איתי בוטון

בפתח תקווה, עיר שהולכת ומתרחבת, מרובת שכונות וסיפורים, אך עדיין שומרת על ניחוח של קהילתיות ועבר מפואר, בבית חם ומלא חיים בשכונת מחנה יהודה, נולד ביום קר אך סגרירי של ט"ו באדר א' תשס"ג, הלא הוא ה-16 בפברואר 2003, בנם הבכור של שלי ויוסי בוטון. קראו לו איתי, והוא הגיע לעולם עם חיוך כובש שהבטיח כבר אז את האור שיפיץ סביבו. הבית ברחוב השקט, עטוף עצי פרי ושיחי יסמין, הפך למרכז עולמו, מקום שבו נשמעו צחוקם של ילדים, ריחפה תמיד ארוחת צהריים חמה, וקירותיו ספגו את סיפורי היום, את השמחות הקטנות ואת האתגרים הגדולים. איתי, הבן הבכור, נשא על כתפיו הרחבות, כבר מילדות, מעין אחריות שקטה, תמיד קשוב, תמיד שם, עמוד תווך ראשון במשפחה שהלכה וגדלה עם בואם של אחיו הצעירים, שגיא ורז, שהפכו במהרה למעריציו הגדולים.

ילדותו של איתי הייתה ארוגה במארג צפוף של סקרנות, טוב לב וצניעות. הוא לא היה ילד רועש במיוחד, אך נוכחותו הורגשה תמיד. בעיניו הגדולות, החכמות, הוא ספג את העולם, מנתח מצבים, מחפש את הטוב באנשים ובדברים. בבית הספר היסודי "הס", שם עשה את צעדיו הראשונים בעולם הלימודים, הוא בלט כתלמיד מצטיין, לא רק בזכות ציוניו הגבוהים, אלא בזכות דרך ההתנהלות שלו – שקטה, מנומסת, תמיד מוכן לעזור לחבר שהתקשה להבין תרגיל בחשבון או להתמודד עם אתגר חברתי. החיוך שלו, אותו חיוך כובש שדיברו עליו כולם, היה נשק חברתי רב עוצמה, ממיס לבבות, פותח דלתות ומאיר את פניהם של מוריו וחבריו כאחד. הוא אהב את החומר הלימודי, את ההיגיון שבו, את היכולת לפענח תעלומות ואתגרים. בשעות אחר הצהריים, כשהשמש החלה לשקוע וצבעה את הרחובות בכתום-ורוד, היה מוצא את עצמו שוב ושוב במגרשי הכדורגל המאובקים של השכונה, כדורגל שהיה עבורו הרבה יותר ממשחק – הוא היה דרך חיים.

מגיל צעיר מאוד, הכדורגל היה עולם שלם עבור איתי. הוא שיחק בקבוצת הנוער "הפועל מחנה יהודה" המקומית, שם למד את טעם הניצחון וההפסד, את חשיבות שיתוף הפעולה ואת כוחה של קבוצה. הוא אהב את המגע של הכדור ברגל, את הריצה המהירה על הדשא – או במקרה של מגרשי השכונה, על האדמה הכבושה – את המאמץ הפיזי ואת הסיפוק שבמסירה מדויקת או בשער מוצלח. אבא יוסי, אוהד כדורגל ותיק בעצמו, היה שותף מלא לתשוקה הזו. יחד היו נוסעים, לא פעם, לאצטדיון בלומפילד, לראות את קבוצתם האהובה, מכבי תל אביב, משחקת. איתי היה אוהד מושבע, כזה שלובש את החולצה הצהובה-כחולה בגאווה, של מכיר כל שחקן וכל מהלך, ושקולו מצטרף בטבעיות לשאגה העצומה שעולה מהיציעים כשהקבוצה מבקיעה. באותם רגעים, כשישבו זה לצד זה, שקועים כליל במתרחש על הדשא, נוצרו ביניהם קשרים עמוקים של שתיקה והבנה, של אהבה משותפת שהייתה גדולה מהמשחק עצמו.

ככל שאיתי גדל, הקשרים המשפחתיים הלכו והתחזקו. הוא היה בן מסור להוריו, שלי ויוסי, שתמיד ידעו שהוא מקור גאווה ונחת עבורם. הם ראו בו את כל מה שקיוו שבנם הבכור יהיה: חכם, טוב לב, אחראי ומלא אהבה. עם שגיא ורז, אחיו הצעירים, שמר על קשר קרוב במיוחד. הוא היה עבורם לא רק אח גדול, אלא גם מודל לחיקוי, מקור השראה, כתף שעליה אפשר להישען ומישהו שאפשר לסמוך עליו בעיניים עצומות. הוא עזר להם בשיעורים, הקשיב ללבטיהם, שיחק איתם שעות ארוכות ולימד אותם את כל מה שלמד בעצמו – איך לבעוט בכדור, איך להתמודד עם תסכול, ואיך לצחוק מכל הלב. הבית, עם החמימות והשקט היחסי שלו, היה המפלט האהוב עליו, המקום שבו הרגיש הכי בנוח. הוא אהב את המפגשים עם המשפחה המורחבת, את השולחנות הערוכים בחגים, את קולות השיחה הרועמים והצחוקים המתגלגלים, את התחושה שהוא חלק ממשהו גדול ובעל שורשים עמוקים.

בחטיבת הביניים "בן-צבי" ובתיכון "ברנר", איתי המשיך לפרוח. הוא היה נער ברוך כישרונות, לא רק כתלמיד מצטיין, אלא גם כספורטאי שהצטיין בענפים שונים. בתיכון, הוא בחר במגמת ביולוגיה ומדעי רפואה, בחירה ששיקפה את סקרנותו העמוקה לחיים, לגוף האדם, למורכבות הטבע. הוא אהב את המעבדות, את ריח הכימיקלים המהול באוויר, את האתגר שבפיענוח תהליכים ביולוגיים מורכבים. הוא היה יכול בקלות ללכת למסלול של עתודה רפואית, ללמוד רפואה עוד לפני הצבא ולהבטיח לעצמו עתיד אקדמי מזהיר. אך בתוך תוכו, בערה בו אש אחרת, תחושה עמוקה של שייכות ואחריות. הוא גדל על אהבת הארץ, לא כסיסמה ריקה, אלא כערך יומיומי שהתבטא בטיולים רגליים בשבילי הארץ, בהקשבה לסיפוריהם של ותיקים, ובהבנה עמוקה של המחיר הכרוך בקיומה של המדינה הזו. לכן, היה לו ברור לחלוטין שרצונו לשרת ביחידה קרבית, להגן על הבית ועל האנשים שאהב, מתוך שליחות פנימית ורצון עז לתרום את חלקו.

אהבת הזולת לא הייתה עבור איתי רק מילה יפה, אלא נר לרגליו, דרך חיים של ממש. היה לו לב זהב, כזה שהרגיש את כאבם של אחרים ורצה להקל עליהם. הוא התנדב באופן קבוע, במיוחד לקראת החגים, לארוז ולתרום סלי מזון לנזקקים. הוא עשה זאת בשקט, בלי צלצולים, מתוך אמונה פשוטה שזה הדבר הנכון לעשות. לא פעם, כשראה חבר מתמודד עם קושי, בין אם בלימודים ובין אם בחיים האישיים, היה ניגש אליו ברוך, מציע עזרה, מטה אוזן קשבת, נותן עצה טובה ואמיתית. הוא דאג לאחרים לפני שדאג לעצמו, וברגישותו המיוחדת ראה את החלש ואת השקוף, ושאף לפזר טוב ואור בעולם, קודם כל בסביבתו הקרובה. הוא היה מוקף חברים, שרכש בכל מעגלי חייו – מהשכונה, דרך בית הספר ועד לקבוצת הכדורגל. כולם אהבו את מאור פניו, את נועם הליכותיו ואת חוש ההומור המפותח והציניות השנונה שלו, שתמיד הצליחו להצחיק ולשחרר את האווירה, גם ברגעים מתוחים. הוא היה חבר אמת, כזה שאפשר לסמוך עליו בעיניים עצומות, שיתייצב לצידך בכל מצב.

הוא אהב גם את השקט של היצירה. בשעות הפנאי, בין משחקי כדורגל לבילוי עם חברים, איתי מצא פורקן בכתיבת חמשירים שנונים, בציור ציורים שהביעו עולם פנימי עשיר, ובהלחנת שירים. הוא לא היה אמן מוחצן, אך עולמו הפנימי היה מלא צבעים ומנגינות. דף הנייר והעיפרון, או הגיטרה הישנה שהייתה מונחת בפינת החדר, היו עבורו דרך לבטא רגשות ומחשבות שקשה היה להלביש במילים. הוא היה יושב שעות, מתלבט על מילה, על תו, מנסה ללכוד רגע או רגש. היצירות שלו, בין אם חמשיר מצחיק שכתב לחבר או ציור נוף שצייר אחרי טיול, היו עוד חלון קטן לנפשו העדינה והעמוקה. שמחת החיים שלו הייתה מדבקת, והוא היה מומחה בלשבור את השגרה עם בדיחה חכמה או הערה צינית מדויקת שתפיל את כולם מצחוק.

ב-16 באוגוסט 2021, עם תרמיל על הכתף וחלומות גדולים בלב, התגייס איתי לצה"ל. הוא נכנס למערכת במוטיבציה עצומה, חדור מטרה, והתקבל לגדוד "שקד" בחטיבת גבעתי – יחידה קרבית מובחרת, בדיוק כפי שרצה. מסלול ההכשרה היה מפרך, תובעני פיזית ונפשית. שבועות ארוכים של אימונים בשטח, ריצות מתישות עם ציוד כבד, שעות לילה ארוכות בקור ובעייפות. היו רגעים של שבירה, של תסכול, של רצון לוותר, אך איתי, עם הנחישות והעקשנות שאפיינו אותו, צלח את כולם. רועי, חברו לנשק, סיפר עליו שהיה "יותר מאח" באותם רגעים קשים. הוא תמיד עמד לצידו, עודד אותו, דחף אותו קדימה כשכבר לא נותרו כוחות. "האדם הכי טוב וטהור שהכרתי," אמר רועי. איתי התגלה כלוחם מקצועי ומסור, שזכה להערכת מפקדיו וחבריו כאחד. הוא לא רק ביצע את המוטל עליו, אלא תמיד חיפש איך להשתפר, איך לתרום יותר, איך להיות טוב יותר למען הצוות והמחלקה כולה.

ככל שמועד השחרור מצה"ל הלך והתקרב, איתי החל לרקום תוכניות מרגשות לעתיד. הוא תכנן את "הטיול הגדול" המיתולוגי לדרום אמריקה, חלום של צעירים ישראלים רבים. הוא כבר החל ללמוד ספרדית בהתלהבות, מדבר עם חבריו באנגלית כדי לתרגל את השפה, מדמיין את נופי ההרים, את הטרקים המאתגרים, את המפגשים עם תרבויות חדשות. הוא דיבר עם חבריו על המסלולים האפשריים, על התקציב, על כל פרט קטן. מעבר לטיול, היו לו חלומות גדולים יותר, חלומות לשנים קדימה: להקים משפחה, להיות אבא, להמשיך את שושלת החום והאהבה שבה גדל. הוא ראה את עצמו חי חיים מלאים, משמעותיים, תורם לחברה, אולי אפילו מפתח משהו בתחום הביולוגיה או הרפואה, שכה עניין אותו. אלה היו חלומות של צעיר מלא חיים, שעיניו נשואות אל האופק, מלאות תקווה ואופטימיות. רגע לפני שהכל השתנה, הוא אף הצליח להגיע במיוחד לחגיגת יום ההולדת של אמו, שלי, מפגש משפחתי חם ומאושר, בוודאי עם עוגה וברכות, רגע אחרון של נחת ושגרה לפני שהעולם כולו התהפך.

ואז הגיע אותו בוקר ארור, שבת כ"ב בתשרי, שמחת תורה תשפ"ד, ה-7 באוקטובר 2023. השעה הייתה שש וחצי בבוקר, והשקט של החג התנפץ באחת. אזעקות עולות ויורדות, בומים של יירוטים, ועד מהרה, דיווחים ראשונים על חדירה של מחבלים. ארגון הטרור חמאס פתח במתקפת פתע אכזרית וחסרת תקדים על ישראל. ירי מסיבי של טילים ורקטות כיסה אזורים נרחבים בארץ, ובחסותו חדרו אלפי מחבלים – יבשתית, ימית ואווירית – והחלו במתקפה רצחנית על יישובי עוטף עזה, על שדרות, אופקים ונתיבות, על מבלים במסיבת טבע, על בסיסי צה"ל ועל עוברים ושבים בדרכים. תוך שעות ספורות נרצחו מאות אזרחים בבתיהם, במכוניותיהם, אחרי שבוצעו בהם פשעים נוראיים. מאות ישראלים נחטפו לרצועת עזה, בתים נשרפו, רכוש נבזז. מאות חיילים, שוטרים ואנשי כוחות הביטחון נפלו בקרב. בבוקר הזה, נפתחה מלחמה ששינתה את פני המדינה.

עם תחילת המתקפה, הטלפון של איתי צלצל. כמו אלפי חיילים ומילואימניקים אחרים, הוא הוקפץ באופן מיידי. לא היה לו ספק לרגע. הוא ידע שזה תפקידו, זו שליחותו. הוא ויחידתו, גדוד שקד של גבעתי, היו בין הכוחות הראשונים שנכנסו לרצועת עזה. הם לחמו שם במשך שבועות ארוכים, ימים ולילות שנדמו כנצח, בסביבה עוינת, מול אויב אכזר וחסר רחמים. התנאים היו קשים מנשוא, לחימה אינטנסיבית של בית לבית, סמטה לסמטה, כשהסכנה אורבת בכל פינה. בתוך כל התופת הזו, איתי נשאר איתי – אותו אדם עם לב הזהב. אביו יוסי סיפר כי בשיא הלחימה, איתי החליט לתרום 1,000 שקלים ממשכורתו הזעומה כחייל לתושבי העוטף שאיבדו את בתיהם, את רכושם ולעיתים גם את יקיריהם. כשיוסי ניסה להניא אותו ואמר לו: "יש לך משכורת קטנה, אתה חייל, אתה צריך את הכסף," איתי השיב בנחרצות, בעיניים שמלאו נחישות: "אבא, צריך לעזור להם, אי אפשר לשבת בחיבוק ידיים." זו הייתה דרכו, לדאוג תמיד לאחרים לפני עצמו, גם כשכל עולמו סער מסביב.

הוא ניהל יומן קטן במהלך הלחימה, בו תיעד רגעים, מחשבות ורגשות. באחד העמודים, בכתב ידו המוכר, הוא כתב: "נלחם בשביל העם הזה שאף פעם לא נשבר, אנחנו ננצח וכל השאר לא משנה." זו לא הייתה הצהרה ריקה, אלא אמונה עמוקה שהניעה אותו בכל יום, בכל צעד, בכל ירי. בשיחות עם אמו, שלי, כשדיברו על הלחימה, הוא תמיד חזר על משפט אחד, שהפך למעין מנטרה: "אני לא מפקיר את החברים מאחור." המשפט הזה חזר והדהד, משקף את נאמנותו הבלתי מתפשרת, את תחושת האחריות העצומה שלו כלפי חבריו לנשק. מיכאל יכין, חברו, שהכיר את איתי רק שבעים יום, סיפר בכאב: "כשנפצעתי אתה זה ששמרת עלי. היית הראשון להגיע אלי ולטפל בי." זה לא היה מעשה חד פעמי, זו הייתה מהותו של איתי – לרוץ ראשון לעזרה, להגן, להציל, גם במחיר סיכון עצמי. הוא היה שם, תמיד, עם הלב הענק שלו.

יום שלישי, ה-26 בדצמבר 2023, היה יום קר וגשום בעזה, כמו ימים רבים אחרים באותו חורף קשה. איתי והכוח שלו שהו בבית בשכונת דראג' תופאח שבצפון רצועת עזה. הם היו בעיצומו של תדרוך, מנתחים את המצב, מתכוננים למשימה הבאה. לפתע, נשמעו יריות. מחבלים חמושים ברימונים ורובים הגיחו מגג הבניין והחלו לרדת במהירות לקומות התחתונות, הישר אל המקום שבו המחלקה של איתי שהתה. סגן מפקד המחלקה, שעלה לקומה העליונה לבדוק את מקור הירי, נתקל במארב אכזרי ונהרג מאש המחבלים. איתי, ששמע את קולות היריות הבוקעות מלמעלה וידע שמפקדו נמצא שם, לא היסס לרגע. הוא לא חיכה לפקודה, לא חשב על הסכנה המיידית. האינסטינקט שלו, אותו לב זהב שדאג תמיד לאחרים, הניע אותו קדימה. הוא רץ ראשון, חתר למגע, הסתער אל עבר המחבלים בקומות העליונות, פתח בירי, מנסה לבלום אותם, להגן על חבריו שנותרו למטה. הוא נלחם בעוז ובגבורה עילאית, עד שנהרג.

בזכות מהירות תגובתו ואומץ ליבו הבלתי רגיל, איתי מנע אסון כבד הרבה יותר. הוא היה הראשון להסתער, הראשון לחתור למגע, ובכך הציל את חבריו לכוח. הוא נתן להם את השניות היקרות, את ההזדמנות להתארגן, להגיב, להגן על עצמם. הוא עמד בפרץ, בגופו, והציל חיים רבים. סמל-ראשון איתי בוטון, בן עשרים בנופלו, נפל כגיבור אמיתי, מגן על עמו ועל חבריו. הלב נשבר אל מול ההבנה של גודל המעשה, גודל ההקרבה. הוא הובא למנוחות בבית העלמין הצבאי בפתח תקווה, מלווה באלפי בני אדם שבאו לחלוק לו כבוד אחרון: בני משפחה, חברים מכל מעגלי חייו, מפקדים וחיילים, תושבי העיר וכלל עם ישראל. הוא הותיר אחריו הורים שבורים, שלי ויוסי, ושני אחים המומים, שגיא ורז, שאיבדו את עמוד התווך, את מקור ההשראה, את האח הגדול שהיה עבורם עולם ומלואו.

בספד קורע לב, אמרה אמו שלי: "בוביק, ילד בכור שלי אהובי, כל יום בלעדיך נראה כמו נצח והזמן לא עובר. הזיכרונות קשים מנשוא, החלומות שלך, שלא תזכה להגשים... מי האמין? ילד מוכשר, טוב לב, חכם ויפה, עתיד מזהיר ציפה לך. כמה חבל, חבל עליך וחבל יותר עלינו. חזרת להילחם כי לא רצית להשאיר חברים מאחור, אבל אנחנו אלה שהשארת מאחור, להתאבל על לכתך בטרם עת, ילד שלי, אהוב ליבי, לנצח תישאר חקוק בליבנו". דודתו שירן הוסיפה: "איך בכלל מתחילים לתאר ילד שכמוך? גיבור של ממש, מלח הארץ, אמיץ בצורה יוצאת דופן, תמיד אוהב לעזור לאחרים, תמיד שואל, דואג ואכפתי. יש לך לב גדול, עם הרבה אהבה לכולם, להורים שלך, לאחים, לחברים ולמי לא. אתה לעד תהיה דוגמה בשבילנו, מקור להשראה, סמל". חבריו, רועי ושחר גולני, דיברו על הלב הטוב והטהור, על האכפתיות, על הביטחון העצמי השקט, ועל הנתינה והחמלה שאפיינו אותו. כולם התחייבו לספר את סיפורו, כדי שזכרו לא יישכח.

איתי בוטון הותיר אחריו חלל עצום, אך גם מורשת עשירה של אהבה, נתינה, אומץ לב ונאמנות. הוא היה כל מה שקיווינו שיהיה – נער ואיש צעיר שגדל בבית חם ומלא ערכים, בחר בדרך של משמעות והקרבה, והיה אור גדול לסביבתו. הוא מונצח בתיכון "ברנר" שבו למד, באנדרטה לבוגרי בית הספר שנפלו, ושמו חקוק באבן, אך יותר מכך – הוא חקוק בליבם של הוריו, אחיו, חבריו וכל מי שזכה להכיר אותו. הסיפור של איתי הוא סיפור על גיבור אמיתי, לא כזה שקם בבוקר עם גלימה, אלא כזה שקם בבוקר עם לב רחב, עם חיוך כובש, ועם נכונות בלתי מתפשרת להגן על הבית ועל האנשים שאהב. הוא סמל לתקומה הישראלית, לכוחה של הרוח האנושית, לתעוזה ולמסירות אין קץ. זכרו יהיה נר לרגלינו, מקור השראה לדורות הבאים, וקול ברור המזכיר לנו את המחיר העצום של החיים בארצנו, ואת הגבורה השקטה והיומיומית שמחזיקה אותנו כאן. יהי זכרו ברוך.