרחיים, ומראה כבר אז תכנון קדימה, רצינות ואחריות.

בספטמבר של שנת אלפיים עשרים ושלוש, במהלך אימון שגרתי אך תובעני, נפצע איתי. הוא אובחן עם שבר בשורש כף היד, פציעה שהשביתה אותו זמנית מפעילות קרבית. הוא שוחרר לביתו לתקופת החלמה, כשידו מגובסת ומכאובים מלווים אותו. התקופה הזו הייתה קשה עבורו. הוא, שהיה רגיל להיות בתנועה מתמדת, לפעול, להיות חלק מהעשייה, מצא את עצמו מרותק לבית, תלוי בעזרה של אחרים. התסכול היה רב, אך הוא ניסה לשמור על אופטימיות, עוסק בלימודיו ומשקיע זמן איכות עם משפחתו ואחיו הקטנים. הוא ידע שזו רק הפסקה זמנית, ושהוא נחוש לחזור לפעילות ברגע שיקבל את האישור הרפואי. הוא התמיד בתרגילי הפיזיותרפיה, דוחף את עצמו למרות הכאב, ממוקד במטרה אחת: לחזור לחבריו, לחזור למדים, לחזור למקום שבו הרגיש שייך ומשמעותי.

ואז הגיע אותו בוקר מר ונמהר, שבת כ"ב בתשרי, שמחת תורה תשפ"ד, השבעה באוקטובר אלפיים עשרים ושלוש. השעה הייתה שש וחצי בבוקר, והשקט של יום חג נשבר בבת אחת על ידי שאון מחריש אוזניים של ירי רקטות וטילים מסיבי מרצועת עזה. איתי היה בביתו בפתח תקווה, עדיין מחלים מהפציעה בידו, מתעורר לקולות האזעקות הבלתי פוסקות. עד מהרה החלו להגיע דיווחים ראשוניים, מנותקים וקשים לעיכול, על חדירת אלפי מחבלים – יבשתית, ימית ואווירית – לתוך יישובי עוטף עזה. התמונות הראשונות שהחלו לזרום בווטסאפ, הקולות המבוהלים של חברים ובני משפחה מהדרום, הבהירו במהירות שמדובר במתקפת טרור חסרת תקדים באכזריותה. מחבלים רצחו באכזריות אזרחים בבתיהם, במכוניותיהם, חטפו מאות ישראלים לרצועת עזה, והחריבו, בזזו והעלו באש בתים ורכוש. בבוקר זה, בבת אחת, השתנו פני המדינה. מלחמה פרצה, מלחמה שאיש לא דמיין. איתי, שישב בביתו עם היד המגובסת, לא יכול היה לשאת את המחשבה שהוא אינו שם, עם חבריו, בחזית. "החברים שלי צריכים אותי," אמר להוריו בעיניים בוערות, כשקולו נחוש ובלתי מתפשר. אמו לימור ניסתה לשכנע אותו להישאר, להחלים, לחכות. אביו יניב, שראה את הנחישות בעיני בנו, ידע שאין טעם להתווכח. "כולנו אמרנו לך שניצלת, הקדוש ברוך הוא אוהב אותך ולא רוצה שתילחם," כתב יניב לאחר מכן במילים קורעות לב, "אתה אמרת לנו: 'תפסיקו לדמיין... ברגע שהשבר יתאחה מעל חמישים אחוז אני כבר לא אהיה בבית יותר. אחזור לפלוגה. יש לנו משימה להשלים'." איתי פעל במהירות, יצר קשר עם מפקדיו, התעקש לחזור. הוא ידע שגם עם יד פצועה, הוא יכול לתרום, לעזור, להיות שם. לא היו לו ספקות. הוא היה לוחם בנשמתו, וכשהבית בוער, הוא לא יכול היה לשבת בחיבוק ידיים.

השבועות שלאחר מכן היו מורטי עצבים. איתי עבר בדיקות חוזרות ונשנות, לחץ על הרופאים והמפקדים, מתעקש לקבל אישור לחזור לפלוגה. כל יום שעבר בבית היה עבורו נצח, כשהוא עוקב בדאגה אחרי החדשות, שומע על חבריו שנלחמים בעוז, וחולם לחזור ולהיות חלק מהם. לבסוף, הגיע האישור המיוחל – שורש כף ידו התאחה מספיק, והוא יכול היה לשוב לפעילות, גם אם בהדרגה. הוא ארז את תיקו במהירות, נפרד ממשפחתו בחיבוק ארוך, וחש תערובת של הקלה, התרגשות ודאגה. כשהגיע לבסיס, מפקד הפלוגה קיבל אותו בשמחה גדולה. "ברגע שהתקשר אליך מפקד הפלוגה," סיפר אביו, "הודעת לו שאתה לא עוזב אותם ושידע שהוא יכול לסמוך עליך שתרים את המורל ותהיה ראשון בחזית... כל הצוות הפיקודי שמח לשמוע שהחייל המצטיין שלהם, בגובה שני מטר, הולך לחזור וירים את כולם לאנרגיות שיא." ואכן, חזרתו של איתי לפלוגה הייתה כמו זריקת אנרגיה. קומתו הגבוהה, חיוכו המוכר והיד הפצועה, שסימלה את נחישותו הבלתי מתפשרת, העניקו לחבריו תחושה של תקווה וביטחון. בתחילה, עסק בסיוע ליישובים הסמוכים לגדר הרצועה, מאבטח בתים, שומר על קווי הגנה, ומסייע לתושבים שנותרו באזור. הוא היה שם כדי להעניק תחושת ביטחון, לדבר עם התושבים המבוהלים, ולעשות כל שביכולתו כדי להקל על מצוקתם. הוא עמד בשמירות ארוכות, עיניו סורקות את האופק, אוזניו קשובות לכל רחש, ערני ודרוך, מודע היטב לסכנה המרחפת מעל.

בהמשך, כשהתגברה הלחימה והכוחות החלו להיכנס עמוק יותר לרצועת עזה, הצטרף איתי לחבריו בשטח. הוא לחם בגבורה במשך חודשים ארוכים, תחת אש, בתוך סמטאות צרות, בין בניינים הרוסים. הוא חווה את קשיי הקרב – את העייפות הפיזית והנפשית, את הרעב והקור, את האבק המכסה כל פינה, את הרעש הבלתי פוסק של ירי ופיצוצים. אך בכל רגע ורגע, הוא שמר על רוחו האיתנה, על חיוכו המפורסם, ועל נכונותו לעזור לחבריו. הוא היה שם כדי להחזיק את הקו, כדי לסייע בפעולות חילוץ, כדי לטהר בתים ממחבלים. הוא היה חלק בלתי נפרד מהצוות, עמוד תווך של יציבות ואופטימיות, גם כשהמצב נראה חסר סיכוי. הוא זכר את המטרה, את הסיבה שלשמה התגייס מלכתחילה, את המשפחה והחברים שמחכים לו בבית, את האנשים שעליהם הוא מגן. הוא לחם באומץ, בנחישות, ובמקצועיות, ממלא כל משימה שהוטלה עליו, תמיד עם ראש מורם ועיניים פקוחות.

ביום שבת, השני בנובמבר אלפיים עשרים וארבע, א' במרחשוון תשפ"ה, לקח איתי חלק בפעילות מבצעית נוספת בצפון הרצועה, סמוך לבית הגידול שבו גדל. הכוח שלו, צוות מיומן ומגובש, נכנס לאחד המבנים באזור, כחלק מפעולת סריקה וטיהור שגרתית. האוויר במבנה היה דחוס, רווי באבק ובריח עשן עומד, והשקט המתוח הופר רק על ידי צעדי החיילים הזהירים ורחשי הקשר. לפתע, ללא כל אזהרה מוקדמת, הופעל מטען שהוטמן במקום. פיצוץ עז הרעיד את המבנה, פיזר רסיסים ואבק לכל עבר, והפך את השקט המתוח לתוהו ובוהו של רעש ובהלה. איתי, שהיה בין הראשונים שנכנסו למבנה, נפגע מהפיצוץ ונהרג במקום. הוא נפל בקרב, בן עשרים בלבד בנופלו, מותיר אחריו חלל עצום, משפחה כואבת וחברים המומים. ההודעה על נפילתו הכתה במשפחתו בפתח תקווה כרעם ביום בהיר. לימור ויניב, הוריו, סער, נועם, אדל ואריאל, אחיו ואחותו – עולמם התהפך. הלוויה הצבאית, בבית העלמין הצבאי בפתח תקווה, הייתה אירוע קורע לב, שבו אלפי אנשים – בני משפחה, חברים, מפקדים, פקודים, ואזרחים שהכירו את סיפורו – הגיעו ללוות את איתי בדרכו האחרונה, תחת שמיים אפורים וכבדים, וקולות בכי ששברו את הדממה. לאחר נפילתו, הועלה איתי מדרגת סמל לדרגת סמל ראשון, כהוקרה על גבורתו, על מסירותו ועל תרומתו העצומה.

החלל שהותיר איתי היה עצום, והכאב בלתי נתפס, אך רוחו המשיכה לחיות ולהדריך את קרוביו. איתי השאיר אחריו מכתב, מילים אחרונות שכתב, שהיוו צוואה של ממש לאלה שנשארו מאחור. "אני מקווה שתמשיכו את החיים," כתב, "שתעזו ותגשימו את עצמכם בלי לפחד גם אם זה מפחיד. לא, אני לא מתחרט על שום דבר שעשיתי, במיוחד לא על זה שהתגייסתי לקרבי ונפלתי בשביל המדינה. אני גאה להיות חלק מחטיבת 'גבעתי', אני גאה להיות לוחם וגאה להיות חלק מהחיים שלכם. אוהב אתכם." המילים האלה, חדורות אומץ, אהבה וגאווה, הדהדו בלבבות כל מי ששמע אותן, והפכו למגדלור של תקווה בעיצומו של האבל. אביו, יניב, במילים שנכתבו מדם ליבו, שיקף את מהות בנו: "גם עם שבר ביד היית נחוש לקבל חזרה את הנשק ולחזור לקרב... כולנו אמרנו לך שניצלת... אתה אמרת לנו: 'תפסיקו לדמיין... ברגע שהשבר יתאחה מעל חמישים אחוז אני כבר לא אהיה בבית יותר. אחזור לפלוגה. יש לנו משימה להשלים'." העדות הזו, של אב לבן, תיארה את איתי כפי שהיה באמת – אדם בעל נחישות בלתי רגילה, בעל תחושת שליחות עמוקה, שראה את המטרה לנגד עיניו ולא נרתע משום מכשול. חברו הטוב אדם, במילות געגוע כנות, תיאר את ההשפעה העצומה של איתי על חייו: "בכל סיטואציה שאני נמצא בה אני רק חושב על איך היית מגיב, מה היית אומר. כשקופץ לי רעיון וכולם אומרים לי לא לעשות אותו, אני פשוט יודע שאתה היית היחיד שהיה מאתגר אותי ללכת על זה... בזמן שכשאחרים רוצים לשאול לשלום מישהו הם שולחים הודעה ושוכחים, אתה היית היחיד להתקשר." הוא היה חבר אמיתי, נדיר, כזה שמשאיר חותם בל יימחה.

זכרו של איתי פאריזאט ז"ל הולך ומונצח בדרכים רבות, כביטוי לאהבה הגדולה ולכבוד העצום שהותיר אחריו. שמו חרוט ב"מצודת יואב" – מרכז המורשת של חטיבת "גבעתי", הניצב על כביש אשקלון-קריית גת, שם הוא חלק מסיפור הגבורה של החטיבה כולה. הוא מונצח באתר ההנצחה האינטרנטי לחללי מערכות ישראל תושבי העיר פתח תקווה, ובבית יד לבנים בעיר, שם שמו מצטרף לשמותיהם של גיבורים נוספים ששילמו בחייהם למען המדינה. הוריו, לימור ויניב, שסירבו לשקוע באבלם, הקימו מיזם מרגש בשם "קהילת איתי", הכולל מספר עמותות בארץ ובחו"ל. מטרת המיזם היא להביא ריפוי ותקווה לנפגעי המלחמה, לסייע למי שנפגע בגוף ובנפש, ולקדם אחדות בין קהילות יהודים בארץ ובעולם – הגשמה אמיתית של רוח הנתינה והאכפתיות שאיתי גילם בחייו. הפרק הראשון בפודקאסט "רוחם של גיבורים" הוקדש כולו לסיפורו המרגש של איתי, פרק שהוקלט בהשתתפות אימו, לימור, והוא זמין להאזנה ביוטיוב ובכל פלטפורמות הפודקאסטים, ומאפשר לאלפים ללמוד על חייו ועל מורשתו. בשכונת אם המושבות החדשה בפתח תקווה, לא הרחק מהבית שבו גדל והתחנך, נקראה כיכר על שמו, כיכר "איתי פאריזאט". לטקס השקת הכיכר הגיעו מאות מתושבי העיר, שכנים, חברים, בני משפחה ומפקדים, כולם עומדים יחד, ראשיהם מורכנים בכבוד, כשעל פניהם ניבטת תערובת של עצב וגאווה. קבוצת הנצחה פעילה בשם "Remember Itay Parizat" נפתחה בפייסבוק, ועמוד הנצחה נוסף נפתח באינסטגרם תחת השם rememberitayparizat, שניהם משמשים במה לשיתוף זיכרונות, תמונות וסיפורים, ומאפשרים לקהילה רחבה לשמור על זכרו חי ונושם. איתי פאריזאט, הילד המבריק, הספורטאי המחונן, החבר הנאמן, הלוחם האמיץ, לא נעלם. הוא ממשיך לחיות בלבבות כל מי שהכירו ואהבו אותו, בסיפורים שמספרים עליו, בפרויקטים שנוצרו לזכרו, וברוח הגבורה והנתינה שהותיר אחריו. מורשתו היא קריאה לאומץ, לאהבה, להגשמה עצמית ולנתינה למען הכלל, והיא תמשיך להאיר את דרכנו, כמגדלור של תקומה וגאווה ישראלית, לעד.