איתי חן

בנתניה, עיר שחופיה נושקים לים התיכון ורחובותיה ספוגים בריחות מלח ואקליפטוס, נולד ביום קר של חורף, בעשרה בשבט תשס"ד, ילד שנקרא איתי. היה זה השני מבין שלושה אחים, בן לחגית ורובי, שביתם תמיד היה מלא בצחוק, המולה חמה, וריח תבשילים שמעיד על חיים תוססים. רועי, אחיו הבכור, כבר היה שם כדי לקבל את פניו, וכעבור שנים ספורות הצטרף למשפחה גם אלון, האח הצעיר. איתי מצא את מקומו הטבעי בין שני אחיו – לא הבכור הנושא בעול הציפיות, ולא הצעיר המפונק, אלא זה שבאמצע, עם חופש מסוים לנווט את דרכו, להיות הגשר, המתווך, ולעיתים גם הליצן המשפחתי. הוא גדל בבית שבו אהבה הייתה המטבע העיקרי, בית שבו כל ויכוח קטן היה נגמר בחיבוק וכל הצלחה, קטנה כגדולה, נחגגה בהתלהבות. ההורים, חגית ורובי, הקפידו להנחיל לילדיהם ערכים של כבוד הדדי, עשייה למען הכלל, ואהבה עמוקה לארץ – ערכים שחלחלו עמוק לנפשו של איתי ועיצבו את מצפנו.

כבר בינקותו ניכרה בו שמחת חיים יוצאת דופן. עיניו הבורקות היו תמיד צוחקות, וקולו המתנגן מילא את החלל בהמולה מתוקה. כשהחל לפסוע את צעדיו הראשונים, ניכרה בו גם תנועתיות שקטה, קלילות של רקדן שטרם מצא את קצבו. הוא היה ילד סקרן, שאהב לגעת, לחוש, לחקור כל פינה בבית ובחצר. אצבעותיו הקטנות היו ממוללות עלי כותרת של פרחים, מגרדות אדמה לחה בערוגה, ובוחנות כל חפץ חדש בסקרנות שאין לה סוף. מהר מאוד הפך איתי למרכז העניינים בכל מקום שבו דרך. הוא היה ילד שקל לאהוב, עם חיוך כובש ותמימות שקנתה את לב כולם. הוא אהב להדהים את הסובבים אותו בטריקים קטנים בקלפים, שאותם למד עוד כילד, כשהוא מביט בסרטוני יוטיוב ומנסה שוב ושוב עד שהקלף היה נעלם ונשלף ממקום בלתי צפוי, מלווה בקריאות התפעלות של אחיו והוריו. "איך עשית את זה?!" היה רועי שואל בהתפעלות, ואיתי היה רק מחייך חיוך ערמומי.

אחד הקשרים החשובים בחייו של איתי, כבר מילדות, היה עם גוצ'י, כלב המשפחה. גוצ'י לא היה סתם חיית מחמד; הוא היה בן בית, חבר נאמן, ואיתי היה מחובר אליו באופן יוצא דופן. הוא היה זה שלקח את גוצ'י לטיולים ארוכים לאורך הטיילת של נתניה, משליך לו מקל אל הגלים שנסוגים מהחוף, וצופה בו רודף באושר אחרי ציפורים. הוא היה משוחח איתו, מספר לו סודות ילדות, וגוצ'י היה מטה את ראשו בהקשבה, כאילו מבין כל מילה. בבית, גוצ'י היה מלווה את איתי לכל מקום, מניח את ראשו על ברכיו בזמן שאיתי צפה בסרטים או קרא, ומשמיע נהימה עמוקה של שביעות רצון כשאיתי היה מגרד לו מאחורי האוזניים. הקשר הזה עם בעלי החיים, עם יצור חי שאינו שופט, שרק מגיב באהבה טהורה, חיזק אצל איתי את תכונות הרכות, הסבלנות והאמפתיה.

ככל שאיתי גדל, התחזקו בו תכונותיו הבולטות. הוא היה ילד שמח תמיד, צוחק, מספר בדיחות ומצליח לסחוף אחריו אנשים בקלות. הוא היה "ילד של כולם", וסביבו תמיד התקבצו חברים. אי אפשר היה שלא לאהוב אותו. הבית בנתניה הפך לתחנת מעבר קבועה לחברים מהשכונה ומבית הספר, שתמיד מצאו אצלו אוזן קשבת, עצה טובה, או סתם שותף למשחק או לצחוק פרוע. "איתי, אתה לא מפסיק להצחיק אותי!" הייתה חגית אומרת לו כשהיה מנסה עליה בדיחות חדשות, והוא היה מגיב בחיוך רחב, מרוצה מהצלחתו. כבן אמצעי, הוא למד לנווט בין הרצונות השונים, להיות גמיש, פתוח ומתפשר – תכונות שהפכו אותו למנהיג טבעי, כזה שאינו כופה את דעתו אלא מצליח לאחד ולחבר.

הספורט היה חלק בלתי נפרד מחייו של איתי מגיל צעיר. הוא היה ילד אתלטי, תנועתי וזריז. כדורסל היה אהבתו הגדולה. הוא החל לשחק במכבי נתניה עוד בילדותו, ומהר מאוד התגלה ככישרון מבטיח. שעות על גבי שעות בילה על מגרשי הכדורסל, מזיע, מתאמן, קולע לסל שוב ושוב עד שידיו כאבו. הרעש של הכדור המקפץ על הפרקט המבריק, הריח המתוק-מלוח של זיעה באוויר, צעקות המאמן, הלחישות בין השחקנים – כל אלה היו עולמו. הוא אהב את המתח של המשחק, את האדרנלין של רגע ההכרעה, את תחושת הסיפוק האדירה אחרי סל מוצלח או ניצחון קבוצתי. "איתי, עוד אחד!" היה קורא לו רועי מהיציע, ואיתי היה מכדרר, מתחמק משחקנים וקולע בדייקנות. הוא שיחק כדורסל ברמה מקצועית עד גיל 18, ניצל כל רגע על המגרש כדי להשתפר, להוכיח לעצמו ולסובבים אותו את יכולותיו. הכדורסל לימד אותו משמעת, עבודת צוות, התמדה, וכיצד להתמודד עם ניצחונות והפסדים בחן ובכבוד.

אך לא רק הכדורסל מילא את ימיו. איתי אהב אתגרים פיזיים מגוונים. הוא גילה עניין רב בטיפוס על קירות במתחמי אימונים, שם היה יכול לבחון את כוחו, את גמישותו ואת נחישותו. כל אחיזה, כל צעד קטן במעלה הקיר התלול היה עבורו פאזל פיזי ומנטלי, דורש ריכוז עמוק ותכנון מדוקדק. הוא היה מרחף על הקיר בקלילות, כאילו כוח המשיכה אינו חל עליו, ועיניו ממוקדות בנקודה הבאה שאליה יגיע. הוא אהב את תחושת השליטה בגוף, את ההתגברות על הפחד מגובה, ואת הסיפוק שבהגעה לפסגה, כשכל שריר בגופו רוטט מעייפות והנאה.

במקביל לכל הפעילויות הפיזיות, איתי היה גם נער עם עולם פנימי עשיר. הוא למד בתיכון "אורט גוטמן" בנתניה, במגמת ביוטכנולוגיה, ונחשב לתלמיד מצטיין בכיתת מצוינות. הוא לא היה רק "ספורטאי", אלא גם תלמיד סקרן, שמתעניין במדע ובטכנולוגיה. הוא אהב את האתגר האינטלקטואלי, את הניסויים במעבדה, ואת הלמידה על עולם החי והצומח ברמה המולקולרית. "זה מדהים איך הכל עובד ביחד, כל כך מסודר ומורכב," היה אומר לחבריו, תוך שהוא מנסה להסביר להם על מנגנונים ביולוגיים מורכבים. בבית הספר ובמסגרת רשת אורט זכרו אותו כתלמיד ערכי, ששילב מצוינות לימודית עם עשייה חברתית.

במהלך שנות התיכון, אהבתו של איתי לארץ ישראל קיבלה ביטוי משמעותי במסגרת תוכנית "מש"צים" (מדריכי של"ח צעירים) של משרד החינוך. הוא הרבה לטייל בארץ, לא רק כפעילות חברתית, אלא כדרך להתחבר לשורשיו. הוא היה מדריך בכיר במש"צים, "מלח הארץ" כפי שתיארו אותו, ומנהיג מלידה. במסעות הרגליים הארוכים בנופים המגוונים של ישראל, מהגליל הירוק ועד למדבר הצחיח, הוא הרגיש את האדמה תחת כפות רגליו, נשם את אוויר ההרים הצלול וספג את שקט המדבר. הוא היה קם עם שחר, מוקסם מהשמש העולה מעל ההרים, ויושב ליד המדורה בלילה, מוקף בחניכיו, מספר להם סיפורים על ההיסטוריה של המקום, על הצומח ועל החי. "תראו את היופי הזה," היה מצביע על עץ חרוב עתיק, "זה לא סתם עץ, זה חלק מהסיפור שלנו." הוא לימד את חניכיו לא רק על ניווט או על עזרה ראשונה, אלא גם על חשיבות השמירה על הטבע, על ערכי הרעות ועל הקשר העמוק לארץ. שם, תחת כיפת השמיים, התגבשה בו התובנה העמוקה על משמעות הציונות, ועל הערך של להגן על המקום הזה, על הבית. "לא יודע אם בעתיד נהיה עדיין פה, מי יודע לאן החיים יקחו אותנו," ציטט איתי פעם, "אבל בכל זאת אני חושב שערך הציונות צריך ללוות אותנו לאן שנלך ושנזכור מאיפה באנו בכל מקום שנהיה." המילים הללו לא היו סיסמה עבורו, אלא אמת פנימית שעיצבה את דרכו.

איתי לא היה רק איש של אדמה וספורט. הוא אהב גם את החיים הטובים, את הרגעים הקטנים שמרכיבים אושר. הוא אהב אוכל טוב, ותמיד ידע להעריך ארוחה טובה בחיק המשפחה, או לנסות מסעדות חדשות עם חברים. הוא אהב מוזיקה, והיה רוקד ושר בלהט לשירים של עדן חסון וישי ריבו. קולו היה מתנגן בקלילות, והוא היה מניע את גופו בקצב, מפגין את כישרונו כרקדן ברייקדאנס מצטיין. בערבי שבת, אחרי הארוחה, היה מפעיל מוזיקה, וכל הבית היה הופך לרחבת ריקודים מאולתרת. "איתי, תראה לנו עוד איזה תרגיל!" היו אחיו צועקים, והוא היה קופץ, מסתובב, מפגין את כישרונו. הוא היה ידוע כאדם מאוד מצחיק, שתמיד ידע להפיג את המתח ולמלא את החלל בצחוק מתגלגל ובבדיחות שנונות. אימו, חגית, הייתה אומרת לו תמיד: "כמה שאני מתגעגעת לשנינות שלך, לעקיצות, לשיחות, לסרטים, לצחוקים, לתמונות, לסרטונים, אתה חסר לי בכל כך הרבה מובנים שקשה להכיל," כשהיא נזכרת ברגעים האלה.

לצד כל אלה, היה לאיתי גם טקס קבוע ומרגש: פעם בשבוע, הוא ואמו חגית היו יוצאים יחד לסרט. זה היה הזמן שלהם, רגע של שקט וחיבור אינטימי בין אם לבנה. הם היו צופים יחד בסרטים, בעיקר סרטי גיבורי על, שאיתי אהב במיוחד. בתוך האולם החשוך, עם פופקורן ושתיה קרה, היו שוקעים בעולם אחר, מתנתקים לרגע מהשגרה. "איתי, מה חשבת על הסוף?" הייתה חגית שואלת ביציאה מהסרט, והוא היה מנתח את העלילה, את הדמויות, את המשמעות, בלהט של מבקר קולנוע. הרגעים האלה, הפשוטים לכאורה, היו אבני יסוד בקשר העמוק ביניהם, רגעים של שיתוף וקירבה שנותרו חרוטים בליבה של אימו. איתי, עם הגישה ה"נונשלנטית" שלו, ידע לקחת הכל בכיף, לא להילחץ משום דבר, ולמצוא את הטוב בכל סיטואציה – תכונה שאפשרה לו להתמודד עם אתגרים בקלילות יחסית.

במהלך שנתו האחרונה בתיכון, איתי גילה אהבה חדשה – נטע. הקשר ביניהם פרח במהירות, והיא הפכה לאהבת חייו. הוא היה מדבר עליה בעיניים נוצצות, מספר לחבריו על הקשר העמוק שנרקם ביניהם. הם בילו יחד שעות ארוכות, משוטטים בטיילת, יושבים בבתי קפה, צוחקים ומדברים על העתיד. נטע הייתה שותפה לחוויותיו, לשיגעונותיו, והבינה את נשמתו הספורטיבית והמנהיגותית. הם תכננו יחד את הטיול הגדול שאחרי הצבא, חלמו על חיים משותפים, על בית ועל משפחה. הקשר עם נטע העניק לו עוגן רגשי, תחושה של שייכות ושל אהבה גדולה, כזו שמעניקה כוח להתמודד עם אתגרי החיים.

היה זה רק טבעי שאיתי, הבחור שאהב את הארץ בכל נימי נפשו, שהיה מנהיג מלידה ובעל ערכים עמוקים, יבחר להתגייס לשירות קרבי משמעותי. ביום י"ז באב תשפ"ב, 14.8.2022, עזב את ביתו בנתניה ועלה על מדים, מתגייס לצה"ל. הוא בחר לשרת בחיל השריון, בגדוד 77 של עוצבת "סער מגולן" – יחידה קרבית עילית, שנושאת על כתפיה אחריות כבדה. יום הגיוס היה מעורב בתחושות של גאווה וחשש. חגית ורובי ליוו אותו לנקודת האיסוף, וחיבקו אותו חזק, מביטים בבנם שהופך מנער צעיר לחייל במדים. נטע הייתה שם גם היא, עיניה דומעות, אבל חיוכה ניסה להביע תמיכה ואהבה. איתי, כהרגלו, ניסה להפיג את המתח בבדיחה קטנה, מנופף בידו לעברם כשהאוטובוס החל לנסוע.

המעבר לאימוני השריון היה מאתגר. מהחיים האזרחיים התוססים של נתניה, הוא נכנס לעולם של משמעת קפדנית, דרישות פיזיות גבוהות, ותנאי שטח קשים. הוא למד את רזי הטנק, את מורכבות המערכות, את העוצמה של הכלי המסיבי הזה. שעות על גבי שעות בילה בתוך הטנק, מזיע, נושם אבק, לומד את התפקידים השונים – תותחן, טען, נהג. רעש המנוע העוצמתי של הטנק, ריח הסולר והברזל, החום הלוהט בקיץ והקור המקפיא בחורף – כל אלה הפכו לחלק משגרת יומו. הוא גילה שגם כאן, בתוך השריון, הוא יכול להביא לידי ביטוי את תכונותיו כמנהיג, כחבר, וכאדם שקל להתחבר אליו. הוא יצר קשרים חזקים עם חבריו לצוות, קשרים של אמת שנרקמים רק תחת לחץ ובתנאים של שותפות גורל. "איתי, תמיד ידע להרים את המורל, גם ברגעים הכי קשים," סיפר אחד מחבריו. הוא היה הצוחקן של הצוות, זה שידע לספר בדיחה טובה בדיוק ברגע הנכון, או להדהים בטריק קלפים כדי להפיג את השעמום בשמירות הארוכות.

לאחר הכשרה מפרכת, הוצב איתי וחבריו בגבול רצועת עזה, בבסיס נחל עוז. זו הייתה משימה שונה לחלוטין. המתח היה תמידי, נוכח באוויר כמו משקלו של ענן כבד. השגרה כללה שמירות ארוכות, סיורים לאורך הגדר, ועמידה בכוננות מתמדת. הוא ראה את הנוף של עוטף עזה, את השדות הירוקים שנושקים לגדר, את הקיבוצים הפסטורליים, וידע שהוא שם כדי להגן על כל זה. הוא הבין לעומק את המשמעות של הציונות, של ההגנה על הבית, על האנשים שגרים מעבר לגדר, על הילדים שמשחקים בגני הילדים בקיבוצים. "זה לא רק שירות, אבא," אמר לאביו רובי בשיחת טלפון, "זה להגן על הכל. על הבית שלנו." הוא נשא את דרגת סמל, דרגה שמצביעה על אחריות ועל מקצועיות, והיה גאה בה.

הימים שלפני השבעה באוקטובר היו ימים של ציפייה ושמחה בבית משפחת חן. אלון, אחיו הצעיר של איתי, עמד לחגוג את בר המצווה שלו. המשפחה תכננה טיול חגיגי לחו"ל ומסיבה גדולה בארץ. איתי היה שותף מלא לתכנונים, מתרגש לקראת האירוע המשפחתי המיוחד. הוא דיבר עם הוריו ואחיו על הפרטים הקטנים, על המתנות, על המוזיקה שתושמע במסיבה. הוא חלם על הרגעים האלה, על השמחה שתמלא את הבית. "אלון, עוד מעט אתה גבר!" היה אומר לאחיו הצעיר בחיוך, ומחבק אותו. התכניות הללו, שנגדעו באכזריות, היו סמל לתקווה, לשגרה, לחיים שלמים שחיכו להתגשם.

ואז הגיע יום שבת, כ"ב בתשרי תשפ"ד, 7 באוקטובר 2023. השקט השבור של בוקר שמחת תורה, שבת וחג. איתי היה בבסיס נחל עוז, בתפקיד, מוקף בחבריו לצוות. בסביבות השעה 06:30 בבוקר, החלה מתקפת טילים בלתי פוסקת על יישובי העוטף ועל הבסיסים. שאון האזעקות, רעש הנפילות, וההלם הראשוני, הבהירו מיד שמשהו חריג ורחב היקף מתרחש. בתוך הכאוס, איתי הספיק לשלוח הודעה קצרה למשפחתו: "יש מתקפת טילים." זו הייתה ההודעה האחרונה שקיבלו ממנו. המילים הללו, פשוטות וכמעט יומיומיות, הפכו לסמל של רגע הפרידה, של חוט הקשר האחרון שנקטע.

זמן קצר לאחר מכן, החלה פלישת מחבלים המונית לשטח ישראל. עשרות, מאות מחבלים חדרו למוצב נחל עוז, ופתחו באש תופת. איתי וחבריו לטנק, לוחמי גדוד 77, מצאו את עצמם בלב התופת. הם לא היססו. למרות ההפתעה וחוסר הוודאות, הם נכנסו לטנק ויצאו להילחם. זה היה קרב גבורה עז, בלתי נתפס, מול אויב אכזרי ורב. הטנק של איתי נכנס ללחימה, מנסה להגן על הבסיס, על החברים, על הבית. הם ירו, נלחמו, עשו כל שביכולתם כדי לעצור את שטף המחבלים. רעש היריות, הפיצוצים, צעקות המחבלים – כל אלה מילאו את האוויר. בתוך הטנק, תחת אש בלתי פוסקת, איתי וחבריו פעלו בנחישות, באומץ לב שאין כדוגמתו. הם ידעו שהם נלחמים על חייהם ועל חיי אזרחים חפים מפשע.

במהלך הקרב, הטנק של איתי נפגע. פגיעה ישירה, קטלנית. סמל איתי חן, בן 19 בלבד, נפל בקרב הגבורה שם, בנחל עוז, ביום שבת השחורה ההיא. גופתו, יחד עם גופות חבריו, נחטפה על ידי המחבלים לעזה. העולם של משפחת חן התהפך ברגע אחד. תחילה, קיבלו הודעה שאיתי נחטף, אך לא היה ידוע אם בחיים או לא. החלה תקופה ארוכה ומורטת עצבים של חוסר וודאות. 157 ימים שבהם קיוו אוהביו של איתי שהוא יוחזר מהשבי בחיים. חגית ורובי, רועי ואלון, נטע וחבריו – כולם זעקו, פעלו מסביב לשעון, השתתפו בהפגנות, פנו לכל גורם אפשרי, התפללו ללא הפסקה. הם נלחמו על חייו, על התקווה שישוב הביתה, שיחבק אותם שוב, שיספר בדיחה שתשבור את המתח. הם חיו בין ייאוש לתקווה, בין דיווחים סותרים לשמועות, כל רסיס מידע נבחן בזכוכית מגדלת. השכנה, זוהר אלטמן ראביד, כתבה: "איתי היקר, ילד חמוד. הוא היה שכן, אז מבחינתי הוא החטוף 'שלי'. כמה קיוויתי, הפגנתי, התפללתי. הדמעות זולגות."

הבשורה המרה הגיעה ב-12 במרץ 2024. לאחר חודשים ארוכים של סבל וציפייה, קיבלה המשפחה את ההודעה הרשמית, שעל פי הממצאים, איתי נרצח כבר ב-7 באוקטובר 2023, וגופתו מוחזקת בשבי חמאס. הלב נשבר לרסיסים. התקווה האחרונה נגוזה. הילד שאהב את החיים, שצחק, שחלם, כבר לא ישוב. הוא נפל כגיבור, מגן על מולדתו, בגיל 19 בלבד. לאחר נפילתו, הועלה איתי מדרגת סמל לדרגת סמל ראשון, כהוקרה על גבורתו ומסירותו.

מותו של איתי הותיר חלל עצום, בלתי ניתן למילוי, בלבבות הוריו, אחיו, נטע, חבריו וכל מי שהכיר אותו. אימו חגית, שיתפה בכאבה: "כמה שאני מתגעגעת לשנינות שלך, לעקיצות, לשיחות, לסרטים, לצחוקים, לתמונות, לסרטונים, אתה חסר לי בכל כך הרבה מובנים שקשה להכיל." געגועיה אל הבן שכל כך אהבה, אל הרגעים הקטנים והגדולים שחלקו, שרפו בנפשה. נטע, אהבת חייו, נותרה עם זיכרונות של אהבה שנגדעה בטרם עת, עם תוכניות לעתיד שמעולם לא יתגשמו. בר המצווה של אלון, שהייתה אמורה להיות חגיגה של חיים ושל התבגרות, הפכה לסמל כואב לאובדן, לאירוע שנחתך באכזריות והותיר אחריו צל כבד של עצב.

אבל איתי חן לא נעלם. הוא נחקק בזיכרון הלאומי כגיבור ישראל, לוחם שריון אמיץ שנתן את חייו למען הגנת המולדת. סיפורו הוא סיפור של נער ישראלי טיפוסי, שאהב את החיים, את הספורט, את החברים ואת המשפחה, ושבחר למסור את נפשו על הערכים שבהם האמין. מהמדריכים במש"צים שזכרו אותו כ"מלח הארץ" ו"מנהיג מלידה", ועד למנהלי בית הספר "אורט גוטמן" שהעידו עליו כתלמיד מצטיין וערכי – כולם ראו בו דמות מופת. אפילו נשיא ארצות הברית, ג'ו ביידן, שפגש את אביו ואחיו של איתי, אמר: "אף אחד לא צריך לסבול את מה שהוא עבר," כשהוא מדגיש את העוול הנורא שנגרם לו ולמשפחתו.

איתי חן, סמל ראשון, בנם של חגית ורובי, אח לרועי ואלון, בן זוגה של נטע, היה אדם שכולו אור ושמחת חיים. הוא היה ספורטאי מצטיין, מדריך מש"צים מסור, תלמיד חרוץ, חבר נאמן ובן אוהב. הוא היה מוקף בחברים, תמיד במרכז העניינים, עם חיוך שובה לב ובדיחה שנונה על השפתיים. הוא אהב את הארץ אהבה עמוקה, אהבה שהתבטאה במעשיו ובבחירותיו. נפילתו היא אבדה קורעת לב, אך גבורתו בקרב ב-7 באוקטובר, והערכים שהנחילו אותו הוריו והוא עצמו, ימשיכו להאיר את דרכנו. הוא נפל למען תקומה, למען עתיד טוב יותר, למען הבית שכל כך אהב. זכרו הוא נצח.