איתי גלאה

ברחוב השקט של ראשון לציון, בין בתי קרקע שהחצרות שלהם מילאו את האוויר בניחוח יסמין פורח ובצלילי צחוק ילדים, נולד איתי ביום כ"ו בסיוון תשמ"ו, חמישה במאי 1986. הוא הגיח לעולם כבנם הבכור של ליאורה ואשר, מתנה יקרה ששינתה את מרקם חייהם והעניקה להם תפקיד חדש – הורים. הבית התמלא באור חדש, בריחות של אבקת תינוקות ובקולות עדינים של בכי וגרגורים, ואיתי הקטן, בתוך עריסתו, כבר ספג את החום והאהבה שסבבו אותו, את הציפייה והתקווה שהוריו תלו בו. הוא גדל לתוך משפחה שבה הערכים של מסירות, התמדה ואהבה היו אבני יסוד, ובמהרה הפך לא רק לבן אלא גם לאח גדול, כשהצטרפו אליו עדי ועמית, אחיותיו הקטנות, שהפכו אותו למנהיג טבעי, למגן ולמקור השראה כבר בגיל צעיר מאוד.

הילדות של איתי הייתה ארוגה במארג של חוויות רגילות אך משמעותיות, כאלה שעיצבו את אופיו הייחודי. בבית של ליאורה ואשר, תמיד הייתה פתוחה הדלת לחברים, והשולחן היה עמוס באוכל מבושל באהבה. איתי, עם עיניו הסקרניות ומבטו החודר, לא היה ילד שקט. הוא היה תלמיד מצטיין, זה שיושב בשורה הראשונה בכיתה, ידיו מורמות באוויר עוד לפני שהמורה מסיימת את השאלה. אבל ההצטיינות שלו לא הייתה פסיבית; היא נבעה מתוך רצון עז להבין, לנתח ולפרק כל דבר לגורמיו. הוא היה תחרותי, לא רק מול חבריו לכיתה, אלא בעיקר מול עצמו. אם הייתה לו משימה, הוא לא נח עד שמצא את הדרך הטובה ביותר לבצע אותה, ופעמים רבות, הדרך הזו הייתה מקורית, שונה ממה שהיה מצופה. "איתי, למה אתה לא עושה כמו כולם?" הייתה שאלה שנשמעה לא פעם בבית הספר, ותשובתו, גם אם לא נאמרה במילים, הייתה תמיד ברורה: "כי יש דרך טובה יותר." הוא לא היסס לאתגר את מוריו, לא מתוך חוצפה, אלא מתוך סקרנות אינטלקטואלית עמוקה, מתוך רצון להבין את ה"למה" שמאחורי כל כלל וכל עובדה. הוא היה מתווכח בלהט, מציג את טיעוניו בבהירות ובשכנוע, עד שלעיתים מוריו מצאו עצמם מהרהרים מחדש בעמדותיהם. בבית, הוריו זיהו את התכונה הזו מוקדם מאוד. הם עודדו אותו לחשוב באופן עצמאי, לפתח את רעיונותיו, גם אם זה אומר שהם עצמם היו צריכים להתמודד עם אתגרים קטנים מצידו. "אבא, למה חייבים לאכול את כל הירקות אם אפשר לקבל את אותם ויטמינים מפירות?" הוא היה שואל בארוחת הערב, ומוביל דיון משפחתי סביב תזונה, בעוד אחיותיו הצעירות מביטות בו בהערצה מעורבת בבידור.

הילד שהפגין חשיבה מקורית כבר בגיל צעיר, היה גם עמוס רעיונות, יוזמה וחדשנות. בחדר הילדים שלו, בין ספרי לימוד למשחקי הרכבה, אפשר היה למצוא פרויקטים קטנים שהגה וביצע. פעם זה היה מתקן להשקיית עציצים אוטומטית שהרכיב מחלקי לגו וצינורות דקים, פעם אחרת זה היה תרשים מפורט של מערכת סולארית שתיכנן לחצר הבית. הוא לא רק חלם, הוא גם עשה. כשהיה בן עשר, לדוגמה, התעניין מאוד בגידול צמחים, ועל אף שהבית בראשון לציון לא כלל שדה חקלאי, הוא הצליח לשכנע את הוריו להקצות לו פינה קטנה בגינה האחורית. הוא קנה זרעים מכספו שחסך, חרש את האדמה בעזרת את חפירה קטן, וטיפח ערוגה שבה גידל עגבניות שרי ובזיליקום. הוא היה קם מוקדם בבוקר, לפני בית הספר, כדי להשקות את הצמחים ולבדוק אותם, לחוש את האדמה הלחה בין אצבעותיו, להתבונן בנבטים הקטנים הפורצים מן הקרקע. תחושת הסיפוק הייתה עצומה כשקטף את העגבניות האדומות והבשלות הראשונות, והגיש אותן בגאווה לשולחן המשפחתי. באותה פינה קטנה של אדמה, הוא למד על אחריות, על התמדה, ועל הקשר העמוק בין עמל כפיים לתוצאות מתוקות.

ההחלטה לשרת שירות צבאי משמעותי, במסלול פיקודי, לא הייתה הפתעה לאיש בסביבתו. מגיל צעיר, מסלול חייו היה ברור לו. הוא לא דיבר על זה כעל אפשרות, אלא כעל עובדה מוגמרת. בשיחות משפחתיות, כשהיה מדובר על העתיד, בעוד שחבריו לכיתה התלבטו בין לימודים בחו"ל לטיול אחרי צבא, איתי כבר ראה את עצמו לובש מדים, מפקד על חיילים. הוא היה צופה בסרטים דוקומנטריים על יחידות קרביות, קורא ספרי היסטוריה צבאית, ומנתח קרבות ותמרונים. "אני רוצה להשפיע," אמר פעם לאביו, כשישבו יחד בסלון וצפו בחדשות. "לא רק להיות חלק ממשהו, אלא להוביל, לתת משהו משמעותי." הוריו, שזיהו את נחישותו העמוקה, תמכו בו בכל ליבם, גם אם דאגה קטנה קיננה בלבם על הדרך הקשה והמסוכנת שבחר. הוא התאמן פיזית מגיל צעיר, רץ בשבילי הפרדסים הישנים של ראשון לציון, ודחף את גופו לקצה, מתוך הבנה שכושר גופני הוא בסיס הכרחי לשירות קרבי. הוא ראה בצבא לא רק חובה, אלא שליחות, דרך להביא לידי ביטוי את כל התכונות שפיתח בילדותו: המנהיגות, היצירתיות, הנחישות והרצון להשפיע.

כשהגיע זמנו להתגייס, הוא התייצב בלשכת הגיוס עם ברק בעיניים ונחישות בלב. הוא ידע בדיוק לאן הוא רוצה להגיע: לחיל השריון. המחשבה על הכוח העצום של הטנק, על מורכבות המערכות שלו, ועל התפקיד הקריטי של צוות הטנק בשדה הקרב, ריתקה אותו. הוא ראה בשריון שילוב של טכנולוגיה מתקדמת, אסטרטגיה ופיקוד, בדיוק את מה שחיפש. הטירונות הייתה קשה, פיזית ומנטלית, אך איתי לא נשבר. הוא היה הראשון לקום בבוקר, האחרון ללכת לישון, ובין לבין דחף את עצמו ואת חבריו. "יאללה חבר'ה, עוד מאמץ אחד, אנחנו יכולים את זה!" היה קורא בזמן מסעות ארוכים, כשכבר אז בלטה בו היכולת להניע אחרים, לעורר בהם מוטיבציה גם ברגעים הקשים ביותר. הוא למד את עקרונות הטנק, את המורכבות של התותח, את מערכות הניווט והתקשורת, והצטיין בכל מבחן ומבחן. ריח הסולר והשמן, הרעש המתכתי של הזחלים, תחושת המרחב הצפוף בתוך הטנק – כל אלה הפכו במהרה לחלק בלתי נפרד מחייו. הוא אהב את תחושת השייכות, את האחווה שנרקמה בין חברי הצוות, את הידיעה שכל אחד תלוי בשני.

לאחר הטירונות, המשיך איתי לקורס מפקדי טנקים, ושם, בתוך הסביבה האינטנסיבית של הפיקוד, באו לידי ביטוי כל תכונותיו הדומיננטיות. הוא היה מפקד לדוגמה: מקצועי ללא פשרות, חותר למגע, לא מוותר על אף פרט בביצוע המשימה. הוא הקפיד על כללי הבטיחות, על דיוק בפקודות, ועל הבנה מעמיקה של כל תרחיש. חייליו ידעו שאיתי לא ייתן להם לוותר על כלום, אבל הם גם ידעו שהוא תמיד יהיה שם בשבילם, עם חיוך ענק שפורק את המתח, עם מילה טובה, עם אוזן קשבת. "גלאה, אתה יודע לדחוף אותנו עד הקצה, אבל איכשהו אתה גם גורם לנו לאהוב את זה," אמר לו פעם חייל, ואיתי חייך את החיוך המפורסם שלו. הוא ידע לשלב באופן נדיר בין דרישות מבצעיות גבוהות לבין רגישות אנושית עמוקה. הוא היה המפקד שילמד אותך איך לפרק את המנוע בעיניים עצומות, ומיד אחר כך ישאל אותך על המשפחה שלך, על איך אתה מרגיש, ויציע עזרה אם צריך. הוא ראה בכל אחד מחייליו לא רק מספר במערכת, אלא אדם שלם עם סיפור חיים, עם חלומות ועם חששות.

במהלך שירותו הסדיר, וגם לאחר מכן, במילואים, איתי טיפס בסולם הדרגות, כשהוא מותיר אחריו שובל של אנשים שהושפעו ממנו עמוקות. הוא שירת כלוחם ומפקד בחיל השריון, והגיע לדרגת רב-סרן במילואים, בתפקיד סגן מפקד פלוגה ביחידה 8679, עוצבת יפתח (679). הוא היה עמוד תווך בפלוגה, יד ימינו של המפקד, ודמות אב לחיילים הצעירים יותר. עדיאל שלמה, חברו ומפקדו, תיאר אותו במילים חמות: "גלאה, אחד האנשים היקרים שהכרתי בשירות. זכיתי בו כסמ״פ. כשנכנסתי לתפקיד מ״פ בגדוד 74, איתי היה מהאנשים היותר משימתיים וחותרים למגע שפגשתי בשירות, בלי שום פשרות בביצוע, זאת לצד דרך כל כך מיוחדת להניע את כולם ולעורר מוטיבציה, עם חיוך ענק בדיוק כמו בתמונה הזו…מין שילוב נדיר שכמותו לא מוצאים הרבה." מילים אלו מסכמות היטב את מהותו של איתי – מקצוען חסר פשרות, אך כזה שפועל מתוך מקום של אהבת אדם, עם יכולת יוצאת דופן לחבר בין קצוות ולגרום לאנשים לרצות להצטיין. הוא ידע לראות את הפוטנציאל בכל אחד, ולדחוף אותו בעדינות אך בנחישות להגשים אותו.

עם השנים, חייו של איתי התמלאו גם באור חדש, כשהכיר את גל. היא הייתה האישה שראתה בו לא רק את המפקד הנחוש והמקצועי, אלא גם את הגבר הרגיש, החם, ובעל חוש ההומור המשובח. הקשר ביניהם פרח במהרה, והם בנו יחד בית ברמת גן, קן חם ואוהב שבו יכלו להגשים את חלומותיהם המשותפים. הבית שלהם, שהיה פעם דירה בעיר הגדולה, הפך למרכז של פעילות, של צחוק, ושל אהבה. איתי, המפקד הקשוח בשריון, הפך בבית לאבא מסור ובעל אוהב, שמוצא בכל רגע פנוי הזדמנות לבלות עם משפחתו. הם נישאו בטקס מרגש, והבטיחו זה לזו אהבה נצחית, הבטחה שאיתי לקח ברצינות תהומית.

יהלי, בנם הבכור, הגיע לעולם ומילא את חייהם באושר אין קץ. איתי, שכה אהב ילדים, מצא את עצמו נמס לחלוטין מול החיוך הראשון של יהלי, מול צעדיו הראשונים, ומול המילים הראשונות שפלט. הוא היה אבא פעיל ומעורב, כזה שלא חושש לקום בלילה להחליף חיתול, לשחק שעות על הרצפה עם קוביות, או לספר סיפורים לפני השינה בקולות מצחיקים. הוא היה מלווה את יהלי לגן, מחזיק את ידו הקטנה, ומקשיב בסבלנות לסיפורי היום שלו. כשיהלי היה מתלבט אם לנסות משהו חדש – אם זה לרכוב על אופניים ללא גלגלי עזר או לטפס על מתקן גבוה בגן השעשועים – איתי היה מעודד אותו: "תנסה, יהלי. מקסימום תיפול, אבל תמיד אפשר לקום ולנסות שוב." הוא לימד את ילדיו לאהוב אתגרים, בדיוק כמו שהוא אהב אותם.

לאחר יהלי, הצטרף למשפחה גוני, אח קטן ושובב, שהביא עמו עוד יותר שמחה ורעש לבית. איתי מצא את עצמו מלהטט בין דרישות העבודה, המילואים, והחיים בבית עם שני בנים קטנים. כל בוקר היה מתחיל במרוץ נגד השעון – להכין ארוחת בוקר, להלביש את הילדים, לוודא שיש להם את כל מה שהם צריכים לגן. הוא היה יוצא עם גל והילדים לגינות שעשועים, מסתובב איתם על קרוסלות, משחק כדורגל בפארק, ומלמד אותם לטפס על עצים בזהירות. הוא הקפיד על זמני איכות עם כל אחד מהם בנפרד, וגם עם כולם יחד. בימי שישי בערב, כשהיה חוזר מהעבודה, הבית היה מתמלא בריח חלות טריות שגל הייתה אופה, והם היו מתכנסים יחד סביב השולחן, מספרים על השבוע שחלף, וצוחקים בקול רם. איתי היה דואג שיהיה זמן גם לשיחות עמוקות, על ערכים, על מה חשוב בחיים, על להיות אדם טוב. הוא היה מודל לחיקוי עבור ילדיו, מגדל אותם על ברכי אהבת המולדת, עזרה לזולת, והחתירה למצוינות.

לצד חיי המשפחה העמוסים, איתי לא ויתר על התשוקה שלו לספורט. הוא היה רץ מרתון, וזה לא היה סתם תחביב, אלא דרך חיים. הוא התאמן באדיקות, קם בשעות הבוקר המוקדמות, עוד לפני שהשמש עלתה, ויצא לריצות ארוכות ברחובות רמת גן, כשהעיר עדיין ישנה. הוא אהב את תחושת האוויר הקר על פניו, את קצב הנשימה האחיד, את הדחיפה המתמדת של הגוף לקצה גבול היכולת. בריצות הארוכות הללו, הוא מצא שקט, זמן לחשוב, לתכנן, להתמודד עם האתגרים של החיים. הוא היה חוזר הביתה שטוף זיעה, אך מלא אנרגיה, מוכן להתחיל את היום. הוא השתתף במרתונים רבים, בארץ וגם בחו"ל, וכל מרתון היה עבורו לא רק הישג פיזי, אלא גם ניצחון מנטלי. הוא למד מהריצה על משמעת עצמית, על התמודדות עם קשיים, על היכולת להתגבר על כאב ולהמשיך קדימה, גם כשנראה שהכוחות אזלו. תכונות אלו, שפיתח על מסלולי הריצה, שירתו אותו היטב בכל תחומי חייו – בקריירה, במשפחה, ובשירות הצבאי.

איתי היה אדם ששילב בחייו באופן מופלא מקצוענות ומצוינות עם אנושיות, חמלה ועזרה לזולת. בעבודה, הוא היה קולגה מוערך, שזכה לכבוד מצד עמיתיו ומנהליו בזכות יכולותיו המרשימות, אך גם בזכות אישיותו החמה ורצונו לעזור. הוא תמיד היה הראשון להושיט יד, להציע עזרה, לשתף בידע. אם מישהו היה זקוק לעצה מקצועית או לתמיכה אישית, איתי היה שם. הוא האמין שגם בסביבת עבודה תחרותית, אפשר וצריך לשמור על יחסים אנושיים, על כבוד הדדי ועל סולידריות. הוא היה מארגן אירועי גיבוש, דואג לאווירה טובה, ומפיץ סביבו אופטימיות ואנרגיה חיובית. "אין בעיה שאי אפשר לפתור, רק צריך לחשוב מחוץ לקופסה," היה אומר לחבריו לעבודה, ומדגים זאת הלכה למעשה בכל פרויקט שלקח על עצמו.

החיים של איתי וגל היו מלאים באושר וציפייה. גל הייתה בהיריון מתקדם מאוד, וזוג ההורים המאושרים ציפו בכיליון עיניים לבנם השלישי, רומי. הם כבר דמיינו את החיים עם שלושה בנים קטנים, את הרעש והשמחה שימלאו את הבית, את האתגרים החדשים שיעמדו בפניהם. איתי היה מתכונן לתפקיד האב לשלושה, משוחח עם גל על שינויים בלוח הזמנים, על חלוקת תפקידים, ועל הציוד החדש לתינוק. הוא היה מלטף בעדינות את בטנה ההולכת ותופחת של גל, משוחח עם התינוק שבפנים, מספר לו כמה הוא מצפה לבואו. הבית היה מוכן, הלבבות היו מלאים באהבה, והעתיד נראה ורוד ומרגש.

ואז, בבוקר שמחת תורה, השבעה באוקטובר 2023, נשבר השקט. צפירות האזעקה הבלתי פוסקות, הדיווחים המזעזעים מהדרום, התמונות הבלתי נתפסות – הכל הסתער על המדינה בבת אחת. איתי, כרב-סרן במילואים, ידע מיד מה עליו לעשות. הוא לא היסס לרגע. הטלפון רעד בידו עם הודעות הווטסאפ הראשונות מקבוצת המילואים, קריאה לדגל, קריאה להגן על הבית. הוא ראה את הבעתה בעיניה של גל, את הדאגה על פני ילדיו הקטנים, אך ידע שאין דרך אחרת. "אני חייב ללכת, גל," אמר לה בקול שקט אך נחוש, מלטף את ידה. "המדינה צריכה אותי." הוא חיבק את יהלי וגוני חיבוק חזק במיוחד, כמעט כאילו ידע שזה עשוי להיות האחרון. "תשמרו על אמא," לחש להם באוזן, ונישק את מצחה של גל, מבטיח לה שיחזור. היא ראתה אותו לובש את מדיו, אורז את הציוד בחופזה, ויוצא מהדלת, צללית של גבורה ושל חובה, אל הלא נודע. הלב שלה נקרע, אך היא ידעה שזו מהותו של האיש שלה, זו הבחירה שהגדירה אותו.

הימים הראשונים של המלחמה היו סוערים וכאוטיים. איתי ופלוגתו, יחידה 8679 של עוצבת יפתח (679), הוקפצו במהירות. הם עברו הכנות אינטנסיביות, תדריכים חוזרים ונשנים, ותיאומים מבצעיים. האווירה הייתה מתוחה, כבדה, אך איתי, כהרגלו, הקרין קור רוח וביטחון. הוא דאג לחייליו, וידא שכל אחד מהם מבין את תפקידו, שהציוד תקין, שהמורל גבוה. "אנחנו פה אחד בשביל השני," אמר להם באחד התדריכים, עיניו סורקות את פניהם בזה אחר זה. "אנחנו נגן על הבית שלנו, על המשפחות שלנו, על המדינה שלנו. אין פשרות." הוא היה שולח הודעות קצרות הביתה לגל, "הכל בסדר, אוהב אתכם," מנסה להרגיע אותה, גם כשהמתח בשטח היה בלתי נסבל. הוא התגעגע למשפחתו בכל רגע נתון, דמיין את ילדיו משחקים, את גל מחייכת, ושאב מכך כוח להמשיך.

עם התפתחות המלחמה, החזית הצפונית הפכה למתוחה יותר ויותר. איתי ופלוגתו הוצבו בגזרה רגישה, תחת איום מתמיד. הם ביצעו סיורים, מארבים, ועמדו בכוננות מתמדת. כל רחש, כל תנועה חשודה, דרשה מהם דריכות מוחלטת. הלילות היו קרים, הארוכים, והעייפות החלה לתת את אותותיה, אך איתי לא נתן לאף אחד להישבר. הוא היה מסתובב בין עמדות השמירה, מציע קפה חם, מקשיב לחששות, ומעודד. "תחזיקו מעמד, חבר'ה," היה אומר, "העבודה שלנו פה היא קריטית." הוא פיקד בביטחון, קיבל החלטות מהירות ומדויקות תחת לחץ, ודאג לכל פרט ופרט. הוא היה קצין שהחיילים סמכו עליו בעיניים עצומות, ידעו שהוא יוביל אותם בבטחה, ושהוא תמיד יהיה הראשון להסתער והאחרון לסגת.

בכ"ח בסיון התשפ"ד, ארבעה ביולי 2024, יום קיץ חם אך גורלי, איתי רב-סרן (במיל') איתי גלאה, סגן מפקד פלוגה ביחידה 8679, עוצבת יפתח (679), נפל בלחימה בצפון. הקרב היה קצר וקשה, כפי שקורה לעיתים קרובות במארבים והיתקלויות פתע. בשעות הבוקר המוקדמות, הפלוגה של איתי נתקלה בחוליית מחבלים שחדרה לשטח ישראל. האש נפתחה בפתאומיות, והכוחות נכנסו לפעולה מיידית. איתי, כהרגלו, היה בחוד הכוח, מפקד בקור רוח על חייליו, מכוון את האש, מזהה את מקור הירי ומגיב במהירות. הוא ראה את המטרה בבירור, את הצורך להגן על חייליו ועל הגבול, ולא היסס. הוא חתר למגע, מוביל את הכוח קדימה, מבצע את המשימה ללא פשרות, בדיוק כפי שלימד והודרך. בתוך חילופי האש העזים, כשקולות הירי מחרישי אוזניים מילאו את האוויר, הוא נפגע. הוא נפל כגיבור, בן שלושים ושמונה בנופלו, מגן על מולדתו, מקיים את ההבטחה שנתן לעצמו כנער צעיר בראשון לציון – להשפיע, להוביל, לתת משהו משמעותי.

הבשורה המרה הגיעה למשפחתו ברמת גן, והפכה את עולמם באחת. הבית שהיה מלא בציפייה ובשמחה, התמלא באבל כבד. גל, בהיריון מתקדם, נאלצה להתמודד עם הבשורה הנוראה מכל – האדם שלה, אהבת חייה, אבי ילדיה, לא ישוב. יהלי וגוני הקטנים, שחיכו לאבא שיחזור מהמילואים וישחק איתם, לא יבינו לעולם את גודל האובדן. ההודעה נמסרה למשפחה, וצה"ל, ששותף בצערה, הבטיח ללוות אותה. איתי הובא למנוחות בבית העלמין הצבאי בקריית שאול, תל אביב, כשמסביבו אלפי אנשים – בני משפחה, חברים, מפקדים וחיילים – שבאו לחלוק לו כבוד אחרון, ולהיפרד מהאדם שהותיר חותם עמוק כל כך על חייהם. השמש שקעה באותו יום על קברו הטרי, וצבעה את השמיים בגוונים עזים של אדום וכתום, כאילו הטבע עצמו התאבל על לכתו של גיבור.

חודש לאחר נפילתו של איתי, ביום השלושים, נולד בנו השלישי, רומי. הרגע הזה, שכה ציפו לו איתי וגל, היה רגע של אושר מהול בעצב תהומי. רומי הקטן, שלא יזכה להכיר את אביו, נולד לתוך מציאות שבה זיכרון של אב גיבור מרחף מעל. הוא נולד כהוכחה שהחיים ממשיכים, שהתקווה קיימת, ושהמורשת של איתי תמשיך לחיות דרך ילדיו. גל, אישה אמיצה וחזקה, מצאה בילדיה את הכוח להמשיך, לשאת את לפיד האהבה והזיכרון. יהלי וגוני, למרות גילם הצעיר, יגדלו עם סיפורי הגבורה של אביהם, עם הידיעה שאבא שלהם היה אדם מיוחד, מפקד ואבא נפלא, שאהב אותם ואת מולדתו יותר מכל. הם יספרו לרומי על אבא, על החיוך הענק שלו, על הריצות המשותפות בפארק, על המסירות שלו לכל דבר שלקח על עצמו.

איתי הותיר אחריו חלל עצום, לא רק בלב משפחתו – אשתו גל, בניו יהלי, גוני ורומי, הוריו ליאורה ואשר, ואחיותיו עדי ועמית – אלא גם בלב כל מי שהכיר אותו. הוא היה בן, אח, נכד, בעל ואבא נפלא, שהשפיע לטובה על רבים מחבריו, פקודיו, בני משפחה ועמיתים בעבודה. סיפור חייו של איתי הוא סיפור של אדם שבחר לחיות במלואו, לדחוף את עצמו ואת סביבתו למצוינות, אך לעשות זאת תמיד עם חמלה, עם חיוך ועם לב פתוח. הוא היה המפקד שחייליו היו הולכים אחריו באש ובמים, החבר שתמיד היה שם להקשיב, הבן שהוריו היו גאים בו כל כך, והאב שילדיו העריצו. גבורתו לא הייתה מליצית, אלא נבעה מתוך מעשיו, מתוך בחירותיו היומיומיות, מתוך האנושיות המיוחדת שלו. הוא גילם בתוכו את רוח התקומה הישראלית – את היכולת לקום מחדש, לבנות, להגן, ולשאוף למצוינות גם מול האתגרים הגדולים ביותר. זכרו של איתי גלאה ז"ל, גיבור ישראל, ימשיך לחיות בליבנו, כמגדלור של אהבה, מסירות וגבורה, וכעדות חיה לרוח האיתנה של עם ישראל.