איתי מרקוביץ

בכוכב יאיר, ישוב שקט ופסטורלי השוכן בלב השרון, נולד ביום ח' בסיוון תשס"ב, 19 במאי 2002, ילד עם חיוך כובש ועיניים נוצצות, שקיבל את השם איתי. הוא היה הבן השני לתמר ואורן מרקוביץ, אח צעיר לעומרי ואח גדול לאלה, שיהיו לו לחברים לכל החיים ולשותפים לכל מסע. הבית ברחוב השקד, שהיה מלא באור ובצחוק, היה עבור איתי מגרש המשחקים הראשון שלו, המקום שבו נבנו היסודות לאדם שיהפוך להיות – ילד חכם, אנרגטי וטוב לב, ששמו המקוצר, "מרקו", יהדהד במשך שנים בפי כל מי שהכיר אותו. כבר בגיל צעיר, נדמה היה שיש בו אנרגיה מתפרצת, כזו שאינה יודעת גבולות, שהניעה אותו לרוץ, לקפוץ, לחקור ולשאול, תמיד עם אותו ניצוץ בעיניים ששידר סקרנות אין קץ ורצון עז להבין את העולם סביבו.

הילדות של איתי בכוכב יאיר הייתה שזורה בריחות האדמה הלחה אחרי הגשם הראשון, בצלילי צחוקם של ילדים מתרוצצים ברחובות השקטים, ובאור הבוהק של שמש השרון המלטפת. הוא למד בבית הספר היסודי המקומי, "לב כוכב", שהיה עבורו הרבה יותר ממוסד לימודי – הוא היה זירת התנסות חברתית ראשונה, מקום שבו פיתח את כישוריו הבין-אישיים יוצאי הדופן. המורה נועה שמעוני, שזכרה אותו היטב שנים אחר כך, תיארה את המבט בעיניו כשהחומר עניין אותו, את הרגעים שבהם "פתאום מבינים את ההסבר", ואת הצחוקים בכיתה שהיו דרכו להפיג מתח ולהביא איתו את הקלילות המיוחדת שלו. הוא לא הסתפק בציון שקיבל, אלא תמיד רצה להבין "למה זה הציון שנתתי", סימן מובהק לאישיות שאינה מוותרת, שחותרת לאמת ולשלמות, ושמבקשת להבין את ה"למה" שמאחורי כל דבר. הוא היה ילד שאי אפשר היה שלא לחבב, עם חיוך שמיד הקל כל אווירה והפך כל משימה למשחק, כל שיעור להרפתקה.

מעבר לספסל הלימודים, מצא איתי פורקן לאנרגיה וליצירתיות שלו בכמה תחומים שיהפכו לחלק בלתי נפרד מזהותו. הוא אהב לנגן על גיטרה, וכבר בגיל צעיר נדמה היה שיש לו קשר מיוחד לכלי המיתרים. הוא היה יושב בפינת החדר, מיתרי העץ רוטטים בין אצבעותיו, והצלילים המלודיים היו ממלאים את הבית, לעיתים שקטים ומהורהרים, לעיתים קצביים וסוחפים. זה היה עבורו מרחב של ביטוי עצמי, עולם שבו יכול היה להפוך רגשות למנגינות. במקביל, מגרש הכדורסל הפך למקום מפלט נוסף. הריצה המהירה, קפיצות ההתחמקות, הזריקה המדויקת לסל, צעקות העידוד של החברים לקבוצה – כל אלו היו חלק בלתי נפרד משגרת יומו. הוא אהב את האתגר הפיזי והמנטלי שהספורט הציב בפניו, את תחושת הניצחון המשותף ואת הגיבוש החברתי שנוצר סביב הכדור הכתום המתגלגל.

אבל אולי התחנה החשובה ביותר בעיצוב דמותו בנעוריו הייתה תנועת הנוער "הצופים". הוא החל את דרכו כחניך בשבט "צור" המקומי, ילד סקרן שמתמלא התלהבות מכל טיול שטח, מכל פעילות גיבוש, מכל סיפור מדורה. ככל שגדל, התפקיד השתנה, והוא הפך למדריך. עם החאקי והשרוך הצהוב-כחול, הוא עמד מול קבוצת ילדים צעירים, עיניו בורקות באחריות ובגאווה. הוא לימד אותם קשירת חבלים, ניווט בשטח, ובעיקר – ערכים של חברות, מנהיגות ועזרה הדדית. הוא ידע איך להדליק בהם את הניצוץ, איך לגרום להם להאמין בעצמם וביכולותיהם. זה לא היה רק "להיות מדריך", זו הייתה שליחות שהתגלתה בו כבר אז, היכולת לחבר אנשים, להוביל אותם, ולגרום להם להרגיש חלק ממשהו גדול יותר. הוא היה זה שתמיד דאג לכולם, שהבחין בילד השקט בפינה ודאג לערב אותו, שהרגיע את הרוחות כשהוויכוחים התלהטו, ותמיד מצא את הדרך לשלב הומור בתוך הרצינות.

עם סיום לימודיו בתיכון האזורי, עמד איתי, כמו רבים מבני גילו, בפני הצומת של השירות הצבאי. אך לפני כן, הוא בחר בדרך אחרת, דרך שהעידה יותר מכל על נשמתו הגדולה ועל רצונו העמוק להשפיע: שנת שירות. הוא התנדב לכפר הנוער "כפר סילבר", מוסד חינוכי השוכן בסמוך לאשקלון, ובו שהו בני נוער עולים חדשים. זו הייתה החלטה שרבים סביבו לא הבינו במלואה. "איך תתקשר עם העולים החדשים שעדיין לא דוברים עברית?" שאלה אמו תמר בדאגה, קצת לפני שנפרדו ממנו. איתי, עם אותו חיוך כובש שהיה סימן ההיכר שלו, השיב בטון בטוח ורגוע, שניגן כבר אז על מיתרי נשמתו: "אני יודע לנגן ואני יודע לשחק כדורסל. נתחיל משם." והוא אכן התחיל משם. הוא הבין ששפה היא לא רק מילים, אלא קשר אנושי, וכי קשרים נבנים דרך פעולות משותפות, דרך צחוק, דרך עזרה, ודרך נוכחות.

בכפר סילבר, איתי לא היה רק מדריך; הוא היה מגדלור של תקווה ושל יציבות עבור נערים ונערות שעברו מסעות חיים מורכבים. הוא לימד אותם את חוקי הכדורסל, את אקורדי הגיטרה, ובעיקר – את חוקי החברות והאמון. הוא ישב איתם בשעות הערב הארוכות, תרגם מילים, הסביר מנהגים, הקשיב לסיפוריהם בשקט ובהקשבה. הוא זכר היטב את הפעם הראשונה שבה אחד הנערים, עולה חדש מאתיופיה שרק הגיע ארצה ולא דיבר מילה בעברית, קלע סל מושלם אחרי אינספור ניסיונות. הצעקה של השמחה שהשתחררה מפיו של הנער, החיוך הרחב ששטף את פניו, והחיבוק החם שאיתי העניק לו – כל אלו היו רגעים קטנים שהבהירו לו עד כמה השפעה יכולה להיות לו. הוא לא רק העניק להם כלים, הוא העניק להם תחושת שייכות, תחושה של בית ושל ביטחון. הוא גילה שם משמעות עמוקה בעשייתו, ובנה קשרים חזקים ועמוקים עם חניכיו, קשרים שלא נגמרו עם סיום שנת השירות. הוא המשיך לבקר אותם, לדאוג להם, ולעזור להם גם הרבה אחרי שעזב את הכפר, מוכיח שוב ושוב את נאמנותו ואת אהבתו לאדם באשר הוא אדם.

איתי היה אדם של קשרים. קשרים עמוקים, כנים ובלתי מתפשרים. הוא היה חבר אמת, מהסוג הנדיר שתמיד נמצא שם, לא משנה מה. חבריו ידעו שתמיד אפשר לסמוך עליו, שיגיד את האמת גם אם היא לא נוחה, ושתמיד יהיה שם כדי להרים, לעודד, או סתם לצחוק איתו עד שכאבו הבטן. הוא אהב לבלות כל רגע פנוי עם חבריו ועם בני משפחתו. הקשר עם הוריו, תמר ואורן, היה עמוק וקרוב במיוחד. הוא שיתף אותם בכל – בחששות, בחלומות, בהצלחות ובכישלונות. שיחות הלילה הארוכות עם אמו, הייעוץ שקיבל מאביו, והצחוקים עם אחיו ואחותו, עומרי ואלה, היוו את עמוד השדרה של חייו. הוא היה אח מסור, דואג ותומך, שתמיד עמד לצידם, והיה להם למודל לחיקוי.

מעבר לקשרים האנושיים, איתי היה מאוהב בארץ ישראל. הוא לא הסתפק בסיפורים או בתמונות; הוא היה חייב לחוות אותה, לגעת בה, לנשום את אווירה. הוא אהב "לחרוש את הארץ לאורכה ולרוחבה", לגלות פינות נסתרות, לטייל בשבילים עתיקים, ולמצוא "נקודות תצפית מרהיבות" שמהן יכול היה להתבונן בנוף האינסופי. הוא היה אורז את "פק"ל הקפה" המיתולוגי שלו, לוקח כמה בקבוקי בירה קרה, ומעמיס את החברים על הרכב, בדרך אל הלא נודע. הטיולים הללו היו לא רק מסע פיזי, אלא גם מסע רוחני. הוא היה יושב בשקט מול הנוף המהפנט, צופה ב"זריחות ובשקיעות" הצובעות את השמיים בגוונים של אש וזהב, כשהוא מוקף באנשים שאהב. הריח של הקפה הרותח, המגע של האדמה מתחת לרגליו, קולות הציפורים המתעוררות עם עלות השחר או נרדמות עם רדת החשכה – כל אלו היו רגעים של אושר צרוף עבורו, רגעים שבהם הרגיש מחובר עמוקות לאדמה ולשורשיו. אביו, אורן, יזכור שנים אחר כך את הטיולים המשותפים שלהם בארץ ובחו"ל, את האופן שבו איתי לימד אותם "על אהבת הארץ והמולדת, לטייל ולראות את הזריחות."

ב-9 בדצמבר 2021, הגיע הרגע שבו איתי הגשים עוד חלום, כשהתגייס לצה"ל. הוא ידע בדיוק לאן הוא רוצה להגיע – לחטיבת "גולני", חטיבת החי"ר המהוללת, שדגלה המפורסם והחום של חייליה משכו אותו. הוא התגייס כלוחם, חדור מוטיבציה ורצון עז לתרום. הטירונות הייתה מאתגרת, פיזית ומנטלית, אבל איתי לא נשבר. הוא מצא בכל קושי הזדמנות להתחזק, בכל משימה אתגר לכבוש. הוא דחף את עצמו ואת חבריו, ותמיד עם אותו חיוך מעודד ועם בדיחה קורעת שהקלה על האווירה המתוחה.

מיד עם תום הטירונות, כשהתעלה מעל הציפיות, יצא איתי לקורס מ"כים. שם, התבלט במהירות, לא רק בביצועיו הפיזיים המרשימים, אלא גם ביכולות המנהיגות הטבעיות שלו. מפקדו בקורס, שזכר אותו היטב, סיפר עליו בהתפעלות: "מהר מאוד קלטתי בחור מוכשר, חזק פיזית ומנטלית, אינטליגנט, כריזמטי, עם צורת חשיבה יוצאת דופן שלא מפסיקה להפתיע וביטחון עצמי עצום שאין לך מושג מאיפה בחור שכרגע סיים טירונות הביא אותו." איתי לא היה עוד חניך בקורס; הוא היה כוח טבע. הוא ידע לראות את התמונה הרחבה, לחשוב מחוץ לקופסה, ולמצוא פתרונות יצירתיים לבעיות מורכבות. כשהיה מקבל משימה, הוא לא רק ביצע אותה, אלא חשב על הדרך הטובה ביותר, היעילה ביותר, ולעיתים גם המצחיקה ביותר, להגיע לתוצאה.

המפקד המשיך ותיאר את איתי: "תמיד ידעתי שמרקו יגיד לי את כל האמת, לא משנה מה, ימלא כל משימה בהצלחה וגם תמיד ייתן בדיחה קורעת כדי להקליל את המצב." זו הייתה מהותו – כנות בלתי מתפשרת, אמינות מוחלטת ויכולת נדירה לשלב בין רצינות תהומית להומור מחויך. הוא לא פחד להתעמת עם המפקדים כשחשב שמשהו אינו נכון, אבל תמיד עשה זאת בכבוד ובצורה בונה. הוא היה זה שהיה מעלה את המורל אחרי מסע מפרך, או בסוף יום אימונים מתיש, עם חיקוי מושלם או סיפור הזוי שהיה שולף משרוולו, וגורם לכולם להתגלגל מצחוק. "הוא ידע לראות דרך העמדות פנים, הצגות, שקרים ומסכות שאנשים שמים," הוסיף המפקד, מדגיש את חושיו החדים ואת יכולתו לחדור אל עומק נפשם של האנשים סביבו. איתי לא היה שטחי; הוא חיפש את האמת, את הליבה הפנימית של כל אדם. הוא היה "הכי מצוין ותחרותי בהכול ועם זאת גם לא צפוי בשום צורה ובעל עקשנות של פיל." הוא לא ויתר לעצמו ולאחרים, שאף למצוינות בכל דבר שעשה, אך תמיד שמר על הייחודיות שלו, על הניצוץ המרדני משהו, שגרם לו להיות בלתי צפוי ומרתק כל כך. עקשנותו, שנדמה הייתה לעיתים כפגם, הייתה למעשה כוח מניע אדיר, דלק שדחף אותו להשיג כל מטרה שהציב לעצמו.

לאחר שסיים את קורס המ"כים בהצטיינות, שימש איתי כמפקד כיתה, תפקיד שבו יכול היה ליישם את כל מה שלמד ולפתח את כישורי המנהיגות שלו. הוא הוביל את חייליו במסירות, באחריות ובאהבה, וזכה לאמונם המלא. אך איתי לא הסתפק בכך. הוא שאף גבוה יותר, רצה להשפיע יותר, וחש תחושת שליחות עמוקה שקראה לו לתרום ולעשות שינוי משמעותי יותר. עם סיום מחזור הפיקוד שלו, הוא יצא לקורס קצינים. זו לא הייתה רק שאיפה לדרגה או ליוקרה; זו הייתה קריאה פנימית, רצון עמוק לפתח את יכולותיו ולהביא אותן לידי ביטוי בצורה המיטבית, למען המדינה והחברה שבה האמין.

ואז הגיע הבוקר ההוא, שבת כ"ב בתשרי, שמחת תורה תשפ"ד, 7 באוקטובר 2023. בשעה שש וחצי בבוקר, כשאיתי היה בעיצומו של קורס הקצינים, נפתחה מתקפת הפתע הרצחנית של ארגון הטרור חמאס. אלפי מחבלים חדרו לישראל, יבשתית, ימית ואווירית, ופתחו במסע רצחני ביישובי עוטף עזה, בערי הדרום, במסיבות טבע ובבסיסי צה"ל. בתוך הכאוס והתופת, כשהארץ כולה רעדה, איתי הוקפץ באופן מיידי ללחימה בשטח רצועת עזה. תוכניותיו, לימודיו, והשקט שהכיר – הכל נזרק לפח. הוא הפך מקצין בהכשרה ללוחם בחזית, בתוך שעות ספורות. הדרמות של הקורס פינו את מקומן לדרמה האמיתית של שדה הקרב, לקולות הירי, לאבק המיתמר, לריח השרוף ולפנים המבוהלות של האזרחים. הוא לחם בחירוף נפש, כמו כל חבריו, בניסיון להגן על הבית.

במהלך חודשי הלחימה האינטנסיביים, כשהמלחמה השתוללה סביבו, הצליח איתי לסיים את קורס הקצינים ולקבל את דרגות הקצונה. הרגע שבו ענד את הדרגות על כתפיו היה חוויה סוריאליסטית – טקס צנוע, כמעט חטוף, בצל האזעקות והלחימה, אך מלא במשמעות עמוקה. הוא הפך למפקד מחלקה (מ"מ) הכשרה בבא"ח "גולני", בסיס האימונים החטיבתי. עבור איתי, האפשרות להכשיר דור חדש של לוחמים, ללמד אותם את ערכי הגולנצ'יק ואת דרכי הלחימה, הייתה הגשמת חלום. הוא הבין את כובד האחריות שבידיו, את העובדה שהחיים של חיילים צעירים תלויים בו, ואת השינוי העצום שבכוחו לייצר. הוא לקח את תפקידו במלוא הרצינות, עם אותה נחישות ועקשנות של פיל שאפיינה אותו מילדות.

איתי ניסח לעצמו תפיסה פיקודית ברורה, פילוסופיה שהנחתה אותו בכל צעד ובכל החלטה: "'בזכות האמונה באדם' – משפט שמופיע בשערי בסיס 'חוות השומר' בו מוכשרים טירונים מאוכלוסיות מיוחדות, נערים בסיכון." הוא אימץ את המשפט הזה עמוק אל תוך נשמתו. "אני מאמין שכל אדם באשר הוא יכול להגיע לפסגות שמעולם לא חשב שיוכל לכבוש," אמר. זו לא הייתה סיסמה ריקה מתוכן; זו הייתה דרך חיים. הוא ראה בכל חייל, בכל אדם, פוטנציאל עצום, גם אם הוא עצמו לא היה מודע לו. הוא האמין בכוחה של ההכוונה, של האמון, של הדחיפה הנכונה. "אני בוחר להיות מפקד וקצין בצה"ל ולהיות אחראי על חיילים מתוך אמונה שלמה כי ניתן לשנות ולעצב תפיסת עולם בבני אדם." הוא לא רק רצה ללמד אותם לירות ולנווט; הוא רצה לעצב אותם כאנשים, כחיילים חושבים, יוזמים ואחראים. הוא ראה את תפקידו כהזדמנות "לפתח את החשיבה, להגביר תחושת מסוגלות ושליחות לחיילים." הוא לא היה מפקד שצועק פקודות; הוא היה מפקד שמלמד, שמסביר, שמאתגר לחשוב. "אני פה מתוך רצון להעשיר, להעמיק ולפתח כל אדם על מנת שיגיע למימוש עצמי ועל מנת שאנחנו כחברה נהיה חברה טובה יותר." זו הייתה המהות של איתי – אמונה בלתי מעורערת בכוחו של האדם, ורצון עז להפוך את העולם למקום טוב יותר, חברה טובה יותר, דרך חינוך, דוגמה אישית ומנהיגות. הוא ישב עם חייליו, הקשיב לחששותיהם, עודד אותם להתנסות, לטעות וללמוד. הוא דאג שכל אחד מהם ירגיש נראה, נשמע ומוערך, ויתרום את חלקו הייחודי למאמץ המלחמתי ולחברה כולה.

כאשר סיים את הכשרתם של הטירונים שעליהם פיקד, כשהוא מותיר מאחוריו שובל של חיילים מצוינים ומלאי מוטיבציה, נשלח איתי אל גבול הצפון. המלחמה, שפרצה בדרום, התפשטה במהירות גם אל הצפון, והגבול עם לבנון הפך לחזית פעילה ורגישה. הוא הוצב בגדוד 51 של "גולני", אך שם חיכה לו תפקיד מורכב במיוחד. הוא נדרש לפקד על מחלקה ותיקה, שהייתה מורכבת מלוחמים מנוסים, אך גם לוחמים שספגו אבדות קשות במלחמה, ובהן נפילתו של מפקד המחלקה הקודם. זה לא היה עוד תפקיד של מ"מ טירונים; זו הייתה קפיצה למים העמוקים, אל תוך כאב ואל תוך שחיקה.

האתגר היה עצום: להרים את המחלקה, להחזיר ללוחמים את המוטיבציה, את רוח הלחימה ואת האמון בעצמם. איתי הבין שלא די בדרישות מקצועיות בלתי מתפשרות, ושהוא חייב לרכוש את אמונם של הלוחמים. הוא הקדיש זמן רב לשיחות אישיות, ישב איתם בשעות הקטנות של הלילה, הקשיב לסיפוריהם, לחששותיהם, לכאבם. הוא שאל על בתיהם, על משפחותיהם, על חלומותיהם. הוא לא פחד להראות פגיעות, להודות בקשיים, ובעיקר – להפגין אכפתיות כנה ואמיתית. הוא ידע שרק דרך הקשבה עמוקה והבנה אמיתית יוכל לבנות מחדש את החיבור ואת האמון. הוא הלך איתם לכל מקום, אכל איתם, ישן איתם, התאמן איתם, והיה שם לצידם בכל רגע.

בנחישותו הבלתי מתפשרת וברגישותו יוצאת הדופן, הצליח איתי לגבש חזרה את המחלקה. הוא החזיר להם את רוח הלחימה, את הגאווה היחידתית, ואת האמון בעצמם וביכולותיהם. הוא לא רק פיקד עליהם, הוא עורר בהם השראה. הוא הוביל אותם במשך שבועות ארוכים, תחת אש תופת, באומץ ובגבורה, ונכנס איתם למספר תמרונים בדרום לבנון. הם היו מחלקת חוד, החלוץ המוביל את הגדוד, תמיד ראשונים להיכנס, ראשונים להילחם. איתי היה תמיד בראש הכוח, מוביל בדוגמה אישית, שקט וממוקד, משרה ביטחון על חייליו גם ברגעים הקשים ביותר. הוא זכר את הטיולים שלו בארץ, את האהבה לאדמה, והרגיש את כובד האחריות על כתפיו – להגן על הבית, על המשפחה, על כל מה שיקר.

ביום רביעי, 13 בנובמבר 2024, יצא איתי עם המחלקה שלו לפעילות מבצעית נוספת, עמוק בשטח דרום לבנון. זו הייתה עוד משימה בשגרת המלחמה, עוד יום שבו הבית נדרש להגנה. הם נעו בשטח מוכר, בתוך ערוצי נחלים ומורדות הרים, כשעיניהם סורקות כל אבן וכל שיח. במהלך הפעילות, התפתח קרב קשה ואלים מול מחבלי חיזבאללה. המחבלים, שהכירו את השטח היטב, ארבו ללוחמים ופתחו באש מטווח קצר, מתוך מארב מתוכנן היטב. הפיצוץ הראשון קרע את השקט, ואחריו נפתחה אש תופת. איתי, כפי שהיה תמיד, היה בראש הכוח. הוא הגיב במהירות ובקור רוח מדהים, כשהוא מזהה את מקור הירי ומכוון את חייליו לפעול. הוא לחם בעוז ובחירוף נפש, לא חוסך מעצמו דבר, מגן על חייליו בגופו, מנסה לחלץ אותם מהתופת, להשיב אש, ולייצר מגע עם הכוח התוקף. הוא קפץ ראשון, ירה, זחל, והורה לחייליו מה לעשות, תוך שהוא חושף את עצמו לסכנה אדירה. הוא היה המגן האחרון, המצפן שלהם בתוך הכאוס. בתוך הקרב העז, תחת אש בלתי פוסקת, נפגע איתי באורח אנוש. הוא לחם עד נשימתו האחרונה, כשהוא מקיים את הבטחתו להגן על חייליו ועל הבית בכל מחיר. איתו נהרגו בקרב חמישה לוחמים נוספים, גיבורים שנפלו יחד איתו באותו אירוע קשה.

הידיעה על נפילתו של סגן איתי מרקוביץ הכתה בקהילת כוכב יאיר ובישראל כולה כרעם ביום בהיר. הלבבות נשברו. המועצה המקומית ספדה לו, ומסרה כי "הלב כבר לא יכול להכיל. קהילת כוכב יאיר צור יגאל כואבת ומחבקת את משפחת מרקוביץ היקרה על נפילתו של בנם איתי." המילים הללו, שיצאו מפי כולם, ביטאו את עומק הכאב ואת גודל האובדן. איתי, שהיה רק בן עשרים ושתיים בנופלו, הותיר אחריו הורים שבורים, תמר ואורן, ואח ואחות, עומרי ואלה, שאיבדו חלק מנשמתם. עומרי, אחיו, שרק זמן קצר לפני כן נפצע באסון הכטב"ם בבא"ח גולני, נאלץ כעת להתמודד עם הבשורה הקשה מכל – נפילת אחיו האהוב. איתי הובא למנוחות בחלקה הצבאית של בית העלמין בכוכב יאיר, מוקף באלפי אנשים שבאו לחלוק לו כבוד אחרון, ללוות את הגיבור הצעיר בדרכו האחרונה. לאחר נפילתו, הועלה לדרגת סרן, הכרה סמלית במנהיגותו ובמסירותו.

אביו, אורן, ספד לו בהלוויה במילים שקרעו את הלב: "כמה עבדת קשה להצליח, איך לימדת אותנו על אהבת הארץ והמולדת, לטייל ולראות את הזריחות..." הוא נזכר ברגעים הקטנים והגדולים, בלידתו של איתי, בטיולים המשותפים בארץ ובחו"ל. "יצאנו לפני חודש לתצפית במצפה רמון ובדרך עברנו בעוטף עזה. אתה הראית לי מה עברת והתפעלנו יחד לראות שהכול שוב צומח..." המילים הללו הדגישו את הקשר העמוק לאדמה, את התקווה, ואת מעגל החיים והצמיחה שאיתי כל כך אהב. "אוהב אותך המון! כולנו מקווים שהאובדן היקר שלנו יהיה האובדן האחרון של הדור הזה." זו הייתה תחינה, תקווה נואשת לשלום, שיהיה זה הקרבן האחרון.

אחד מחבריו הקרובים של איתי, שביטא את כאבם של רבים, כתב עליו: "לא אפשרי להסביר ולתאר את האדם שאתה, את החבר המשוגע שאתה." הוא תיאר אותו כאדם "שלוקח הכול לקצה, רוצה לטרוף את העולם בכל רגע, רוצה את הכול מהכול כאן ועכשיו, ואם זה חשוב לך, אז שיישרף כל העולם." זו הייתה המהות של איתי – תשוקה עזה לחיים, לחוויות, לאמת. "המטרות שלך ששמת אותן מול העיניים והדרך שעשית כדי להשיג אותן תמיד עוררו בי השראה. פייטר ולוחם ענק עם כל כך הרבה כוח רצון להשפיע ולהשתפר כל הזמן." איתי היה אדם שלא ידע פשרות כשזה הגיע לערכיו, לחלומותיו ולמטרותיו. הוא היה כוח מניע, השראה לכל מי שהקיף אותו, דוגמה ומופת של נחישות, של אהבת אדם ושל מסירות אין קץ.

איתי מרקוביץ ז"ל הותיר חלל עצום בלבותיהם של הוריו, אחיו, חבריו וכל מי שזכה להכירו. הוא מונצח באתר ההנצחה לחללי חטיבת "גולני" בצומת גולני, וכן באתר ההנצחה האינטרנטי של החטיבה. אך ההנצחה המשמעותית ביותר היא זו שהקימה משפחתו – אתר לזכרו תחת השם "תהיה איתי – to be with me". באתר זה, ניתן למצוא תמונות מחייו, סיפורים מתחנות חייו השונות, ורשימה של נקודות תצפית שאהב במיוחד ברחבי הארץ – פינות שקטות שבהן יכול היה להתחבר לאדמה, לשמיים ולאנשים שאהב. כל אלו הם עדות חיה לרוחו הנצחית, לערכים שהנחו אותו, ולאהבה העצומה שהפיץ סביבו. עמוד לזכרו נפתח גם באתר memoriz.plus, הממשיך לשמר את סיפורו.

סיפור חייו של איתי מרקוביץ הוא סיפור של אדם צעיר שחי במלוא העוצמה, שהאמין באדם ובטוב ליבו, ששאף להשפיע ולשנות, ושהיה מוכן לתת את הכל למען הבית שבו גדל והארץ שאהב. הוא היה סמל לאותה רוח ישראלית עמוקה, שמשלבת אהבת אדם, אהבת הארץ, נחישות בלתי מתפשרת וחיוך כובש. נפילתו היא אובדן נורא, אך מורשתו – של אמונה, של מנהיגות, של חברות ושל אהבה – תמשיך לחיות ולהאיר את דרכנו, להזכיר לנו את מחיר החירות, ואת גודל הגבורה שקיימת באנושיות הפשוטה והטהורה ביותר. יהי זכרו ברוך.