איתי לבני

הבית ברמת השרון, לא רחוק מצומת הכפר הירוק, היה מלא באור של יום חורף בהיר כשנולד איתי, בנם השלישי של נעמי ואמיר, ב-27 בינואר 2005. בבוקר ההוא, האוויר היה צלול, וריח פריחה עדינה עלה מהגינה. הוא הגיח לעולם כחלק מצמד, אח תאום זהה ליואב, ומיד הצטרף לקרן, אחותם הגדולה, שבטח כבר ציפתה בכיליון עיניים לראות את שני התינוקות החדשים. הבית, שהיה עד אז קן חם לשלושה, הפך באותו רגע למעון שוקק של חמישה, עם צחוקים ורעש של פעוטות שמתחילים לגלות את העולם, עם ריח של עוגות נאפות ושל ספרי ילדים שנפתחו על השטיח בסלון, עם קולות שיחה עמוקים של מבוגרים וקולות משחק עליזים של ילדים. איתי ויואב היו בלתי נפרדים מרגע לידתם, שני חצאי שלם שנעו בעולם יחד, חוקרים כל פינה, לומדים זה מזה וזה על זה, ויוצרים עולם פנימי משלהם שהיה שזור בצחוקים ובסודות קטנים. קרן, האחות הגדולה, מצאה את עצמה מהר מאוד בתפקיד האחות המגוננת, המלמדת והמכווינה, והקשר המשולש ביניהם היה ארוג בחוטים עדינים של אהבה וקירבה, בתוך המשפחה החמה והתומכת שגידלה אותם.

את שנות ילדותו המוקדמות בילה איתי ברמת השרון, עיר מגוריו שעיצבה רבות מדמותו. הוא התחנך בבית הספר היסודי "הדר", מוסד שבו האווירה הייתה ביתית ומחבקת, ושם החל לגלות את העולם שמעבר לחצר האחורית. כבר בגיל צעיר, כשהסוליות הקטנות של נעלי הספורט שלו בקושי נגעו בדשא הרטוב של הבוקר, איתי כבר רץ אחרי כדור. זה התחיל במגרשי הכדורגל של מועדון "הפועל ניר רמת השרון", שם כל בעיטה קטנה הייתה עולם ומלואו, וכל גול, גם אם היה רק דמיון של ילד, הרעיד את האוויר. הוא היה ילד שקולט מהר, תנועותיו היו מדויקות כבר אז, ועיניו הבורקות היו עוקבות אחרי מסלול הכדור בלהט. במקביל, הוא אחז במחבט טניס, מרגיש את התנופה הזעירה של פרק כף היד, ואחר כך, עם הכדור הכתום הגדול, למד את יסודות הכדורסל. הוא לא היה ילד שרק "משחק"; הוא נשם את המגרש, את הריחות, את הקולות, את התחרותיות הבריאה. ההורים, נעמי ואמיר, ראו את הניצוץ בעיניו ותמכו בו בכל דרך, מסיעים אותו לאימונים מוקדמים בבוקר ומאוחרים בערב, יושבים ביציע בכל משחק, ומעניקים לו את החופש והמרחב לפתח את כישוריו הטבעיים.

כשהגיע איתי לחטיבת הביניים "קלמן", עולם הספורט שלו התרחב והתמקצע. הוא המשיך לשחק במספר ענפים, אך כשהיה בן שתים-עשרה, עם גופו שכבר החל להתארך ולהתחזק, משהו בכדורסל תפס אותו עמוק יותר. אולי זה היה הרעש של הכדור המקפץ על הפרקט, הריח המתוק-מלוח של זיעה באולם, או המתח של הרגע האחרון במשחק צמוד. הוא מיקד את כל מרצו בענף הזה, והצטרף לקבוצת העתודה של מועדון הכדורסל "א.ס. רמת השרון". בכל אימון, הוא לא רק התאמן; הוא חקר את הגבולות של עצמו, דחף עוד קצת, ניסה להבין איך להפוך תנועה לפעולה מושלמת. הוא היה ספורטאי בכל רמ"ח איבריו, עם משמעת עצמית גבוהה ושאפתנות כנה להיות הטוב ביותר בכל מה שעשה. על המגרש, הוא לא היה רק שחקן מצטיין; הוא היה חבר נאמן, כזה שיודע להרים את רוחם של חבריו גם ברגעים קשים, לתת מילה טובה או עזרה מעשית. הוא תרם לקבוצה לא רק בנקודות ובריבאונדים, אלא גם ברוח הקבוצתית, בפעולה למען טובת הכלל, בהבנה שקבוצה מנצחת כשהיא פועלת כאחד. הוא ידע לעמוד על שלו, להביע את דעותיו בבהירות ובשקט, אך תמיד קיבל את האחר ואת השונה, והתנהל בכבוד ובהערכה גם מול יריביו על המגרש. שיעורים אלו, של ספורטיביות והוגנות, נטמעו בו עמוק וליוו אותו גם מחוץ למגרש, בחיי היומיום ובאינטראקציות עם חבריו ומשפחתו.

באותה תקופה, כשהיה בן שתים-עשרה, איתי חווה חוויה בלתי נשכחת שחשפה צד נוסף באישיותו הסקרנית. כיתתו השתתפה בתוכנית הטלוויזיה המיתולוגית "ששטוס/הכיתה המעופפת" ששודרה בערוץ הילדים. האווירה על הסט הייתה מחשמלת, עם משימות מאתגרות ופאזלים שמצריכים חשיבה מהירה ויצירתית, ואיתי, עם תושייתו וכישרונו לפתור בעיות, היה חלק בלתי נפרד מההצלחה. בתחרות שנערכה במסגרת התוכנית, כיתתו של איתי זכתה בפרס מדהים – טיול לבלגיה. הביקור כלל, בין היתר, נסיעה למסלול מרוצי המכוניות המפורסם של "פורמולה 1". עבור איתי, שהיה כבר שקוע בעולם הספורט, המפגש עם המהירות המסחררת, שאגת המנועים והדיוק המטורף של הנהגים, היה התגלות. הוא נשבה בקסמו של ענף הספורט הזה, שהיה שונה מאוד מכדורסל או כדורגל, אך דרש רמות דומות של ריכוז, אסטרטגיה וכישרון פיזי ומנטלי. הביקור הותיר עליו רושם עמוק, והוא החל לעקוב באדיקות אחרי מרוצי הפורמולה 1, ללמוד את שמות הנהגים, הקבוצות והמסלולים, ולהתעמק בפרטים הטכניים של המכוניות. זה היה עוד פתח לעולם של ידע ועניין, שהוסיף רובד נוסף לעולמו העשיר.

כשעלה לתיכון "אלון" ברמת השרון, איתי כבר היה נער מגובש, בעל אישיות מרתקת. הוא בחר במגמת ביולוגיה, תחום שמשלב חשיבה אנליטית עם סקרנות לגבי העולם הסובב אותנו, וסיים את לימודיו בהצטיינות. מנהלת התיכון, אנדי קליסקי, זכרה אותו כ"נער נעים הליכות ועדין נפש, בעל מחשבה מקורית ומעמיקה". התיאור הזה תפס את מהותו של איתי: הוא לא היה מוחצן, אלא בעל נוכחות שקטה וחזקה, עם יכולת להתבונן לעומקם של דברים. חיוכו הביישני, שהיה פושט על פניו ברגעים של מבוכה או של עונג אמיתי, היה אחד מסימני ההיכר שלו. זה לא היה חיוך מתפרץ, אלא יותר כמו הבטחה שקטה, חיוך שכובש בלי לצעוק, ומזמין קרוב אליו. מתחת לחזות הספורטיבית, החזקה והחסונה, זו שהתעצבה באימונים אינסופיים ובמשחקים תחרותיים, פעם לב רגיש ואוהב, של חבר אמת ובן משפחה למופת. בכיתה, כשישבו סביב שולחן הלימודים, הוא היה יכול לזרוק הערה קטנה, חכמה ומקורית, שתאיר את הנושא מזווית בלתי צפויה, ואז, בחיוך ביישני, לחזור לשקט שלו. הוא היה חבר טוב ואהוב על בני כיתתו ועל מוריו, איש סוד שידע להקשיב, לתת עצה שקולה, או פשוט להיות שם ברגע הנכון, מבלי לדרוש דבר בתמורה.

מעבר ללימודים ולכדורסל, עולמו של איתי היה עשיר בתחביבים ובתשוקות. כחובב ספורט מושבע, הוא לא הסתפק רק במשחק פעיל, אלא גם היה אוהד נלהב של קבוצות ספורט מובילות. הוא היה "צהוב" בנשמתו, אוהד של "מכבי תל אביב" בכדורסל ובכדורגל, צופה אדוק במשחקים, מכיר את כל השחקנים ואת ההיסטוריה של המועדון. מעבר לים, ליגת ה-NBA משכה אותו, והוא התאהב בקבוצת הכדורסל "דאלאס מאבריקס", ובעיקר בשחקן המבריק לוקה דונצ'יץ', שבו ראה השראה. בכדורגל העולמי, ליאו מסי היה עבורו סמל, והוא עקב אחרי קבוצת הכדורגל של ברצלונה ונבחרת ארגנטינה בתשוקה גדולה, מתרגש מכל מהלך גאוני על המגרש. אבל עולמו לא היה רק ספורט. איתי אהב גם מוזיקה ישראלית, כזו עם מילים חזקות ומנגינות שנוגעות בלב. הוא ניגן בגיטרה, מפיק צלילים עדינים שהיו לעיתים קרובות דרך לבטא רגשות עמוקים שלא תמיד עלו במילים. הוא התעניין מאוד בהיסטוריה, ובעיקר בתקופת מלחמת העולם השנייה, כשהוא קורא ספרים, צופה בסרטים דוקומנטריים ומחפש מידע נוסף, מנסה להבין את המורכבות האנושית וההיסטורית של האירועים. הוא היה חכם ומשכיל, בעל זיכרון פנומנלי, שאיפשר לו לזכור פרטים קטנים וגדולים כאחד, בין אם זה סטטיסטיקות של משחקי כדורסל או תאריכים חשובים בהיסטוריה. חוש ההומור שלו היה שנון ועדין, מחשבתו מקורית ומעמיקה, ותושייתו אפשרה לו למצוא את הפתרון היעיל והמהיר ביותר לכל בעיה, בין אם זה בתרגיל מתמטי מורכב או בבעיה טכנית קטנה בבית. בדרכו השקטה והצנועה, הוא הפגין עוצמה ומנהיגות, נהג למעט במילים ואמר רק את מה שהיה נחוץ מבחינתו, באופן ישיר, מדויק ותמציתי. חבריו ידעו שתמיד אפשר לסמוך על מילה שלו, על עצה שלו, ועל עזרתו.

איתי אהב את החיים בכל נימיהם. הוא נהנה לצאת לטבע, להרגיש את הרוח על פניו, את האדמה תחת רגליו. טיולים בארץ ובחו"ל היו עבורו הזדמנות לגלות עולמות חדשים, לחוות תרבויות שונות ולצבור זיכרונות. אבל מעבר לטיולים הגדולים, היו אלו הרגעים הקטנים של הבילוי עם המשפחה והחברים שבאמת מילאו אותו. כשהיה נער, הוא גילה כישרון מיוחד לצליית בשר. זה לא היה סתם מנגל; זו הייתה אמנות של ממש. הוא היה אחראי על המנגל בכל אירוע חברתי ומשפחתי, מקיץ ברעש של פחמים לוהטים, מריח את עשן הבשר העולה ומדייק כל נתח למידת העשייה המושלמת. הוא היה זה שתמיד ארגן את הקמפינג השנתי עם חבריו ובני משפחתו בכנרת בכל חג שבועות. הריח של האגם, השקט של הבוקר, הצחוקים סביב המדורה בלילה, והאוכל הטעים שאיתי הכין, היו רגעים של אושר טהור, של חיבור עמוק לאנשים שאהב ולטבע שחיבק אותו. בשיחות ליד האש, הוא היה משתף במחשבותיו העמוקות, בצחוקים שובי לב, ובעיקר – מקשיב. הוא ידע ליצור אווירה שבה כולם הרגישו בנוח, פתוחים וכנים.

ב-13 באוגוסט 2023, כשחום הקיץ עוד שרר באוויר, עלה איתי על מדים והתגייס לצה"ל. הוא החל את מסלול הטירונות שלו בדרכו להיות לוחם קרבי בגדוד 931 של חטיבת הנח"ל. המעבר מהחיים האזרחיים, מהמגרשים ומהמנגלים, למסגרת הצבאית המאתגרת, היה חד ודורש. אך איתי, עם המשמעת העצמית והחוסן המנטלי שרכש כספורטאי, הסתגל במהרה. הוא לא רק הסתגל; הוא בלט. מהר מאוד, הוא משך תשומת לב בזכות מקצועיותו וכישוריו הפיזיים והמנטליים. מעבר ליכולותיו הלוחמתיות, בלט גם חוש ההומור המשובח שלו וכישורי החקיינות שהיו לו. הוא ידע להפיג את המתח באוויר, להעלות חיוך על פניהם של חבריו, ולעיתים קרובות גם להבהיל אותם כשהגיח מאחוריהם עם חיקוי מדויק ומצחיק של סמל המחלקה. זה היה איתי – רציני ומקצועי כשצריך, אך תמיד עם נקודת אור של קלילות והומור, שידע לחבר בין האנשים ולשבור את הקרח. הוא הפך במהרה לדמות אהובה בצוות, כזה שכל אחד רצה שיהיה לצידו, בין אם באימונים מפרכים או ברגעים של מנוחה קצרה.

חלומו הגדול של איתי, אותו טיפח עוד לפני הגיוס, היה ללמוד רפואה אחרי השחרור. הוא ראה בכך ייעוד – לרפא, לעזור, להציל חיים. זו הייתה שאיפה ששילבה את האינטליגנציה הגבוהה שלו עם הרגישות והאמפתיה שאפיינו אותו. לצד הרפואה, שאף להעמיק את ידיעותיו בתחומים נוספים שעניינו אותו, כמו היסטוריה, בה כבר התעניין מגיל צעיר, וקולינריה, שהייתה עבורו לא רק תחביב אלא אמנות של יצירה ושיתוף. הוא דמיין לעצמו עתיד שבו יוכל לשלב את כל התשוקות הללו, לחיות חיים מלאים, משמעותיים ורב-גוניים. הוא דיבר על כך עם חבריו, עם משפחתו, ועיניו היו בורקות מאור כשתיאר את התוכניות שלו. הוא לא היה מסתפק בחיים רגילים; הוא רצה ללמוד, לחוות, לתרום, ולהשאיר חותם.

ואז הגיעה שבת, כ"ב בתשרי, שמחת תורה תשפ"ד, 7 באוקטובר 2023. בשעה שש וחצי בבוקר, כשרוב תושבי ישראל עוד היו שרויים בשינה עמוקה, או התכוננו לחגוג את שמחת התורה, פתח ארגון הטרור חמאס מרצועת עזה במתקפת פתע אכזרית וחסרת תקדים על ישראל. בבוקר זה, השתנו החיים במדינה כולה. איתי היה בעיצומה של הטירונות, רחוק מביתו, כשהחלה המלחמה. תוך שעות ספורות, השתנתה השגרה הצבאית, והמציאות החדשה הכתה בכל עוצמתה. שבוע לאחר מכן, עם ההבנה שהמלחמה כאן כדי להישאר, חולקו תפקידי הלחימה לטירונים. איתי, לאור כישוריו הפיזיים המצוינים וחוסנו המנטלי הבלתי מעורער, שובץ לתפקיד קריטי ודורש במיוחד – נגביסט חוד. זהו לוחם בחוליית החוד, זו שמובילה את הפלוגה קדימה, הראשונה להיכנס לשטח אויב, הנלחמת במקלע ה"נגב" הכבד. מפקדו ומדריכת הקליעה שלו לא חסכו בשבחים – הם סיפרו שהיה נגביסט חוד מהטובים והמוכשרים ביותר שראו. נשיאת המקלע הכבד, במיוחד בתנאי לחימה קשים, היא משימה פיזית ומנטלית תובענית. אך איתי, עם המוטיבציה הבלתי נלאית והחיוביות שאפיינה אותו, תמיד שמר על רוח טובה. גם כשהיה לו קשה, כשהרגליים כאבו והכתפיים שרפו, הוא נתן את כל כולו, לא עצר, ולא ויתר לעצמו. הוא ידע שלתפקיד שלו יש משמעות קריטית, שהוא קו ההגנה הראשון, והוא לקח על עצמו את האחריות במלואה, באומץ ובמקצועיות יוצאי דופן.

אחרי מספר חודשי הכשרה אינטנסיביים, שכללו אימונים בלתי פוסקים והכנה לתרחישי לחימה שונים, הצטרפו איתי וחבריו למערך המלחמתי הפעיל. הם נכנסו ללחימה בשטח רצועת עזה, אל תוך המציאות המורכבת והמסוכנת של לחימה בשטח בנוי. איתי שובץ כנגביסט חוד בפלוגת החוד, והמשיך ללחום באומץ לב ובגבורה, כשהוא מוביל את הדרך, מספק אש חיפוי קטלנית ומגן על חבריו. הוא היה מודע לסכנות, אך הדריכות שלו לא הפכה לפחד, אלא לריכוז ותשומת לב לכל פרט. ביצועיו עלו על כל הציפיות. הוא לא רק מילא את תפקידו על הצד הטוב ביותר, אלא גם הפגין יכולות מנהיגותיות טבעיות וקור רוח תחת אש. מפקדיו ראו בו פוטנציאל פיקודי יוצא דופן, והוא יועד לצאת לקורס מ"כים עם סיום הפעילות ברצועה, ובהמשך אף לקצונה. המפקד שלו, שהעריך אותו מאוד, אמר לו פעם, "רציתי לשמור אותך לצידי לתמיד, אבל בסוף הבנתי שאם לא תהיה מפקד בצבא ההגנה לישראל, כולנו נפסיד. אתה מהראויים שאני ראיתי, מהראויים ביותר". המילים הללו, שנאמרו על ידי מפקד שראה מאות לוחמים, הדגישו את הייחודיות של איתי, את השילוב הנדיר של מקצועיות, אומץ לב, מנהיגות שקטה ואישיות כובשת. הוא היה דוגמה ומופת לחבריו, לוחם שאין שני לו, עם חיוך ביישני ועיניים מצחיקות, אך עם נחישות של פלדה כשנדרש לכך.

ביום שישי, 10 במאי 2024, יום בהיר אך טעון במתח, איתי וחבריו יצאו לפעילות מבצעית בשכונת זייתון שבעיר עזה. הם היו חוליית החוד, שוב בראש הכוח, צועדים בסמטאות הצרות והמפותלות, שכל אחת מהן יכלה להסתיר סכנה. האוויר היה כבד, רווי בציפייה ובדריכות. כל צעד נשקל, כל מבט סרק את הסביבה, מחפש אחר סימנים למטענים או למחבלים. כשהם נכנסו לאחת הסמטאות, שבריר שנייה של שקט מתוח נשבר. הכל קרה מהר מדי, בכאוס של רגע אחד ששינה את הכל. פיצוץ עז, ואחריו עוד אחד, ואז עוד אחד, קרע את השקט. האדמה רעדה, ואוויר התמלא באבק, עשן ורסיסים. המטענים, שהוטמנו בקפידה ובאכזריות במקום, הופעלו עם כניסתם. איתי, הנגביסט החוד, הגיבור השקט, נפל במקום. הוא נהרג יחד עם עוד שלושה לוחמים מחוליית החוד, חבריו לנשק, שהיו לצידו ברגעיו האחרונים. רב-טוראי איתי לבני, בן תשע-עשרה בלבד, נפל בקרב ביום ב' באייר תשפ"ד. הוא שילם את המחיר היקר ביותר בהגנה על הבית, על העם, על המדינה.

הידיעה על נפילתו הכתה במשפחתו ובחבריו כרעם ביום בהיר. השקט חזר, אבל הוא כבר לא היה אותו שקט. הוא היה שקט של אבל, שקט של חלל שנפער. הבית ברמת השרון, שפעם היה מלא בצחוקים ובקולותיו של איתי, התמלא בדממה כואבת. הוא הותיר אחריו הורים שבורים, נעמי ואמיר, אח תאום יואב, ואחות קרן, שנותרו עם זיכרונות מתוקים וכאב בלתי נתפס. איתי הובא למנוחות בבית העלמין הצבאי בקריית שאול, תל אביב, כשמאות מלווים אותו בדרכו האחרונה, דגלי ישראל עוטפים את ארונו. לאחר נפילתו, הועלה לדרגת סמל, הכרה נוספת באומץ ליבו, במקצועיותו ובשירותו המסור.

האבל היה עמוק, אך לצדו ניצבה גאווה עצומה על מי שהיה ועל מה שעשה. אחיו התאום, יואב, ספד לו במילים מרגשות, שנגעו בלב של כל מי ששמע: "איתי גיבור שלי, אח שלי... אתמול ארגנו ערב לכבודך בבית הספר ובאתי עם הנעליים שלך, שקנית ל'פרום'... קנית מותג של שחקן שאף אחד לא יוכל להיכנס לנעליים הגדולות שהוא השאיר, וגם הנעליים שלך גדולות מכדי שאיש יוכל להיכנס אליהן... גיבור שלי, אתה בן אדם מדהים חכם ומצחיק, וכל כך מוכשר שזה לא פייר." יואב, שהיה חצי נשמתו של איתי, המשיך ודיבר על אחיו: "לנצח תישאר איתי, גיבור בן תשע-עשרה, לוחם בחטיבת הנח"ל, נגביסט חוד מצטיין, מורעל וקטלני, חייל מובחר שאין שני לו. כשמדברים על עוצמה אנושית, מדברים עליך גיבור שלי... היית כל כך גאה במה שאתה עושה ואני הייתי כל כך גאה בך. צה"ל איבד את הטוב שבלוחמיו ובמפקדיו לעתיד... אני איבדתי את החצי השני שלי, לנצח תישאר בלב שלי." מילותיו של יואב שיקפו את ההלם, את הכאב, אך גם את ההערצה העצומה לאחיו, שהיה עבורו עולם ומלואו.

גם חבריו לנשק, אלה שלחמו לצידו, זכרו אותו באהבה ובהערכה עמוקה. תומר, אחד מחברי הצוות, כתב: "איתי היה החבר הראשון מהצוות שהצלחתי לדבר ולהיפתח אליו. חלקנו את אותו הומור ורק איתי בהתחלה נתן לי הרגשה שאני חלק, עם חיוך ענק ואפס אגו. בנוסף לאישיות הענקית, איתי היה הלוחם הכי טוב ומקצועי שהכרתי... זכיתי להכיר אח כמו איתי לבני." העדויות הללו, של בני משפחה וחברים, שרטטו תמונה שלמה של איתי: אדם ששילב בתוכו עוצמה פיזית ומנטלית, חוכמה ורגישות, הומור ושקט פנימי, אומץ לב ונאמנות. הוא היה לוחם מהשורה הראשונה, אך קודם כל, היה אדם.

כדי להנציח את זכרו, הוקמה גינה יפהפייה בחצר הבניין שבו גדל ברמת השרון. גינה זו, עם צמחים פורחים ופינות ישיבה שקטות, הפכה למקום של זיכרון והתייחדות, פינה ירוקה שבה אפשר לשבת, לחשוב על איתי ולהרגיש את נוכחותו. גם קבוצת הנוער שבה שיחק כדורסל ברמת השרון, "א.ס. רמת השרון", נקראה על שמו – "א.ס. רמת השרון איתי", כדי להמשיך ולשאת את מורשתו הספורטיבית והערכית. עמוד הנצחה לזכרו נפתח גם באינסטגרם, תחת השם remember_itai_livny, ובו תמונות, סרטונים וסיפורים מתחנות חייו השונות, המאפשרים לכל מי שהכיר אותו, ולמי שלא, להכיר את האדם המיוחד שהיה. עמודי הנצחה נוספים נפתחו באתר memoriz.plus ובאתר "זיכרון לחיים - אנדרטה דיגיטלית", ובכך הבטיחו שזכרו של איתי לבני ימשיך לחיות, לא רק בלבבות הקרובים לו, אלא גם במרחב הדיגיטלי, נגיש לכל מי שירצה ללמוד על חייו, על גבורתו ועל האור שהביא לעולם.

איתי לבני היה אדם צעיר, עם חיים שלמים לפניו, עם חלומות גדולים ושאיפות רבות. הוא היה מודל לחיקוי, כספורטאי, כתלמיד, כבן משפחה וכחבר. הוא היה לוחם אמיץ, שהתגייס לצה"ל מתוך תחושת שליחות עמוקה, והגן על מולדתו בחירוף נפש. נפילתו בקרב היא אבדה עצומה למשפחתו, לחבריו, לעיר רמת השרון ולמדינת ישראל כולה. אך מתוך הכאב העמוק, עולה גם תחושה של תקומה. סיפור חייו של איתי, סיפור של אדם צעיר שחי במלוא העוצמה, ששאף למצוינות בכל דרך, שהיה אהוב ונערץ, ושהקריב את חייו למען ביטחון המדינה, מהווה השראה לכולנו. הוא מזכיר לנו את המחיר היקר של החירות, את החובה להמשיך ולבנות, ללמוד, ליצור, ולהגן על מה שיקר לנו מכל. זכרו של איתי, גיבור ישראל, יישאר חקוק בלב האומה לנצח, כמגדלור של אומץ לב, אהבת אדם ואהבת מולדת. יהי זכרו ברוך.