איתי מאור

בראש העין, עיר ששכנה אז בתוך יערות ושדות ירוקים שהלכו והצטמצמו אל מול קצב הבנייה המהיר, נולד ביום כ"ד בחשוון תש"ס, השלישי בנובמבר 1999, איתי מאור, בנם הבכור של סמדר ואילן. ביתם היה תמיד מואר באור יקרות, מקום שבו ערכים של אהבת הארץ ואהבת האדם לא היו רק מילים, אלא דרך חיים יומיומית. הלידה של איתי מילאה את הבית בשמחה עזה, והוא הגיע לעולם עם חיוך שכבר אז, בינקותו, היה כובש ומפיץ סביבו אופטימיות. כשהחל לגדול, התגלה כילד מתוק במיוחד, שמחת חיים טהורה הקרינה ממנו, וצחוקו המדבק היה נשמע לעיתים קרובות במסדרונות הבית, מטעין את כולם באנרגיה חיובית. הוריו, אילן וסמדר, ראו בו כבר אז את הבטחת העתיד, את התקווה שמתגלמת בבנם הבכור, והקפידו להנחיל לו את עקרונות הכבוד, הענווה והרעות – עקרונות שיטוו את מסלול חייו. עם השנים הצטרפו למשפחה אחיו הקטנים, ליאב, נהוראי ויונתן, ואיתי מילא את תפקיד האח הבכור במסירות ואהבה, תמיד עם אוזן קשבת, עצה טובה, וכתף רחבה.

את שנותיו הראשונות בילה איתי בבית הספר היסודי ממ"ד "צורים" בעיר הולדתו, שם ספג את יסודות החינוך והערכים. הוא היה תלמיד חרוץ ושקט, אך נוכחותו הורגשה תמיד בזכות טוב ליבו והרצון העז שלו לעזור לחבריו. בשעות אחר הצהריים, כשהשמש החלה לשקוע וצבעה את השמיים בגוונים של כתום וארגמן, היה איתי ממהר לפעילויות בתנועת הנוער "בני עקיבא". בסניף "ראש העין – גבעות", בשבט "ציון", הוא מצא בית שני, מקום שבו יכול היה לבטא את אהבתו לארץ ולעם דרך פעילויות חברתיות וטיולים בטבע. הוא אהב את תחושת השייכות לקבוצה, את השירים המשותפים סביב המדורה, את הריחות של האדמה אחרי הגשם, ואת הרוח שנשבה בפניו בעת טיולי השטח. מאוחר יותר, כשהתבגר מעט, הפך למדריך בסניף "ראש העין – מרכז", והשקיע את כל כולו בהעברת הערכים האלה לדור הבא של החניכים, מתוך אמונה עמוקה בכוחה של תנועת הנוער לעצב את דמותם של בני נוער. תמיד היה הראשון להתנדב, הראשון להושיט יד, ללא ציפייה לתמורה, אלא מתוך הבנה פנימית עמוקה שזוהי דרכו בעולם.

איתי לא היה רק איש רוח; הוא היה גם אדם של מעשה, נהנה מאוד מפעילות גופנית. מגרשי הכדורגל בראש העין היו עדים לאין ספור שעות שבהן רדף אחרי הכדור עם חבריו, זיעה ניגרת על פניו, עיניו נוצצות מתשוקה למשחק. הרעש של הכדור על הדשא, קריאות העידוד, תחושת המאמץ המשותף – כל אלה מילאו אותו סיפוק. הוא אהד בכל ליבו את קבוצת הכדורגל "מכבי חיפה", והיה עוקב באדיקות אחר משחקיה, חווה עליות ומורדות יחד עם קבוצתו האהובה. בבית הספר התיכון, המשיך את לימודיו בישיבה התיכונית "בני עקיבא גבעת שמואל", שם העמיק את לימודי התורה לצד לימודי החול, וחיבר בין העולמות הלכה למעשה. הוא ראה בתורה לא רק מקור ידע, אלא מפת דרכים לחיים, כזו המנחה אותו בכל מעשיו ודרכיו. הוא למד בשקט, בענווה, תמיד עם שאלות ותובנות שהעידו על עומק מחשבה יוצא דופן לגילו.

עם תום לימודי התיכון, איתי לא מיהר להתגייס לצבא. הוא בחר במסלול שרבים לפניו ואחריו בחרו בו – המכינה הקדם-צבאית. את השנתיים הבאות בילה במכינת "עצם" שביישוב נווה, בחבל שלום, אזור שקט ומרוחק שאפשר התמקדות עמוקה בלימוד ובעיצוב אישיות. שם, הרחק מההמולה של העיר, בנה את עצמו אט-אט, בשקט ובצניעות, בהתמדה ראויה לציון. המכינה הייתה עבורו כור היתוך, מקום שבו התפתחו וגובשו תכונותיו הבולטות. הרב יקי וייס ממכינת "עצם" היטיב לתאר זאת כשכתב: "נעימות אישיותו גנזה בתוכה עוז פנימי של עמידה על עקרונותיו ועל יראת השמים שלו". זו הייתה התקופה שבה איתי התגלה במלוא עוצמתו: אדם צנוע, עניו, עדין נפש וטהור, אך בו בזמן נמרץ ומלא חיות. חיוכו הכובש ושמחת חייו היו סימן ההיכר שלו, והוא נצר את ערכי אהבת הארץ ואהבת התורה עמוק בליבו, מוכיח שוב ושוב כי ניתן לשלב בין חיי מעשה לחיי רוח ואמונה באופן הרמוני ושלם. אמו, סמדר, סיכמה זאת במילים מדויקות: "איש של תורה ועבודה, מדבר מעט ועושה הרבה".

ערך המשפחה, כפי שצוין, היה נר לרגליו של איתי. הוא הקפיד על כיבוד הוריו בכל דרך אפשרית, ואחיו היו בראש מעייניו. בכל הזדמנות, בין אם הייתה זו חופשת סוף שבוע קצרה מהצבא או "רגילה" ארוכה יותר, הוא ניצל כל רגע כדי להיפגש עימם. הוא ישב איתם, הקשיב בסבלנות לסיפוריהם, ייעץ להם מניסיונו ומחוכמתו, והעניק להם את תחושת הביטחון והאהבה שאח בכור יכול להעניק. ה"פק"ל קפה" היה סמל לקשר המיוחד הזה. דמיינו את איתי מכין את התרמוס, הסוכר והקפה, אורז כמה עוגיות, ויוצא עם אחיו, ולעיתים גם עם הוריו, בני משפחה אחרים או חברים, לטיול רגלי או רכיבת אופניים בשבילי עפר ובשדות פורחים. אתם יכולים כמעט לשמוע את רעש המים המבעבעים בפינג'אן, מריחים את ארומת הקפה המתפשטת באוויר הפתוח, רואים את העשן הדק עולה מהגזייה הקטנה. אלה היו רגעים קסומים של קשר אמיתי, של שיתוף, הכלה והקשבה. איתי הקפיד שברגעים האלה הדיבור יהיה פנים אל פנים, עיניים במבט עיניים, בלי טלפונים סלולריים שיפריעו או יסיחו את הדעת. רק נוף, קפה, ושיחה עמוקה ומרתקת. הוא האמין שזהו המפתח לקשרים אנושיים אמיתיים, כאלה שמעניקים חוסן וכוח.

שבוע אחד בלבד לפני שהתגייס לשירות הצבאי, יצא איתי למסע מיוחד במינו – טיול "מים אל ים" עם שלושת אחיו. במשך חמישה ימים צעדו מאכזיב שעל חוף הים התיכון ועד הכנרת, מרחק של שבעים קילומטרים. זה לא היה רק טיול פיזי; זה היה מסע של התבגרות משותפת, של גיבוש עמוק שהותיר חותם בל יימחה. הם צעדו יחד בשבילים עתיקים, חצו נחלים, טיפסו על גבעות, ישנו תחת כיפת השמיים, והתמודדו עם אתגרי הדרך כצוות אחד. האחים למדו זה על זה, תמכו זה בזה, וחיזקו עוד יותר את הקשר הייחודי שביניהם. זה היה מעין טקס מעבר עבור איתי, סיום תקופה ותחילתה של אחרת, כשהוא מלווה באנשים היקרים לו מכל.

לקראת גיוסו, איתי התעקש על שירות קרבי משמעותי. למרות שהתאפשר לו לבחור במסלול הסדר, שילוב של לימודי תורה ושירות צבאי מקוצר, הוא בחר להתגייס לשירות מלא, מתוך רצון עז להשפיע ככל יכולתו, לתרום את חלקו באופן המלא ביותר להגנת המדינה. ביום התשיעי באוגוסט 2020, התגייס לצה"ל, לחטיבת "גולני" המפוארת. הוא עבר בהצלחה מיונים לסיירת, יחידת העילית של החטיבה, אך בסופו של דבר נשאר בגדוד בשל מה שכונה "שב"ח גדודי" – צורך דחוף בכוח אדם איכותי בתוך הגדוד. הוא שובץ בגדוד "הבוקעים הראשון", גדוד 51, בחיל הרגלים. איתי, עם האופי הצנוע והנחוש שלו, קיבל את השיבוץ ללא תלונות, מבין שכל מקום שבו הוא נמצא, הוא יכול להשפיע ולתרום.

במהלך מסלול ההכשרה המפרך, איתי תמיד היה הראשון להתנדב לכל משימה, קשה ככל שתהיה. כשהמפקדים היו קוראים "מתנדבים?", ידו הייתה כבר באוויר, חיוך קטן נסוך על פניו. הוא לא ויתר לעצמו לרגע. גם במסעות הארוכים והמתישים, תחת השמש הקופחת או בגשם שוטף, הוא הקפיד ללבוש את ציצית הצמר שלו תחת המדים. זו לא הייתה רק מצווה דתית עבורו; זו הייתה עוגן רוחני, תזכורת מתמדת לערכיו ולאמונתו, מקור כוח פנימי שאפשר לו לדחוף את עצמו מעבר לגבולות המחשבה. בסיום המסלול המפרך, קיבל את אות המצטיין הפלוגתי, הוקרה רשמית על מסירותו, נחישותו וכישרונו. גם בהמשך דרכו הצבאית זכה לתעודות הוקרה רבות, אך מתוך צניעותו העצומה, נמנע מלהציגן בפני בני משפחה או חברים. הכבוד לא היה מניע עבורו; המשימה, והשליחות, היו הדבר החשוב.

בחופשות סוף השבוע, בעוד חבריו יצאו לבלות, איתי העדיף ללמוד, או לעשות דברים משמעותיים. הוא היה עוזר לסבו בעבודות הבית והגינה, יוצא לטייל עם המשפחה בשבילי הארץ, או מבקר במכינה, במקום שעיצב אותו. הוא האמין שפעילויות כאלה, המחוברות למשפחה, לקהילה וללימוד, הן אלה שמקדמות חיים מאושרים ומלאי תוכן. הוא לא חיפש את ההדף הרגעי של הבילויים, אלא את הסיפוק העמוק והמתמשך שנובע מעשייה בעלת משמעות.

לאחר ההכשרה, בהקצאה אפס – כלומר, מיד עם סיום המסלול – יצא לקורס מפקדי כיתה (מ"כים). בקורס זה, הודות לממדי גופו ולחוזקו הפיזי המרשים, זכה לכינוי "קרנף" – כינוי ששיקף גם את נחישותו ועוצמתו הפנימית. בתום הקורס הוצב כמ"כ בבסיס האימונים של חטיבת "גולני" (בא"ח), וקיבל כיתה של חיילים שנזקקו לדחיפה משמעותית, הן מבחינת כושר גופני והן מבחינת מוטיבציה. זו הייתה משימה מאתגרת, אך איתי עמד בה בכישרון רב. הוא לא הניח להם לוותר לעצמם, סייע להם באופן אישי להשתפר, העצים אותם, התאמן איתם יחדיו והרפה מהריחוק הפיקודי (ה"דיסטנס") בעת הצורך. הוא הקפיד על הנהלים והמשמעת, אך תמיד נהג בהם כחבר, שימש אוזן קשבת, ודיבר איתם בגובה העיניים. "אסור לך לוותר לעצמך, אתה תמיד יכול" ו"תתמיד בדרך שלך, תהיה אתה, והתוצאות כבר יבואו מאליהן" היו משפטים שאפיינו אותו מול חייליו, מילים שנאמרו לא פעם תוך כדי ריצה מפרכת, או בהפסקת מים קצרה תחת עץ בודד.

מהבא"ח, המשיך איתי עם חייליו לתעסוקה מבצעית במוצב "פגה" שבגזרת החטיבה הצפונית של אוגדת עזה. מאוחר יותר, פיקד גם בתעסוקה מבצעית בגזרת שומרון. בכל מקום שבו שירת, היה אהוב על הסגל ועל חייליו כאחד. הוא ביצע את משימותיו בחריצות ועל הצד הטוב ביותר, מעולם לא חיפש כבוד או הוקרה על עשייתו, ותמיד התאמץ להכיר אישית כל חייל וחייל, לדעת את שמו, את סיפורו, את משפחתו. הוא ראה בכל אחד מהם עולם ומלואו, ולא רק בורג במערכת.

כארבעה חודשים לפני תום שירות החובה שלו, הוצע לאיתי לצאת לקצונה. זו הייתה הצעה שהגיעה עם לחץ מתון מצד המג"ד ומפקדיו, שזיהו בו פוטנציאל פיקודי אדיר. איתי התלבט עמוקות. מצד אחד, הוא רצה להקים משפחה בשלב זה של חייו, לחזור למכינה שכל כך אהב, וללמוד לימודים אקדמאים. היו לו תוכניות ברורות לעתיד האישי שלו. אך מצד שני, עמדה בפניו האפשרות להמשיך להשפיע, להמשיך לתרום באופן משמעותי יותר למדינה. הוא ניהל דיאלוג פנימי ארוך, כפי שכתב במחברותיו, בין אהבת הארץ והעם לבין התקדמות בהקמת בית בישראל. בסופו של דבר, בחר להמשיך להגן על המולדת מתוך שליחות עמוקה, מתוך הבנה שהאינטרסים האישיים שלו חייבים לפעמים להידחק הצידה למען טובת הכלל. הוא הסביר לאחד מחייליו, ששאל אותו על ההחלטה, שנישואין הם דבר אישי שיועיל רק לו, ואילו הקצונה תעשה טוב לעם ישראל כולו. זו הייתה תמצית השקפת עולמו.

סא"ל מאיר, מג"ד 51 באותה התקופה, נזכר ברומן שהתחיל עם איתי לפני למעלה משנתיים, כששניהם היו בקו באיו"ש. "איתי היה אז מפקד כיתה לקראת שחרור," סיפר סא"ל מאיר. "נוצר מצב ובו אני ואיתי לבד בשיחים מסתערים על המחבלים המדומים. בסיום התרגיל היה לאיתי איזשהו אתגר פיקודי עם אחד החיילים. ראיתי איך איתי טיפל בלוחם ובבעיה, ראיתי איך תפקד בתרגיל ובסיומו הודעתי לו שהוא יהיה קצין בגדוד." סא"ל מאיר זכר את ההתנגדות הקלה מצד איתי, את הלחץ המתון שהופעל עליו, ואת שכנוע המפקדים, כי איתי היה כבר "חריג פז"ם" – כלומר, ותיק יחסית, מעבר לזמן המקובל ליציאה לקצונה. אך המג"ד ידע שאיתי יבצע את הקורס בהצטיינות. "איך לא? צנוע ואהוב על הבריות, למדן וסקרן, בעל יכולות מנהיגות והובלה. את כל אלו ראיתי כשאיתי חזר לגדוד לאחר הקורס וכמובן שישר לפיקוד על מחלקת לוחמים, והכי מורכבת שיש לנו – ידעתי שאיתי יעמוד במשימה וכך היה".

כקצין, מונה איתי לתפקיד מפקד מחלקת "אלון" בפלוגה רובאית בגדוד "הבוקעים הראשון". הוא בלט כמפקד רגיש, אכפתי וטוב לב, מסור באופן מוחלט למשימתו ולחייליו. הוא היה נטול אגו ו"פוזה", דוגמה ומופת לאדם ולמנהיג, ונערץ על פקודיו. אחד מחייליו כתב: "כל לוחם הרגיש כאילו אותו הוא הכי אוהב". זו הייתה היכולת הייחודית שלו לגרום לכל חייל לחוש מיוחד, נראה, מוערך. ברגעים קשים, כשהעייפות והמורל הירוד איימו להשתלט, ידע איתי להרים את הרוח באמצעות שיר עדין שפוצח בו, חיוך כובש, ומילים מנחמות, והפגין שלווה פנימית מלווה בעוצמה שסחפה את כולם. פקודיו תיארו אותו פוצח בזמר עדין במהלך מסע לילי מפרך וגשום, או מתלהב לקראת משימה בתנאים מאתגרים, וכך שימש מקור השראה עבורם. בזמנו הפנוי, כשהיה מוצא רגע של שקט, נהג להאזין באוזניות לשיעורי תורה, להעמיק את ידיעותיו ולחזק את נשמתו.

בלב שלם האמין ביכולת שלו כמפקד לעשות טוב, לחנך, לגדל דור של לוחמים ולהשפיע. לכן, הרבה לשוחח עימם, לא רק על ענייני צבא, אלא על החיים עצמם, ועל הערכים שהניעו אותו. הוא השתדל להנחיל בהם ערכים של אחווה, רעות ואהבת הארץ, והקפיד לוודא שחייליו ילמדו על מבצעים צבאיים ועל מלחמות העבר, כדי להבין את שרשרת הדורות שבה הם משתלבים. הוא הטמיע בהם את ערך החתירה למגע עם האויב, לא מתוך פזיזות, אלא מתוך הבנה עמוקה של חשיבות ההגנה על הבית. הוא הקפיד עימם על כל פרט ופרט, בדיוק כפי שדרש מעצמו. הוא דאג לזכויותיהם, וכשבא בדרישות ממפקדיו לטובת מחלקתו, עשה זאת בשקט, בשפה יפה, בנועם ובדרך ארץ, ואלה סמכו עליו וידעו שהוא תמיד פועל מתוך שיקול דעת עמוק ומתוך דאגה כנה ללוחמיו. בתדירות גבוהה, כתב לעצמו במחברת או בפנקס הערות והארות, וכל העת רצה ללמוד, להתמקצע ולהשתפר, לא למען עצמו, אלא כדי לדעת להגן טוב יותר על המדינה.

ימי ה"רגילה" היו הזדמנות נוספת לגיבוש המשפחתי. איתי היה יוצא עם שלושת אחיו לטיולים ארוכים, כמו "שביל הגולן", שכללו לינה בשטח במשך מספר ימים. אלה היו מסעות שבהם חוו את יופייה של הארץ במלוא עוצמתה, ללא התעסקות בטלפון הסלולרי או בכל הסחה אחרת. רק הם, הטבע, והשיחות האינסופיות שחיזקו את קשר הדם והנפש. בנוסף, הוא ראה חשיבות עליונה בביקורי בית אצל הלוחמים שלו, בהכרת משפחותיהם. גם כשהיה חוזר עייף מהצבא, לעיתים אחרי לילה שבו ישן שעה אחת בלבד, הוא הקפיד לפגוש את המשפחות והקדיש למשימה מזמנו הפרטי, מתוך הבנה שהכרת הבית שממנו הגיע החייל, היא המפתח להבנתו כמפקד. הוא תמיד היה הראשון להתנדב לכל משימה, תמיד בחיוך וברוגע. לפני שאמרו מה מהות המשימה, הוא כבר הספיק להתנדב. היה בראש מעייניו לעשות שירות משמעותי, כפי שחיפש משמעות בכל מעשיו בחיים.

סוכות תשפ"ד, אוקטובר 2023. איתי בילה בחופשה משפחתית באילת, ימים של רוגע ושמש, של צחוק ושמחה, מוקף באהוביו. ביום שני, חול המועד סוכות, שב לשירות. הוא היה עם מחלקתו במש"א "ארז" – מוצב שליטה אזורי, הממוקם ליד קיבוץ זיקים, בגזרה הצפונית של אוגדת עזה. הכל נראה שגרתי, רגוע, כמעט פסטורלי. אף אחד לא יכול היה לדמיין את התופת שעמדה להתרחש.

בערב שבת, ערב שמחת תורה, החל משעה עשר בערב ועד עשר בבוקר של שבת, איתי היה במשימת מפקד הסיור. הוא יצא עם נהג ושני לוחמים לסיור שגרתי בג'יפ ממוגן מסוג "דויד", לאורך הגדר המתוחה בין ישראל לרצועת עזה. השקט של הלילה היה עמוק, רק רעש המנוע של הג'יפ ושריקת הרוח הפרו את הדממה. הם סרקו את השטח, עיניהם פקוחות, הכל נראה רגיל. ואז, בבוקר, בשעה שש וחצי, הכל התהפך. קולות נפץ עזים החלו להישמע, שמי האזור התמלאו בשריקות של טילים ורקטות שנורו ללא הפסקה מרצועת עזה. איתי קיבל התרעה דרמטית בנוגע לחדירת מחבלים לשטח הארץ. זו לא הייתה עוד התרעה שגרתית; זו הייתה קריאת השכמה למלחמה.

הכוח הקטן בפיקודו של איתי, שלושה לוחמים בג'יפ ממוגן, פעל במהירות ובקור רוח מדהים. הם התמקמו בעמדה גבוהה בקרבת מושב נתיב העשרה, משם יכלו לתצפת על הגזרה. לפתע, הבחינו במחבלים שהניחו מטען וחצו את גדר הגבול. איתי לא היסס לרגע. הוא פקד על חייליו לפתוח באש מדויקת, פגע בהם, הבריח אותם והרתיע אחרים, ששבו על עקבותיהם לעזה. תגובתם המהירה והנחושה של איתי וצוותו מנעה חדירת מחבלים נוספים מאותה הנקודה, ובכך נמנע אסון גדול בהרבה. הם ביקשו תגבורת, וקיבלו טנק שנשלח לסייע. בהמשך, נדרשו להתפנות מאותה נקודה ולפנות את המיקום לטנק, ושבו לדויד שלהם.

במהלך נסיעתם חזרה לכיוון המוצב, תמונת המצב המחרידה החלה להתבהר במלואה. הם ראו עשרות מחבלי חמאס, מצוידים בציוד לחימה מלא, זורמים אל תוך השטח הישראלי כמו נחש ארוך וקטלני. המחבלים פתחו באש עזה לעברם. בשבריר שנייה, כשכדור שורק קרוב לראש הנהג, איתי כופף לנהג את הראש בחוזקה, ובכך הציל את חייו מפגיעה ודאית. לפקודתו הברורה והנחושה, הנהג עצר את הג'יפ. איתי ידע שאין זמן להתלבטויות, אין זמן לחכות לתגבורת. המחבלים התקדמו במהירות לעבר יישובים ובסיסים. הלוחמים פרקו מהג'יפ, שלושה מול עשרות, כדי להילחם במחבלים ולמנוע את חדירתם לבסיסים וליישובים הסמוכים – נתיב העשרה, זיקים וכרמיה.

איתי, יחד עם שני לוחמי הכוח, סמל אורי לוקר ז"ל וסמל עמית צור ז"ל, נלחמו בגבורה עילאית. הם היו מעטים מול רבים, אך איתי נתן פקודה ברורה: "אנחנו כאן במטרה להגן על יישובי העוטף וחייבים לעצור את המחבלים". הם נלחמו כמו אריות, ללא חת, עד נשימתם האחרונה, מול כוחות עדיפים בהרבה. בקרב נואש ובלתי מתפשר, הם הצליחו למנוע חדירה מרובת מחבלים לקיבוץ זיקים, ובכך הצילו חיים של אזרחים וחיילים רבים. ביום כ"ב בתשרי תשפ"ד, שבת שמחת תורה, השבעה באוקטובר 2023, נפל סגן איתי מאור בקרב, בן עשרים ושלוש בנופלו. הוא הקריב את חייו למען מה שהיה חשוב לו ביותר: אהבת המולדת והגנה על ביתו של עם ישראל.

הבשורה המרה הכתה במשפחת מאור כרעם ביום בהיר, והותירה חלל עצום וכאב בל יתואר. איתי הובא למנוחות בחלקה הצבאית בבית העלמין בראש העין, מלווה באלפי אנשים שבאו לחלוק לו כבוד אחרון: משפחה, חברים, חיילים, מפקדים ותושבים. הוא הותיר אחריו הורים כואבים, סמדר ואילן, ושלושה אחים המומי לב, ליאב, נהוראי ויונתן. לאחר נפילתו, הועלה איתי מדרגת סגן לדרגת סרן, כהוקרה על גבורתו ומנהיגותו.

אמו של איתי, סמדר, סיפרה שלאחר מותו הותיר להם מחברות מלאות במסרים, תובנות ותכנונים לעתיד. אחד המוטיבים החוזרים ונשנים היה "לחשוב טוב על כל אדם ובעין טובה", עיקרון שאיתי יישם הלכה למעשה בחייו. הוא היה אדם צנוע, עניו, בעל דרך ארץ, חוכמה ומידות טובות, אך גם כזה שנהנה מרגעים פשוטים של כיף והנאה, בישיבה עם חברים ולוחמים על פק"ל קפה ברחבי הארץ, במשחקי כדורגל וטיולים בארץ. חייו היו שילוב מופלא של עומק רוחני ושמחת חיים ארצית.

סא"ל מאיר, מפקדו של איתי, ספד לו במילים נוקבות ומרגשות: "בבוקר השבעה באוקטובר, שעת המבחן, כל ההכנות התנקזו לשעת לחימה ולקבלת החלטות שבשגרה בקושי מג"דים מקבלים, ואיתי כמו איתי עמד בלחץ בגבורה, הבין את תמונת המצב ואת מה שמצופה ממפקד לוחם, מקצין בגולני. איתי חתר למגע ומנע יחד עם לוחמיו אורי לוקר ועמית צור זכרונם לברכה אסון גדול הרבה יותר – גיבורי על, נוטים להגיד בעם שלנו כעת. אתם לא מבינים כמה הם גיבורי על, מי שלא חווה אש אויב לא יבין זאת, לצאת ולהילחם לפעול כפי שרק יחידי הסגולה יכולים – גיבורי על זו מילה שלא מספיקה." המג"ד הבטיח למשפחת מאור ולחברים: "איתי חייך בכל פעם שפגשתי אותו הוא אהב את החיים, כל הנופלים כולם ציוו לנו חיים. בשביל זה אנחנו הולכים למלחמה, כדי שנוכל לחיות כאן בתרבות שלנו בארץ ישראל שלנו. אני מבטיח להמשיך בדרכם ולאורם וציוויים של הנופלים וכן, להמשיך לשחק כדורגל, לשתות קפה ולטייל בארץ ישראל כמו שאיתי אהב."

יונתן, אחד מפקודיו של איתי, כתב: "לא פגשתי הרבה מפקדים כמו איתי. מבחינתי הוא היה המפקד האישי שלי אבל גם אח גדול, אבא ומפקד בחבילה אחת, בן אדם צנוע שבא לעבוד בלי בלבולי מוח ועם הרבה דרך ארץ." עדויות אלו, יחד עם סיפור חייו, מציירות דמות יוצאת דופן של מנהיג אנושי, ערכי ואמיץ.

לאחר נפילתו, משפחתו וחבריו של איתי דאגו להנציח את זכרו בדרכים רבות, מתוך רצון להמשיך את דרכו ולהפיץ את האור שהפיץ בחייו. בשנה הראשונה לנפילתו, התקיימו בבית הוריו מדי שבוע שיעורי תורה לעילוי נשמתו, שהפכו למקום מפגש וחיזוק לרבים. כמו כן, יזמה המשפחה, בעזרת גיוס המונים רחב, כתיבת ספר תורה לזכרו – מעשה סמלי המבטא את חיבורו העמוק לתורה. הוקדשו לזכרו מיזמים שונים, שהמשיכו את רוח נתינתו ואהבתו לאדם: חברת ההייטק CMS תרמה לחלוקת "פק"ל קפה" לחיילים, בדיוק כפי שאיתי אהב לעשות עם חייליו וחבריו. נכתב ספר בשם "מאורו של איתי מאור" ביוזמת מיזם "סיפור חיים", המאגד את סיפורו. הוקמה עגלת "קפה איתי" – עגלה נגררת שנתרמה על ידי מקום עבודתו של אביו, קבוצת "עמל ומעבר", ובה מחולקים כיבוד ושתייה לחיילים ואזרחים, ממשיכה את מסורת הפק"ל קפה שהייתה כה אהובה עליו.

בחברת ניהול ההשקעות "תלפיות", שאיתה עובדת אמו של איתי, התקיים טורניר כדורגל לזכרו, בהשתתפות עובדי החברה, בני משפחתו, חבריו וחיילים מפלוגתו, שהזכירו את אהבתו העצומה למשחק. בספטמבר 2024, נחנך בכפר סבא בית ספר לחינוך מיוחד, "אדם", שנקרא על שם סרן איתי מאור, ובכך ממשיך את מורשתו החינוכית והאנושית. הוקם מצפור לזכר איתי ביער "שמחוני", סמוך לקיבוצים כפר עזה וסעד שבעוטף עזה, מקום שבו יוכלו המטיילים לעצור, לנשום את האוויר הצח, ולזכור את מי שנפל למען הגנת הארץ. מוקירי זכרו של איתי הפיצו כרזות עם טקסטים שכתב במחברותיו, כמו "לחשוב טוב על כל אדם ובעין טובה", "בכל אדם יש נקודת אור טובה, ולא רק אחת. האתגר הוא לחפש, ומי שמחפש מוצא, ויותר מזה – האתגר הגדול יותר הוא להוציא לאור וכלפי חוץ את הנקודות הטובות שגם הוא וגם הסביבה יראו אותן" ו"בואו נשב יחד ונדבר". כן הנפיקו מדבקות עם תמונתו והכיתוב: "הקשיים והספקות בדרך אינם תקלות במהלך חייך אלא מדרגות ומבחנים המקרבים אל האמת. אני מקבל/ת על עצמי בלי נדר: הסתכלות חיובית". סרטונים לזכרו מוצגים באתר "יוטיוב" ודפים הועלו באתרי האינטרנט של המכינה הקדם-צבאית "עצם", של תנועת הנוער "בני עקיבא", של עיריית ראש העין ושל מועדון הכדורגל "מכבי חיפה". איתי מאור, עם חיוכו הכובש, צניעותו העצומה, אהבתו ללא גבול למשפחתו, לעמו ולארצו, וגבורתו הבלתי מתפשרת, הותיר אחריו שובל של אור. חייו הקצרים היו עדות לחיים מלאי משמעות, נתינה ואהבה, והוא מהווה לעד סמל לתקומה וגאווה ישראלית, דמות הממשיכה להאיר את דרכנו.